מ"ג משלי ו יט
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
יפיח כזבים עד שקר ומשלח מדנים בין אחים
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
יָפִ֣יחַ כְּ֭זָבִים עֵ֣ד שָׁ֑קֶר
וּמְשַׁלֵּ֥חַ מְ֝דָנִ֗ים בֵּ֣ין אַחִֽים׃
רש"י
רלב"ג
הב' הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיבטח בדברים אשר ירצה להשיגם בבינתו ובסבות אשר המציא להגיעו אליהם אך ישים מבטחו בש"י לבד ויעזר עם זה בסבות המביאות הדבר ההוא. הג' הוא להודיע שראוי לאדם שיתן כבוד לש"י בחקירותו בחכמה ובתורה כי זה ממ' שיישירהו למצוא האמת בדברים לפי מה שאפשר לו והיה זה כן כי חכמת הש"י היא נפלאה מאד וכאשר ירצ' האדם למצוא באלו הדברים חכמ' נפלאה ולא יסתפק בסבות החלושות אז יתישר מאד למצוא דברי חפץ ועם זה למדנו מזה תועלת אחר והוא שמי שיכבד ה' מהונו וממבחר פירותיו ותבואתו יתן הש"י שכרו בשיתברכו קניניו. הד' הוא להודיע שכבר יקר' שיבואו לטובים רעות על צד המוסר וההשגח' ולזה ראוי לאדם שיקבלם מאהב' ואז יגיע לו מהם התועלת אשר בעבורו הביאם הש"י עליו. הה' הוא להודיע שכמו שנוציא החכמה מאלו הדברי' השפלי' בחקרנו בהם למה היו במה שהם עליו מהמציאות ונוציא התבונה מהגרמים השמימיים בחקרנו בהם לפי מה שראוי כן שפע מציאותם מחכמת הש"י ותבונתו ולזה נדבק בזה האופן בחכמת הש"י ותבונתו דבקות מה אשר החכמה והתבונה ההיא היא עצמותו ית' וכבר בארנו זה והתרנו הספיקות הנופלות בו בראשון ובה' מספ' מ"י ומזה האופן הותר הספק איך יתכן שיגיעו לנו הידיעות מההשגות החושיות ולא יפקדו בהפקדם כמו שביארנו בראשון ממלחמות ה'. הו' הוא להודיע שאין ראוי לאדם שימנע טוב מהראוי לו אם יש ספק בידו לעשותו כי זה מטוב התכונה ימשך שלא יאמר לרעהו לך ושוב ומחר אתן ויש אתך במה שישנו אתו לתת לו. הז' הוא מה שהזהיר מלריב עם אדם אשר לא גמלו רע כי בזה מהפסד הקבוץ המדיני מה שלא יעלם וזה שהמדות החשובות שיהיו לאנשים לשמרם מריב יועילו להם מאומ' עם בעל זאת התכונה הפחות' ויבא זה אל ההפסד במדות. הח' הוא להודיע שהחמס והרשע ראוי שירוחקו כי קללת הש"י תמצא בבית הרשע אמנם נוה צדיקים יברך. הט' הוא להודיע שהליצנות ראוי שירוחק וכן הענין בכסילות כי הקלון ימשך לעיניהם. הי' הוא להודיע כי החכמה תקנה עם ראשית החכמה כי כבר יבואו בחקירה בה בהקדמות מעצם החכמה ואולם הבינה תקנה עם כל הקנינים כי אין הקדמותיה עצמיות וצריך גם כן שיקדמו לקניניה כל הקנינים מההשגות האחרות כי בהם יתיישר לעמוד על אמתתה כמו שזכרנו. הי"א שאין ראוי לאדם ללכת בדרך רשעים ולהסכים עמהם בו אך יחוייב להשבית הפועל הרע ההוא ולבטלו אם יוכל בשום תחבולה ואם לא יוכל ראוי שיסלק עצמו ממנו. הי"ב הוא להודיע שהצדיקים נעזרים בש"י בדרכם שילכו בה בכל דרושיהם והם מתישרים בה תמיד אל התכלית יחפצו בו ואמנם הרשעים בהליכתם יכשלו ולא יראו במה כי דרכם היא כאפילה ולא יוכלו להתיישר בה אל חפציהם. הי"ג הוא להודיע שראוי לאדם שישמור שכלו שלא יהיה אסור בדבר מהדברים ימנעהו מעשות לפי מה שראוי כי כבר יאבד זה הפרי הטוב שראוי להגיע ממנו והוא החיים הנצחיים והערבים ומפני זה ראוי שישמור מלקבל שרשים והתחלות כוזבות מנעוהו מלהשיג האמת במה שאחריהם כי הם יאסרו שכלו מלחקור בהם מחקר ראוי ולזאת הסבה ראוי שישנא לשון שקר וירחיקהו כי האנשים המורגלים בשקר לא יאהבו המוסר מאד ויסור מפני זה מהם כל פרי השכל ולזאת הסבה גם כן ראוי שירחיק התאוות הגופיות ועצלה כי בסבת כל אחד מהם יהיה השכל אסור מעשות פעולתו. הי"ד הוא להודיע לחוקר בדרוש שישים עיונו אל היושר ואמת ויתיישר אליו בתכלית מה שאפשר לו כי זה ממה שיישירהו למצא האמת בדברים. החמשה עשר הוא להודיע שמי שישיג החכמה והתבונה ראוי שישמרם בלבו תמיד עם הדברי' שהיו סבת התחדש הידיע' לו כאלו תאמר שישמור עם המושכלות השניות המושכלות הראשונות שהתבארו מהם וישמור עם התכונות המחשבות אשר היישירוהו אל השגתם. הי"ו הוא להודיע שראוי לאד' שירחיק התאוות הגשמיות כי הם יובילוהו אל המות ויביאו השכל אל שלא יעשה פעולתו אך יתן כחו בהמצאות התחבולו' להשגת התאוו' המגונו' האלו. הי"ז הוא להודיע שאשר חטא ונמשך אל הנפש המתאו' ועזב פועל השכל ר"ל דריכתו אל השלימות עד שהוא ראוי שיהיה השכל נספה בחטא אשר היתה ההנאה בו אל החומר כמו הענין בערב שנשתעבד בעבור אחר הנה ראוי לו שיכנע אל השם יתברך בתכלית מה שאפשר לבקש מחילה וכפרה על חטאיו וישתדל בזריזות רב להשכיל ולדעת אותו בדרך שיתן לו רוממות נפלא על שאר הנמצאות כמו שהוא האמת בזה ובזה ירפא לו מחולי הערבות הזה כמו שאם ערב אדם לרעהו בעבור זה ונשתעבד לרעהו בפרעון החוב בעד הזר הנה אין לו תקנה אלא שיכנע לרעהו שנשתעבד ויתן לרעהו רוממות וכבוד כי בזה אולי יחמול עליו ויקל ממשאו קצת או יעזבהו. הי"ח הוא להודיע שראוי לאדם להרחיק העצלה ורבוי השינה והשכיבה כמשפט העצל כי זה ממה שימנעהו מהשג' שום שלימות גם די טרפו לא ישיג אבל ראוי לו שינהג בזריזות לקנות המעלה והטרף בעת אשר תמצא ידו וישלם לו זה הזריזות בהתרחקו מהשינה לפי מה שאפשר לו וזה ממה שיגיע אליו בזאת התחבולה והיא שכאשר יחזקהו אונס שינה יתנמנם מעט בזולת שכיבה כי בזה יסור בקלות וישתדל בכמו זאת התחבולה להרחיק השינה עד שכאשר יישן תהיה שנתו מעוטה וכאשר ילאו כחותיו מרוב היקיצה ישכב מעט ויחבק ידיו ר"ל שישבות מכל מלאכה ותנועה כי בזה יסור לאות כחותיו כאילו נתן שינה לעיניו וזה מבואר מאד מן החוש. הי"ט הוא להרחיק השקר ולזה אמר כי מי שהוא אוהב השקר הוא רשע כי זה יביאהו לחטאים גדולים מהם בדעות כי אהבתו השקר תסבב שלא ידרוש האמת בדעות ומהם במדות כי מזה ימשך שיהיה תמיד שקר בפיו וישתדל אל שיביא האנשים להאמין מה שאינו ברמיזותיו ובקריצותיו במקומות שלא יוכל לדבר והמשל שאשר יאמר על אדם דבר שאינו הנה יקרה כשידבר מה שאיפשר שיובן ממנו באופן מה שאמר האחר עליו אז ירמוז לאנשים שיקחו עדות מזה על אמתות מה שאמר להם עליו ומזה ג"כ ימשך שיחשוב תמיד מחשבות איך יוכל למצוא דבר שקר שיחרוש בו רע לאיש מה וימשך ג"כ מזה שיעורר ריב בין אנשים בכזביו ובכלל הנה כמו שבאמת יתקיים היישוב כן יפסד בשקר ולהרחיק השקר ביאר שכבר יקרה ממנו עונש רב ונפלא והנה ביאר בו כי מסוג השקר מצאו מינים הם שנואים ומתועבים לש"י והם עינים רמות כי הוא דבר שקר שיתגאה האדם עם היותו בריה שפלה ונבזית מאד והנה הגאוה היא מידה מגונה מאד מסירה האדם מכל שלימות ולשון שקר ר"ל שיהיה דובר שקרים והיא ג"כ מדה מגונה ומונעת האדם ממצוא דברי חפץ חכמה ותבונה וידים שופכות דם נקי עושות ג"כ דבר שקר ועול להרוג איש על לא חמס בכפיו והנה עוצם גנות זאת המדה מבואר בנפשו ולב חורש מחשבות און היא ג"כ מדה מגונה מאד כי זה ממה שיביא לעשיית הרעות בדברי שקר אשר השתדל בהמצאתם עם שזה לא ישתמש במה שהוא כלי אל קנין השלימות בהשתדלו במה שהוא מגונה בתכלית הגנות ורגלים ממהרות לרוץ לרעה הוא ג"כ לדבר שקר כמו שפיכת דם נקי או גניבה וגזילה ומשלח מדנים בין אחים הוא ג"כ בדברי השקר שיספר מזה לזה גנות כל אלו המדות והתכונות הוא מבואר ונגלה:
מצודות
• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •
מצודת דוד
"יפיח וגו'" - ר"ל עד שקר מדבר כזבים, ואחת היא.
"בין אחים" - בין אוהבים יגרה מחלוקת בספור לשון הרע, והיא השביעית הקשה מכולן, כי בזה הורג שלשה - את עצמו והמקבלו והנאמר עליו.
מצודת ציון
"יפיח" - ענין דבור ע"ש שבא בהפחת הפהמלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
נחמיאש
• לפירוש "נחמיאש" על כל הפרק •
ויש לדקדק, והלא ככר אמר לשון שקר, ומה לו להזכיר המדה הזאת שני פעמים? אם לא שנאמר, לשון שקר בדיני נפשות, דבר הלמד מסופו; מה כתיב בתריה? ומשלח מדנים בין אחים. דבר אחר: לשון שקר, פירוש, בדבר שיש בו הזק, שמעיד שקר בבית דין ומזיק למי שמעיד כנגדו, ועליו הוא אומר: יפיח כזבים ער שקר.
וכתב ר׳ דוד קמחי ז״ל, כי השביעית השקולה כנגד כולם היא עינים רמות, שעל ידי גסות הרוח לא יחוש אם יכזב, והמכזבו יקל בעיניו להורגו, ואם לא יוכל להרגו – יחשב עליו מחשבות און, ואם לא יפיק מחשבתו – ירוץ להרע לו בממונו, ואם לא יוכל – יעיד עליו להפסיד ממונו או להורגו בעדותו, ואם לא יוכל – ישלח מדיינים בין הוא ובין אחיו. ולדעתו ז״ל התחיל במאי דסליק מיניה, "ושבע תועבות נפשו", ומה היא? עינים רמות, וכן מצינו הכתוב אומר בגסי הרוח (להלן ט״ז ה׳): "תועבת הי כל גבה [לב]"; ואחר כך חוזר לספור: "שש הנה שנא ה׳". ורב סעדיה ז״ל כתב כי לשון שקר היא השביעית השקולה כנגד כולם, ותלה כל המדות בה, כי כולם נכללים בה, כאשר כתוב בספרי. אלא שקשה לי על דברו, למה הזכירה שנייה בסדר במניינם? או יזכירנה ראשונה או אחרונה. ודברי רז״ל האומרים כי משלח מדנים בין אחים היא השביעית – דברי קבלה הם ועליהם יש לסמוך.
בוויקרא רבה: כולם לקו בצרעת. עינים רמות – "ויאמר ה׳ יען כי גבהו בנות ציון" (ישעיהו ג, טז), וכתיב (שם, י״ז): "ושפח ה׳ קדקד בנות ציון", ואין "ושפח" אלא צרעת, שנאמר (ויקרא יג, ב): "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת" וגו׳. לשון שקר – ממריָם, שנאמר (במדבר יב, א): "ותדבר מרים ואהרן במשה", וכתיב (שם, י): "והנה מרים מצורעת כשלג". וידים שופכות דם נקי – מיואב, שהרג את אבנר, וכתיב (ש״ב ג, כט): "יחולו על ראש יואב". לב חורש מחשבות און – מעוזיהו, שביקש לבוז כהונה גדולה, וכתיב (מ״ב טו, ה): "ויננע ה׳ את המלך". רגלים ממהרות לרוץ לרעה – מגיחזי, שנאמר ((מלכים ב ה, כ): "ויאמר גחזי עבד אלישע" וגו׳ "חי ה׳ אם רצתי אחריו", וכתיב (שם, כ״ז): "וצרעת נעמן תדבק" וגו׳. ומשלח מדנים בין אחים – זה פרעה, ששלח מדיינים בין אברהם ושרה, וכתיב (בראשית יב, יז): "וינגע ה׳ את פרעה".
בתנחומא: "שש הנה שנא ה׳ ושבע" גו׳. ר׳ יוסי הגלילי אומר: ז׳ דברים אלו בסוטה נאמרו. עינים רמות, שהסוטה תולה עיניה באיש אחר, כמא דאת אמר: "יען כי גבהו בנות ציון". נואפת עם איש אחר ומתעברת ממנו ומשקרת לבעלה ואומרת: ממך אני מעוברת. וידים שופכות דם נקי, שהנואף נכנס על מנת שאם יתפש יהרוג או יהרג. לב חורש מחשבות און, שהנואף והנואפת אין מחשבותיהם בכל שעה אלא און, ומתוועדים אימתי הם חוטאים ואומר זו לזה: באי זו מקום ובאיזה שעה? רגלים ממהרות לרוץ לרעה, בוודאי ממהרים לעשות החטא. יפיח כזבים עד שקר, אם נתפשו הם מכזבים ומשקרין ונשבעים ואומרים: משיחים היינו זה עם זה בדברים אחרים. ומשלח מדנים בין אחים, הרי ז׳ דברים קשים שהסוטה עושה.
בויקרא רבה: כי בתחבולות תעשה לך מלחמה – אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצוות. עינים רמות – "והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים ו, ח); לשון שקר – "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים יא, יט); וידים שופכות דם נקי – "וקשרתם אותם לאות על ידכם" (שם, יח); לב חורש מחשבות און – "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (שם ו, ד); רגלים ממהרות לרוץ לרעה – הוי רץ למילה, שבין הרגלים; יפיח כזבים עד שקר – "אתם עדי נאם ה׳" (ישעיהו מג, י); ומשלח מדנים בין אחים – "אמור לחכמה אחותי את" (משלי ז, ד):