עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַֽיהֹוָ֗ה הֵטִ֤יל רֽוּחַ־גְּדוֹלָה֙ אֶל־הַיָּ֔ם וַיְהִ֥י סַֽעַר־גָּד֖וֹל בַּיָּ֑ם וְהָ֣אֳנִיָּ֔ה חִשְּׁבָ֖ה לְהִשָּׁבֵֽר׃
וה' הטיל – השליך, דרך משל. והטעם, שהשליכו מהיבשה, על כן לא יכלו להשיב אל היבשה, כי לא היה זה רק במקום התחברות הים עם הנהר, והוא סמוך אל היבשה, כי לעולם הוא קשה על הספינות. והעד שככה היה, שאמר: "ותשליכני מצולה בלבב ימים ונהר יסובבני" (להלן ב, ד):
והאניה חשבה – כמו: "ארץ כי תחטא לי" (יחזקאל יד, יג):
הטיל – עניין הסעה. כי "ורוח נסע" (במדבר יא, לא), תרגם אונקלוס "נטל".
סער – הרעשת גלים מן הסערה.
חשבה – מלשון מחשבה.
מצודת דוד
הטיל – הסיע והמשיך אל הים רוח גדולה, והיה סער גדול בים.
והאניה – רוצה לומר, אנשי האניה חשבו שהאניה תישבר מחוזק הרוח, המוליכה ברדיפה ונדנוד רב, מהרמת הגלים. וכובד משא הספינה מונע הרדיפה, והוא סיבה לשבירת הספינה:
"וה' הטיל רוח גדולה אל הים", באר שהרוח הזה לא היה בטבע הים אז, כי לא היה אז העת לסער, רק ה' הטילו בהשגחה, ולפעמים תבא הסערה מן היבשה ואז ינשוב הרוח בצד אחד ויגרש הספינה לצד שכנגדו, ואז ימצא הרוח בכל שטח הים, אבל רוח זה עמד בעומק הים מן המים עצמם, שלפעמים תבא הרוח מתהום המים. והיה סביב הספינה הזאת, וכבר אמרו חז"ל שהאניות האחרות עברו בשלום כי לא היה רוח כלל, ומתוך כך הרגישו המלחים שהוא עונש השגחיי, ובמ"ש "והאניה חשבה להשבר" כתב הרי"א שהאניה לא תשבר בלב ימים רק תטבע, ולא תשבר רק אם ישליכנה הרוח אל הסלעים אשר בחוף, וע"כ פי' שאנשי האניה מפחדם פן תטבע האניה בגלי הים ומשבריו חשבו מחשבות להטות האניה אל הארץ שתשבר שם, באופן שקצת ינצלו בהיותם קרובים אל היבשה, וזה דוחק גדול שהלא אח"ז אומר ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה, ומקרא מלא (יחזקאל כ"ז) רוח הקדים שברך בלב ימים, כי הרוח ישבר את התורן ומפרשי הספינה שהם עקר האניה כמ"ש בגיטין דף כ"ח:
