מהר"ם על הש"ס/בבא מציעא/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

ב.

תוס' ד"ה שנים אוחזין וכו' איידי דאיירי בהגוזל בתרא מחלוקת נסורת נגר וכו' עד ואע"ג וכו'. לפום ריהטא משמע דהתוס' מקשו לעצמם ואע"ג וכו' א"כ ל"ל לתת טעם איך שייכא הך מסכתא במסכתא דבבא קמא והא בתרי מסכתות אין להם סדר ואיכא מ"ר דכולה נזיקין לאו חדא מסכתא היא אבל לפי' זה קשה הא מ"מ צריכין אנו לתת הטעם למ"ד דכולה נזיקין חדא מסכתא היא וא"כ מאי מקשה ויש ליישב דהאי ואע"ג דאמרי התוס' הוי כאלו אמרו ואפי' למ"ד דכולה נזיקין לאו חדא מסכתא היא אפ"ה צריך ליתן טעם איך שייכא האי מסכתא למסכתא ב"ק דה"נ דאין סדר לענין מחלוקת וכו' וק"ל אבל יש ליישב דהמשך דברי התוס' כך הן דמתחלה הוקשה להם למה התחיל התנא בדיני חלוקת המציאה ה"ל למתני תחלה דין קנין מציאה בעצמה במאי נקנית והיה לו להתחיל במתני' דלקמן היה רוכב על החמור וראה את המציאה וכו' ומתרץ איידי דאיירי בהגוזל בתרא מחלוקת נסורת וכו' ואח"כ מקשה ואע"ג דבתרי מסכתות וכו' ואיכא למ"ד וכו' ואם כן למ"ד זה הדרא קושיא לדוכתא למה התחיל המסכתא בדיני חלוקה ומתרץ ה"מ לענין מחלוקת ואח"כ סתם וכו':

ד"ה ויחלוקו תימה וכו' עד וי"ל דאוחזין שאני וכו'. ר"ל הואיל וכל א' מוחזק אנו מחויבים למחות שלא יגזול הא' את חבירו הלכך אין לפסוק להם כל דאלים גבר (ועיין באשר"י שביאר ענין זה באריכות):

בא"ד וכן במנה שלישית וכו' לכך משני וכו'. ר"ל דתרתי בעינן שיהיו אוחזין וגם צריך להיות דהחלוקה יכולה להיות אמת אז אמרי' יחלוקו ולא באופן אחר וכן שנים אדוקים בשטר ר"ל וכי תימא הא גבי שנים אדוקים בשטר אין החלוקה יכולה להיות אמת ואפ"ה מדמה לה לקמן למתני' וא"כ ע"כ צריכין אנו לומר דבחדא לטיבותא סגי או אוחזין או שהחלוקה יכולה להיות אמת ולכך גבי מנה שלישית אי הוה החלוקה יכולה להיות אמת אע"פ שאין אוחזין הוה אמרי' יחלוקו וגבי שנים אדוקים בשטר הואיל ושניהם אדוקים אע"פ שאין החלוקה יכולה להיות אמת אמרי' יחלוקו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהא גבי ארבא נמי איכא חדא לטיבותא דהחלוקה יכולה להיות אמת ואפ"ה לא אמרי' יחלוקו אלא אמרי' כל דאלים גבר ומתרץ דמשום הכי מדמה שנים אדוקים בשטר למתני' משום דהתם נמי איכא תרתי לטיבותא משום דשניהם אדוקים וגם ההלוקה יכולה להיות אמת דאפשר שפרע לו החצי וכו':

ד"ה וזה נוטל רביע וא"ת יהא נאמן דחציו שלו וכו'. פי' ויקח החצי בשבועה מגו דאי בעי אמר וכו' כדאמרינן בגמרא האי מגו גופיה וכו' לקמן דף ה':

בא"ד ורב יוסף אית ליה דאפי' מגו לא הוי וכו'. מקשין התלמידים קושיא זו דרב יוסף אינה תולה בתירוצו זה של התוס' דהא בלא תירוץ זה דהוה סבירא להו דאפילו מגו להוציא אמרי' מכ"ש דקשה מרב יוסף דלא הימניה אפי' בעובדא קמייתא דהוה מגו להחזיק ויש ליישב דבלא תירוץ התוס' י"ל דבהא פליגי רבה ורב יוסף דרבה ס"ל דהוה מגו ור"י ס"ל דלא הוה מגו דהא דאודי ואמר אין שטרא זייפא הוא וכו' משום שהיה מתירא שמא יאמרו לו הב"ד זיל קיים את שטרך כי החתימה לא היתה ניכרת אבל השתא דתירצו התוס' דהוי עדיף ממגו דאפי' הוה שתיק וכו' היה נאמן כי החתימה היתה ניכרת לעומדים שם קשה א"כ מאי טעמא דרב יוסף ותירצו התוס' דרב יוסף ס"ל דאפילו מגו לא הוה משום דכל מגו אמרינן שטענתו הראשונה ר"ל שהוא טוען השתא כגון שהשטר פרוע וכיוצא היא אמת במגו שאם היה רוצה לשקר היה טוען שהשטר הוא מזוייף ומעולם לא לויתי בו שמכח המגו אנו מאמתים טענתו הראשונה אבל הכא ליכא למימר שטענתו הראשונה שהיה טוען שמלוה בשטר הוא מחמת זה השטר היא אמת מטעם המגו וזה אינו שהרי הוא בעצמו הודה שהשטר הוא מזוייף ולכך אין להאמינו מטעם מגו ולפי זה רב יוסף דאמר בהדי שטרא זייפא למה לי ר"ל דאינו מלוה בשטר אבל אין הכי נמי דמלוה ע"פ הוה זאת היא כונת התוס' בתירוץ זה:

בא"ד וא"ת ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי וכו'. יש ליישב הא דהקשו התוס' קושיא זו השתא ולא מקודם משום דבלא זאת הוה סלקא אדעתין לומר דאדרבה דאפי' חציו היה ראוי שיהא נאמן מטעם מגו אבל השתא דתירצו התוס' דלא אמרינן מגו להוציא קשיא:

ד"ה בראייה בעלמא קני אע"ג דקתני במתני' ראה המציאה וכו'. ר"ל וא"כ אפילו אי תנא אני מצאתיה לחוד היכי הוה סלקא דעתיה למימר דהאי מצאתיה ראיתיה ומתרץ הוה מצינן למדחי כיון דאמר תנח וכו':

ב:

גמ' לימא מתני' דלא כסומכוס וכו'. מקשין התלמידים מאי פריך הא ע"כ צריך אתה לומר דמתני' אתיא דלא כסומכוס דקתני שנים אוחזין וכו' דדוקא שניהם מוחזקים אבל אם א' מוחזק בה הוי אידך המוציא מחבירו ועליו להביא הראיה וכמו שפרש"י לעיל והיינו דלא כסומכוס דס"ל כל ממון המוטל בספק חולקין אפילו היכי דהאחד מוחזק במעות כמו בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה דאמר סומכוס חולקין אפי' להוציא מיד המזיק אבל אין זה קושיא דלא אמר סומכוס חולקין אלא התם דשור שחוט לפניך אבל במקום אחר אפילו סומכוס מודה היכא דהא' מוחזק דהוי אידך המוציא מחברו ועליו הראיה והכי איתא בהדיא לקמן דף ו' דקאמר ואי בעית אימא כדקתני דאתו לקמן כי תפיס לה חד מינייהו ואידך מסרך ביה סרוכי ואפי' לסומכוס וכו' (ועיין שם בפרש"י):

תוס' ד"ה אי תנא מציאה וכו' לכך תפוס אע"ג שיודע וכו' אבל מקח וממכר וכו' ומדתפיס בה סבר שלו היא וכו' אימא לא ישבע דמשום שבועה לא יפרוש וכו'. נראה הא דהוכרחו התוס' למימר הכי משום דליכא לפרש כפשוטו אבל מקח וממכר דליכא למימר הכי דמורי היתרא א"כ מדתפיס ודאי האמת אתו ולכך ה"א דלא ישבע אלא יטול בלא שבועה וכן אידך דהא ודאי על כרחך חד מינייהו משקר לכך פירשו התוס' דכיון דכל א' סובר שהאמת אתו א"כ משום שבועה לא יפרוש שום אחד דכל אחד סובר שנשבע באמת ולכך אימא לא ישבע וק"ל:

בא"ד והיכא שודאי אינו סובר לומר אמת כגון דטעין כל א' אגי ארגתיה וכו'. צ"ל דכי טעין כל א' אני ארגתיה אע"פ שאחד מהן טוען שקר מכל מקום החלוקה יכולה להיות אמת דאמרינן הקנה לו החצי ולכך ס"ל דיחלוקו בשבועה ופליגי ארש"י דס"ל דכי טען כל א' אני ארגתי' לא אמרינן יחלוקו אלא יהא מונח עד שיבא אליהו משום דודאי חד מינייהו רמאי כמו שפירש רש"י:

ד"ה וניחזי זוזי ממאן נקט וכו' עד ומיהו הוה מצי לשנויי דליתי' קמן וכו'. ר"ל דבשלמא לפרש"י דהקושיא בגמ' היא וליחזי זוזי ממאן נקט ולא נאמינהו ליקח החצי בשבועה וא"כ לא הוה מצי לשנויי דליתיה קמן דנשייליה דמה בכך הא מ"מ מאחר דאיכא לברורי אם היה קמן לא יהבינן ליה שבועה דשמא אם יבא המוכר יאמר שנשבע לשקר אבל לפירוש התוס' הקושיא היא דע"י עדותו של המוכר יפטור מן השבועה וא"כ הוה מצי לשנויי דליתיה קמן דנשייליה ולכך צריכין לישבע וק"ל (ועיין בספר חכמת שלמה):

ד"ה לימא מתני' דלא כבן ננס וכו' מצינו למימר דידע שפיר דמתני' אפשד דתרוייהו בהדי הדדי אגבוה וכו'. משום דנראה להתוס' דוחק דלא ידע המקשה סברא זו דהכא אפשר אע"ג דתרוייהו נשבעין ליכא שבועת שוא וא"כ מאי פריך לימא מתני' דלא כבן ננס ולכך כתבו דמצינו למימר דידע שפיר דמתני' אפשר תרוייהו בהדי הדדי אגבוה ומ"מ פריך דלבן ננס יחלוקו בלא שבועה אחרי שאפשר לבא לידי שבועת שוא דאימא לא אגבוה בהדי הדדי וא"כ כשנשבעין תרוייהו איכא ממה נפשך שבועת שוא ומשני וכו':

ד"ה התם דלא תפסי תרוייהו וכו' עד ואע"ג דאפי' בעומדת באגם וכו'. פירוש דלקמן בפ' השואל דף ק' תנן המחליף פרה בחמור וילדה וכו' זה אומר משלקחתי וכו' יחלוקו ופריך בגמרא וליחזי ברשות דמאן קיימא וכו' ומשני בעומדת באגם ופריך ונוקמא אחזקת מרא קמא ומשני סומכוס היא וא"כ משמע דלרבנן אפי' היכא דלא תפיס חד אמרי' המוציא מחברו עליו הראיה:

ד"ה היכא דאיכא דררא דממונא פירוש שבלא טענותיהם וכו'. נראה דהתוס' לא רצו לפרש כפירושו של רש"י משום דבפ' ה"ה גבי ארבא דמשני נמי התם איכא דררא דממונא וכו' לא שייך לפרש כפירוש רש"י והתוס' הביאו סוגית הגמרא בסמוך בד"ה ומה התם וכו'. ועוד דלפירוש רש"י יש לתמוה מה עלה על דעת התרצן דמשני התם כי אמר סומכוס היכא דאיכא דררא ממונא. וכי בשביל שיש שם חסרון ממון יש להקל ליטול בלא שבועה יותר מהיכא דאין כאן חסרון ממון וכי לא ידע התרצן דליקשי ליה ולאו ק"ו הוא. ולפירוש רש"י יש לישב קצת דסברת התרצן היא דהיכא דאיכא חסרון ממון לא שייך מורי היתרא ויש סברא לומר דיטול בלא שבועה כדאמר לעיל בהצריכותא:

ד"ה ומה התם דאיכא דררא דממונא ואיכא למימר כולה דמר וכו'. מדברי התוס' משמע דל"ג בגמרא דאיכא דררא דממונא למר ואיכא דררא דממונא למר אלא גרסי' מה התם דאיכא דררא דממונא וכו' משום דלפירוש התוס' דמפרשי דררא דממונא פי' דבלא טענותיהם יש ספק לב"ד לא שייך לומר איכא דררא דממונא למר ולמר כי לשון זה לא שייך אלא לפירוש רש"י וק"ל ועוד נראה דלפירוש התוס' העיקר ק"ו הוא דהתם איכא למימר כולה למר ולכך סברא הוא שיחלוקו בשבועה דוקא וכמו שפירשו התוס' בסוף הדבור שאחר זה אבל מדררא דממונא לא שייך שום ק"ו דלפירוש התוס' בדררא דממונא אדרבה יש להקל יותר כיון דבלא טענותיהם יש ספק לב"ד ועכ"פ משום דררא דממונא אין סברא להחמיר יותר להצריך שבועה ולכך ע"כ לפירוש התוס' לא שייך לפרש כפירוש של רש"י דפירש ומה התם דאיכא דררא דממונא וכו' ואיכא למימד ועוד על כרחך וכו' הכא דליכא דררא רממונא ועוד דאיכא למימר וכו' דלפירוש התוס' לא שייך לומר ועוד דמדררא דממונא לחוד לא שייך ק"ו כמו שכתבנו אלא ע"כ לפירוש התוס' צריך לפרש לשון הגמרא הכי ומה התם אע"ג דאיכא דררא דממונא אפ"ה כיון דאיכא למימר ע"כ כולה למר סברא הוא דיהלוקו דוקא בשבועה דאולי יודה א' מהן דלענין שבועה אין מועיל סברת דררא דממונא ואפ"ה אמר סומכוס דחולקין בלא שבועה. הכא אע"ג דליכא דררא דממונא כיון דאיכא למימר דתרוייהו היא לא כ"ש דיחלוקו בלא שבועה ונקטה הגמרא ג"כ סברת דררא דממונא אע"ג דהק"ו לא מיניה אתי לומר דסברא דודאי של אחד מהם מבטל סברת דררא דממונא ואע"ג דאיכא דררא דממונא כיון דודאי של אחד הוא סברא הוא דיחלוקו דוקא בשבועה וק"ל כנ"ל:

ג.

תוס' ד"ה אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא נוכל לומר דלא הדר ביה אלא דלא סגי בטעמא דמפסיד הרמאי לבד וכו' כצ"ל:

ג:

ד"ה בכולה בעי דלודי ליה וכו' עד וכן בנסכא דר' אבא צריך עיון למה לא הביאו התוס' ראיה משבועת עד אחד גופיה דהוי דאורייתא ולא אמרי' דמגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וכן לקמן בגמרא דף ה' מביאה הגמרא ראיה משבועת מודה מקצת דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ודחי לה התם אשתמוטי קא משתמיט ולא מייתי ראיה משבועת עד אחד ויש לישב דהתם מקשין בכי תימא דהא מסיק לקמן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא וא"כ ל"ל לרבה למימר טעמא דאשתמוטי קא משתמיט אפילו בלא האי טעמא נמי לא אמרי' דחשיד אשבועתא אפילו במקום דליכא טעמא דאשתמוטי הלכך לא רצו התוס' להביא ראיה משבועת עד א' גופיה היכי דכופר הכל ועד אחד מעיד שהוא חייב דנשבע מדאורייתא להכחיש העד משום דגם בכופר הכל איכא קצת אשתמוטי כמו שכתבו התוס' בסוף דבור זה ולכך לא אמרי' מגו דחשיד אממונא וכו' דלא מקרי חשיד כיון דאיכא למימר קצת דאשתמוטי קא משתמיט אבל היכא דליכא כלל טעמא דאשתמוטי קא משתמיט אימא לך דמדאורייתא אמרי' מנו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ולא משביעין ליה מדאורייתא ולכך מייתי התוס' ראיה מנסכא דהתם לא שייך אשתמוטי כלל ואפילו הכי משמע דאם היה מכחיש את העד היה נשבע מדאורייתא וכן לקמן בגמרא כשהביא ראיה משבועת מודה מקצת ודחי לה בטענת דאשתמוטי קא משתמיט לא רצה להביא ראיה משבועת עד א' דנוכל נמי לדחות ולומר דהתם נמי אשתמוטי קא משתמיט והא דמייתי התם מדאמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת דהיינו בכופר הכל והא התם נמי איכא טעמא דאשתמוטי כדאמרן כבר הקשו התוס' קושיא זו שם ותירצו דרב נחמן מחייב שבועת היסת אפילו היכא שתבעו זה החפץ שבידך שלי הוא דלא שייך אשתמוטי ע"ש:

ד"ה אבל העדאת עדים וכו' אימא מגו דחשיד הוא לגזול וכו' קמ"ל ק"ו דלא הוי גזלן בהכי וכו'. צ"ע דהא לפי מה שכתבו התוס' בדבור שלפני זה ועסקו השתא בהכי דלא אמרי' מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא הוה להו למימר קמ"ל ק"ו דלא אמרי' מגו דחשיד וכו' וק"ל ואף שאמת הוא דגם השתא דילפינן ק"ו צריכין אנו לסברת אשתמוטי קא משתמיט דאל"כ נפרוך מה לצד השוה שבהן שכן הוחזק כפרן כדלקמן מ"מ התוס' לא עסקי השתא בהכי ואי לא דמסתפינא אמינא דט"ס הוא וכצ"ל קמ"ל ק"ו ואע"ג דאמרי' לקמן וכו' אבל אין לתמוה דלעיל במלתיה דרבה מפרשים התוס' הא דקאמר ובכולי בעי דלודי כלומר מאחר דאין אדם מעיז ולא רצו לפרש כפירוש רש"י משום דחשיד אממונא וכו' כדלעיל וכאן גבי העדאת עדים מפרשי משום חשד שבועה משום דלעיל קאי אטעמא דאורייתא לפי האמת ואי מפרשים לה משום חשד שבועה הוי משמע דכן הוא האמת דמאן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא אבל הכא קאי אתנא דברייתא דקאמר דאי לאו ק"ו הוה אמינא בהעדאת עדים מגו דחשיד וכו' ואתא ק"ו לאשמועינן דלא אמרי' ולכך לא קשה מידי אבל עיין בהר"ן שהוא מפרש כל הסוגיא דאבל העדאת עדים וכו' כדרך התוס' בדבור שלפני זה משום העזה וע"ש: ד"ה מה אם ירצה לומר וכו' עד לדבריו דר"מ קאמר כדתנן פרק אמרו לו. נ"ל שצ"ל כדאיתא פרק אמרו לו דהא הני ב' לשונות בגמ' הן שם ולא במתני' וד"ל לדבריו דר"מ דהכי קאמרי רבנן לר"מ אתה אומר אם הביאוהו שנים לידי מיתה וכו' הא על כרחך מצינו ששנים אין יכולין להביאו לידי קרבן כגון שאומר מזיד הייתי וא"כ אין מקום לק"ו דהא מצינו שמביאין אותו לידי מיתה ואין מביאין אותו לידי קרבן:

ד.

גמ' מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן וכו'. יש לדקדק דלסברת המקשן דס"ל השתא דבכופר במנה והעדים מעידים בו שהוא חייב חמשים הוחזק כפרן ופסול לעדות ולשבועה א"כ בלא כל זאת ה"ל למפרך אמימרא גופא דרבי חייא היכי קאמר ר' חייא דחייב שבועה והא פסול לשבועה הוא כיון שהוחזק כפרן ויש ליישב דאגופא דמימרא לא היה יכול למפרך הכי דהוה מצי לשנויי דאע"ג דהוחזק כפרן אינו פסול לשבועה דחשוד אממונא לא חשיד אשבועה כדאיתא לקמן אבל אק"ו פריך שפיר מה להצד השוה שבהן כו' מ"מ פירכא היא על הצד השוה שאינו דומה לפיו ועד אחד שכן לא הוחזקו כפרנים וק"ל:

ד:

תוס' ד"ה לעולם שתים וכו' חשיב ליה ר' עקיבא משיב אבדה וכו'. יש לדקדק למה להו לתוס' לדוחקא זה דפירשו דמשום הכי הוה משיב אבדה לרבי עקיבא משום דכשאומר שתים נראה יותר נאמן נימא דמשום הכי חשיב משיב אבדה דאם ירצה לשקר היה אומר שתים והיה נפטר בשבועה והיה מרויח סלע והשתא כשאומר ג' הוא מפסיד סלע בהוראתו ונמצא שבסלע הג' הוא משיב אבדה וצ"ל דהואיל דכשהיה טוען שתים היה חייב שבועה השתא נמי כשטוען ג' נמי ראוי שיחויב שבועה כמו שהיה חייב אם היה טוען שתים ואין סברא לומר דבשביל שהיה מרויח ממון יותר בטענתו אם לא היה טוען כמו שטוען עתה יפטור עתה משבועה דאין אומרים מגו מממון לשבועה לכך לא רצו התוס' לפרש כן וצ"ע:

ד"ה אין נשבעין וכו' אבל לר' יוחנן וכו' כיון שהפקיעו חכמים השעבוד במלוה ע"פ. פי' היינו במלוה בעדים שאינו גובה ממשועבדים ולכך לא חשיב שעבוד קרקעות מאחר שאין כאן כי אם משועבדים אבל במלוה בשטר שגובה ממשועברים חשיב (מלוה בשטר) [שעבור קרקעות] אבל אין לתרץ כגון שמחל השעבוד דא"כ אפילו ביש עליו שטר נמי:

בא"ד ואי לית ליה אפילו משועבדים אפי' יש עליו שטר חייב. משמע דה"ה דהיכא דהיה לו משועבדים ומחל כל השעבודים אפי' דמשעברי נמי חייב אפילו יש עליו שטר ואין חילוק בזה בין שיש עליו עדים בין שיש עליו שטר וצ"ע בפ' שבועת הפקדון שם בתוס' שהקשו שם אמימרא דר' יוחנן דאמר כופר בממון שיש עליו עדים חייב וכו' והא סבר ר' יוחנן שעבודא דאורייתא ותירצו דאיירי כגון שמחל השעבוד דמשמע דאפילו דהיכי דמחל כל השעבוד נמי יש חילוק בין עדים לשטר דבעדים חייב ובשטר פטור אם לא שנפרש דהתם נמי ר"ל שמחל השעבוד של בני חורין ולא של משועברים ולכך בעדים חייב ובשטר פטור ע"ש וצ"ע:

ה.

תוס' ד"ה מסרי ליה בסהדי ומיירי דאמרי ליה אל תחזור וכו'. התוס' כתבו זה משום דמלישנא דגמרא משמע דכל הני יומי דהוו מסרי ליה בסהדי לא היה יכול לכפור בהם אלא ההוא חד יומא דמסרי ליה בלא סהדי לכך כפר בהם והוקשה להו לתוס' הא גם בהנהו יומי דהוה מסרי ליה בסהדי נמי היה יכול לכפור ולומר החזרתי ומה הוה מהני להו בזה דהוה מסרי ליה בסהדי לכך כתבו ומיירי דאמרי ליה אל תחזור אלא בעדים:

ד"ה אי איתא לדר' חייא נראה דהלכה כר' חייא דהא לעיל מוקי ליה כרבנן דר"ג וכו'. מצאתי בגליון תוס' ישנים וז"ל ומיהו נראה דגמ' מסתפק אם איתא לדר' חייא משום דאיכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן אינן בתורת הזמה ולא משום דר' אפוטריקי אז אין ראיה ממאי דמוקי לה כרבנן וכן אמר הר"י ששמע דר' יוחנן ושמואל אית להו בשבועות דטענו בחטים והודה לו בשעורים פטור ואפ"ה איתא בירושלמי דפליג אר' חייא דהכא וע"כ משום דפרכי תורת הזמה ומוקי להאי קרא למין הטענה והשתא אפשר דהכי ס"ל לרבנן:

בא"ד תימה אפי' איתא לדר' חייא לא משתבע הכא וכו'. ר"ל אפילו אם לא היה גזלן מבורר דלא אסהירו דאכל מנייהו תרי אלא דאסהידו ביה דהוו הנהו חיותא בידיה והוחזק כפרן לא היה משתבע אפי' אי איתא לדרב חייא דכגון זה לא נוכל למילף ממה הצד דעד א' והודאת פיו דיליף מיניה ר' חייא משום דאיכא למפרך מה להצד השוה וכו' ואפי' לפי מאי דמשני שכנגדו קאמינא לא אתי שפיר רלא שייך הכא דין דשכנגדו נשבע ונוטל כיון דאין כאן שבועה על החשוד ובזה יתורץ ג"כ מה שמקשי' התלמידים על קושיית התוס' מאי מקשו דלמא היינו הא דפרכא הגמרא והא גזלן הוא ר"ל דהוחזק כפרן בפקדון והכופר בפקדון פסול לעדות ולכך מקרי גזלן וליכא למילף ליה ממה הצד דא"כ לא הוה משני מידי:

ד"ה אין לך בידי פטור וכו' עד דהלכה כלישנא קמא. פירוש דקתני בסיפא מנה לי בידך א"ל הן למחר אמר תנהו לי ואמר נתתיו לך פטור והלשון השני ס"ל דדוקא אסיפא קאמר רב נחמן דמשביעין אותו שבועת היסת משום דאיכא כאן דררא דממונא דהא אמר מתחלה הן אבל לא ארישא דכפר לגמרי:

ה:

ד"ה ותקנתא לתקנתא ומתוך שאינו יכול לישבע משלם לא שייך הכא כדפרישית. יש לומר דכונת התוס' בזה כדפירש לעיל בסמוך דגבי חשוד לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע וכו' מטעמא דכתבו התוס' לעיל בזה בסמוך וי"ל ג"כ דרצו התוס' בזה מה שכתבו לעיל בדף ג' בד"ה ובכולי בעי דלודי דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע וכו':

ד"ה דחשיד אממונא וכו' ויש מפרשים וכו' הא דחשיד אממונא כשר לשבועה וכו'. ר"ל דהשתא בטענא זו דחשדינן ליה שכופר בממון זה משום הכי כשר לשבועה ומטילין עליו שבועה משום דאמרינן דע"י שבועה יודה ויפרוש מן הגזל דקודם שישבע לשקר יודה בממון:

בא"ד אבל בגזלן ודאי וכו'. ר"ל שידוע לנו שגזל קודם שבא עתה לדון בפנינו ועתה ע"י טענותיהם נתחייב שבועה לא משביעין ליה דבזה לא שייך לומר דע"י שמטילין עליו שבועה יודה ויפרוש מן הגזל דכמו שממון שכבר גזל אינו פורש גם מזה לא יפרוש ע"י שבועה וק"ל (עיין בהר"ן):

בא"ד והיינו טעמא דכופר בפקדון וכו'. ר"ל אע"ג דיחזיר הפקדון מאחר שהעדים מעידים עליו מכל מקום לא חשיב השבה מעליא:

ד"ה בלא דמי משמע להו וכו' וא"ת והא כי יהיכ דמי חמסן הוא וכו'. פי' ואם איתא דמשום דמשמע ליה בלא דמי כשר לעדות למה פסלה התורה חמסן הא יהיב דמי וסבר דלא כלום עביד אבל אין לפרש דקושית התוס' קאי אדידיה היאך מורה לו היתר הא נמי כי יהיב דמי חמסן הוא דהא כמו דלאו דלא תחמוד בלא דמי משמע ליה ה"נ עד חמס דקרא נמי בלא דמי משמע ליה וק"ל:

ו.

תוס' ד"ה שבועה שלא שלחתי בה יד וכו' עד ור"ת מפרש וכו'. פי' דר"ת ס"ל דפי' שלא שלחתי בה יד אין פירושו שלא נשתמש ועשה בה מלאכה דלמה ישבע על זה דהיכי ס"ד שיהא נחשד על זה דאין מגלגלין אלא בדבר הדומה ר"ל דבר המסתבר לחושדו בה אלא פירושו כשאינו בפנינו אנו חושדין אותו שמא אכלה והיינו שליחות יד דקרא אבל כשמתה בפנינו אינו נשבע על שליחות יד:

ד"ה אגרת ליה בלא סהדי וכו' דמגו במקום עדים הוא. ר"ל דאנן סהדי דלא אוגיר ליה כיון דעד השתא חשיד ליה בגזלן:

ד"ה הקדישה בלא תקפה מהו וכו' עד ומבעיא ליה וכו' דכיון ששתק אודויי אודי ליה וכו'. והבעיא דמסותא מפרשי התוס' בענין אחר לקמן בסמוך וצ"ל דלפי' התוס' הא דקאמר ת"ש דההוא מסותא וכו' אין רצונו לפשוט הבעיא קמייתא מדין מסותא דהא אין ענין זה לזה אלא הפשיטותא היא ונמשכת עד מסקנא דמלתא דקאמר מאי הוה עלה דמסותא ופשיט מרב חסדא דאמר כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו קדוש:

בא"ד ומסקנא דלא הוה הקדש אלמא שתיקתו אינה כהודאה. משמע מדברי התוס' הללו דהבעיא דמסותא היתה אי הוה שתיקתו כהודאה או לא. ובדבור שאחר זה מפרשין התוס' הבעיא בע"א ועוד יש לדקדק במסקנא דשמעתין דאמר מאי הוה עלה דההוא מסותא כו' עד מי סברת במסותא דמטלטלין עסקינן וכו' דהשתא לפי מאי דס"ד דאיירי במסותא דמטלטלין היאך היה מפרש הבעיא דכיון דהוה ס"ד דאיירי במסותא דמטלטלין לא היה אפשר לו לפרש כמו שפירשו התוס' בדין דאלים גבר וכו'. וצ"ל דלפי מאי דס"ד דאיירי במטלטלין היה מפרש הבעיא דבעי אי הוה שתיקה כהודאה כמו שפי' התוס' בדבור זה ולפי המסקנא דאיירי במסותא דקרקע הוי הבעיא כמו שפירשו התוס' בדבור שאחר זה מטעם דין דכל דאלים גבר:

ז.

ד"ה מחוי רבי אבהו וכו' עד ומ"מ שפיר מוכח וכו'. פי' דאי הוי הטעם משום שבועה ולא מטעם דכמאן דפסיק דמי הל"ל יחלוקו שוה בשוה אבל השתא שנוטל לאחר שבועה כל מה שתופס אפילו הוי יותר מהחצי על כרחך הוי מטעם דחשיב כמאן דפסיק דמי:

ד"ה אם יכול לנתקו וכו' התוס' מפרשים דאם יכול לנתקו אליו הוי פירושו דהיינו שידה פתוחה. וכשאינה פתוחה זה מקרי אינו יכול לנתקה אליו והוקשה להם דהא על כל פנים בשעת נתינה ע"כ צ"ל ידה פתוחה לכך כתבו נראה דאם היתה ידה פתוחה וכו' ופי' דהיתה ידה קפוצה גם בשעת נתינה אלא שהוא תחב הגט לתוך ידה. ור"ת פירש בע"א דלא הוי פירושו דיכול לנתקו או אינו יכול מטעם פתיחת היד או קפיצת' אלא איירי שידו היתה פתוחה מתחלה ועד סוף אלא דיכול לנתקה ואינו יכול לנתקה הכל תלוי בכבדות הגט ושיש כח בהמשיחה להביאו אצלו ולא תנתק. ונ"ל דמה שכתוב בתוס' שלפנינו ור"ת נמי פירש וכו' דיש למחוק תיבת נמי דהא ר"ת מפרש פי' אחר ממה שפי' התוס' לעיל מניה:

ז:

ד"ה בזמן שהבעל מודה וכו' דלא חיישינן לקנוניא. קשה להם להתוס' מאי אתא התנא לאשמועינן פשיטא כיון שהבעל מודה יחזיר לאשה לכך פירשו דאתא לאשמועינן דלא חיישינן לקנוניא:

ד"ה מחלוקת וכו'. וזה אינו דגם התם אם אינו מקויים לא שקיל וכו' כצ"ל:

ד"ה ויחלוקו נמי לדמי ואין חולקין החוב וכו'. ר"ל שמה דקאמר בגמרא ויחלוקו נמי לדמי לא בא לאשמועינן שלא נאמר שיחתוך השטר לשנים דזה אין סברא אלא שלא נאמר שיחלוקו כל הסך הכתוב בשטר שאם כתוב בו מנה ישלם לו חמשים אלא שמין כמה היה המאה שוה לימכר וזה החצי ישלם לו:

ח.

גמ' אלא אימא מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש וכו'. וצריך לישב לפי זה לישנא דרבא השתא דאמרת אמרינן מגו וכו' היאך יתישב על זה מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש וצ"ל דה"ק השתא דאמרת אמרינן מגו דזכי לנפשיה זכה נמי לחבריה א"כ בהיפוך נמי במקום שאינו זוכה לנפשיה לא זכי נמי לחבריה חרש ופקח שהגביהו אמרינן נמי מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש:

תוס' ד"ה ושותפין שגנבו וכו' דהתם בטביחה איירי. ר"ל רש"י מפרש בגמרא דקאמרה הכא ושותפין שגנבו חייבין היינו אותה ברייתא דבב"ק ואין נראה דהתם בטביחה איירי וא"כ אין ראיה משם אלא הא דקאמר בגמרא ושותפין שגנבו הוי פירושו שהגביהו הגנבה שניהם ולאו ברייתא היא אלא מסברא קאמרה הגמרא כן:

ח:

ד"ה מנהיג לחודיה מי איכא מ"ד וכו' מ"מ פריך מכח סתם מתניתין וכו'. ר"ל מתני' דהכא דתנן א' רוכב וא' מנהיג ש"מ דמנהיג קונה כמו משיכה ואע"ג דקתני בה נמי רוכב הוא אוקמא לקמן בשמעתין במנהיג ברגליו כמו שכתבו מיד בדבור שאחר זה:

ד"ה רכוב עדיף וכו' וצ"ל דתפיס בה ואזלא נמי מעט מחמתיה וכו' א"כ מאי פושט בסמוך מיושב דפטור וכו' ואע"ג דאיכא למימר דהיינו הא דפריך ליה בסמוך היכי פשיט מר רוכב מיושב יושב לא תפיס במוסירה וכו' ושני ליה מוסירה לא קני מ"מ אם איתא דליכא ברוכב שום קנין אחר אלא התפיסה תקשה ליה היכי פשיט רוכב מיושב הא אין שייך ענין זה לזה כלל ואי משום דאית ליה דתפיסה לא קנה מה צריך למפשט ליה מיושב בלא יושב ה"ל להשיב בקצרה דתפיסה לא קנה במציאה א"כ ע"כ מנהיג עדיף אבל השתא דאמרינן דברוכב איכא נמי אזלא מחמתיה מעט וה"ה ביושב נמי אזלא מחמתיה מעט ולכך פשיט מיושב דאם איתא דאזלא מחמתיה מעט מלתא היא לא הוה לן למפטר יושב גבי כלאים דתלי הכל באזלא מחמתיה כיון דביושב נמי איכא אזלא מחמתיה מעט אלא ודאי הא דאזלא מחמתיה מעט לאו מלתא היא ולא חשיב שום הנהגה וא"כ ה"ה דברוכב לא קני ופריך היכי פשיט מר רוכב מיושב יושב לא תפוס וכו' ומשני דאפילו מסירה גמורה דקני במקנה לחבירו לא קני במציאה ולכך כיון דהא דאזלא מחמתיה מעט לאו מלתא היא כמו דפשיטנא מיושב אין סברא לומר דבשביל מה שתופס במוסירה קצת יקנה יותר וק"ל ועיין בכלאים בפי' רבינו שמשון דפי' ג"כ שמוכח מתוך סוגיא דשמעתין דביושב איכא נמי אזלא מחמתיה והיינו על כרחך ע"ד שפירשנו דברי התוס':

ד"ה או דלמא וכו' עד וי"ל דמן המשנה אין להוכיח וכו'. ר"ל דבמשנה אין רצונם לומר זה אומר אני קניתי ברכיבה וזה אומר אני קניתי בהנהגה אלא כל אחד אומר אני מצאתיה לבדי והיתה כולה בידי אלא שאתה באת לאחר מכאן ותפסת בה. אלא שמטעם שזה רוכב וזה מנהיג חשובים שניהם כמוחזקים ולכך יחלוקו אבל מ"מ מוכח שפיר ררוכב לחודיה קני דאל"כ לא מקרי מוחזק לענין שנאמינהו שהוא לבדו היה רוכב עליה מתחלה שהרי אפילו אם כן הוא כמו שאומר לא היה קונה אלא ודאי רוכב לחודיה או מנהיג לחודיה קני ולכך מוכח שפיר לקמן ממתני' דרוכב לחודיה קני אלא דמשני לה דאיירי במנהיג ברגליו:

ט.

ד"ה מושך ומנהיג אין אבל רוכב לא תימה מנלן דלמא כ"ש רכוב דתפיס בה ואי משום דשיירה וכו'. נ"ל לפרש דברי התוס' דה"ק מנלן לגמרא האי דיוקא דדייק מושך ומנהיג אין אבל רוכב לא ממאי דיק ליה אי דייק לה משום דאם איתא דרוכב קני ה"ל לתנא למיתני רוכב במקום מנהיג דהוה רבותא טפי הא ליתא דאיכא למימר אדרבה במושך ומנהיג הוי רבותא טפי דקתני מושך ומנהיג קני וכ"ש רוכב דעדיף מניה דתפיס ביה דשמא רוכב עדיף. ואי דייק לה המקשה דאם איתא דרוכב נמי קני ה"ל לתנא למיתני נמי רוכב כיון דאיכא סברא להכא ולהכא דאיכא למימר דרוכב גרע ממושך ומנהיג ואיכא למימר דכ"ש הוא דעדיף הוא מניה א"כ ה"ל למתני במתני' ומדשייר ש"מ דלא קני אטו בכל דוכתא וכו' וק"ל:

ד"ה אי הכי היינו ר' יהודה הוה מצי לאקשויי וכו' כצ"ל:

ד"ה הואיל ויכול לנתקו וכו' ושלהי שלוח הקן וכו' עד שהרי קצת מפריחים למעלה וכו'. ר"ל דשם לא הוי דרך ירידה אלא דרך עלייה שמפריחים למעלה ולכך חשיב הגבהה לקנות אפילו בלא תפיס בידים ועיין באשר"י:

ט:

ד"ה משוך בהמה זו ער וא"ת אמאי נקיט משוך בהמה זו ולא נקט קני וכו' עד א"נ אי הוה בעי קני וכו'. נראה דלפי' התוס' לפי תירוץ זה האחרון בעייתו של ר"א איירי במהלכת דאז לא שייך טעמא דחצר אלא בעי אי קני מטעם משיכה אך אי הוה בעי באומר קני בהמה וכלים והוה מהדר דקני היה יכול הטועה למטעי לומר דאיירי בכפות וקני מטעם חצר ולכך לא נקט קני בהמה דהשתא על כרחך אי קנה הוה מטעם משיכה ולא יוכל למטעי דלהכי לא נקט קני בהמה לאורויי דלא בעי דנימא מטעם חצר וע"י שאלה דאל"כ נימא קני בהמה ויהא חצר גמור אלא וראי איירי באותו ענין דלא שייך חצר כלל כגון בחצר מהלכת וא"כ לא שייך שום קנין אחר לכלים אלא מטעם משיכה רק שלפי קושית רבא שהקשה אי אמר ליה קני בהמה וקני כלים מי קני וכו' עדיין קושית התוס' לפי תירוץ זה במקומה עומדת דמאי הוה ס"ד דרבא בסברת רבי אליעזר אמאי נקט משוך בהמה זו וכו' ולא נקט קני אי משום דבקני פשיטא ליה דקני וכו' א"כ במשוך נמי אמאי מספקא וכו' כמו שהקשו התוס' וי"ל דאין ה"נ דזה נמי הוה קשה ליה והא דמסיק וכי תימה כשעמדה ר"ל וכ"ת שבעייתך איירי במהלכת שאין שייך טעמא דחצר ובעית אי קני מטעם משיכה אלא שאם נקט קני בהמה והוה מהדר קני היה הטועה יכול למטעי ולומר דאיירי בשעמדה וקני מטעם חצר ולא הוי ידעינן אי מקנה מזה שבמשיכת הבהמה יקנה כלים והא כל שאלו מהלך לא קני עומד ויושב לא קני ומסיק והלכתא בכפות ר"ל הא דלא נקיט קני בהמה כדי שלא נטעה אם מהדר ליה קני דהוה מטעם חצר וה"א דאיירי בכפות:

ד"ה ולימא מר מעני לעני מחלוקת וכו' ולא מטעם מגו. ר"ל שאין חולקין בטעם מגו שר' אליעזר אית ליה דאמרינן מגו דאי הוה בעי הוה זכי לנפשיה וכו' ורבנן אית להו דלא אמרינן מגו דאי הוה בעי וכו' אבל בתופס לב"ח במקום שחב לאחרים כ"ע מודו דלא קנה זה אינו אלא דרב נחמן אית ליה דבתופס לב"ח פליגי ור"א ס"ל דקנה ורבנן ס"ל דלא קנה:

י.

רש"י ד"ה סיפא דלא אפשר בלא תחלה וכו' לא אמר כלום דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתא דהאי אגבהה וכו'. לפי מאי דכתב רש"י לעיל במתניתין כיון דיהביה ליה קנייה ממה נפשך וכו' לא היה צריך רש"י לטעמא דגלי דעתיה וכו' וצריך לומר דרש"י נקט הכא החלוקה השנית דכתכ לעיל ואי לא הויא דקמא וכו' הויא ליה הפקר עד דמטיה לידיה דהאי וקנייה האי וכו' והא דכתב נמי הכא דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתיה אגבה' ר"ל נמי כיון דגלי אדעתיה דלא נתכוין לזכות בה הוא עצמו הוי הפקר עד דמטי לידיה דהאי וקנייה האי במאי דעקרה מידי' דקמא לשם קניה דחלוקה זו נראה לו לרש"י לעיקר וק"ל:

י:

רש"י ד"ה תלמוד לומר ונתן וכו' דרוש ונתן אוכתב וכו' עד דאי משום שליחות הא כבר כתיבה וכו'. ר"ל משום דרש"י סבירא ליה דאי נמי לא אתרבאי חצר מונתן בידה הוה נפקא לן חצר משליחות כמו שפרש"י לקמן סוף דף י"א וכי איצטריך לרבויי משום יד משום קטן וקטנה ולכך כתב רש"י כאן דאי משום שליחות הא כבר כתיב' ושלח ר"ל ועכ"פ הוה נפקא לן חצר משליחות והיינו נמי דכתב רש"י בסמוך ריש דף י"א ומשום דאין שליח לדבר עבירה איצטריך למכתב התם ר"ל וכ"ת דאי הוה מטעם שליחות א"כ ל"ל רבויא איצטריך משום דה"א אין שליח לדבר עבירה אבל גבי גט דלא הוי דבר עבירה אי הוי מטעם שליחות לא איצטריך שום רבויא כן נ"ל לפרש דעת רש"י אבל יש לתמוה וכי לא איצטריך קרא לאשמועינן דחצר שייך ביה שליחות אע"ג דאינו בר דעת דאי לאו רבויי דקרא מאן לימא לן דיהא חצר עדיף מקטן וחרש ושוטה ואשה דלאו בני שליחותא נינהו וא"כ אע"ג דכבר כתיב ושלח ושלחה איצטריך לרבויא שליחות דחצר וק"ל:

תוס' ד"ה ואי משום שליחות וכו' וי"ל דבסמוך מכח התנא מוכיח וכו'. ר"ל דבסמוך נמי יש לו הוכחה דמשום יד אתרבאי ולא מטעם דאתרבאי מקרא דיד אלא דיש לו הוכחה בלא זה מכח התנא וכו' והכא גבי גנב דאי אפשר להוכיח מכח ההוכחה דקאמר בסמוך הוצרך לומר ההוכחה מטעם א"כ מצינו שליח לדבר עבירה וכו':

ד"ה אי בעי לא עביד וא"ת והא דתנן היה מושכו ויוצא כו' יש לדקדק אמאי לא מקשו התוס' קושיא זו אמ"ד היכי אמרינן אין שליח וכו' היכי דשליח בר חיובא וכו' וי"ל דאהאי טעמא פשיטא להו דלא שייך קושיא זו כלל דפשיטא הוא כיון דהשומר אינו יודע גנב לאו בר חיובא הוא אבל מהאי טעמא דתלי באי בעי למעבד הוה ס"ד דשייך לאקשויי קצת דהתם נמי אי בעי עביד ואי בעי לא עביד וכו':

ד"ה אקפי לי קטן. עיין במה שכתבתי במסכת שבועות בד"ה ועל הזקן שתים מכאן וכו':

יא.

תוס' ד"ה ה"מ בחצר המשתמרת וכו' עד וקשה דהתם משמע דהוי בחצר המשתמרת וכו'. הרבה גמגומים יש בדבור תוס' זה ועיין שם בפרק שור שנגח דשם פירשו התוס' כמעט בהיפוך ממה שפירשו כאן:

ד"ה דלמא גזרת הכתוב וכו' עד ותו מאי מתרץ וכו' והלא בברייתא וכו'. פי' דלעולם נימא דצ"ל בברייתא יהא שכחה וה"ק יכול יהא שכוח בעיר שכחה ת"ל ושכחת בשדה ר"ל דהיינו שכחת מעיקרא נקרא שכחת שדה ולא בעיר ושכחת היינו זכור ולסוף שכוח נקרא שכחת העיר כדקאמר בתחלת הברייתא היה עומד בעיר וכו' והאי רבויא דקרא נעמיד בשכוח מעיקרא דאי לאו רבויא הוי ממעטי' עיר לגמרי מקרא דושכחת בשדה וק"ל:

בא"ד לכך י"ל שאינו סותר ראיתו וכו'. וכי תימא מאי תירצו התוס' עדיין יש להקשות מנא ליה לתנא לדרוש מיעוטא דבשדה אדיוקא ולומר דבעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה דלמא נדרוש קרא הכי בשדה ושכחת ר"ל שכח' מעיקרא הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח דהיינו שכחת העיר לא הוי שכחה וקרא דמרבה שכחת העיר נעמידנו בשכוח מעיקרא כמו שפי' לעיל לפי מאי דמקשה ארש"י זה אין קושיא כלל דלפי' התוס' ס"ל דלא משמע ליה לתנא כלל למדרש מפסוק דושכחת בשדה הכי אלא או אדיוקא דקרא או אגופה דקרא אבל לפי' רש"י דפריך המקשה דלמא נגרוס בדברי התנא יכול יהא א"כ ע"כ ס"ל להמקשה דאפשר לפרש דברי התנא דדריש הקרא למעט זכור ולבסוף שכוח שייך שפיר להקשות א"כ מה מתרץ וכו' וק"ל:

ד"ה עישור שאני עתיד למוד וכו' ופירש ר"ת דשנת הביעור היתה וכבר הפרישם וכו'. ויש לדקדק דאי איירי שכבר הפרישם מאי אמר עישור שאני עתיד למוד הא כבר מדד והפריש וצריך לפרש דאין ר"ל שהפרישם לגמרי אלא ר"ל שהפרישם על ידי קריאת שם וכן משמע מדברי התוס' לקמן דף זה בד"ה וכי בצד שדהו וכו' דקאמר ויש לומר דלגבי זקנים לא היה משתמר שלא היה הפסק בין תבואתו לתבואתם:

יב.

ד"ה ואמר שמואל וכו' עד לא בעי שמואל לאוקמי מתניתין דמלוה וכו' פי' מטעם עשו שאינו זוכה כזוכה כרבי יוסי משום דיחידאה הוא ויש לומר וכו' היינו ר' יוסי דפ' הלוקח פי' משום דר"י דהכא לא שייך לענין דהמלוה מעות לכהן וכו' ובההיא דפ' הלוקח אין הלכה כר' יוסי:

יב:

ד"ה ששכרו ללקט מציאות וה"פ דברייתא וכו'. עיין בטור ח"מ סימן ע"ר שהרמ"ה מפרש לסברת רב פפא הברייתא בע"א וע"ד שביארתי שם בביאורי לס' הטורים:

יג:

ד"ה הא קאמר להד"מ וכו' ועוד דשמואל לא חייש לפרעון וכו' אע"ג דבדבור זה בסמוך משמע מדברי התוס' דאפילו לשמואל נאמן לומר פרוע כשיש לו מגו דהא במודה בשטר שכתבו סבר שמואל דנאמן לומר פרוע במגו דמזוייף מ"מ ס"ל להתוס' דלא מסתבר לומר דהא דקאמר הגמרא שמואל מוקי לה באין חייב מודה וכן הא דקאמר היא דאמר להד"מ דר"ל דאמר פרעתי במגו דמזוייף דאל"כ ל"ל להגמ' לדחוק לתרץ דטוען פרעתי במגו דמזוייף וכי לא עדיפא ליה לשנויא דטוען טענת מזוייף על עצמו וק"ל:

בא"ד וכן מוכח בפ' גט פשוט דרב ושמואל וכו'. ר"ל דמוכיח שם דאפי' טענת מזוייף עצמו טענינן בשביל יתומים דהא רב ס"ל מודה בשטר וכו' וא"כ לא ס"ל דנאמן לומר פרעתי במגו דמזוייף ולכך אין לפרש טעמא דאם לא אמר תנו אין נותנין מטעם דטענינן להו פרוע אלא ע"כ צריך לפרש מטעם דטענינן בשביל היתומים מזוייף וזה ר"ל הא דקאמרה הגמרא לא אמר תנו לא קיימא לשטרא ודברי ספר ח"ש במ"ש בדבור זה אינם מובנים לי וק"ל:

בא"ד וי"ל ראין זה מגו דטוב וכו'. ואין להקשות מ"מ אמאי קאמר הרי הוא בחזקתו ויחזיר ניחוש שמא מזוייף הוא ולא יחזירנו מטעם טענת מזוייף עצמו בלא מגו די"ל דהתם איירי דהלוה בפנינו ואינו טוען מזוייף אלא אומר פרעתי וממני נפל דומיא דרישא דשנים אדוקים בשטר וכו' וק"ל:

ד"ה דברי הכל יחזיר וכו' עד א"נ ר' אלעזר נמי סבר דאין בו אחריות גבי ממשעבדי לרבנן וכו'. וצ"ע דהא בהדיא איתא בגמ' בדברי ר' אלעזר מחלוקת כשאין חייב מודה דר' מאיר סבר וכו' ורבנן סברי ממשעבדי הוא דלא גבי מבני חרי מגבא גבי וצ"ל דהתוס' היה להם גיר' אחרת בגמרא:

ד"ה הני תרתי מילי נינהו וכו' אבל מה שמפרש דלר' מאיר אינו גובה כלום וכו' זה לא הזקיקה אותו המשנה לפרש וכו'. וצריך עיון מה קאמר זה לא הזקיקה אותו המשנה לפרש הא בהא תליא כיון דמכח המשנה הוזקק לומר דלפרעון ולקנוניא לא חיישינן אם כן על כרחך היה מוכרח לומר ולוקים פלוגתא דרבי מאיר ורבנן באין חייב מודה וא"כ על כרחך צריך לפרש דלר' מאיר אין גובה כלום באין בו אחריות ונראה לי דכונת התוס' הוא זה דעל כרחך צריך לומר דהא דקאמר שמואל דלרבי מאיר אין גובה כלום באין בו אחריות נכסים סברא זו מדעתו קאמר לה שמואל דאל"כ ה"ל ג"כ לומר דלר"מ נמי גובה מנכסים בני חורין כמו שאמר ר' יוחנן וא"כ היה מוכרח לאוקמא פלוגתא דרבי מאיר ורבנן בחייב מודה ומטעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא וע"כ היה צריך לומר דמתני' דכל מעשה ב"ד דחקה ומוקי נפשה בשטרי חלטתא ואדרכתא אלא ודאי מסברא דנפשיה ס"ל לשמואל דלר' מאיר אינו גובה כלום באין בו אחריות וכיון שכן אפשר לו להעמיד פלוגתא דרבי מאיר ורבנן באין חייב מודה והואיל וכן לא איצטריך ליה לדחוקי נפשיה ולפרש מתני' דכל מעשה ב"ד בשטרי חלטתא ולומר דרבי מאיר ורבנן איירי בין במודה ובין בשאינו מודה דלמה לו לדחוק ולפרש מתניתין דכל מעשה ב"ד בהכי כיון דנוכל לפרשה כפשוטה וק"ל:

יד.

תוס' ד"ה עד שלא החזיק בה וכו' ופי' ריב"א דמיירי כגון שקנאה בקנין גמור כגון בחליפין וכו'. זה לשון הרא"ש וכבר קנאה שמעון בקנין סודר או בשטר או בחזקה דהיינו רפק בה כל שהוא ולא נתן המעות וכו' ומאימת הוי חזקה שקבעו חכמים לחזרה אחרי שכבר קנאה בקנין סודר או בשטר או בחזקה דרפק בה פורתא מכי דייש אמצרי פי' שהלך סביב למצרי השדה לראות ולעמוד על ענין השדה שכך נהגו הקונים לקיים המקח לאלתר בא' מדרכי הקנינים ומעכב המעות בידו עד שילך לראות ענין השדה אם הוא באותו ענין שאמר לו המוכר ומתוך שנגמר המקח יצא לו קול ומי שיש לו ערעור יודיע ערעורו ויכול הלוקח לחזור בו עד דדייש אמצרי והקנין לפי המנהג וכו' ע"ש:

בא"ד וגרסי' בהמוכר פירות וכו'. פי' דשם אפליגו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן זה אומר לרדיא קניתיו וזה אומר לטביחה ופריך ולחזי אי דמי רדיא לרדיא וכו' ומשני לא צריכא דאייקור בישרא וקאי אדמי רדיא ואי לית ליה זוזי וכו':

בא"ד וי"ל דהכא מצי אמר ליה לא שוה האי ארעא וכו' כצ"ל:

יד:

גמ' אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שגזל שדה מחבירו מליאה פירות יאכל את הפירות וכו' בא נגזל לגבות פירות וכו'. והא דלא משני רבא האי שנויא לעיל אהא דפריך רבא עצמו לעיל משבח קרקעות ה"ל לשנויי כגון דגזל שדה משובחת פי' משובחת בזבלים וכיוצא בו והוביר את השדה וקלקל את השבח וגם חפר בו בורות וכו' כדמשני הכא אפירות י"ל דבשבח לא שייך האי שנויא דאם היה קרקע משובחת ביד הנגזל זה לא נקרא שבח קרקעות אלא דמי קרקע גופא והכל נקרא קרן ודבר שיש לו קצבה הוא דהכל יודעים דקרקע משובחת דמיה יקרים מאחרת דאין דמי כל הקרקעות שוין ועוד דכשחפר בה בורות וקלקל השדה זה מקרי נמי קלקל השבח:

תוס' ד"ה סיפא נמי בגוזל וכו' מרישא עצמה היה יכול להקשות וכו'. בספר חכמת שלמה הקשה וכתב דאין ר"ל שרבא עצמו היה לו להקשות מרישא שהרי רבא משני לקמן אקושיא דרישא הב"ע וכו' ופי' דדברי התוס' קאי על המקשה דפריך בסמוך מרישא דאיהו הוה סבר שרבא שהקשה מסיפא היה יכול להקשות מרישא אלא כל מה שיכול להקשות משבח גופיה פריך זה כוונת חכמת שלמה הגם שאין זה ממש לשונו ולי נראה דארבא עצמו קאי דברי התוס' דהשתא דסלקא דעתיה דרבא דרישא וסיפא איירי מענין אחד וכדפריך ומדרישא בגוזל ונגזל סיפא נמי בגוזל ונגזל וכו' א"כ לפי ס"ד השתא לא הוה שייך לשנויי ארישא האי שנויא דמשני רבא לקמן דהאי שנויא לא שייך בשבח קרקעות כדכתיבנא לעיל בגמ' ועל כרחך צריך לפרש שבח קרקעות בלוקח ולא בנגזל שמוציא מגזלן א"כ רישא נמי דאכילת פירות ע"כ צריך לפרש בבא להוציאה מלוקח ולא מגזלן ולא שייך האי שנייא דלקמן אלא לאחר שתירצו הגמ' מידי אריא הא כדאיתא והא כדאיתא דאז משני רבא האי שנויא דלקמן ארישא דאכילת פירות אף על גב דליכא לשנויא הכי בשבח קרקעות וק"ל:

ד"ה תריץ נמי בב"ח וכו' דב"ח גבי שבח שלא היה בעין בשעת מקח וכו'. י"ג בשעת הלואה:

בא"ד דב"ח גבי שבח וכו' ודחי וכו'. כצ"ל ור"ל דשם בפרק מי שמת תפס שנויא ואוקימתא דהכא דאוקמא בב"ח לעיקר ומינה רצה להוכיח דהיכא דכתב לב"ח דאיקני וקנה ומכר משתעבד משום דהאי שבח דאיקני הוא כמבואר שם:

בא"ד וא"ת אדרבה לוכח מהכא דלא משתעבד מדלא טריף ב"ח ממשעבדי דטריף לוקח וכו'. ר"ל דהא קתני דהלוקח גובה את הקרן מנכסים משועבדים א"כ ע"כ אית ליה משועבדים גם צ"ל דקנינהו לבתר ההלואה שלוה מהבעל חוב מדלא גבי אותן הב"ח וא"א אקני וקנה ומכר משתעבד אמאי גובה ב"ח מהאי לוקח לימא ליה לוקח הנחתי לך מקום לגבות הנכסים שקנה ומכר לאחר כן אלא ודאי דאקני וקנה ומכר לא משתעבד:

בא"ד או יעמיד בלוקח מגזלן וכגון שיש לו קרקע וכו'. ר"ל וכי תימא דלא רצה להעמידה בלוקח מן הגזלן משום דא"כ תקשה לרב נחמן לוקמא כגון שיש לו קרקע וכו':

טו.

גמרא וצבי זבינא דנן וכו'. פירוש ונתרצה לוקח זה כך פי' הר"ן בשם רש"י ע"ש:

תוס' ד"ה כשעמד בדין וכו' עד וי"ל דאי לאו מפני תיקון העולם וכו'. ר"ל דע"י העמדה בדין על הקרן יש לו קול גם לפירות וא"כ הוי כמו מלוה בשטר אלא מפני שאין לפירות קצבה לא טרפי ממשועבדים וזהו מפני תיקון העולם ר"ל מאחר שאין להם קצבה:

ד"ה תדע שכך כותב לו וכו' אין לפרש דהכי מוכח וכו' דבשביל דב"ח גובה את השבח כותב מוכר ללוקח וכו'. ר"ל דהכי קאמר תדע וכו' מדכותב וכו' רוצה לומר מהנוסח שטר מכירה שמעינן דקי"ל דהלכתא דב"ח גובה את השבח דאי לא קי"ל דב"ח גובה את השבח למה הוצרכו לתקן בנוסח שטר מכירה דלכתוב מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי וכו' אבל האי דקאמר שכך כותב לו אינו טעמא דמלתא דא"כ מאי פריך מתנה וכו'. אלא י"ל מדמשלם מוכר ללוקח וכו'. ר"ל והאי דקאמר ושכך כותב לו וכו' הוא טעם הדבר דמדכותב לו הכי אינו מפסיד כלום ולכך ב"ח גובה ממנו את השבח והשתא פריך שפיר אלא מעתה דלא כתב ליה וכו' וא"כ אם גובה ממנו השבח מפסיד המקבל מתנה ה"נ דלא גבי מיניה השבח כך הם המשך דברי התוס' ואם תקשה לך ואימא אין הכי נמי דהא דקאמר שכך כותב לו וכו' אינו טעמא דמלתא אלא שדייק הדין מנוסח השטר ומאי פריך אלא מעתה וכו' י"ל דנראה להגמרא דוחק לפרש דברי רבא הכי שיביא רבא הלכתא מנוסח השטר וק"ל:

טו:

ד"ה מעות יש לו וכו' מוקי לה בתלמיד חכם וכו' משום דשם רצה לאוקמא כרבי מאיר ולהוכיח דקניס ר"מ אפי' בשוגג דהא לא כולי עלמא גמירי דקרקע אינה נגזלת ומוקי לה כת"ח וע"ש בתוס' רהיי מצי לשנויי שם דלא הוה מטעם קנס אלא דהוי כמו יורד שלא ברשות ואיירי בשבח היתר על היציאה ולפי זה אתי שפיר דרב ושמואל דתרוייהו ס"ל דנוטל הגנזל השבח מהלוקח אפי' בלא הכיר בה:

טז.

ד"ה בההיא הנאה וכו' והוי כאלו אמר וכו' תימה א"כ לפי זה האי מימרא דרב שייכא באידך מימרא דרב דלקמן בסמוך האומר שדה זו לכשאקחנה וכו' ובההיא אין הלכה כרב דאתי' אליבא דר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדלקמן והיינו סברת ר"ת דכתבוה התוס' בדבור שאחר זה דפסק דאין הלכה כרב בהא והתוס' כתבו לקמן דבהאי מימרא דחזר ולקחה קי"ל כרב משום דאתיא אפי' לרבנן כדלקמן וא"כ איך כתבו התוס' בדבור זה דהוי כאלו אמר שדה זו וכו' דלפי אותו טעם אין הלכה כרב ויש לישב דהוי כאלו אומר שדה זו וכו' ועדיפא מינה דאלו התם לא סמכה דעתיה דלוקח אבל הכא סמכא דעתיה דקא טרח ומייתי לה כי היכי דלא ליקרי גזלנא או כי היכי דליקים בהימנותי' אבל לק' לא שייך ליקום בהימנותי' כל כך דהא לא הוי עדיין הקרקע ביד הלוקח מעולם וק"ל ועי' בדברי הרא"ש:

ד"ה קנויה לך מעכשיו כו' עד וי"ל דנ"מ אם נקרע השטר. פי' השטר של הקנין שהרי קרקע נקנית בשטר ועי' בנימוקי יוסף:

טז:

גמ' מסתברא מלתא דרב וכו'. נראה לי דהאי דקאמר מסתברא לא דקי"ל הכי אלא ר"ל דהסברא נותנת כן אבל לפי האמת דקי"ל כרבנן אפי' בשדה סתם לא קי"ל כרב דהא שמעתין כר' מאיר אתיא וכן משמע בכל הפוסקים:

תוס' ד"ה בשטרי' חלטאתא וכו' עד ולרבא דאית ליה מכי שלמו יומי דאכרזתא לדבריו יעמיד מתניתין דחלטאת' גרידא וכו' כן צ"ל ומשמע דלרבא אם מצא שטר אדרכתא לא יחזיר וקשה אדרבה למה לא יחזיר מה יפסיד בזה מאחר דאית ליה לרבא דיכול לטעון פרעתי אשטרי אדרכתא ונראה דמשום הכי לא יעמיד מתני' באדרכתא דלית בהו שום רבותא דפשיטא דיחזיר כיון דיכול לטעון עליהם פרעתי וק"ל:

ד"ה אע"פ שכתוב בו הנפק וכו' כדקאמר שמא כתב ללוות ולא לוה פי' ולא קאמר שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי משמע דהוה לן למיחש שמא לא לוה בו מעולם ולא ילוה א"כ על כרחך איירי שאין חייב מורה ולהכי אע"פ שכתוב בו הנפק לא יחזיר דחיישינן לפרעון:

בא"ד אבל אם לוה מודה יחזיר דלא חיישינן וכו' כצ"ל:

יז.

גמרא אמרו לו צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידים אותו שלא פרעו הוחזק כפרן כצ"ל והא דאיתא בספרים וחזר ואמר פרעתי מיותר הוא וכן משמע באלפס"י ובאשר"י דלא גרסי' ליה וגם לפרש"י לא מתישב כלל וכן לקמן גבי היה חייב לחבירו שבועה לא גרסי' ליה כן נ"ל ודו"ק:

רש"י ד"ה העדים מעידים אותו וכו'. בפנינו תבעו וכו' הואיל ובפניהם העיד וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה הטוען אחר מעשה ב"ד וכו' ואין ראיה מכלתיה דרבי שבתי וכו'. ר"ל בא ליתן טעם אמה שכתבו תוס' נמי נראה דאפי' אית לה סהדי וכו'. דמסברא דנפשיה כתב כן ולמה לא הביא ראיה מכלתיה דרבי שבתי וכו' לכך קאמר ואין להביא ראיה וכו':

בא"ד ומשמע דלא יחזיר משום תוספת וכו' ר"ל דאי משום כתובה מאי מפסיד במאי דמחזיר דהא בלא שטר כתובה נמי לא נאמן לומר פרעתי זה אינו דלגבי מנה ומאתים נמי מפסיד וכו':

יז:

בסוף ד"ה הוציאה גט וכו' צריך להיות ותוספת ע"י כתובה לבדה עם עדי הגט וכו':

ד"ה מן האירוסין וכו' כדמוכח פרק האומר דקאמר היא אומרת וכו' כצ"ל:

יח.

רש"י ד"ה ולא מיטמא לה וכו' והאי לאו שארו הוא כצ"ל:

תוס' ד"ה אטו גט מנה ומאתים כתיב ביה וכו' עד וי"ל דלאביי מתני' קשיתי' וכו'. וצ"ע א"כ למה לה לגמרא למימר אלא אביי מגופא דמתני' קא הדר דאי ס"ד דגט היינו כתובה וכו' לימא כמו שכתבו התוס' מתני' קשיתיה וכו' דע"כ במקום שכותבין כתובה עסקינן ויש לישב בדוחק דאי לאו דיוקא דקאמר בגמרא לא הוה סמכינן אהאי דיוקא דמתני' קשיתיה משום דקתני כתובה ואין עמה גט וכו' אלא הוה אומרים דכן אירע שכתב לה כתובה במקום שאין כותבין משום דתנא דחיק ומוקי נפשיה וסמיך דעל כרחך במקום שאין כותבין אצטריך לאוקמא דהא לא גילה לן התנא דאמרינן בשום מקום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וטעמא דרישא דקתני הוציאה גט ואין עמה כתובה וכו' מתוקמא לן שפיר מטעמ דגט היינו כתובה אבל השתא דקאמר אי סלקא דעתך דגט היינו כתובה אטו מנה ומאתים כתיב ביה וכו' וא"כ השתא ע"כ צ"ל במקום שאין כותבין הוי מטעם דהטוען אחר מעשה ב"ד וכו' א"כ מאחר דשמעי' דבמקום שאין כותבין אמרינן הטוען אחר כתובה דהיא מעשה ב"ד לא אמר כלום א"כ אמרי' נמי דהתנא ס"ל דאפי' במקום שכותבין לא אמר כלום ומוקמינן מתני' אפילו במקום שכותבין מדקתני בסיפא כתובה ואין עמה גט וכו' דמאחר דשמעינן דאמרינן בשום מקום דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום נראה לן דדוחק לאוקמא מתני' במקום שאין כותבין דוקא ואירע שכתב לה דא"כ הוה ליה לתנא לפרש דבריו אלא ניחא לן טפי לומר דהתנא ס"ל דאפילו במקום שכותבין אמרינן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום ומתניתין איירי אפילו במקום שכותבין וק"ל:

ד"ה הא אמר תנו וכו' עד ואהרי שראינו הגט בידה בו' פשיטא דיחזיר וכו' ואין הבעל מודה נמי אמאי לא יחזיר וכו'. ויש להקשות דלמא משום הא לא יחזיר דשמא גט זה אינו שלה וזמנו קודם לאותו גט שנתגרשה בו והשתא אם אתיא לטרוף לקוחות מזמן הכתוב בגט זה שמחזירין לה טרפה שלא כדין אפילו למאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה וכשבעל מודה נמי אמאי פשיטא ליה דלמא הא קמ"ל דלא חיישינן להא וי"ל דלפי האמת לא חיישינן להא כלל דאתיא למטרף מזמן הכתוב בו כדלקמן במסקנא משום דכי אתיא למטרף אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך עיין לקמן בדף י"ט ולכך מקשו שפיר בתוספות דאי לא הוי אלא לראיה אפילו היכי שאין הבעל מודה נמי אמאי לא יחזיר והיכי דהבעל מודה יאמר שזהו הגט שנתגרשה בו ע"כ צ"ל מאחר שבעל טוען בו לומר שזהו הגט שנתן לה א"כ צ"ל דזמנו שוה לאותו גט שנתגרשה בו דאל"כ לא היה הבעל סובר שהוא שלו לכך ליבא למימר רהא קמ"ל דלא חיישינן דלמא אתי' למטרף מזמן הכתוב בו ולכך יש להקשות שפיר דאם איתא דראינו בידה פשיטא דיחזיר:

בא"ד דומיא דחליצה ומיאונין וכו'. פי' אבל במתני' נוכל לומר דהכא ידעינן דהוי לאלתר שראינו הגט ביד הבעל ולא בידה אבל גבי שטר חליצה ומיאונין שכותבין הב"ד לא שייך למימר הכי וק"ל:

יח:

ברש"י ד"ה אי ררבנן וכו' ונפשוט בעיין דלקמן וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה נפק דק וכו' וי"ל כמו במעשה בית דין יחזיר וכו' כצ"ל:

ד"ה מעולם לא חתמנו וכו' וי"ל וכו' אם חתמו לאחר לומר שלא חתמו וכו' כצ"ל:

יט.

ד"ה וליחוש וכו' עד בסופו וי"ל דמיד כשנכתב הגט וכו'. פי' כך הוא הנהוג ולכך בגט לא פרכינן וליחוש וכו' אלא היכי דאתרע בנפילה אבל גבי שט"ח דרגילות הוא שאינו נותן לו מיד ולכך פרכינן וליחוש אפילו גיכי דלא אתרע:

יט:

ברש"י ד"ה קמא זכה וכו' ולא יהבה ליה והדר כתבה לאינש אחרינא וכו' כצ"ל:

כ.

ד"ה לשתי כתובות וכו' שני שטרי כתובה היו לה ויש לחוש וכו' כצ"ל:

בד"ה ואביי אמר מהכא לא תסייעיה לשמואל חדא דלשתי כתובות וכו' הכל דבור א' הוא:

בתוס' ד"ה שמע מינה וכו' עד וכן צ"ל בפ' החובל גבי האשה שחבלה בבעלה וכו' נ"ל דט"ס הוא וצריך למחוק תיבת בבעלה ומחבלה באחרים מייתו התוס' ראיה דאי בחבלה בבעלה פריך התם דתזבנא ניהליה כתובה בחבלה דאי מחלה ליכא פסידא וכו' והתם לא שייך לומר מעמד שלשתן כשמוכרת לבעלה בעצמו וק"ל ועיין שם פרק החובל:

ד"ה מצא בחפיסה וכו' דהכי תקון רבנן דלא חיישי' וכו' כצ"ל:

כ:

ברש"י ד"ה שנמצא השטר בין השטרות פרועין וכו' ולפירוש הראשון צ"ל שנמצאו ב' השטרות בין הקרועים וכל א' אומר זהו שלי ר"ל שטר שנכתב עליו השובר הוא שלי ודו"ק: