מהר"ם על הש"ס/בבא מציעא/פרק ג

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

לד.

ד"ה דלמא מודה ומיפטר פי' דלמא ימהר להודות וכו' נ"ל דדיוקא דתוס' מדאמר ואי משתכח גנב מי יימר דמשלם דלמא מודה ומיפטר ומדאמר ואי משתכח גנב על כרחך מיירי בעדים דבלא עדים לא שייך לומר ואי משתכח וא"כ איך שייך לומר מודה ומיפטר הא יש כאן עדים לכך פי' דלמא ימהר להודות קודם שיבואו עדים:

לד:

ד"ה שאל מן האשה וכו' עד וללישנא דמעכשיו אשה אינה חסה וכו'. נ"ל דר"ל דבשלמא ללישנא דאמר לעיל סמוך לננבתה פרתי קנויה לך שפיר מיירי דסמיך לגנבה הוי ביד הבעל ומיירי שכבר מתה האשה ולכך לא קני אבל ללישנא דאמר לעיל דנעשה כאומר וכו' פרתי קנויה לך מעכשיו א"כ קשה מאי איכפת לן בבעל הלא כבר הקניתה לו האשה הפרה משעת מסירה ולכך פירשו התוס' האשה אינה חסה וכו' ר"ל טעמא מאי אמרינן נעשה כאומר וכו' דקים להו לרבנן דניחא להו לבעלים שיהיו בטוחים בקרן אבל אשה אינה חסה על בעלה ולא הקניתה לו הכפל לשם הבעל כדי שיהא הוא בטוח בקרן וק"ל וקושיא זו קשיא גם כן לעיל אהא דקאמר ושילם לבנים מאי וצ"ל לפי זה דהא דאיתא לעיל בבעיא דשילם לבנים מאי מצי אמרי ליה כי אקנה לך אבונה וכו' לשון בעי' זו אתיא ללישנא דאמר לעיל סמוך לגנבותה וכו' אבל ללישנא דאמר פרתי קנויה לך מעכשיו הבעיא היא בלשון זה מי נימא כי אקני ליה האב כפילא היינו ברי שישלם לו הקרן וניחא ליה לאב שיהא בטוח בקרן על מנת שיהיה ספק הכפל של השומר אבל שיקנה ספק הכפל כדי שיהא הקרן בטוח לבניו לא אמרינן א"ד בשביל שיהא הקרן בטוח לבניו נמי מקני כפילא ואת"ל דבשביל בניו נמי מקני כפילא משום דאדם חס על בניו שאל מן האשה ושילם לבעל מאי מי נימא דודאי אין האשה מקני כפילא כדי שיהא הקרן בטוח לבעל משום דאין האשה חסה על בעלה א"ד לא שנא וק"ל:

לה.

בגמרא אמר רבא שיש עדים שנשרפה כצ"ל:

בתוס' ד"ה מגו דמשתבע וכו' לרבא ולרב יוסף לא פריך וכו' כצ"ל. ר"ל משום דהא לרבא ולרב יוסף לא משתבע כלל שבועה שאינה ברשותו כיון דאיכא עדים:

ד"ה לוקח הוי וכו' עד ולא מהדר ממה נפשך וכו'. ר"ל ואם תקשה מאחר דבמקום פסידא דאתתי לא אמרינן דטבא עבדי ליה אלא ידו על התחתונה וא"כ למה לא מהדר מטעם דהוה לוקח לכך פי' הא דלא מהדר הוה ממ"נ דאפילו הוי יורש או לוקח בכל ענין אינו מהדר כאומר זבנה אורתה וכו':

לה:

ד"ה תחזיר פרה וכו' עד והשתא וכו' לא יתחייב נמי לרבי יוסי. פירוש כיון דטעמא דרבי יוסי לא הוי אלא משום דאמר ליה משכיר לשוכר פרתי גבך דהשואל שילם דמיה והכא לא שילם הבעל כלום לאשה וא"כ לא יתחייבו לא הבעל ולא האשה לבעלים הראשונים:

ד"ה אגרה פ' יום וכו' עד לא יתחייב רק אחת דשאלה ודשכירות ק' יום פי' להשלמת ק' יום ויש גורסים ודשכירות ל' יום דהיינו י' ימים להשלמת הק' ועשרים יום להשלמת הצ' יום דאגרה מיניה בפעם שניה וק"ל:

לו.

ד"ה אין רצוני וכו' עד אלא י"ל דהטעם הוא וכו'. כלל העולה דסבירא ליה דתרתי בעינן שיהא תחלתו בפשיעה וגם שנוכל לתלות האונס בהפשיעה ולומר שאם הניחה במקומה לא היה (נודע) האונס:

לו:

ד"ה שהעלה וכו' דהשתא כו'. משמע דמתרץ דהעלה במרעה טוב ושמן ולכך שייך לומר הבלא דהר קטלה והוקשה לתוס' והא אפילו במרעה טוב ושמן נמי שייך לומר הבלא דאגמא קטלה כדמשמע לעיל בד"ה אין רצוני וכו' ומאי משני ותירצו דר"ל דהשתא לא הוי פשיעה ואנן תרתי בעינן כדלעיל:

ד"ה אי הכי עלתה נמי בשלמא לרבא וכו'. הוקשה להתוס' מאי מקשה הלא אפילו לרבא ע"כ נצטרך למוקי ברישא בשאינו יכול לתקפה אלא שהיא תקפתו וירדה דאל"כ שאם היה יכול לתקפה שלא תפול פשיטא שהוא חייב לכולי עלמא ותירצו בשלמא לרבא וכו' דלדידיה הוי אתי ליה שפיר דרישא איירי בתקפתו משום דהוי דומיא דסיפא דאיירי נמי בתקפתו ואינו חייב אלא משום העלה וכו' אבל לאביי הסיפא איירי ביכול לתקפה א"כ מסתמא הרישא הוי דומיא דסיפא ואיירי נמי ביכול לתקפה א"כ קשה:

בא"ד ואם תאמר וסיפא כיון דמיירי וכו' אמאי אוקמא במרעה טוב ושמן וכו'. פירוש כדי שלא יהא פשיעה בהעלה ואנן תרתי בעינן כדלעיל בלאו הכי נמי לא הוי פשיעה כיון דיכול לתקפה:

לז.

תוס' ד"ה גזל מחמשה וכו' עד דאפילו לרבי טרפון וכו'. ר"ל דכל אחד מתרץ נפשיה אליבא דכולי עלמא דמ"ד ברי עדיף יכול לומר דאפילו לרבי טרפון וכו' ומ"ד דלא אמרינן ברי עדיף יכול לומר ואפילו לר' עקיבא וכו':

ד"ה התם דקא תבעי וכו' עד ושמא אינו חייב לכל אחד ואחד לר"ע וכו' כצ"ל:

בא"ד ועוד דהלכה כרבי עקיבא מחבירו ובסיפא דלא נקט וכו' כצ"ל:

לז:

גמ' ורמינהו נפל הבית וכו'. ע"כ צ"ל דהגמרא הדרה משנויא דלעיל דשני פקדון אגזל קא רמית וכו' דאל"כ לא הוה מקשה הכא מידי אבל יש לדקדק דאפילו לשנויא בתרא לא פריך מידי דקא שני לעיל רישא נעשה וכו' דהוי ליה למידק והא גבי נפל לא שייך למימר הוה ליה למידק אלא הוי דומיא דסיפא דלא הוי ליה למידק וי"ל דלא פטרינן ליה משום דלא הוי ליה למידק אלא היכא דשייך לומר שהוא יכול לומר להם אתם לא קפדיתו וכו' שהם היה להם להקפיד ומדלא קפדו פשעו בדבר מה שאין שייך כן גבי נפל הבית וכו' וק"ל נ"ל:

רש"י ד"ה ואם נטל וכו' עד וסימן אינו נותן בו כצ"ל:

ד"ה הבן מת ראשון וכו' עד ואנו יורשין אותה ויורשי הבן וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה והאמר רבא וכו' עד בב' שהפקידו זה כחוש וזה שמן וכו' כן צ"ל:

ד"ה שלא מדעתו וכו' כצ"ל:

לח:

גמ' מיתיבי ר' אלעזר אומר ממשמע וכו' כצ"ל:

א"ל רב עמרם דלמא לירד למכור תנן כצ"ל:

תוס' ד"ה היורד לנכסי שבוי וכו' עד דהא נטושים מורידים לרשב"ג וכו'. דייק לה מדקאמרה הגמ' ומורידין קרוב וכו' תנאי היא וא"כ ע"כ ס"ל להגמ' דרשב"ג אפילו מורידין אותו לכתחלה קאמר אבל יש להקשות מנ"ל להגמרא לומר כן דלמא רשב"נ דוקא אין מוציאין קאמר ונ"ל דמגמרא דייק לה מדקאמר רשב"ג שמעתי שהנטושין כשבויין ולא קאמר שמעתי שהנטושין אין מוציאין אלא ר"ל הנטושין כשבויין כמו ששבוין כולי עלמא מודו שמורידין אפילו לכתחלה ה"נ נטושין מורידין אפילו לכתחלה ובספר ח"ש מפרש דבנטושין לא שייך לומר דאין מורידין לכתחלה משום דהא ליכא למיחש לשמא יפסיד להו משום דהא אפילו בא הבעל נוטל כאריס אבל לא נ"ל דהא בשבויי' דהיינו בשמעו בו שמת מכ"ש דלא שייך למיחש לשמא מפסיד דהא בשמעו בו שמת כ"ע מודו כדלעיל ומה הוצרכו התוס' להביא ראיה מנטושין דרשב"ג ודו"ק:

לט.

תוס' ד"ה וכולם שמין להם כאריס וכו' נ"ל שכל הפירות אוכל בחנם וכו' ולרב וכן לת"ק אית להו דאין שמין וכו' הוצרכו התוס' לכתוב זה משום דקשה להו אם כן לפי זה יקשה מאי טעמא דת"ק ודרב דאית להו דאין מורידין מטעם דלמא מפסדי להו ולמה להן להפסיד כיון שאוכלין כל הפירות וכל הפירות שלהן לכך כתבו התוס' דמשום זה ס"ל לרב טעם דלמא מפסדו לפי שירא שיבואו הבעלים וכו'. והא דקאמר ואלו התם זריז ונשכר פי' וכו' ר"ל לפי מה שפירשנו שנם בנטושים אוכל כל הפירות מה שקצר קודם שיבואו הבעלים א"כ בנטושים נ"כ זריז ונשכר הוא ומאי שנא משבויים לכך פי' דר"ל מניחין אותן לקדם ולתלוש:

ד"ה ש"מ מדרב הונא וכו' דע"כ כיון דמורידין א"כ יש לו דעת לומר הבא עדים וכו'. ר"ל דאל"כ אפילו אית לן דאין מחזיקין בנכסי קטן דהיינו דאין טענת חזקת ג' שנים מועלת בקטן שלא יצטרך להביא עדים ושטר מכירה שקנאה מאביו אעפ"כ היה לן למימר דאין מורידין לנכסיו אפילו נכרי משום שהקטן לא יהיה לו דעת אפילו לומר הבא עדים שלקחת מאבי ויאמין לדבריו שהיא שלו ושלקחה בלא שום ראיה אלא ודאי יש לו דעת לומר הבא עדים וכו':

לט:

בא"ד וי"ל דגבי קרוב סבר שאומר אמת וכו'. מקשין העולם א"כ מה תירצו התוס' לעיל מזה דאי לאו רב הונא ממה שמעמידין אפוטרופוס לנכסי יתומים אין להוכיח וכו' אבל מדאמר רב הונא אין מורידין קרוב וכו' וגם אית ליה דלא ידע למחות בקרוב וכו' א"כ בנכרי ג"כ לא ידע וכו' והלא כתבו התוס' השתא דגבי קרוב שאני משום דגבי קרוב סבר שאומר אמת וכו' משא"כ גבי נכרי וצ"ל שהתוס' ס"ל דלומר לנכרי הבא עדים וראיה על המכירה מסיק אדעתיה כל קטן אבל גבי קרוב לא מסיק אדעתיה לומר הבא עדים משום שהוא סבר שאומר אמת משום שהרי של אביהם היה השדה אבל אם יש להקטן דעת לומר להקרוב הבא עדים יש לאותו קטן ג"כ דעת למחות לנכרי בסוף כל ג' שנים דשני דברים הללו שקולין ושוין הן ולכך קאמר רבא ש"מ מדרב הונא דאמר אין מורידין קרוב וכו' אין מחזיקין בנכסי קטן דמדאמר אין מורידין קרוב לנכסי קטן א"כ ש"מ דאית ליה דאין דעת בקטן למחות בקרוב א"כ בנכרי נמי לא ידע למחות וק"ל:

רש"י ד"ה תרתי לא עבדי וכו' עד לא דיין שישתוקו ולא יעידו האמת אלא גם שיעידו שקר כצ"ל:

תוס' ד"ה מוקמינן ליה אפוטרופס וכו' וזה טוב מלתתם לאחתא שתאכל הפירות בחנם וכו'. צ"ע מה רצו התוס' בזה והרי בלא טעם זה אין לתת כל הנכסים ליד האחתא מטעם דאין מורידין קרוב לנכסי קטן ונראה שדברי התוס' הן כאלו אמרו והשתא אתי שפיר הא דקאמר רבא מגו דמוקמינן אפוטרופוס לפלגא מוקמינן אפוטרופוס לאידך פלגא דזה טוב יותר לאוקמא אפוטרופוס שישמור הפירות כדין אריס בחזקת סבתא מלתתם לאחתא שתאכל כל הפירות חנם אבל לפי מאי דס"ד התוס' בקושיא דמוקמינן אפוטרופוס לינוקא דהיינו לאכול כל הפירות וא"כ ה"ה נמי כשמוקמינן אפוטרופוס לאידך פלגא היינו נמי לאכול האחתא כל הפירות א"כ מה לי אי מוקמי' אפוטרופוס או יהבינן לה לאחתא הא בין כך ובין כך יאכלו הפירות בחנם אבל השתא אתי שפיר דכשמוקמינן האפוטרופוס לא יאכל כל הפירות וזה טוב יותר מלתתם לאחתא:

ד"ה זיל את אייתי סהדי דלאו אחיך הוא וכו' וי"ל דשאני הכא וכו' ומרי בר איסק אמר ליה סוף סוף וכו'. יש לדקדק מה צריכין התוס' לאריכות זה לפרש מה שהשיב לו מרי בר איסק ונראה שלפי פי' התוס' דלא חייבו רב חסדא להביא עדים שיעידו בפירוש שאין זה אחיו ואם לא יעידו כן או שיאמרו אין אנו יודעין אזי יהיה מרי בר איסק חייב לפלוג לו כ"א התובע חייב להביא ראיה אלא שאמר לו שמאחר שיש כאן עדים שיודעים מזה ואינם רוצים לבא להעיד מיראתו על כן יביא הוא אותן עדים וישתדל שיבואו וא"כ לפי זה אם יבאו אותן העדים אפילו לא יעידו בפירוש שאינו אחיו אלא שיאמרו אין אנו יודעין יהיה ג"כ מרי בר איסק פטור וא"כ לפי זה שפיר קאמר ליה מרי בר איסק סוף סוף אתי סהדי ולא מסהדי ר"ל דאם אפילו יאמרו אין אנו יודעין יהיה פטור וא"כ מה השיב לו רב חסדא תרתי לא עבדי שיעידו שקר הלא אין צריכין להעיד שקר אלא שיאמרו אין אנו יודעין אבל אי הוי פירושו שהצריכו רב חסדא שיביא דוקא עדים שיעידו כדבריו דוקא ואם לא יעידו כן אלא שיאמרו אין אנו יודעים יהיה מרי בר איסק חייב השיב לו שפיר רב חסדא תרתי לא עבדי ר"ל שיעידו ג"כ שקר אבל לפי' התוס' קשה לכך האריכו התוס' וכתבו ומרי בר איסק אמר ליה וכו' ומשני תרתי לא עבדי וכו' ר"ל ששפיר השיב לו רב חסדא תרתי לא עבדי דאפילו יאמרו אין אנו יודעין מקרי גם כן תרתי וק"ל:

מ.

ד"ה אלא לכור בלבד וא"ת א"כ בפחות מכור נמי יוציא כמו לכור. ר"ל כיון דאמרת דלא איכפת להון לעכברין ואוכלות בין מהרבה בין מקמעה בשוה ואפילו מהרבה כורין אינו מוציא לו כי אם חסרון מכור אחד וא"כ כשהוא בפחות מכור נמי יוציא כמו לכור וק"ל:

ד"ה מדה מרובה וכו' וי"ל דבעשרה כורים עולה להם הנפוח חסרון של כור אחד וכו'. וא"ת הדרא קושיא לדוכתא מכל מקום בהפקיר לו שנים או ג' כורים למה יוציא לו כל החסרונות המגיעים על שנים או על ג' ולמה לא יגבה לו עכ"פ הניפוח המגיע לג' כורים. וי"ל דלרבי יהודה אה"נ דמנכה לו הניפוח אלא דנקיט רבי יהודה י' כורים שאז מנכה לו חסרון של כור שלם דאז לרבי יוחנן בן נורי אין צריך להוציא שום חסרונות ולתנא קמא לא יוציא חסרון של כור אחד ומה שכתבו התוס' ולא יוציא להם חסרונות היינו כל החסרון וכו' לא כתבו זה אלא לסברת ת"ק וק"ל:

מ:

גמ' פש להו ארבעה כצ"ל:

רש"י ד"ה מני הא דקתני וכו' עד ואע"פ שלא הודיע לבעלים וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לחודיה לא מזדבן וכו' וי"ל דמיירי מתניתין אפילו אין השמן בעין שלקחו מעט מעט ומכרו וכו'. הא דכתבו התוס' שלקחו מעט מעט ולא פירשו שלקחו כולו ביחד ומכרו או אכלו דא"כ שמתחלת הנתינה נתן לו המוכר ללוקח כל השמן ביחד פחות לוג ומחצה לא היה שותק הלוקח מלתבוע המוכר שיתן לו גם המותר עד שמכר או עד שאכל כל השמן שקבל ממנו אבל השתא שאיירי שלקחו מעט מעט היה הלוקח סובר שכן יתן לו עד תשלום כל המאה לוגין ומה שנתן לו מכרו או אכלו תכף ולא גורע לו שרוצה לנכות לו השמרים עד לבסוף:

מא.

גמ' דיקא נמי דאמר שהכישה במקל שמע מינה כצ"ל:

רש"י ד"ה והא לא חסרה וכו' עד לא היא דכי אמרינן בשומרין שאלה שלא מדעת וכו' כצ"ל:

בא"ד אבל בעלי חיים המכחישים וכו'. דברי רש"י תמוהין הם וכי בשביל שבע"ח מכחישים מחמת מלאכה מגרע גרע דלמאן דאמר שליחות יד צריכה חסרון בדבר שאינו בעלי חיים מתחייב מיד משום שאלה אע"ג דלא חסריה במתכוין להשתמש בו וכגון במטלטל חבית להביא עליה גוזלות וכדלעיל ובבעלי חיים לא יתחייב עד דחסריה על ידי הכחשה ועיין בדברי הרמב"ן בספר מלחמות ה' שתירץ קושיית רש"י בטוב טעם שלא שייך שאלה אלא כשמתכוין להוציא הדבר חוץ מרשות בעלים וכו' ע"ש:

תוס' ד"ה שנטלה וכו' פי' אע"פ שלא נטלה וכו'. משום דהא מתניתין לא איירי בנטל ממנה שום דבר אלא טלטלה ונשברה קתני אבל למאן דאמר דסבר צריכא חסרון א"כ לדידיה לא מצי לאוקמא מתניתין בשליחות יד ולומר שנטלה על מנת לשלוח יד דהיינו לטול ממנה מקצת דהא מתניתין לא איירי בנטל ממנה דבר באמת וא"כ אין כאן חסרון לכך הוצרך לאוקמא בנטלה ע"מ לגוזלה כולה דאז מקרי חסרון דהא הכל גזל ונטל לצורך עצמו כדלעיל מזה בתוס':

תוס' ד"ה הא לא משכה וכו' עד ומשני שהניח מקלו ותרמילו עליה כל כך בחוזק וכו'. נראה דכתבו כן דאם לא כן לא הוזכרה משיכה בברייתא:

מא:

ד"ה קרנא בלא שבועה וכו' עד דאין ללמוד שומר שכר משומר חנם הקל כיון וכו' כצ"ל:

בא"ד ופריך מה לשומר שכר דחייב בכפל בטוען טענת לסטים מזויין והשתא תימה וכו' כצ"ל:

בא"ד דכי פריך בהשואל מה לשומר שכר וכו' משני לסטים מזויין גזלן וכו' כצ"ל. ובספרים כתוב ומשני צריך למחוק הוי"ו וק"ל:

ד"ה רבא אמר לא תימא וכו' דהא בתר הכי פריך ולמ"ד שליחות יד צריכא חסרון וכו' והיינו משום כדפרישית לעיל וכו' גילוי מלתא בעלמא הוא וכו'. יש להקשות דאין זה דומה לדלעיל דבשלמא לעיל בשומר חנם כתיב שליחות יד בהדיא בקרא ובשומר שכר גם כן כתיב שליחות יד בהדיא אמרינן גילוי דכמו דשליחות יד דכתיב גבי שומר שכר הוי פירושו בלא חסרון הכי נמי האי שליחות יד דכתיב גבי שומר חנם הוי פירושו גם כן בלא חסרון אבל הכא למאן דאמר צריכה חסרון ולא יליף שומר שכר משומר חנם אי הוי כתיב שליחות יד גבי שומר חנם לבד למילף לן דלא לפטור בבעלים מהיכי הוה לן למילף בשומר שכר דלא לפטור בבעלים אי משומר חנם הא ס"ל דלא ילפינן שומר שכר משומר חנם ואי משואל אמרינן דיו דהכא לא שייך לומר גילוי מלתא בעלמא הוא דהא השתא לא כתיב שליחות יד בשומר שכר כלל ומהיכי תיתי. וכן יש להקשות למאן דאמר אין צריכה חסרון דמוקי חד לאין צריכה חסרון ואידך שלא תאמר דיו דלאין צריכה חסרון לא בעי תרוייהו מכל מקום נימא דלשלא תאמר דיו צריכי תרוייהו דהא לא מצי למילף שומר חנם משומר שכר וגילוי מלתא לא שייך כאן כמו שכתבנו ונראה ליישב דהכא נמי שייך שפיר גילוי מלתא ולא צריך תרי קראי לדלא נאמר דיו ולפטור בבעלים דהא על כרחך לפי האמת צריך לחלק בין שואל לשליחות יד דאל"כ הכל טעמא מאי דבשואל פטור בבעלים ובשליחות יד אינו פטור בבעלים ע"כ צ"ל דהטעם הוא משום דשואל הוי מדעת בעלים ולכך פטור בבעלים אבל שליחות יד דהוי שלא מדעת בעלים אינו פטור בבעלים וא"כ כיון דכתב רחמנא שליחות יד בשומר חנם למילף דלא אמרינן דיו ואינו פטור בבעלים כיון דהוה שלא מדעת הבעלים ה"ה בשומר שכר אפילו לא הוי כתיב גביה שליחות יד בהדיא אלא הוה ילפינן ליה משואל אפ"ה לא הוי אמרינן ולא היה פטור בבעלים כיון דלא הוה מדעת בעלים כמו גבי שומר חנם וכן למ"ד דמוקי חד לאין צריך חסרון ואידך דלא אמרינן דיו אתי נמי שפיר מטעם דכתבנו ועולה הכל כהוגן וק"ל:

בא"ד אלא שניהם מיותרים דגמר להו וכו' כצ"ל:

מב.

מתני' או שמסרם לבנו. עיין לעיל דף ל"ו בפרש"י דמשמע מדבריו דלא גריס במתניתין או:

גמ' ומורה שמואל בכותל. עיין באשר"י רמפר' בכותל ד"ל אע"ג דלא גתגו ביגי אורבי והא דאיתא בספרים אי נמי בין הקרנות ליתא לא בהרי"ף ולא בהרא"ש:

תוס' ד"ה אמר שמואל וכו' דפריך אביי לרב יוסף וכו' קרנא בעי לשלומי וכו' ומשני התם בטוען טענת לסטים מזויין וכו' ולסטים מזויין גנב הוא ומאי פריך וכו' מיהו הנהו יש לדחות דהוה מצי למימר וליטעמיך. ר"ל דהוי מצי למימר וליטעמיך דלסטים מזויין גנב הוא אכתי תמצא שומר שכר משלם כפל בטוען נגנבה באונס אלא מאי אית לך למימר דה"ק מה לשומר חנם שכן משלם כפל בכל טענותיו וכו' כדאיתא התם עיין שם:

בא"ד ויש להביא ראיה מפ' השואל וכו' ומשני אי בעי' אימא לסטיס מזויין נזלן הוא משמע שאין שום גנבה שיפטר בה שומר שכר ר"ל דאל"כ אכתי מאי משני הא אכתי איכא למפרך מה לשומר שכר שכן משלם כפל בטענת גנבת אונס תאמר בשואל אם היה חייב בגנבה היה חייב אפילו בגנבת אונס ולא היה משלם כפל אפילו בטענת גנבת אונס כמו שמסיימו התוס' אחר זה בסמוך א"כ מאי משני בהשואל וכו' וזהו סיומא דקושיא זו:

בא"ד ונראה דכיון דאתי שואל מק"ו וכו'. תירוצא הוא אקושי' דלעיל ור"ל דאין שום ראיה מפ' השואל דלעולם אימא לך דשומר שכר פטור בטוען טענת גנבת אונס ואפ"ה ס"ל הברייתא השתא דשפיר ילפינן גנבה בשואל בק"ו משומר שכר דליכא למפרך מה לשומר שכר שכן משלם כפל בטוען טענת נגנבה באונס משא"כ בשואל דכי נילף דחייב בגנבה ואבדה חייב אפילו באונס א"כ ליכא תשלומי כפל זה אינו דכיון דהשתא רוצים אנו למילף דאתי שואל בק"ו משומר שכר אין לחייבו ג"כ בגנבת אונס בקרן כמו בשומר שכר דה"א דיו וכו' וא"כ אם שייך כפל בשומר שכר בטענת גנבה באונס ה"נ הוה שייך בשואל דאי הוה אתי שואל בק"ו משומר שכר לא היה חייב ג"כ בגנבת אונס וזהו לפי מאי דס"ל הברייתא השתא דאתי שואל בק"ו משומר שכר אבל לפי האמת שואל חייב אפי' בגנבת אונס דלא מצינו שום תנא ששואל פטור אלא במתה מחמת מלאכה ולכך מקשין התוס' בתר הכי ואם תאמר וגנבת אונס בשואל לפי האמת מנ"ל וכו':

ד"ה ה"ג ר"ח וכו' עד דצריפא דאורבני הוי שמירה מעליא לזוזי לענין גנבה כמו קרקע וכו' כצ"ל:

מב:

ד"ה נימא ליה לאפוטרופוס וכו' דאי אמר' מעליית אפוטרופוס ממנעו ולא עבדי וכו'. ואיתא התם במסקנא דאפילו רבי יוסי בר חנינא דאמר מעליית אפוטרופוס משום דאין נזקקין לנכסי יתומים וכו' חוזרים ונפרעים מן היתומים לכי גדלי דאי לא ממנעי ולא עבדי וא"כ קושית התוס' לד"ה אבל בירושלמי שמביאין התוס' בסוף דבור זה משמע דרבי יוסי בר חנינא לא ס"ל טעמא דממנעי ולא עבדי משום פרעון כדלקמן בסמוך:

בא"ד וממתניתין דהניזקין וכו' אין להוכיח דחייב בפשיעה. ר"ל אליבא דכולי עלמא בין במינהו אבי יתומים בין במינוהו ב"ד דאל"כ מאי פליגי ת"ק ואבא שאול אם ישבע אם לא ישבע אי הוה פטור בפשיעה אפילו היכא דידעינן דפשע א"כ למה ישבע אלא ודאי חייב בפשיעה אליבא דכולי עלמא זה אינו דשבועה דהתם לא איירי בשבועה דלא פשע אלא דלא עיכב משלהם:

בא"ד וי"ל דודאי אפוטרופוס חייב בפשיעה וכו'. משמע מדברי התוס' פ' ד' וה' וגם מדברי הרא"ש דבין במינהו אבי יתומים ובין במינוהו ב"ד בפשיעה חייב דלא אמרינן דממנעי אלא משום שבועה ולא משום פרעון כסברת הירושלמי בסמוך ולכך אפילו במינהו אבי יתומים חייב בפשיעה:

בא"ד והכי איתא בירושלמי פרק הניזקין דקאמר אתיא דרבי יוחנן כרבנן וכו'. ר"ל רבי יוחנן סבר מעליית יתומים ורבי יוסי ברבי חנינא סבר מעליית אפוטרופוס:

ד"ה מי אמר לי וכו' וא"ת דבפ' התקבל וכו' גיטין דף ס"ה:

מג.

ד"ה מאי אריא הוציא וכו' עד וא"ת כו' לרב הונא וכו' אסור להשתמש במעות שקבל וכו'. נראה דהמשך דברי התוס' כך הם דהשתא מדפריך בגמרא מאי איריא וכו' א"כ ס"ל להגמרא דאם היתר תשמיש מתחייב באונסין אם כן הוא מועל מיד אפילו לא הוציא וא"כ לפי זה מוכרחים אנו לומר דלרב הונא דאית ליה דהיתר תשמיש מתחייב באונסין אית ליה גבי נתן לו המעות ולא משך דאסור להשתמש במעות דאם איתא שמותר להשתמש בהן א"כ הוא מתחייב באונסין וכיון שמתחייב באונסין א"כ מיד כשנותנן ליד אחר אפילו עד שלא משך מעל מיד וא"כ תקשי ליה הברייתא דלבלן וכו' דהשתא אפילו לפי שנויא דשני רבי יוחנן דאיירי בבלן עכו"ם דמעות אינן קונות בעכו"ם כ"א משיכה מ"מ מאחר שאותו שקבלן בין ישראל בין עכו"ם מותר להשתמש בהן מיד ומיד נתחייב עליהם באונסין הוי כאלו הלוה אותן לו א"כ הוא מעל מיד אלא על כרחין צריכין אנו לומר דאסור להשתמש בהן א"כ מסתמא ס"ל ג"כ לר"י הכי א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דהא איכא למיחש שמא יאמר נשרפו מעותיך בעלייה אבל בלא זאת הוה אמרינן דרבי יוחנן סבירא ליה דמותר להשתמש בהן וכיון דמותר חייב באונסין כרב הונא וכיון שכן הוא ליכא למיחש שמא יאמר נשרפו מעותיך בעלייה ולא תקשה ברייתא דלבלן דאע"פ שנתחייב באונסין מכל מקום לענין מעילה לא סבירא ליה שמעל מיד אבל השתא דפרכה הגמרא מאי איריא וכו' וסבירא ליה דכיון דהיתר תשמיש מחייב באונסין מעל מיד קשה ובסוף דבריהם תירצו דהא בהא תליא דגבי ישראל דמעות קונות מדאורייתא מותר להשתמש בהן וחייב באונסין ולכך ליכא למימר נשרפו מעותיך בעלייה וההיא ברייתא איירי בעכו"ם ושאין מעות קונות בו מדאורייתא כי אם משיכה ולכך אינו מותר להשתמש בהן ואינו מתחייב באונסין גם כן ולכך לא מעל מיד ור"ל סבירא ליה דבישראל מעות אינן קונות וא"כ הוא אסור להשתמש בהן וכיון דאסור לא מתחייב באונסין ולכך נתנן לבלן ישראל לא מעל ודו"ק נ"ל:

מג:

ד"ה אלא הא דאמר וכו' עד ע"כ רבא הוי דקאמר וכו' כצ"ל:

בא"ד דמצי לאוקמא פלוגתייהו כחד מהנך פלוגתות דלעיל. פי' דאי לעיל לא הוי רבא מאי פריך לרבא דאמר שואל שלא מדעת בעלים גזלן לימא דאמר כב"ש הא איהו לא מוקי פלוגתייהו דבית שמאי וב"ה בשואל אלא מצי לאוקמי דפליגי ביתר דסבירא ליה לב"ה כשעת הוצאה מבית בעלים או מצי לאוקמי פלוגתייהו דפליגי אם שליחות יד צריכה חסרון וק"ל:

ד"ה רבי עקיבא אומר כשעת התביעה. נראה דהתוס' סבירא להו דפירושו של רבי עקיבא הכי כשעת התביעה פירוש דאינו נעשה גזלן לקנות שבח הגזלה דהיינו גיזותיה וולדותיה משעת שליחת יד אלא משעת התביעה בבית דין הלכך מה שגזז ומה שילדה עד שעת התביעה הוא לבעלים ואם נתייקרה בשעת התביעה או הגדילה ברשותא דמרא קמא השביחה ומה שגזו ומה שילדה לאחר שתבעו בבית דין על שליחת ידו הם שלו דבשעת התביעה קנאם דאז נעשה גזלן לקנות שבחיה ולפירוש זה יתישב המשך דברי התוס' וזהו קרוב לפירושו של בעל המאור ע"ש ושלא כפירוש האלפס"י דבאופן אחר לא יתישבו דברי התוספות: