מהר"ם על הש"ס/שבת/פרק טז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

קטו.

ברש"י ד"ה רבן גמליאל אבי אביך הוא רבן גמליאל הזקן ואותו רבן גמליאל שהיה בדורו וכו' כצ"ל:

קטו:

בגמ' אמר רב אשי כדתנא אין בין ספרים למגילה וכו' נכתב בגליון דעמוד זה על הך דאמר רב אשי כדתני וכו' וז"ל מגילה דף ח' וצ"ע כי משנה זו אינה שם בצורה זו ע"כ לשון הגליון ונ"ל שאין כאן מקום לעיון זה כי הך דהכא לאו היינו המשנה דמגילה אלא ברייתא היא כדמשמע בתוס' וצ"ל כדתניא וכו':

ברש"י ד"ה נשרפין במקומן כצ"ל:

ד"ה הא רב המנונא תנא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה היו כתובים וכו' משמע דפשיטא ליה וכו' ר"ל אפי' לפי הברייתא דלקמן דאל"כ היה בעי מיניה אי קורין כמו דבעי מיניה אי מצילין דו"ק וק"ל:

קטז.

ברש"י ד"ה ז' ספרי תורה דפרשה זו ספר לעצמה נמצא של מעלה ספר לעצמו ושל מטה ספר לעצמו הואיל וזה מקומה נמצא ספר וידבר נחלק לנ' ספרים כצ"ל והוא ס"ד:

קטז:

ברש"י ד"ה פסקי סדרי בכתובים היו נוהגים לקרות בבהכ"נ פרשה של כתובים כצ"ל והוא סוף דבור:

קיח.

בגמ' אי רבנן חמסרי הויין אי ר' חידקא וכו' ר"ל עם הסעודה של מוצ"ש שכן דרך העולם לאכול סעודה אחת שחרית ואחת ערבית רק שבשבת מוסיפין אחת באמצע לת"ק ושתים לר' חידקא וק"ל:

קיט:

בגמ' ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה מאי ולא תכבה אמר רב נחמן וכו' כצ"ל:

קכ.

ברש"י ד"ה בבא להציל שהכל בסל וכו' כצ"ל:

ד"ה בבא לקפל וכו' לטרוח ולאוספם ולחזור ולהוציא וכו' כצ"ל:

ד"ה אטעייה וכו' והודה לו רב חסדא ואהא מתני' דאמרן וכו' כצ"ל:

ד"ה והכי קאמר וכו' אלא לאו הכי קאמר הני יראי שמים וכו' לאו אדעתא דשכר פעולה נחות עושין וכו' כצ"ל:

קכא.

בתוס' ד"ה אין אומרים לו כבה אפי' באיסור וכו' ר"ל דהא כיבוי אינו אלא מדרבנן לר"ש דקי"ל כוותיה כמו שפירשו התוס' בסמוך בד"ה שמע מינה:

קכא:

בגמ' ואלו הן זבוב שבמצרים וצרעה וכו' כצ"ל:

אבא בר מניומי הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי אייתי וכו' ר"ל אייתי לאבא בר מניומי:

קכב.

בגמ' והיתה בה מרחץ מחממת בשבת וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה משקה אחריו וכו' אומר ר"ת דהתם נמי וכו' ולא דמי דהתם כו' מיהו לענין אותו ישראל עצמו וכו' ר"ל על כל פנים לאותו ישראל בעצמו שהוא בשבילו אין ראוי להתיר אע"פ שהיה יכול בעצמו לילך לשם מ"מ היה צריך להטריח ועתה הנכרי טרח בשבילו ולא מצינו חילוק בזה להתיר כן משמע באשר"י וי"ל כוונת התוס' בהיפוך ור"ל לאותו ישראל בעצמו לא מצינו חילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן ומאחר שבפ' מי שהוציאוהו התיר הפירות אפי' לאותו ישראל א"כ ה"ה הכא ושפיר הביא ר' אליהו ראיה משם להתיר ודו"ק וק"ל: