מ"ג שמות לב כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג שמות לב · כז · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר להם כה אמר יהוה אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲמַר לְהוֹן כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל שַׁוּוֹ גְּבַר חַרְבֵּיהּ עַל יִרְכֵּיהּ עֵיבַרוּ וְתוּבוּ מִתְּרַע לִתְרַע בְּמַשְׁרִיתָא וּקְטוּלוּ גְּבַר יָת אֲחוּהִי וּגְבַר יָת חַבְרֵיהּ וֶאֱנָשׁ יָת קָרִיבֵיהּ׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמַר לְהוֹן כִּדְנַן אָמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְרָאֵל כָּל מַאן דְּדָבַח לְטַעֲוַת עַמְמַיָא יִתְקְטֵל בְּסַיְיפָא וּכְדוּן עִיבְרוּ וְתוּבוּ מִתְּרַע סַנְהֶדְרִין לִתְרַע בֵּי דִינָא בְּמַשְׁרִיתָא וּבְעוֹי מִן קֳדָם יְיָ דְיִשְׁתְּבֵיק לְכוֹן חוֹבָא דָא וְאִתְפְּרָעוּ מִן רַשִׁיעַיָא פַּלְחֵי פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וּקְטִילוּ אֲפִלּוּ גְבַר יַת אָחוֹי וּגְבַר יַת חַבְרֵיהּ וְאֵינַשׁ יַת קָרִיבֵיהּ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כה אמר וגו'" - והיכן אמר (שמות כב) זובח לאלהים יחרם כך שנויה במכילתא

"אחיו" - מאמו והוא ישראל

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

כֹּה אָמַר וְגוֹמֵר – וְהֵיכָן אָמַר? "זוֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם" (שמות כב,יט). כָּךְ שְׁנוּיָה בִּמְכִילְתָּא.
אָחִיו – מֵאִמּוֹ, וְהוּא יִשְׂרָאֵל (יומא ס"ו ע"ב).

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

איש את אחיו: החוטא בעגל:


רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וטעם כה אמר י"י אלהי ישראל" - בעבור שחשבו עובדי העגל לזבוח לאלהי ישראל והנה מדת הדין פוגעת בהן בעבור שקצצו בנטיעות ועוד כי המשפט לאלהים הוא (דברים א יז) ומפני זה אמר בלויים כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל (במדבר טז ט) כי העבודה לאלהי ישראל ולשמו נבדלו בזכות הזאת

"שימו איש חרבו על ירכו" - היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם לב"ד על כן צוה לכל בני לוי לחגור חרבם על דרך מה שאמרו רבותינו (סנהדרין מה) שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה האמורה בו אתה יכול להמיתו בכל מיתה שתוכל והנה זה הוראת שעה לקדש השם שלא היתה בהם התראה כי מי התרה בהם אבל היו בני לוי מכירים באלו הנהרגים שהם היו עובדיו ועל דעת האומר (יומא סו) עדים והתראה בידי אדם כמו שכתב רש"י (לעיל בפסוק כ) נאמר שצוה אותם לחגור חרבם לתפוש אותם ולהביאם לפני משה או סנהדרין ואשר מצאוהו בעדים והתראה הרגוהו בסקילה כמשפט עובדי ע"ז או שהיתה מיתתם בסייף כעיר הנדחת והנה כל בני לוי היו לה' ומתרים בעם שלא ישתחוו לו ולא יזבחו לו כי אהרן לא צוה לחוג בלתי לה' לבדו כאשר פירשתי והנכון בעיני כדברי האומר (יומא שם) זבח וקטר בסייף גפף ונשק במיתה שמח בלבו בהדרוקן כדאיתא במסכת יומא והנה הכל מעשה שעה כי אין מגפף ומנשק במיתה לדורות (סנהדרין ס) וטעם והרגו איש את אחיו שלא תחמלו ולא תכסו על אח וריע וקרוב וטעם כה אמר ה' אלהי ישראל איננו ממצות זובח לאלהים יחרם (לעיל כב יט) כי אין אלו חייבין מיתה מן הדין אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה כי כאשר נחם השם הנכבד על הרעה צוה אותו כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף כדרך קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל (במדבר כה ד) והנה זאת המצוה כמצות זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו (לעיל טז לב) וכבר הזכרתי (לעיל י ב יא א) כיוצא בהם

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


כה אמר ה' אלהי ישראל. לא מצינו בזה דבור להקב"ה, אע"פ שלא נכתב הוא יתעלה צוה לו כן, והזכיר אלהי ישראל על מחשבת עושי העגל שהיו חושבים לזבוח לאלהי ישראל, והנה מדת הדין פוגעת בהן שקצצו בנטיעות כי המשפט לאלהים הוא, והוא שכתוב בלוים (במדבר טז) כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל כי העבודה לאלהי ישראל, כן פי' הרמב"ן ז"ל. כי ע"י בני לוי נתקדש השם בפרהסיא כשם שחללוהו ישראל בפרהסיא, וזהו ענין שכתוב ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי למדך שעון חלול ה' הוא מתכפר בשכנגדו, והוא קדוש השם.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"עברו ושובו משער לשער" לכפר על הבלתי חוטאים שלא מיחו בחוטאים, וזה שכמו שלא מיחו בחוטאים כן לא ימחו בהורגיהם:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כה אמר ה'". מצד שהוא אלהי ישראל, שמצד u1494 זה אין ראוי לשתף עמו דבר אחר כי השגחתו מיוחדת עליהם ואין עמו אל נכר, ועי"כ זובח לאלהים יחרם, ואז לא נאמרו עדיין העונשים שעל ע"ז סוקלים והיה דינם כב"נ שמיתתו בסייף, ולכן אמר עברו ושובו משער לשער, שבכל שער ישבו ב"ד של אותו השבט וכ"א דן את בני שבטו, וצוה שהלוים יהיו השוטרים להקים פסק הב"ד, והרגו איש את אחיו שיתחייב מיתה בב"ד ע"י עדים והתראה, והגיד להם שבני המשפחה מחוייבים לעשות נקם במשפחתם, כי הם הנענשים תחלה כמ"ש ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו, והם ערבים איש בעד אחיו, ואף בעד רעהו שאינו אחיו כיון שהוא רעהו וידידו, ואף בעד קרובו שא"ל ריעות והתחברות עמו חייב

להרגו מצד שהוא קרובו שמצד זה הוא ערב בעדו ביותר:

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

איש את אחיו ואיש את קרובו. צריך לדעת למה הוצרך לומר ואיש את קרובו אחר שאמר את אחיו שהוא קרוב שבקרובים, אכן יכוין לומר שיש כמה אחים שדעתם מרוחקת זה מזה ועם אנשים אחרים לא קרובים המה להם יאהבו אהבת נפש וזה ימשך משורש הנשמות כי יש נשמות שקרובים בשורשם ונמשכים בריחוק מולידים, ויש נשמות שהם מרוחקים בשורשם ובאים בקירוב מוליד ויותר יאהבו הקרובים בקורבת השורש מהקרובים בבחינת מוליד, ולקרובים בבחינת מוליד יתיחס שם אחוה ולקרובים בשורשם יתיחס שם קרוב, וכפי זה ידבר הכתוב בב' הבחינות וזו למעלה מזו:

<< · מ"ג שמות · לב · כז · >>