מהר"ם על הש"ס/בבא מציעא/פרק ה
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
מאירי |
הריטב"א |
הרמב"ן |
הרשב"א |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
סא.
[עריכה]תוס' ד"ה אם אינו ענין וכו' והיינו דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת וכו' דהכל כתוב בלוה וכי קאמר נשך באוכל מנין וכו'. נראה דכוונת התוס' בכל זה הוא משום דמפשטה דסוגיא דשמעתא משמע דלא יליף מהני קראי דגבי לוה אלא נשך באוכל ורבית בכסף אבל רבית באוכל לא כתיב גבי לוה אלא דילפינן ממלוה א"כ מה זה דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת בו בין באוכל בין בכסף בין בנשך בין ברבית וכו'. דמשמע דכל הדברים כתובים גבי לוה ואע"ג דרש"י הרגיש בדקדוק זה ולכך פי' דהשתא דשמעינן מלא תשיך בין כסף ובין אוכל אייתרו תרוייהו נשך כסף ונשך אוכל ולחייב את הלוה על לאו של רבית על שניהם דר"ל דנשך אוכל אתי נמי לרבית אוכל וא"כ רבית אוכל כתוב ג"כ גבי לוה ואם כן לפי' רש"י ג"כ אתי שפיר הא דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת דלפירושו ג"כ כתוב הכל גבי לוה מ"מ יקשה לפי' רש"י דא"כ דהשתא נשך אוכל אתי לרבית אוכל זה סותר הא דקאמר ברישא דברייתא נשך באוכל מנין ת"ל נשך אוכל דמוקי נשך אוכל לנשך באוכל ולא לרבית באוכל וצריך לומר לפרש"י דהתנא חזר מזה בסוף דבריו ויליף תרוייהו בין נשך באוכל ובין נשך בכסף מלא תשיך ונשך אוכל ונשך כסף תרוייהו אתי לחייב את הלוה על לאו דרבית וזה נראה דוחק לומר דהתנא חוזר ממה שאמר בתחלת דבריו לכך פי' התוס' דלמסקנא של התנא יליף נשך בין באוכל בין בכסף מלא תשיך ויליף גם כן בין רבית בכסף בין רבית באוכל מחד נשך באם אינו ענין ונשך דכתיב גבי אוכל אתי לגזרה שוה. ולפי זה נוכל ג"כ לישב רישא דברייתא דקאמר התנא נשך באוכל מנין וכו' ת"ל נשך אוכל דר"ל דבין נשך בכסף ובין נשך באוכל ילפינן מלא תשיך בלוה ומנשך דכתיב גבי אוכל בלוה ילפינן מיניה בגזרה שוה מלוה והא דקאמר וז"ל נשך אוכל אינו ר"ל דמנשך אוכל ילפינן ליה אלא הוי כאלו אמר ת"ל נשך אוכל דמיותר הוא ואתי לגזרה שוה דילפינן מיניה מלוה וא"כ לפי זה לא צריכין לדחוק ולומד דהתנא חזר בו בסוף דבריו ועולה הכל כהוגן הא דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת וכו' דמשמע דהכל כתיב גבי לוה וגם הא דקאמר לעיל ת"ל נשך אוכל הכל אתי שפיר והיינו מה דמסיימו התוס' והיינו הא דקאמר בסמוך וכו' דהכל כתוב בלוה וכי קאמר נשך באוכל מנין וכו' לא מנשך אוכל מפיק לה וכו' וה"ק ת"ל נשך אוכל בלוה ובגזרה שוה מפיק ליה במלוה וד"ל דלגזרה שוה אייתי התנא ת"ל נשך אוכל לא שמפיק מיניה גוף הלימוד נשך באוכל והוי כאלו אמרו התוס' דהשתא לפירושינו אתי הכל שפיר תחלת וסוף דברי התנא מה שאין כן לפי' רש"י כן נראה לי כוונת התוס' בדבור זה ודו"ק:
ד"ה אמרי הכי נמי וכו' וי"ל דגזל לאו הניתק לעשה הוא. ר"ל ואין לוקין עליו ולכך אין צריך אזהרה ואתי שפיר מן הדין:
ד"ה אלא לאו דגזל למה לי וכו' דאין אונאה לעבדים כדאמר לעיל רוצה לומר בפרק הזהב:
בא"ד דהא קרקע אינה נגזלת וכו'. נראה לי דצ"ל דהא דקרקע וכו' דלי"ת בתחלת התיבה ור"ל וכי תימא דלא נוכל לאוקמי הלאו דגזל לגוזל עבדים שיתחייב בלאו דגזל משום דעבדים הוקשו לקרקעות וק"ל דקרקע אינה נגזלת זה אינו משום דהא דקרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא וכו' ולכך לא שייך בזה לומר דבשביל שעבדים הוקשו לקרקעות לא יתחייב בהם משום גזל בשביל דגזל לא שייך גבי קרקע דלא שייך לומר הוקשו לקרקעות אלא במידי דשייך ג"כ גבי קרקע אלא דמקרא ממעטינן ליה כגון לענין שבועה ואונאה בזה אמרינן דעבדים הוקשו לקרקעות כן הוא המשך דברי התוס' בדבור זה ויש ספרים שכתוב בהן וי"ל דהא קרקע אינה נגזלת וכו' ונ"ל דגיר' משובשת היא:
ד"ה לעבור עליו בשני לאוין וכו' וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל וכו'. ר"ל ומשום הכי ליכא לאוקמי בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין דאין נפקותא בגזל בין לאו אחד או שני לאוין כיון דאין לוקין עליו דלא אמרינן לעבור עליו בשני לאוין אלא לענין שילקה שתי פעמים וזה לא שייך גבי גזל ועיין במה שנכתוב לקמן בדף ס"ב גבי הא דקתני ר' נחמיה וראב"י פוטרי' את המלוה ואת הערב מפני שיש בה קום עשה:
סא:
[עריכה]גמ' היינו גזל מעליא לעבור עליו בב' לאוין וליכא לאקשויי למה ליה לאוקמי לטומן משקלותיו במלח לוקמי' דעושה משקל גדול ממש וכי תימא היינו גזל מעליא לוקמיה לעבור עליו בשני לאוין משום דזה כתוב בהדיא לא יהיה בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה וכו' והא דפריך לאו דכתיב במשקולת למה לי לא פריך אלא אלאו דכתיב בפרשת קדושים לא תעשו עול וגו' במדה במשקל דמשמע דלא ישקול ממש בידיו בפחות ויתר כדי לגזול את חבירו למה לי הא בכלל גזל הוא ולכך צריך לאוקמי לטומן משקלותיו במלח:
רש"י ד"ה שהבחנתי במצרים הרי שבאו עשרה רווקים וכו'. כתב זה משום דהוקשה לרש"י מה הבחנה שייך הכא הא מסתמא הגדול והבכור שבבנים הוא הבכור והקטן ממנו אינו בכור לכך פי' שלפעמים היו חמשה או עשרה בכורים לאשה א' וק"ל:
תוס' ד"ה שתולה קלא אילן בבגדו וכו' ואע"ג דעובר על מצות ציצית וכו'. דברי התוס' הללו צריכין עיון דמאי איכפת בזה דעובר על מצות ציצית הא לעיל גמי גבי תולה מעותיו בעובד כוכבים עובר ג"כ על איסור רבית ואפי' הכי אצטריך קרא לאשמועינן דהשם יתברך הוא מבחין ויודע הנסתרות והערמומיות של בני אדם ומענישן עליהן ואם כן הכא נמי גבי מצות ציצית וכן נמי לקמן גבי מערב קרבי דגים טמאים בקרבי דגים טהורים וכבר נדברו בו דברים ופירושים שונים והמחוור שבכלם נראה לפרש כוונת התוס' בזה הוא שהתוס' סבירא להו דהא דקאמר שתולה קלא אילן בבגדו הוי פירושו בבגדו של עצמו שהוא לובש ומתכסה ותלה בו קלא אילן במקום תכלת ולכך הוקשה להו להתוס' והלא הוא עובר על מצות ציצית ומה ערמה שייך בזה ולמי מרמה דלעצמו לא שייך רמאות וכי הוא מדמה את עצמו ואם הוא מואס במצות ציצית ורצונו לעבור עליה למה לי למתלי קלא אילן בבגדו יתלבש בבגדו בלא שום ציצית כלל דבשלמא נבי תולה מעותיו בעובד כוכבים הוא עושה כן לרמות את חבירו כדי ליקח ממנו רבית דאם היה יודע חבירו שהן מעותיו של עצמו לא היה לוה אותן ברבית דאיסור רבית אוסר רחמנא ללוה כמו למלוה וכן גבי מערב קרבי דגים טמאים בטהורים הוא עושה כן כדי לרמות בני אדם למכור להם טמאים בטהורים להרויח דמסתמא הטהורים דמיהן יקרים יותר מן הטמאים אבל גבי ציצית שתולה קלא אילן בבגדו מה רמאות שייך בזה ולמה יעלה על דעתו לעשות כן דאצטריך קרא להזהיר על זה ולהודיע שהוא מבחין בזה לכך פירשו מכל מקום אצטריך לקרא לאשמועינן וללמוד מיניה דעובר עליה משעת עשייה אע"ג דעדיין לא לבשו וכלל הענין דלא אצטריך קרא לאשמועינן דהקב"ה מבחין רמאתו אלא עיקר קרא אתא למילף מיניה היכא דתלה קלא אילן בבגדו עובר משעת עשיה זהו תמצית פירוש זה בדבור זה אלא שגם על הפירוש הזה יש להקשות דכיון דהסברא היא שאין אדם תולה קלא אילן בבגד של עצמו דלא שייך לרמות את עצמו א"כ הדרא קושיא לדוכתא למאי כתב לן קרא לאשמועינן לעבור עליו משעת עשיה ואיך ימצא שיתלה אדם קלא אילן בבגד של עצמו כיון דאין רמאות כלל בשל עצמו למה יתלה קלא אילן בבגדו כלל ועוד יש לדקדק דכיון דכתבינן דבבגד של אחרים הוי אתי שפיר דלרמות אחרים הוא עושה א"כ תקשה לך מנא לה להגמרא דקרא איירי דתולה קלא אילן בבגד של עצמו ומכח זה מוכרחים אנו לומר דאצטריך קרא לעבור עליו משעת עשיה דלמא אתי קרא בתולה קלא אילן בבגד ומוכרו לאחרים בשל תכלת ומרמה את הבריות דאצטריך שפיר כמו גבי רבית ושרצים דבסמוך וכמו שכתב הרא"ש דבתולה קלא אילן ומוכרו לאחרים בשל תכלת איירי ויש לפרש כוונת התוס' בענין אחר דלעולם התוס' ס"ל כפירוש הרא"ש דאיירי בתולה קלא אילן בבגד ומוכרו לאחרים דומיא דכל הני דשמעתין כמו גבי רבית ושרצים בסמוך והשתא עושה שתי דעות אחת שמרמה את הבריות וגוזל את הרבים שמוכר להם קלא אילן שהוא בזול שדמיו מועטים בשל תכלת שדמיו יקרים בתכלית היוקר ועוד שנית שהוא מבטל רבים ממצות ציצית וגורם שהלובשם עובד על מצות ציצית ואם כן קשה למה לי קרא דיציאת מצרים גבי מצות ציצית דהא כיון דכתיב יציאת מצרים גבי רבית דהקב"ה מבחין ומעניש את הרמאי דאין שם כי אם איסור רבית לחוד כל שכן בציצית דעושה ב' דעות כמו שכתבנו ולכך תירצו התוס' דמכל מקום אצטריך קרא גבי ציצית לעבור עליו תכף משעת עשיה והשתא עולה הכל כהוגן אלא שיקשה עלינו דלפי זה הא גבי שרצים נמי תקשה לך למה לי דכתב יציאת מצרים ליפרע ממי שמערב קרבי דגים טמאים בשל טהורים הא אתי נמי במכל שכן מרבית דהא גבי קרבי דגים נמי עושה שתי רעות דגוזל את הבריות וגם מכשילן במאכל אכילת איסור שרצים דהא על כרחך קרבי דגים טמאים הם בזול ואיגם כ"כ ביוקר כמו קרבי דגים טהורים דאם לא כן למה מערב אותן וצריך לומר דלפי זה גבי קרבי דגים נמי אצטריך קרא לעבור עליהם משעת עשיה ואין להקשות תרתי למה לי דאין האיסורים דומין זה לזה דהא בלאו הכי כתב קרא גבי טומן משקלותיו במלח לעבור עליו משעת עשיה וכתב גם כן גבי ציצית יציאת מצרים לתולה קלא אילן בבגדו לעבוד עליו משעת עשיה אבל מכל מקום אי הוה גבי ציצית תרי איסורין כגון איסור גזלה וגם איסור דעובר על מצות ציצית כדלעיל על כל פנים הוה ילפינן מיציאת מצרים דכתיב גבי רבית במכל שכן כדלעיל ולכך הוכרחו התוס' לתרץ דאצטריך קרא לעבור עליה משעת עשיה ודברי ספר חכמת שלמה מה שכתב בפירוש דבור זה רחוקים הם בעיני כי אין לשון התוס' סובלתן וק"ל וע"ש:
סב.
[עריכה]גמרא מיתיבי הניח וכו' אינן חייבין להחזירן אינהו הוא דלא חייבין הא אביהן חייב וכו' כן צ"ל:
רש"י ד"ה בדיניהם של עובד כוכבים שלא נאסר וכו' כן צ"ל:
תוס' ד"ה לא מאי קום עשה וכו' והמקשה לא הבין טעמו יפה וכו' מקשין העולם למה הוצרכו התוס' לכתוב לפי פירושם שהמקשה לא הבין טעמו יפה הא לפי' רש"י נמי צריך לומר דלא הבין המקשה טעמו יפה אבל יש לומר דלפי' רש"י איכא למימר דשפיר הבין המקשה דתמתרץ השיב לו דלעולם כולי עלמא סבירי להו דבגבה אין מחזירין ולא שייך ביה קום עשה וחייב מלקות ולא פליגי אלא כשעדיין לא גבה רק שנכתב השטר ופליגי אי קריעת השטר מקרי קום עשה או לא אלא דפריך מאי קסבר וכו' רוצה לומר ממה נפשך אי כתיבת השטר הוי כגבוי א"כ הוי כאלו כבר קבל וגבה הרבית ובגבה הא אמרת דכולי עלמא אין מחזירין וליכא קום עשה אם כן אמאי פטרו רבי נחמיה וראב"י ומדפטרי וס"ל דקריעת השטר הוי קום עשה משום דחייב לקרועי שטרא מכלל דבגבה כבר נמי מחייבי לאהדורי ופטרו ממלקות דמה לי קריעת השטר ומה לי השבת הרבית דקריעת השטר נמי הוי השבתו ואי כתיבת השטר לא הוי כגבוי אם כן לא עבר עדיין כלום ואם כן אמאי מחויב ליה ת"ק ומשני לעולם לאו כגבוי דמי ות"ק מחייב ליה משום דמקרי שימה ואם כן לפרש"י עולה הכל כהוגן אבל לפירוש התוס' דהתרצן השיב דלכ"ע מחזירין דרבית קצוצה יוצאה בדיינים כרבי אלעזר ולכ"ע דלאחר שגבה איכא קום עשה ולא לקי והשתא מן הסברא הוא דאי לא לקי אפילו היכא דכבר גבה הרבית משום דאית ביה קום עשה כל שכן דליכא לחייב מלקות בכתיבת השטר דכ"ש דאית ביה קום עשה אלא ע"כ צריך לומר דהמתרץ השיב דאין הכי נמי דאלאו דלא תקח לא אשכחן מלקות דלעולם אית ביה קום עשה ולא פליגי אלא בלאו דלא תשימון אי מחויב עלי' מלקות אי לא וא"כ אם איתא דהמקשה הבין טעמו של המתרץ לא הוי שייך ליה למפרך הא דפריך מאי קסבר אי כגבוי וכו' דקושיא זו אין לה טעם אלא ע"כ צ"ל דלא הבין טעמו יפה וק"ל:
סב:
[עריכה]גמ' בדינינו מחזירין ממלוה ללוה כצ"ל:
רש"י ד"ה וחזר וכו' בדינר זהב וכו' כצ"ל:
תוס' ד"ה לקח הימנו חטין וכו' ועוד כיון דאיסור לא קאי אלא איין מאי פריך וכו' וכי לא ידע דאסור לפסוק יין וכו'. ר"ל וכי לא ידע שיש לחלק בין היכא שגותן לו עכשיו בשעת פסיקת מעות דיכול לקנות בדמים שקבל כדתני אע"פ שאין לזה יש לזה ובין היכא שאינו נותן לו עכשיו בשעת הפסיקה שום מעות אלא שפוסקתם על החוב שיש לו בידו:
בא"ד ועוד מדמשני בבא לחוב בדמיהם וכו'. ר"ל ואפילו את"ל דהמקשה לא ידע לחלק הכי עדיין יש להקשות אלשון של התרצן דמשני בבא לחוב בדמיהן עסקינן משמע מתוך לשונו דעד השתא היה סבר המקשה דלא איירי בבא לחוב בדמיהן אלא איירי מתניתין שנתן לו מעות עכשיו בשעת פסיקת היין וזה א"א לומר דיעלה על דעת המקשן כן דהא מפורש הוא במתניתין דאיירי שלא נתן לו עתה שום מעות וכיון שהמקשה נמי הוה ידע דמתניתין איירי בבא לחוב בדמיהן לא היה להמתרץ להשיב כהאי לישנא אלא ה"ל לשנויי בקצרה אמר רבא לאו כאיסרו הבא לידו דמי וכדתניא וכו' אבל לפי מסקנת התוס' דקאי קושית המקשה אחטין אתי שפיר דבחטין תני במתנית' לקח הימנו חטים בדינר זהב הכור דמשמע דנתן לו בשעת המקח דינר זהב ולכך הוצרך המתרץ לשנויי דלא איירי שנתן לו עכשיו הדינר זהב אלא שהיה כבר חייב לו דינר זהב ומאי לקח בהלואתו כדמסיק לקמן וכו' והארכתי בזה הגם שפשט דברי התוס' פשוט שכן הוא אלא שראיתי מקצת מתחכמים לפרש דברי התוס' הללו בדרך רחוק מהאמת וכדי להוציאו מלבם כתבתי זה:
סג.
[עריכה]ד"ה כשמשך וכו' ומשיכה דהכא לא הוי אלא לענין היתר פיסוק וכו'. כן הוא בספרים שלפנינו ונראה שר"ל בזה וכי תימא הא כיון דהלוקח קנה החטים במשיכה א"כ הויין ממש שלו וא"כ כשאוכלן המוכר אח"כ הוי כאלו לוה המוכר החטים מהלוקח והשתא נעשה הלואה וכשמשלם לו אח"כ חטים אחרים כשיוקרו ליתסר כמו לוה הימנו סאה בסאה לכך מסיים ומשיכה דהכא לא הויא אלא לענין היתר פיסוק וכו' ר"ל ולכך כשהמוכר לקחן ואכלן לא מקרי שוב הלואה. אבל ראיתי בתוס' ישנים כתובים על קלף דלא כתוב בהן כלל אלא כך כתוב בהן ולא דמי לסאה בסאה דהתם הלואה והכא זביני ותו לא מידי:
סג:
[עריכה]גמרא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו מ"ט אמרו רבנן פוסקים על השער שבשוק וכו' משום דא"ל שקלי טיבותך וכו'. וצריך לומר דאינהו מפרשי הא דקתני יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה דר"ל דהלוקח יכול למצוא לקנות במעותיו שאע"פ שאין לזה יש לזה ואין המוכר הפוסק עמו עושה לו שום טובה ולא מחזי כלל כרבית:
מי שפרע ומאן דיהב זוזי אתרעא חריפא לבי תרי וכו' כצ"ל:
אמר רב נחמן כללא דרבית וכו' כצ"ל בלא וי"ו:
ואמר רב נחמן האי מאן וכו' כצ"ל בוי"ו:
תוס' ד"ה וא"ל יהיבנא לך חמשה וכו' וא"ת אמאי אסור לפסוק חמשה בזוזא מ"ש מטרשא וכו'. ר"ל דלא שנא היכא דמוכר לו סחורה ונותנה לו ביוקר בשביל המתנת המעות או שמקדים לו המעות והמוכר מוזיל גבי' בשביל המתנת הסחורה:
סד.
[עריכה]רש"י ד"ה עישורייתא וחומשייתא וכו' ואם אין עשיריות וישנן חמישיות וכו' ואם היו עודפות הרבה כגון נ"ה טעה בעשיריות וכו'. ר"ל כשהיו נוהגים למנות ה' ה' היו רגילים למנות כן פעם א' ה' שתי פעמים ה' ג"פ ה' עד עשרה פעמים חמשה י"א פעמים חמשה י"ב פעמים המשה וכו' עד עשרים וכו' כ"א פעמים וכו' עד שלשים פעמים ה' ל"א פעמים וכו' עד ארבעים פעמים ה' מ"א פעמים ה' עד חמשים פעמים ה' וכן לעולם והשתא כשיש כאן נ"ה י"ל דטעה בעשיריות ר"ל שהיה לו למנות ארבעים פעמים חמשה טעה ומנה שלשים פעמים חמשה או היה לו למנות חמשים פעמים חמשה טעה ואמר ארבעים פעמים חמשה וטעה בעשרה פעמים חמשה דהיינו חמשים בדילוג אחר והיינו דקאמר טעה בעשיריות כדפרישית רוצה לומר כמו שפירשתי לעיל גבי עשיריות דטעה בין חמשים לארבעים בין ארבעים לשלשים הכי נמי גבי חמישיות טעה בעשיריות בין חמשים לארבעים או בין ארבעים לשלשים שהיה לו למנות חמשים פעמים חמשה וטעה ומנה ארבעים פעמים חמשה או שהיה לו למנות ארבעים פעמים חמשה וטעה ומנה שלשים פעמים חמשה ואם כן טעה בעשרה פעמים חמשה שהן חמשים בדלוג אחד ובחמש העודפות עדיין על ג' בין ג' לד' רוצה לומר שהיה לו למנות ד' פעמים ה' וטעה ומנה ג' פעמים ה' וטעה בה' פעם א' ואם היו ט"ו טעה ג' פעמים כגון שהיה לו למנות ד' פעמים חמשה טעה ומנה שלשה פעמים חמשה ואח"כ כשהיה לו למנות ולומר ה' פעמים ה' טעה גם כן ומנה ואמר ז' פעמים חמשה וכן אח"כ היה לו למנות י"ד פעמים חמשה וטעה ואמר י"ג פעמים חמשה וכן בכ"ה בכה"ג וק"ל:
תוס' ד"ה מה שעיזי חולבות וכו' הך ברייתא לא קשיא לרב וכו'. רוצה לומר דהכא קתני ברישא מה שעיזי חולבות מכור לך מותר הואיל ומוכר לו בדמים הללו יהיה מה שיהיה הן רב הן מעט ויכול להיות שלא יהיה החלב שיחלוב מהעזים שוה בכדי מעותיו שהוא נותן וקרוב הוא להפסד כמו לשכר ולכך הוא מותר ואם כן פרדיסא גמי כשלוקח ממנו הפרדס בין שיוציא ממנו פירות או יין יותר מכדי דמיו בין שלא יהיה שוין בכדי דמיו נמי לשתרי דהא קרוב להפסד הוא כמו לשכר ואמאי אסר רב בפרדיסא לא קשיא דהכא אין רגילות לזלזל בשביל המתנת יום או יומים ואינו מוזיל גביה כ"א בדבר מועט פחות מכרי מקחן הרגיל ואין השכר כל כך גדול ולכך קרוב הוא להפסד כמו לשכר אבל בפרדיסא שהוא קונה בעוד שהענבים הן בוסר וצריך להמתין זמן רב עד הבציר ולכך רגילות שמוזיל גבי' טובא ומשלם שכרם שהוא שוה בעת הבציר מאה זהובים קונה אותו עכשיו בעת שהוא עדיין בוסר בעשרה זהובים ולכך רחוק להפסד הוא שאי אפשר שכרם שרגיל להיות שוה מאה זהובים שיהיה השנה כל כך קשה שיפחות ענבי הכרם ולא יהיו שוים י' זהובים דמי המקח שנתן בעדם ואם כן רחוק להפסד וקרוב לשכר הוא והוי ליה אגר נטר ממש שבשביל שמקדים לו המעות וממתין על הפירות הוא נותן לו שוה מאה בעשרה מאי אמרת התם נמי זימנין דאית ביה תיוהא ויתקלקל הכרם לגמרי כגון ברד וקרה ויפסיד הכל ולא יהיה שוה אפילו עשרה זהובים המעות שנתן לו בהן לא חייש להכי דלא שכיח הוא כן המשך דברי התוס' ולפי שראיתי תלמידים שקרובים לטעות בהבנת דברי התוס' הללו הארכתי לבאר דבריהם בביאור רחב:
סד:
[עריכה]ד"ה האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא וכו' וי"ל דשאני התם כיון דאין הפירות שלוקח בעין אין ניכר וכו' כן צריך להגיה:
ד"ה ולא ישכור הימנו בפחות וכו' ור"ת אמר דבית נמי זימנין דלא שקיל מידי וכו'. מדברי התוס' משמע דרבינו תם תרי טעמי קאמר חדא דבין בית ובין שדה בתרוייהו זימני דלא שקיל מידי וגם מצריך שילוה לו על הבית ועל השדה ונראה דלתרוייהו אצטריך דע"כ צריך לחלק בין היכא דלא הלוהו מתחלה על הבית ועל השדה דאסור ובין היכא דהלוהו על הבית ועל השדה דבין בית ובין שדה שרי בנכייתא דאל"כ תקשה ליה מתניתין דהכא דקתני ולא ישכור ממנו בפחות וע"כ צריך לחלק ולומר דאיירי מתניתין דלא הלוהו על הבית לכך אסור ואי לאו טעמא דזימנין דלא שקיל מידי וקונה הפירות או דירת הבית בנכיית' על הספק לא היה מסתבר להתיר בין בבית ובין בשדה כיון דמשתכר הרבה בודאי בלא שום ספק אם כן אגר נטר הוא וק"ל:
בא"ד וצריך לדחוק לפי' [לרבא] דאע"ג דההוא תנא סבר דצד אחד בריבית שרי אפי' מדרבנן וכו'. ונראה דלפר"ת לא מוקי רבא מתניתין וברייתא דהתם הא רבנן הא ר"י דהא לדידיה לר"י נמי אית ליה צד אחד ברבית אסור מדרבנן אלא ההוא תנא דמתניתין דהתם תנא אחרינא הוא דאית ליה דצד אחד בריבית אינו ריבית אפילו מדרבנן ואעפ"כ מוקי רבא לעיל פלוגתא דרבנן ור"י דפליגי בריבית על מנת להחזיר ולא בעי לאוקמי דבצד אחד בריבית פליגי וס"ל לר"י דאפילו מדרבנן שרי דנראה לו דוחק שיסבור ר"י כן ואע"ג דההוא תנא דערכין שרי אפילו מדרבנן מ"מ ס"ל לרבא דליכא לאוקמי שיסבור רבי יהודה כן להתיר אפילו מדרבנן כל כמה רלא פירש כן ר"י בהדיא הואיל ונוכל לאוקמי פלוגתא דפליגי בריבית בעל מנת להחזיר:
סה.
[עריכה]ד"ה שכירות של שנה וכו' וא"ת וכו' משום דכתיב שנה שנה דמשמע אותה וכו' כצ"ל:
סה:
[עריכה]גמ' מי אוכל פירות רב הונא אומר מוכר וכו' פירוש הא דקאמר שאסור לעשות כן לפי שאכילת פירות הן באיסור למי הן אסורין רב חונא אמר מוכר אוכל פירות אבל אסורין הן ללוקח וכו' כן הוא באשר"י ע"ש:
רש"י ד"ה תני רב ספרא ולא היה מפורש במשנה וכו' כצ"ל:
סו.
[עריכה]תוס' ד"ה פטומי מילי בעלמא וכו' ונ"מ למ"ד לאו מעות סופר וכו'. ר"ל דאלו למ"ד אחריות ט"ס לא נפקא מיניה דהא אפילו אמרינן דאין בתנאי של המוכר כלום לא יהא כאלו מכר לו סתמא ולא נכתב בשטר שום אחריות דאמרינן אחריות ט"ס הוא ולא דמי לשמעתין דכיון דהוי פטומי מילי אינו חייב באחריות דשאני הכא דכבר מכר לו בפירוש שלא באחריות אבל כשמוכר לו סתמא אמרי' אחריות ט"ס וק"ל:
ד"ה ומניומי אמר אסמכתא לא קני וכו' ומפרש ר"י טעם שווה לשניהם כו' דהכא קני טפי כו' ר"ל והשתא אתי הכל שפיר דאע"ג דבלא מניומי ס"ל לרב נחמן בעלמא אסמכתא לא קני מ"מ בהאי אסמכתא דהכא הוה ס"ל דקני דהיא עדיפא מאסמכתא דעלמא אלא שמניומי החזירו מדבריו עד שאמר דגם אסמכתא דחכא לא קני:
בא"ד וא"א לגרוס כן כדמוכח בפ"ג דנדרים כצ"ל:
בא"ד אם לא יתן עד ג' שנים אבל לרב נחמן וכו' כצ"ל:
בא"ד ולרב נחמן בתר דהדרו מניומי וכו' כצ"ל:
בא"ד ור"ת תירץ אקושיא דלעיל וכו'. נראה דה"ה דבזה נמי מתורץ הקושיא הא' שהקשו התוס' ארב נחמן הא בלא מניומי קבלה רב נחמן בפרק ג"פ מרבה בר אבוה אמר רב דהכא שאני וקני טפי משום דתפיס מלוה גופיה והא דנקט ר"ת בתירוצו רב הונא משום דרב הונא איירי בהדיא במתפיס זכותיה בב"ד כדלעיל:
סו:
[עריכה]גמ' כי אמרי לך אנא מעידית מגבינא לך כצ"ל:
סז.
[עריכה]גמ' אמר רבה בר רב הונא כל את ונוולא אחי סמכא דעתיה כצ"ל:
תוס' ד"ה פירי מאי וכו' אלא צריך לומר דטעמא דרבינא משום דהוי מחילה בטעות וכו' ודוקא בזביני וכו' ולא בהלואה. צריך לומר דר"ל ולא בהלואה כשנתנו בתורת רבית ולכך בהלואה לא מפקינן משום דהוה אבק רבית ומחילה בטעות לא שייך כשנותנו בתורת רבית ראם לא כן הא כתבו לעיל איפכא אהא דקאמר לעיל התם זביני הכא הלואה דפירשו התוס' דבהלואה הדרא ארעא והדרי פירי משום דהוי מחילה בטעות וגבי זביני לא מפקינן משום דלאו מחילה בטעות ה"א כמבואר לעיל בתוס' ד"ה התם זביני וכו':
סז:
[עריכה]גמ' איזיל ואייתי זוזי לא אכיל איזיל ואטרח ואייתי וכו' כצ"ל:
תוס' ד"ה והלכתא צריך למקני מיניה וכו' ונראה דאיירי לאחר שלוה הימנו סתם ר"ל ונשתעבד הלוה למלוה בדרך קנין כמנהג רק שעדיין לא נתן המלוה המעות ולכך באתרא דמסלקא ואמר המלוה בשעת מתן מעות לא מסתליקנא יכול שפיר להתנות דמעותיו קונין לו כפי התנאי שמתנח אבל באתרא דלא מסלקי אפי' היכי דהלוה מתנה שיסלקנו צריך קנין ועיין בדברי הרא"ש ושם מבואר היטב:
סח.
[עריכה]ד"ה ונותן לו שכרו כפועל בטל וכו' א"כ ל"ג במתני' בטל. ר"ל אלא גרסינן במתני' סתמא נותן לו שכרו כפועל ומפרש בברייתא דהיינו כפועל בטל אבל אי גרסינן במתניתין כפועל בטל א"כ ל"ג בגמרא כלל תנא כפועל בטל אלא גרסינן תכף ומיד מאי כפועל בטל אמר אביי וכו' וקאי אמתניתין וק"ל:
בא"ד פי' כקונט' כפועל בטל מאותה וכו' שזהו יותר ממה שנותנין לעשות. ר"ל כשאנו אומרים אדם שיש לו מלאכה כבדה ומרויח בה הרבה כמה יניח מאותו ריוח ולישב בחנות יגיע לו שכר יותר מאלו היו אומרים כפשוטו כמה אדם רוצה ליטול שכר ולישב בחנות דהשתא לפירוש רש"י הא דתנא כפועל בטל אתי להרבות בשכרו ולא לפחות ולגרוע ואתי מתני' כר"ש ראמר נותן לו שכרו משלם וכן פרש"י בגמרא בדברי ר"ש משלם כפועל בטל דהא אין לך שכר שלם יותר מזה וקשה לפירושו וכו' דקתני כתוס' המושיב בחנות וכו' וקתני בדברי ר"מ נותן לו שכרו כפועל בטל א"כ מתניתין דפועל בטל אתי כר"מ ולא כר"ש והא דתנא כפועל בטל לגרוע משכרו אתא ולכך נראה לפרש כו' היינו כיושב ובטל לגמרי ר"ל אפילו יש לו מלאכה שמרויח בה הרבה אנו אומרים כמה היה רוצה ליקח להניח מלאכתו זאת ולישב בטל לגמרי ולא לעשות שום מלאכה דאנו חשבינן ישיבת החנות כאלו יושב ובטל לגמרי ואינו טורח כלל והשתא הא דתנא כפועל בטל לפחות ולגרוע משכרו אתא דדבר פשוט הוא דודאי אפי' יש לו מלאכה שמרויח בה כשאומר לו אני נותן לך שכירות ולא תצטרך לטרוח כלל רק לישב בטל בודאי מניח משכרו הראשון הרבה ונוטל שכר קל והשתא אתי צריכותא דגמרא שפיר וכו' והא דקתני בתוס' בסיפא וכו' ר"ש אומר וכו' אבל אינו דומה עושה מלאכה ליושב ובטל וכו' ר"ל דמשמע דר"ש ס"ל רחשבינן ישיבת החנות כאלו יושב בטל ולא ר"מ. אינו כן דר"ש לאו בטל לגמרי קאמר וכו' וה"ק ר"ש אע"פ שנותן לו שכרו משלם ותעלה על דעתך לומר דאם יש לו כבר מלאכה שמשתכר בה הרבה חייב ליתן לו כל השכירות שהיה מרויח במלאכתו הראשונח לכך קאמר אינו כן דעכ"פ יפחות לו משכירתו הראשון ויניח דבר מה מאותו הריוח שמתחלה היה לו מלאכה חמורה וכבדה ועתה הוא יושב בטל מאותה מלאכה החמורה וכבדה ועוסק במלאכה הקלה ממנה או שמתחלה במלאכתו האחת היה צריך לישב בחמה ובישיבת החנות הוא יושב בצל ומ"מ אומר זה מקרי שכרו משלם שהרי נותן לו כל מה שהיה ראוי ליתן לו ואע"ג שגם לפרש"י ע"כ צריך לפרש כן דברי ר"ש מ"מ כתבו התוס' זה בשביל שיש מקום לטעות ולומר דהא דתנא כפועל בטל אתא כר"ש משום דחזינן שהזכיר בדבריו אינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל הוצרכו לכתוב זה והשתא לפי' התוס' הא דקאמר בגמ' מאי כפועל בטל א"א לפרש כפרש"י דבלשון קושיא הוא מאי כפועל בטל הלא אין יושב ובטל שהרי טורח להוליך ולהביא פירות וכו' דא"כ מאי משני אביי דהא לפי' התוס' האמת כן בדברי אביי דחשבינן ליה ישיבת חנות כאלו יושב בטל לגמרי ואינו עושה מלאכה כלל אלא מפרשינן לה בלשון שאלה ופירושו קא מפרש מאי כפועל בטל אמר אביי וכו' א"נ בלשון קושיא הוא מאי כפועל בטל דמשמע כבטל לגמרי א"כ מה משלם לו דמה שייך שכירות מישיבה בטלה ומשני אמר אביי מאותה מלאכה דבטל מינה ר"ל שמשלמים לו בשביל שמניח מלאכתו האחת שהיה לו בה ריוח ומניחה ויושב ממנה בטל לגמרי ואינו עושה מלאכה כלל:
בא"ד ומיהו לעיל בסוף אלו מציאות וכו' כדפריך התם האי לאו בטל הוא וכו'. נראה מדברי התוס' ששם בפ' אלו מציאות היה כתוב בספרים שלהם מאי כפועל בטל הא לאו בטל הוא וכן הוא באלפס"י ובאשר"י שם אבל בספרים שלנו הוא אינו וס"ל להתוס' דפריך שם הכי משום דמשמע ליה הברייתא דקתני כפועל בטל שנותנין לו כמו שירצה פועל לישב וליבטל לגמרי ע"ד שמפרשים התוס' דברי אביי דהכא שמשני כפועל בטל מאותה מלאכה דבטיל מינה ולכך פריך האי לאו בטל הוא שהרי מטריח עצמו לחזור ולרוץ אחר האבדה להשיבה לבעלים ואין סברא להחשיבו באלו יושב ובטל לגמרי וא"כ מאי משני ליה אביי אם היינו מפרשים דברי אביי דקאמר כפועל בטל מאותה מלאכה דבטיל מינה על דרך שפירשו התוס' דהכא שהרי על זה היה מתמיה המקשה לכך על כרחין צריכין אנו לפרש דברי אביי דהתם כמו שפרש"י שמשני דאין ר"ל שאנו מחשבין השבת אבדה כיושב ובטל לגמרי אלא שאנו אומרים כמה אדם רוצה להניח מהריוח ליבטל ממלאכתו הראשונה ולעסוק במלאכה זו כך צריך לפרש שם אבל הכא דלא פריך המקשה כן אנו מפרשים בפי' התוס' דלעיל מטעם הקושיות שהקשו על פרש"י וכ"ת איך שייך לומר כן לפרש דברי אביי שם בפ' אלו מציאות כפרש"י וכאן בפי' אחר והלא לשון אביי אחר הוא ובלשון שוה אמרה אביי הכא והתם אין זה תימה דהרי כבר כתב האשר"י בשמעתין וז"ל ואע"ג דלעיל גבי משיב אבדה פרישנא כפרש"י הכל לפי הענין התם דדין הוא דיהיב ליה שכרו משלם אכל הכא באבק רבית הקילו חכמים ובדבר מועט שהוא נותן לו לא מחזי כרבית עכ"ל ובזה יתורץ ג"כ הא דמקשין העולם על פי' התוס' דהכל טעמא מאי דמפני מה פריך התם המקשן ומתמה ומקשה והא לאו בטל הוא ולא פריך כן הכא או אנן בעצמנו תקשה לן זאת על פי' התוס' דפירשו שמשני אביי דחשבינן ליה כיושב בטל לגמרי נפרוך והא לאו בטל הוא דאין זה קושיא דהכא אין לתמוה על זה דמשום דאבק רבית הוא משום הכי דין הוא להקל וחשבינן ליה כיושב בטל לגמרי ונותן לו דבר מועט דבדבר מועט שנותן לו לא מחזי כרבית ואח"כ מקשין התוס' וא"ת א"כ הוא גומל שכרו על השבת אבדה וכו' ר"ל א"כ הוא שאנו מפרשים כפי' רש"י א"כ נוטל שכר על השבת אבדה דבשלמא אי הוה כפי' התוס' אנו חשבי' השבת אבדה כיושב ובטל לגמרי ואינו נוטל שכר על זה כלל ומה שנותן לו אינו נותן לו אלא בשביל שמתבטל ומניח מלאכתו הראשונה אבל לפרש"י שאנו אומרים כמה אדם רוצה להניח מהריוח שיש לו במלאכה כבדה לעשות מלאכה זו של השבת אבדה א"כ נוטל הוא שכרו משלם על השבת אבדה וכמו שביאר זה האשר"י לעיל פרק אלו מציאות לפי' רש"י שם וז"ל כגון מלאכה שנוטל עליה ארבע זוז ולהניח ולישב בטל היה נוטל זוז ולטרוח בהשבה היה נוטל שתי זוזים נותן לו שתי זוזים ומטי ליה זוז בשכר השבת אבדה עיין שם וא"כ הוא נוטל שכר מהשבת אבדה לפי' רש"י ובהכונס אמרי' וכו' דמאי הנאה קא מטי ליה ר"ל א"כ משמע דאינו נוטל עליה שכר רק משיב בחנם ועד כאן לא קאמרי רבנן טעינה בשכר וכו' ר"ל ועוד קושיא אחרת דאין סברא הוא שנאמר שיטול שכר על קיום המצוה ואע"ג שאמרו רבנן שנוטל שכר על הטעינה היינו משום דדרשי כן מיתורא דקרא דלכתוב קרא פריקה ולא בעי טעינה דק"ו הוא כדאיתא לעיל פ' אלו מציאות דף ל"א אבל גבי השבת אבדה כולי עלמא מודו דאסור ליטול שכר וי"ל דאין לחוש אם נוטל שכר כיון שעוסק במלאכה אחרת כו' ר"ל אבל כשאין לו מלאכה אחרת אסור ליטול שכר וצריך לומר דכשיש לו מלאכה אחרת ומתבטל ממנה ע"י השבת האבדה מה שנוטל בשביל כך זה לא מקרי נטילת שכר על השבת האבדה אלא בשביל המלאכה שמתבטל ממנה ולכך אתי שפיר הא דאמרי' פרק הכונס דמשיב אבדה הוי שומר חנם דמשמע בכל ענין בין שיש לו מלאכה אחרת בין אין לו ועל דרך זה עולה הכל כהוגן:
אלא שהטור יורה דעה סימן קע"ז כתב וז"ל ולא כל שכרו אלא רואי' אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפי' אם היה לו מלאכה שנותנים עליה שכר טוב ומתבטל ממנה אין אומרים כמה היה זה רוצה ליקח וליבטל ממלאכתו ולהתעסק בזה העסק שלא היה לוקח אלא הרבה אלא אומרים כאדם בטל כדפרישית וכתב עליו הבית יוסף וז"ל ולי נראה שאין לפרש כן דברי הרא"ש ודברי התוס' וכו' שהרי כולם הקשו לפירוש רש"י מדקאמר בגמרא אבל סיפא דנפיש טרחיה אימא לא סגי ליה כפועל בטל וכו' ואם כדברי רבינו גם לפירושו קשה דהא פשיטא שאע"פ שאדם זה בטל לגמרי אינו נשכר למלאכה כבדה כל כך בזול כמו למלאכה קלה לכן נראה לפרש דבריהם דאומרים כמה רוצה ליטול פועל אחד כדי ליבטל ממלאכתו לגמרי דהשתא בין שנותנים לו מלאכה קלה בין שנותנים לו מלאכה כבדה וכו' ר"ל ולפי זה אתי שפיר הצריכותא דקאמר בגמרא עיין שם בדברי הבית יוסף. ונראה שהבית יוסף מפרש דברי התוס' ממש ע"ד שכתכנו למעלה וכן משמע מדברי הרא"ש דהכא ומדברי הרא"ש דפ' אלו מציאות ומדברי הספר מצות גדול מצות עשה סימן פ"ב וכן הוא האמת בלי ספק אך שבספר חכמת שלמה כתב שפי' דברי התוס' הוא כדברי הטור יורה דעה ומתרץ הצריכותא שבגמרא לפי דרך זה בפי' דחוק וכתב על הב"י שלא ירד כאן לעומקא כאשר יעויין משם ומה מאד רחוקים דבריו ממני כי כל המדקדק ברכרי הרא"ש והסמ"ג הנזכרים לעיל ובתוס' בבכורות פ' עד כמה ימצא מבואר בהדיא שהאמת הוא שפי' דברי התוס' כדברי הב"י וכאשר הרחבנו הביאור למעלה גם הקושיא שהקשה הב"י מהצריכותא דגמ' אינו מתורץ כלל לפי דרכו של ספר חכמת שלמה ועיקר הקושיא שהקשה על הבית יוסף הוא דא"כ ה"נ איכא למפרך והא לא קא בטל מיניה כמו התם בפ' אלו מציאות דהא על הלשון דפועל בטל פריך התם עכ"ל ומה מאד פליאה בעיני שלא ראה דברי הרא"ש שכתבתי למעלה שכתב דהכא באבק רבית הקילו חכמים וכו' דאלו ראה דבריו אלה לא הקשה זה דהא הכל מתורץ היטב ואדרבה לפי פירושו שמפרש דברי התוס' ע"ד דברי הטור לא יתיישב כלל מה שכתבו התוס' בדבור זה בסמוך ומיהו בפ' אלו מציאות גבי השבת אבדה וכו' נראה כפי' הקונטרס מדפריך התם וכו' עד לכך נראה לפרש התם הך דמשני אביי וכו' כפי' הקונטרס עכ"ל דלפי פירוש של ח"ש אע"ג דפריך המקשה שם הכי אעפ"כ אפשר הוא לפרש שפיר התם הך דמשני אביי כפועל כטל וכו' על דרך דברי הטור כמו שמפרשינן ליה הכא כאשר מובן מעצמו והתימה ממנו ז"ל דהא גם לפי דרכו על כרחך צריך לחלק דשאני הכא דאבק רבית הוא דהא גם לפי פירושו שפי' כפועל בטל ר"ל אדם שבטל ואין לו שום מלאכה וכו' איכא נמי למפרך והא לא בטל הוא דהא יש לו מלאכה שמרויח בה שכר הרבה ועוד שגם לפי דבריו איך יתורץ עכ"פ דמ"ש התם פרק אלו מציאות דנותן לו שכר הרבה שאומרים אותו ע"ד פי' רש"י וכאן נותן לו פחות מזה דאומדים ע"ד פי' התוס' לפי סברתו אלא ע"כ צ"ל דשאני הכא דאבק רבית הוא מכל זה מבואר שדברי הב"י אמת הוא בלי שום ספק וע"ד שפי' למעלה דברי התוס' בביאור רחב אלא שמה שכתב הב"י שם שמשמע מדברי הרי"ף שהוא מפרש כפרש"י וכו' לא נראה כן שהרי לפירוש רש"י אתי' מתני' כר"ש כמבואר לעיל ומדברי הרי"ף משמע דאתי' כר"מ ופסק דהלכתא כר"מ ע"ש ולכך צ"ל דהרי"ף מפרש כפירוש של ר"ח שמביא הב"י וכן כתב בהדיא הרמב"ן בספר מלחמות ה' שהרי"ף מפרש כפי' ר"ח ע"ש ועור נ"ל לומר שגם דברי הטור נמשכים אחר פירושו של ר"ח ולא אחר דברי התוס' ומעולם לא עלה על דעת הטור לפרש דברי התוס' כן אלא משום שראה הטור שהרי"ף והרבה מפרשים תופסים פירוש ר"ח לעיקר וגם הרמב"ן הכריע כדברי פי' ר"ח כמו שכתב הב"י וכאשר מבואר בדברי הרמב"ן בעצמו לכך נמשך הטור ג"כ אחר פי' הר"ח אע"ג שאביו הרא"ש נמשך אחר דברי התוס' ראה הוא לתפוס דברי ר"ח ואע"ג שלפי הנראה יש שינוי קצת כין פירושו של ר"ח ובין דברי הטור שהרי לפי פי' ר"ח משערין כפי שהיה לוקח ממלאכתו הראשונה בשעת הבטלה ולפי' הטור משערין באדם שבטל ואין לו מלאכה כלל כמה רוצה ליקח ולעסוק בעסק זה כמבואר מדבריהם כשתדקדק בהם מ"מ נ"ל שדברי הטור הם הולכים בדרך פירושו של ר"ח שחילוק קטן יש ביניהם ועיין בתוס' בבכורות פרק עד כמה בסוף הדבור שמשמע שדברי ר"ח הם כדברי הטור הגם שדברי התוס' שם מלא טעיות וקשה לכוונם זה נראה לי ברור בשיטה זו:
סח:
[עריכה]גמרא מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות לבהמה וכו'. יש לדקדק לפירוש רש"י מאי קאמר מקום שנהגו וכו ' והלא מן הדין חייב ליתן שכר עמלו ומזונו בלי שום מנהג וצ"ל שהמנהג הוא שצריך ליתן לו דוקא מעות ולא דבר אחר וכן לגירסא דגריס ולולדות מעלין ר"ל ג"כ שנותן בעד שכרו ולדות דוקא עיין בתוס':
סט.
[עריכה]גמ' אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמי וכו' כצ"ל:
תוס' ד"ה אי משתתפת בהדיה וכו' תימה למה היתה סבורה וכו' ועוד מאי קאמר וכו' והלא גם עתה היתה חלקו של ר"א פלגא מלוה וכו' משמע מדברי התוס' דסד"א שלאחר שנשתתפו לקח חציה של הבהמה שהיא של ר"א בעיסקא והוי פלגא שהיא רביעית של בהמה מלוה לכך הקשו א"כ השתא נמי אי לא יהיב ליה טפי פורתא מחזי כרבית ותרצו וי"ל דכשנשתתף עמו היה טורח בהצי של ר"א בחנם וכו' ר"ל ולא לקחה כלל בעיסקא לחצי הפסד ולחצי ריוח אלא נשארה כולה הן הפסד הן ריוח לר"א דק שהוא היה טורח בה בחנם ודו"ק:
סט:
[עריכה]רש"י ד"ה מותר ואין זה רבית וכו' עד ויעמדו דמיה על עשרים וכו' כצ"ל:
תוס' ד"ה כה"ג וכו' אור"ת מכח ההיא דהכא וכו'. ר"ל מכח דקאמר הכא כה"נ ודאי צריך לאודועי דמשמע הא בגוונא אחרינא אינו צריך להודיע וא"כ קשיא ההיא דפרק זה בורר דמשמע שם דצריך להודיעו מכח זה ראה ר"ת לפרש שם דדוקא התם דלא רצה לדון וכו':
ד"ה מרא הדרא בעינא וכו' ונראה דגריס ליה וה"פ וכו'. כלל פירושו הוא דבמרא או הא או הא קאמר חדא דהדרא בעינא ואין כאן הלואה ואפי' היכי דלא הדרא בעינא כיון דידיע פחתייהו לא אמרי' דהשכירות הוא בשביל הלואה אלא בשביל הפחת אבל זוזי תרתי לריעותא הוא דלא הדרא בעינא דהלואה הוא וגם אין כאן פחת וא"כ השכירות הוא בשביל ההלואה דלאיסורא תרתי בעינן דלהוי הלואה ולא יהא כאן שום פחת אבל להיתרא בחדא סגי שאם אין כאן הלואה אפי' אין בה פחת כגון קטלא וכוס של זהב דהדרא בעינא אין כאן הלואה מותר וכן אפי' היכי דהוי הלואה דלא הדרא בעינא ויש בה פחת דאיכא למימר דהשכירות הוא בשביל הפחת שרי וק"ל:
ע.
[עריכה]ד"ה דקא מקבלי עלייהו וכו' משמע אע"ג דמקבל עלייהו יוקרא וזולא אלא דוקא משום פחת דחוסכ' וכו'. וא"כ לפי זה צ"ל ג"כ הא דאיתא בברייתא דלעיל בשם פרה לחבירו וכו' דמותר הואיל ולא עשאה דמים מחיי' לענין זולא כ"א לאחר מית' היינו נמי משום דאית בה גם כן פחת שסתם בהמה מכחשת מחמת מלאכה ומדברי התוס' משמע דתרתי בעינן שיקבל עליו הנותן זולא וגם שיהא בה פחת (וכ"נ] מדברי הטור י"ד סימן קע"ו) אבל בשביל פחת לחודיה לא משתרי וכן משמע מהברייתא דלעיל גבי שם פרה דלא התיר אלא מטעם שלא עשאה דמים מחיים דהיינו שלא קבל עליו המקבל מחיים אחריות הזולא אלא הנותן קבל עליו זולא אלא שצריך לישב דמ"ש ממרא דלעיל דמשמע מדברי התוס' דבשביל הפחת לחוד מותר. וי"ל דשאני מרא דידוע ומפורסם פחתייהו וידוע הוא דבשביל הפחת הוא נותן השכירות ועוד דגבי מרא נמי הוי אחריות הזולא על המשכיר אבל מדברי הרא"ש משמע דבשביל פחת לחודי' שרי שהרי כתב גבי ספינה וז"ל אמר רב ספינה אגרא ופגרא עד אמר רב פפא הלכתא ספינה אגרא ופגרא מותר כיון דפחת הספינה על בעל הספינה כדאמרי' לקמן גבי דודאי וכו' וצריך ליישב לפי סברתו הא דמשמע לעיל מדמייתי עלה ברייתא דשם פרה דמותר מטעם לפי שלא עשאה דמים מחיים משמע דספינה נמי הוי מטעם דלא קבל עליה זולא ובפרש"י אם לא שנאמר שהרא"ש ס"ל דלפי המסקנא דמסיק גבי דודאי הא דקתני גבי שם פרה לפי שלא עשאה דמים מחיים לא הוי פירושו לא עשאה דמים לענין זולא כפי' רש"י אלא ר"ל לענין פחת והכחשה שנפחתתה מחמת מלאכה וכן גבי ספינה שרי מטעם זה ודו"ק:
בא"ד משום דמקבל עליה קלקול הספינה שמתקלקל העץ במים דלא משלם שוכר אלא מה שהיא משתברת וכו' כצ"ל ובספרים כתוב משכיר וט"ס הוא:
בא"ד ומכאן קשה לפי' ריב"ן שפי' לעיל וכו'. ר"ל הריב"ן פי' כן בספרו ובפירושו שחבר על הגמרא וק"ל:
ד"ה אתא מריה ויהיב סימנא וכו' וא"ת כיון דאין בו סימן למה יאמינו לו כו'. האי וא"ת הוי פירושו כאלו אמר וכי תימא ונמשך אלעיל מינה וק"ל:
בא"ד ואפי' לא היו עדים וכו' ואע"ג דאית ליה מגו וכו' ואע"ג דאית ליה מגו וכו' דהוי מגו במקום עדים. ר"ל ואע"ג דאיכא למימר דנאמינהו במה שטוען דהשומשין הללו שלו הן ושל המפקיד כבר החזיר לו במגו דהוה טוען לקוחין הן בידי זה אינו משום דאי הוה סימנא מעליא הוי כאלו יש כאן עדים שהשומשמין הללו של המפקיד הן וא"כ איך נאמינוהו במגו לומר שהן שלו שהרי הוא כמו מגו כנגד עדים דאין נאמן בשום מקום:
בא"ד ונראה לפרש דהכא בשמעתין חיישינן שמא יבאו עדים שהפקיד בידו וכו'. ר"ל שמא יביא המפקיד עדים לאהד מיתת הנפקד עיין בדברי הרא"ש והאי תירוץ של התוס' קאי נמי אקושיא ראשונה שבתחלת הדבור:
ע:
[עריכה]גמ' למימרא דברשות דמקבל קיימא ורמינהי וכו'. פירש רש"י למימרא דסתם צאן ברזל ברשות דמקבל קיימי ובאחריותו מדקתני שהיא רבית צריך עיון לפירוש רש"י מאי כוונת הקושיא של המקשה דתקשי ליה מתניתין דבכורות בלא מתני' דהכא אמאי פטורים מן הבכורה דליכא למימר דבלא מתניתין דהכי היה סבור דסתם צאן ברזל לא קיימא באחריות המקבל כדמשמע מפירוש רש"י ולכך פטורא דא"כ אמאי קרי ליה צאן ברזל כדפריך בסמוך וכבר התעוררו התוס' לקושיא זו וצ"ל לפי' רש"י דבלא מתני' דהכא ההיא מתני' דבכורות הוי ניחא ליה משום דהוה סבור דאע"ג דקיימא באחריות המקבל לא קיימא ברשות שמקבל לגמרי אלא שגם להנותן שהוא עכו"ם יש לו רשות עליה לעשות עמהם הטוב בעיניו אבל מתני' דהכא דקתני מפני שהוא רבית דמשמע לגמרי קיימא ברשות המקבל קשיא א"כ גבי עכו"ם אמאי פטריה מן הבכורה ולפי זה הא דנקט רש"י ובאחריותו עיקר קושיא לא קאי מאחריות כי אם מהא דקימא ברשותו וכן הא דכתב רש"י בדבור שאחר זה דאי באחריותו דמקבל קיימי אמאי פטורים ר"ל באחריות וברשות ודחוק הוא ודו"ק:
תוס' ד"ה תשיך לא סגי וכו' מכל מקום כי היכי דדרשינן וכו' מכל עץ הגן ולא גזל ה"ה ולא רבית ואונאה וכו' כצ"ל ור"ל דרבית נמי אתי מקרא דכל עץ הגן. אלא דיש לתמוה דבקרא ביחזקאל משמע דהני עצמות מבני ישראל היו עיין שם ובמדרש גם בתרגום יונתן משמע דהיו מבני שבט אפרים שמהרו לצאת ממצרים קודם הקץ והכא בתוס' משמע דנכרים היו וצריך לומר דקודם מתן תורה אפי' בני יעקב היו קרויים בני נח כי לא היו מוזהרים אשאר מצות כי אם אשבע מצותדבני נח כמו שאר העכו"ם ואע"ג דמשמע בכמה דוכתי דהאבות ובניהם היו מקיימין התורה עד שלא ניתנה וכמו שאמרו שיוסף היה משמר שבת במצרים וכמו שלמדו מפסוק וטבוח טבח והכן מ"מ הכלל לא היו נזהרים בכל המצות:
עא.
[עריכה]גמרא ולא לך אלא לגר ולא לגר צרק אלא לגר תושב וכו'. משמע דדריש לגר בפני עצמו וגם תושב בפני עצמו והטעם משום דאל"כ לכתוב קרא תושב לחוד ואנא ידענא דר"ל גר תושב גר למה לי אלא ש"מ לגר צרק אתא:
תוס' ד"ה הא חזינן דלא עבדי הכי וכו' א"נ לרבי עקיבא פריך וכו'. מקשין העולם אי לרבי עקיבא מה זה דקאמר הכא הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין הא לר"ע משום חדא לחוד אינן מתמוטטין עד דעבר על כולן ואי ר"ל כל המלוה ברבית וגם עבר על כולן א"כ למה אמר כל המלוה ברבית ומדברי ספר חכמת שלמה משמע שהוא מפרש דלר"ע דדריש עושה אחת מכל אלה לא ימוט היינו ר"ל אפי' כשעובר על כולם ומקיים אחת מהן דהיינו כגון למשל שבא לידו הלואת רבית והוא מונע עצמו ואינו לוה אז לא ימוט וכיוצא בו בכל הנך דקא השיב קרא דכשקיים ושומר אחת מהן כשבא לידו מצלת אותו שלא ימוט אפי' היכי שעבר על כולן אבל היכי שעובר על אחד מהן כגון על רבית ודומיהם והאחרות לא באו לידו לקיימם אז הוא מתמוטט ולכך קאמר הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטים אם לא שבאו מצות אחרות לידו וקיים אותן אז הן מצילות אותו ופריך נמי שפיר אליבא דר"ע והא קחזינן דלא יזפי ברבית ד"ל שבאה הלואת רבית לידם ומונעין עצמן ואינם מלוים ברבית ואעפ"כ מתמוטטים נכסיהם ואין קיום שמירת אזהרת רבית מציל אותם כך למדתי מתוך דבריו הקצרים ותירוץ זה הריף ודו"ק. אבל לי נראה דלא קשיא מידי דברייתא דהכא רשב"א היא והוא לא דריש עושה אלה כרבי עקיבא אלא דריש עושה אלה ר"ל עושה כל אלה הא כשעבר על אהת מהן ימוט ולכך קאמר הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטים וכי תימא א"כ מאי פריך אליבא דרבי עקיבא והא קא חזינן דלא מוזפי ברבית וכו' והא ר"ע לא דריש הכי ומאי מקשה מדרשת רשב"א אר' עקיבא הכי קא מקשה מדחזינן דר"ש דריש ומפרש לא ימוט היינו התמוטטות נכסים א"כ בלתי ספק ר"ע נמי מפרש קרא דלא ימוט אנכסים דבהא לא פליגי א"כ מכלל דלר"ע בעושה אחת מאלה אין נכסיו מתמוטטים ולכך פריך והא קחזינן דלא יזפי ברבית וקא מתמוטטים ולר"ע לא היה להם להתמוטט אבל בלא ברייתא דהכא לא הוה ס"ד דלא ימוט דקרא הוי פירושו התמוטטות נכסים אלא ר"ל עונש גיהנם או עונש עוה"ב וכיוצא ובזה מתורץ נמי בשמעתין דפריך המקשה קושית והא קחזינן אברייתא דרשב"א ולא פריך ליה אגופא דקרא וק"ל:
עא:
[עריכה]גמ' אמר רב אשי כי אמרינן אין שליחות לנכרי כצ"ל:
רש"י ד"ה אבל אנן לדידהו וכו' עד ואתם שולחים לא נאמרה וכו' כצ"ל:
ד"ה זכייה מדרבגן וכו'. עד בהלואה זו מישראל ראשון כצ"ל:
תוס' ד"ה כגון שנשא ונתן ביד וכו' אלא מיירי כגון שנטל ונתן ביד וכו' וקמ"ל דלא אמרי' אדעתיה דעכו"ם גמר ומקני וכו'. ויש לדקדק דאיך סלקא דעתין לומר דהישראל כשנוטל מהעכו"ם ונותנו לישראל שני אדעתיה דעכו"ם הוא נותנו ומקני ליה לישתרי והא אין שליחות לעכו"ם וא"כ איך נעשה הישראל ראשון שלוחו של העכו"ם לקולא דיהא מותר בשביל זה וצריך לומר דלא מטעם שליחות ה"א דלישתרי אלא מטעם דהוה אמינא דאפי' היכי דהישראל ראשון נטלו מן העכו"ם ונתנו לישראל שני אינו פוטר את העכו"ם מחובו והמעות הן עדיין של העכו"ם אלא שהוא מטריח עצמו בשבילו לקחת אותן מידו ולתת אותן ליד הישראל והישראל שני הוא לוה של העכו"ם לא של הישראל ראשון והוי כאלו הוא אפוטרופוס של עכו"ם ומלוה מעותיו של העכו"ם לישראל ברבית שהוא מותר כמו שכתבו התוס' בסמוך בדבור זה ולזה נתכוין הרא"ש שכתב וז"ל וקמ"ל דלא אמרינן אדעתיה דעכו"ם גמר ומקני ליה ולא שיפטר ישראל הראשון את העכו"ם ויתחייב לו ישראל השני ועי' שם ונפקא מינה דלר"ת אפי' לחומרא אין שליחות לעכו"ם ואינו אסור בסיפא אלא כשנושא ונותן ביד:
עב.
[עריכה]גמ' זביני זוזי כמלוה בשטר דמי וגובה מנכסים משועבדים וכו' כצ"ל:
תוס' ד"ה שטר שיש בו רבית וכו'. דאינן עדי חמס וכו' משמע דריב"ם פסק כרבא דלא פסל מומר אוכל נבלות להכעיס אלא אוכל נבלות לתיאבון דבעינן עד חמס דכתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס:
בא"ד ובסמוך דפריך אעובדא דפרדיסא וכו' נימא דלא ניתן להכתב ולא משני משום דטעמא דלא ניתן להכתב לא מהני אלא דלא גבי ממשעבדי. ר"ל לישני ליה דמשום הכי קאמר רבי יוחנן דטעמא דשטרי חוב המוקדמין פסולין משום גזרה שמא יגבה מזמן הראשון משום דלטעם זה אינו גובה אפי' מבני חורין גבי שטר שיש בו רבית לרבי מאיר אבל אי הוה קאמר משום דלא ניתן להכתב לא היה מהני אלא דלא גבי ממשועבדים הכי משמע לפום ריהטא דטעמא דלא ניתן להכתב לא מהני אלא שלא לגבות ממשעבדי מדלא מבעי ליה גבי עובדא דפרדיסא אלא אי גבי ממשעבדי או לא והתם לא בעי אלא מטעם דלא ניתן להכתב כמו שפי' התוס' לקמן דף זה בד"ה אמר אביי לאו היינו דרב אסי וכו' אלא ודאי גבי שטר שיש בו רבית אפי' לרבי מאיר גובה את הקרן מבני חורין על פי השטר זה אינו דלעולם לא גבה אפי' מבני חורין על פי השטר אי כפר ביה והא דלא משני הכי לקמן אפירכא דפריך נימא משום דלא ניתן להכתב משום דסבירא לה להגמרא דטעמא דלא ניתן להכתב מהני נמי שלא לגבות בו כלל אפי' מבני חרי:
בא"ד אע"ג דלא ניתן להכתב התם הוא דפשיטא ליה דגבי משום דהמוכר וכו' כצ"ל:
בא"ד מידי דהוה אמומר אוכל נבלות להכעיס וכו' כצ"ל:
ד"ה קונסים אותו וכו' וכהאי גוונא פסקו הלכות גדולות כרבנן דרבי מאיר במעוברת חבירו וכו' כצ"ל:
בא"ד וראיה מדבעי בהחולץ אם אנסיבת לכהן אי החמירו לגרש כיון דאינו יכול לחזור ולכנוס וכו' כצ"ל. ור"ל מדבעי כן שמע מינה דהלכה כרבנן דישראל מותר (להכניס) [לחזור] ולכנוס ולא כר"מ. ומה שכתבו התוס' מדבעי בהחולץ וכו' הוא דף ל"ו:
ד"ה אמד אביי לאו היינו דר' אסי וכו' מ"ש דנאמן לומר פרעתי ובנמצאת שאינו שלו אין נאמן כל זמן ששטר מכר בידו וכו' כצ"ל:
עב:
[עריכה]גמ' כיצד הרי שגזל שדה מחבירו ומכרה וכו' כצ"ל:
תוס' ד"ה אין לוין על שער שבשוק וכו' מיירי ביש לו מעות ללוה וכו' או יש לו מעט וכו'. ר"ל יש לו מעט מעות שאין יכול לקנות בעדם כי אם סאה אחת יכול ללות על זה כמה סאין כמו ביש בו סאה תבואה דלוה עליה כמה סאים כדרבי יצחק ועיין באשד"י:
עג.
[עריכה]ד"ה ברשות מוכר מותר וכו' וי"ל סיפא אצטריכא ליה ברשות לוקח אסור. ר"ל אפי' היכי דנותן לו שכר ומזונו:
ד"ה החמרים מעלים ובו' דלעיל גבי טרשא דרב חמא וכו'. פירוש לעיל הוי ההליכה לשם לצורך רב חמא שהוא הבעל הבית שהיו מוכרים לו שם סחורתו ובחזרתן היתה ההלואה ולכך היה צריך רב חמא לקבל אחריות ההליכה ובשכר טורחם ועמלם היה להם מה דנקיטו להו שוקא ושביקו להו מיכסא גם בחזרתם והכא גבי חמרים הוא בהיפוך שבהליכה הוו המעות הלואה ביד החמרים רק שבאותן המעות היו קונין להבעלי בתים תבואה שם ומביאין אותן לכאן לכך אחריות החזרה צריך להיות על הבעלי בתים ובעד שכר טרחם היו להם מה דמגלו להו תרעא והא דמוזלי גבייהו:
ד"ה דשיבשי שיבש' וכו' ור"ח פי' שנותנים מעות לבעל הזמורות בכך וכך המשוי וכו' כצ"ל:
עג:
[עריכה]ד"ה נטר שתא וכו' ושמא היה מנהגם ליתן השכירות בסוף כל חדש וכו'. ולפי זה צריך לומר דלאו בתחלת השנה ממש הביא השכירות לרבא אלא אחר כלות חדש אחד בתוך השנה השניה שקיל שכירות של חדש אחד ולא של כל השנה כולה או י"ל שהיה מנהגם אם היה נותן השכירות בכל חדש וחדש היה צריך ליתן י"ב סלעים ואם היה נותנו כולו בהתחלת השנה לא היה נותן כי אם עשרה סלעים לכך הביא רב מרי בהתחלת השנה כל השכירות כולו כדי שלא יהא צריך ליתן כי אם עשרה סלעים:
בא"ד אי נמי נטר שתא היינו שכירות של שנה שניה. נראה דכך צ"ל היינו שנה שניה ור"ל הא דקאמר נטר שתא הוי פירושו שנטר עד כלות שנה שניה:
בא"ד ומיהו קשה למה לא ניכה לו מחובו וכו'. נראה מדברי התוס' דסבירא להו דעדיין לא נתן רבא להנכרי הכסף דמי פרעון הבית לכך הקשו למה לא ניכה רב מרי שכירות הבית לרבא מחובו ורבא היה לו לנכות להנכרי מדמי הפרעון:
עד.
[עריכה]גמ' אמימר יהיב זוזי וכו' כמאן וכו' לעולם כר' יוסי ובאתרא דאמימר עשק עפרא אי דמעיילי עפרא סמכא דעתיה וכו'. יש לדקדק מה משני הא כיון דעשק עפרא ואינו מצוי הדרא קושיא לדוכתא דבעינן עד שיעשו אפי' לרבי יוסי דהא לא אמר רבי יוסי דפוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה אלא בכפר שיחין וכפר חנניה וחברותיה ששם העפר מצוי ועוד מה צריך למה שמסיים אי דמעילאי עפרא סמכא דעתיה לא הוה ליה למימר אלא באתריה דאמימר עשק עפרא ולכך לא אמרינן אע"פ שאין לזה יש לזה. ונדאה דהשתא במסקנא הא דאמימר יהיב זוזי מכי מעיילי עפרא לא איירי בפיסוק השער דהשתא ומטעם איסור רבית אלא לענין לקבולי עליה מי שפרע איירי דמשום הכי לא יהיב זוזי עד דמעיילי עפרא דאז סמכא דעתיה וכי הדרי בהו צריך לקבולי עליה מי שפרע ואי לא לא סמכא דעתיה ואפי' מי שפרע ליכא. והכי משמע מפי' דש"י אבל לענין איסור רבית יכול להיות דלא פסיק עמהם כלום אלא נתן להם איזה סך מעות שיתנו לו כשיעור מעותיו קדרות בשער שבשוק שיצא אח"כ ודו"ק:
תוס' ד"ה הכא וכו' ופי' הקונטרוס משום דה"ד אסמכתא וכו' וכגון משליש שטרו דגט פשוט דסמיך על דבר וכו' כצ"ל. ומרישא כי מתני אדעתא דלא יהיב ולאסמכתא קא מתני וכו' כצ"ל ועיין באשר"י ותמצא כל דברי התוס' שבדבור זה מבוארים היטב:
ד"ה וכפר שיחין וכו' לא מיירי בעפר וכו' אלא בבצים איירי ומדנקיט האי לישנא וכו' כצ"ל ור"ל חא דקאמר אע"פ שאין לזה יש לזה לא איידי בעפר דר"ל אע"פ שאין לזה עפר יש לזה עפר ולכך פוסק על העפר אע"פ שאין לו דחא מחוסר אלא בבצים איירי ור"ל דפוסק על הבצים אע"פ שאין לו אפי' עפר משום דאע"פ שאין לזה יש לזה בצים ולכך פוסק אפי' על קדרות כמו שמפרשים התוס' בתר הכי והא דקאמר שהבצים לענין קדרות כעין לקוטות למוכרי תבואה ר"ל כמו שלענין תבואה יש שער של לקוטות קודם שיצא השער הגמור כן יש שער של בצים קודם השער של קדרות וכיון שיצא השער של בצים פוסקים על הקדרות דכיון שיש לו בצים הוי כאלו יש לו קדרות וק"ל:
עד:
[עריכה]גמ' ממאי דרבנן היא וכו'. ר"ל דאפי' לרבנן צריך לפסוק כשער הגבוה ואי לא פסק צריך הלוקח לקבל מי שפרע דלמא נימא לך דכאן לא שייך כלל מי שפרע כיון שהוזל השער ומתניתין לא רבנן היא אלא ר' שמעון דאמר גבי לוקח מעות קונות ולכך אי לא פסק כשער הגבוה שקיל כדמעיקרא על כרחו מדינא ואפי' אם רוצה לקבל מי שפרע לא מהני אלא צריך לשקול ע"כ כדמעיקרא ואנן כרבנן קיימא ולא כרבי שמעון ולכך אפי' לא פסק כשער הגבוה אין צריך לקבל עליו מי שפרע אם רוצה לחזור. א"ל אימר דאמר רבי שמעון וכו' וא"כ אפי' כי מוקמת לה כרבי שמעון לא מצית לומר דטעמא דמתני' דצריך לפסוק הוא מדינא דהיינו משום דמעות קונות דהא לכ"ע בכגון דא אין מעות קונות וא"כ צריך לומר ע"כ דמתני' איירי לענין מי שפרע ועל כרחך צריך לומר דבהאי גונא נמי שייך מי שפרע וא"כ הוא הדין נמי לרבנן אמרי' נמי דאי לא פסק ורוצה לחזור בו צריך לקבל מי שפרע ומתני' דכ"ע היא כך הוא הצעת שיטה זו:
באתרא דתנא ברא מרי אדעא וכו' כצ"ל:
רש"י ד"ה רבי שמעון היא וכו' עד מכי יהיב זוזי כי לא נשתנה וכו' כצ"ל:
עה.
[עריכה]תוס' ד"ה בני חבורה המקפידים וכו' א"נ אפי' ביד אסור להם לשקול וכו'. ר"ל וזה פירושו של עוברים משום מדה ומשקל דשאר בני אדם מותרים לומר מלא לי כלי זה גם מותר לשקול ביד והמקפידים ינהגו ג"כ היתר בזה ולהם הוא אסור אפי' בכהאי גוונא וא"כ עוברים משום מדה ומשקל:
בא"ד משום מנין פירוש ר"ח וכו'. ר"ל זה אסור בשאר בני אדם והם בשביל שמקפידים יעברו על זה:
בא"ד בשעה שנוטלה המתן עד שאשקול המנה ועד שאמדוד וכו' כצ"ל:
בא"ד אע"ג דשרי לומר לחנוני הרגיל אצלו תן לי ב' אגוזים וכו' כצ"ל:
בא"ד ואי נמי שרי בכי האי גוונא לעמוד כגון שאמר וכו'. ר"ל וזהו כוונת ר"ח במה שכתב או שאמר בשעה שנוטלה המתן וכו' דהוי כאלו אמר ואי נמי שרי לומר לקחת עשרים אגוזים גם אני עשרים או נעמיד הא דאמרינן משום מנין בכה"ג כגון דאמר ליה בשעה שנטלה המתן וכו':
בא"ד שלא פירש כן בשביל שיהא מותר אם לקח ממנו שוה דינר ביחד לומר הרי יש דינר וכו' כצ"ל ור"ל דה"ה כשלקח ממנו שוה דינר ביחד אסור לומר הרי יש דינר ועיין בהגהות אשד"י:
תוס' ד"ה וכדברי ב"ה אף משום רבית כו' סתם בני אדם מקפידים. ויש לדקדק לפי מה שפירשו התוס' לעיל דלבני אדם המקפידים אסור לומר אפי' מלא לי כלי זה והשתא כתבו דסתם בני אדם מקפידים הם אם כן מתני' דפרק אין צדין דקתני אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה במאי מוקמת לה וצ"ל דוקא בבני אדם שידוע שאין מקפידים והא דלא תירצו התוס' בסמוך כן אההוא דשרי התם לטבח שאינו אומן לשקול ביד משום דמשמע להו דבסתם טבח שאינו אומן איירי וק"ל:
עה:
[עריכה]במתני' עוברים משום לא תתן ומשום אל תקחו וכו'. יש לדקדק מפני מה לא קחשיב תנא דמתני' לאו ולא תשיך דקא עבר לוה דא"ל דלא קחשיב אלא הני לאוי דקעבר המלוה דהא חשיב לפני עור שעובר הלוה ויש ליישב בדוחק דבכלל דלפני עור הוא דלאו דלא תשיך היינו שלא יגרום הלוה שיעבור המלוה אלאו דנשך וק"ל ודוחק: