מ"ג דברים יד כב
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כׇּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | עַשָּׂרָא תְעַשַּׂר יָת כָּל עַלְלַת זַרְעָךְ דְּיַפֵּיק חַקְלָא שְׁנָא שְׁנָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | הֲווֹ זְהִירִין לְעַשְרָא פֵּירֵיכוֹן מִן דְּאַתּוּן מַפְקִין וּכְנָשׁוּן מִן חַקְלָא כָּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא וְלָא פֵּירֵי שַׁתָּא עַל פֵּירֵי שַׁתָּא אוֹחֲרֵי: |
רש"י (כל הפרק)
"עשר תעשר" - מה ענין זה אצל זה אמר להם הקב"ה לישראל לא תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה עד שהן במעי אמותיהן שאם אין אתם מעשרים מעשרות כראוי כשהוא סמוך להתבשל אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן שנא' (מלכים ב יט) ושדפה לפני קמה וכן לענין בכורים
"שנה שנה" - (ספרי) מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן
מפרשי רש"י
רמב"ן (כל הפרק)
"עשר תעשר" - גם זו מצוה שיבאר כי אמר (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה' ואמר (שם פסוק לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו ואין זה מעשר הלוים כי בו נאמר (במדבר יח לא) ואכלתם אותו בכל מקום והוא חולין ומה טעם לפדיונו ועתה באר כי הוא יחייב לעשר כל תבואת זרעך שיאכל אותו הוא עצמו ובניו לפני השם למען תלמד ליראה את השם כי הכהנים והשופטים העומדים שם לפני השם מורי התורה ילמדוהו יראתו ויורוהו התורה והמצות ופירש בטעם הפדיון אשר הזכיר שם בעבור כי לפעמים יהיה המעשר הרבה כי יברכך השם והדרך יהיה רב ממנו וטוב לפדותו בכסף ולהעלות שם כסף הפדיון ולא הזכיר החומש שכבר הוזכר וטעם היוצא השדה וכל היוצא השדה כאשר אמר מזרע הארץ מפרי העץ וטעמו היוצא מן השדה ואין הכונה ב"כל תבואת זרעך" שיעשר כל התבואה מכל אשר זרע ולא כל היוצא מן השדה שנה שנה אבל טעם הכתוב שיעשר במינים המחוייבים במעשר כל תבואתו וכל היוצא בהן מן השדה יזהיר שלא יעשר מן הבא בידו מהם המקצת ויפטור לו המקצת אבל יעשר בין המדות שזרע בין הנתוסף עליהם הכל באמונה ואחר כך (פסוק כג) הזכיר המינים המחוייבים להתעשר מעשר דגנך ותירשך ויצהרך וכן יזכיר בכל מקום (לעיל יב יז) לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך וגו' וכן אמר בפרשת מתנות כהונה (במדבר יח יב) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' כי אלו בלבד הם החייבים בתרומה ובמעשרות מן התורה וכן מה שאמר הכתוב (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא לא יצוה שיעשר כל זרע הארץ וכל פרי העץ אבל טעמו כל אשר תעשר מזרע הארץ שהוא דגן ומפרי העץ שהוא תירוש ויצהר יהיה לה' וכלשון הזה כתב רש"י (שם) מזרע הארץ דגן ופרי העץ תירוש ויצהר ויקצר הכתוב שם כי איננו מקום המצוה לחייב שיעשר אבל הוא מצוה שיהיה המעשר קדש לה' עד שיפדה בתוספת חומש אבל המצוה בתרומות ומעשרות בכל מקום הן דגן תירוש ויצהר ופירוש דגן בלשון הקדש חמשת המינין הידועין בתבואה ופירוש תירוש היין החדש אשר ישיקו היקבים ויצהר השמן אשר בהן ואין מין אחר בכל הזרעין ובכל פירות האילן חייבין מן התורה כלל לא בתרומות ולא במעשרות ויש ברייתות שנויות בתורת כהנים (בחקותי פרק יב ט) ובספרי (ראה קה) לאסמכתות והן מוטעות אבל הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי (ברכות לו) והירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) ופשוטו של מקרא כך הוא שאפילו זיתים וענבים מעשר שלהם אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר ותהיה בזה נזהר שכבר טעו בו מגדולי המחברים (עי' רמב"ם הלכות תרומות פ"ב ה"א) וטעם שנה שנה שיעשר אותו שתי שנים זו אחר זו כן קבלת רבותינו (ר"ה יב) ואחר כך (פסוק כח) פירש כי מקצה השלש שנים תוציא מעשר תבואתך של השנה ההיא ותאכילהו לעניים לומר כי השנה השלישית של מעשר עני הוא ואמר תוציא וגו' והנחת בשעריך ללמד על הביעור ושוב יבאר אותו בפרשת כי תכלה לעשר (להלן כו יב) ומדרש חכמים (בתנחומא ראה יח) בלשון עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר עשר שלא תתחסר רמז למפרשי ימים להוציא אחד מעשרה לעמלי תורה
מדרש ספרי (כל הפרק)
קד.
עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה . מלמד שאין מעשרים משנה לחברתה.
אין לי אלא מעשר שני שבו דבר הכתוב, מנין לרבות שאר מעשרות? ת"ל עשר תעשר .
מנין למעשר בהמה, שאין מעשרים אותה משנה לחברתה? ת"ל עשר תעשר .
רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון, מנין למעשר בהמה שהוא בעמוד ועשר? ת"ל עשר תעשר .
קה.
[היוצא השדה .] יכול [כל] דבר שגידולו מן הארץ, כגון סטיס וקוצה יהיה חייב במעשר? ת"ל עשר תעשר ואכלת .
יכול אף דבש וחלב? ת"ל היוצא השדה שנה שנה . אמור מעתה, דבר היוצא (מרשות שדה) [מן השדה ונאכל].
מכלל שנאמר ואכלת לפני ה' א-להיך במקום וגו', מעשר דגנך תירושך ויצהרך, יכול אין לחייב אלא על דגן תירוש ויצהר. מנין לרבות שאר פירות? ת"ל תבואת ( זרעך ).
יאמר (זה) ["תבואות"]! אלמלי כן הייתי אומר, מה תבואה מיוחדת שמכניסה לקיום (ודרכה לאכול כמות שהיא) אף איני מרבה אלא כיוצא בה. הא מה אני מרבה - את האורז ואת הדוחן ואת הפרגים ואת השומשומים. מנין לרבות (שאר) קטניות? ת"ל ( עשר תעשר ) [ זרעך ].
מרבה אני את הקטניות שדרכם להאכל כמות שהן, ועדיין לא ארבה את התורמוסים ואת החרדל שאין דרכם להאכל כמות שהם! ת"ל ( עשר תעשר . יכול אע"פ שלא השרישו) [ת"ל היוצא השדה .
יכול אף שאינם ראוים לאכילה?] ת"ל ואכלת .
מנין לרבות ירקות למעשרות (מזרע הארץ)? ת"ל (ויקרא כז) וכל מעשר הארץ - לרבות [את הירקות]; מזרע הארץ - לרבות שום ושחליים וגרגיר.
יכול שאני מרבה [זרע] לפת צנונות, וזרעוני גינה שאינן נאכלים? ת"ל מזרע הארץ , ולא כל זרע הארץ.
מפרי העץ . לרבות פירות האילן.
יכול שאני מרבה חרובי שיטה וחרובי צלמונה וחרובי גידודא שאין נאכלים? ת"ל מפרי העץ , ולא כל פרי העץ.
מנין שאדם מעשר את שהוא אוכל? ת"ל ( תעשר. מנין שזורע? ת"ל היוצא השדה ) [ ואכלת ].
יכול אע"פ שלא נגמרה מלאכתו (בשדה)? ת"ל (במדבר יח) כדגן מן הגורן (והרי הוא בשדה), וכמלאה מן היקב (עד שהיקב בשדה).
יכול יהא אדם אוכל אכילת (עראי) [קבע] בשדה? ת"ל ( עשר תעשר ) [ השדה ].
מנין [אף מה] שכונס? ת"ל תבואת ( זרעך ).
[מנין אף מה שהוא מוכר? ת"ל היוצא השדה ].
(ב"מ פח) אמרו [מ"מ ( =מפני מה ] חרבו חנויות בני חנן, שתי שנים קודם לארץ ישראל? שהיו מוציאים פירותיהם מיד מעשר. שהיו דורשים לומר עשר תעשר ואכלת - ולא מוכר. תבואת זרעך - [ולא לוקח].
מלבי"ם - התורה והמצוה
קד.
עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' שנה שנה . ר"ל בכל שנה תפריש מעשר מיוחד, ולא משנה לחברתה. כמ"ש במשנה תרומות פ"א, ובגמ' ר"ה יב, בכורות נג ע"ב. ובפרשה זו מדבר במעשר שני. רק ממ"ש עשר תעשר כפל המקור על הפעל. למד שה"ה בכל מעשרות, וה"ה למעשר בהמה.
והנה לא מצאנו בתורה מצוה מפורשת לעשר מעשר בהמה, ובספרא בחקותי קיט יש חלוקי למודים ע"ז.
ור"ע למד לה מן עשר תעשר, כי ס"ל שבמ"ש את כל תבואת זרעך - כולל זרע האדם וזרע הבהמה. שדם זרע הבהמה, הוא תבואתו שמביאה הון ועושר בביתו; ועל שניהם אמר " היוצא השדה ".
ולא אמר "היוצא מהשדה” רק " היוצא השדה " - כל היוצא על פני השדה, כי גם ולדי הבהמה יוצאות על פני השדה, וכבר קדמוני המפרשים בזה.
קה.
עשר תעשר את כל תבואת זרעך . דעת הרמב"ם, שכל המינים חייבים בתו"מ מה"ת (כמ"ש בהלכות תרומות ב, ובהלכות מעשר שני א). והראב"ד שם השיג עליו, ודעתו שאינו חייב מה"ת רק בתרומת דגן תירוש ויצהר. וכן דעת רש"י. וכבר האריכו בזה בתוס' בכ"מ. וכ"כ הרמב"ן פה בפירושו.
ומדברי הספרא בחקותי קיב והספרי כאן, משמע כדעת הרמב"ם. אולם למ"ש ב אילת השחר רלו ענין האסמכתות, שכאשר רצו חכמים לגזור איזה דבר נגד המפורש בתורה להפך, הראו כפי דרך האסמכתא, שנוכל לפרש הכתובים שיסכים עם תקנת חכמים.
והשתא גם אם נאמר שמה"ת אין חייב תו"מ רק דגן תירוש ויצהר, מ"מ אחר שמצאנו (נחמיה י) שקבלו ע"ע לתת תו"מ גם מיתר פירות, בהכרח יש פי' לכתובים שלא יסתרו תקנת חכמים בפירוש. ובזה יצדקו דרשות אלה, גם לדעת הראב"ד. וכ"ש שיש בזה פנים לדעת הסמ"ג וס' יראים, שלדעתם רק במעשר שני חייבים כל הפירות מדאורייתא. בזה נבוא אל הבאור - הנה מ"ש מעשר דגנך תירושך ויצהרך , משמע דשאר המינים פטורים. אבל ממ"ש את כל תבואת זרעך היוצא השדה, הוא שם כלל לכולם.
והנה יש שלשה מינים בפירות הארץ:
- [א] תבואה. שעיקר הנחת שם זה על פירות שאוצרים אותם באוצר לקיום, כמו ואכלתם מן התבואה ישן , כתבואת גרן , וכולל אורז ודוחן וכיוצא.
- [ב] קטניות. שאין עושין מהם גרנות, ונכלל בשם " זרעך ". כי הפירות בעצמם זרע, שזורעים אותם, והגדל מהם נקרא בשם "תבואת הזרע". ומפני שיש בהם מינים שאין נאכלים כמות שהם, אמר היוצא השדה . וכולל גם אלה, דהא יוצאים בשדה, ובלבד שיהיו ראוים לאכילה. דהא כתיב ואכלת - לאפוקי ספיחי סטיס וקוצה, שהם לצביעה לא לאכילה. וגם צריך שיהיו יוצאים השדה - לא דבש וחלב.
- [ג] יש עוד מין הנקרא "ירקות" - שאוכלים את העלים. וזה ריבה ממ"ש בפ' בחקותי וכל מעשר הארץ . ובאלה יש שני מינים בענין הזרע שלהם: שיש שהזרע נאכל כמו השום והשחליים, שזורעים הפרי עצמו. ויש שהזרע בלתי נאכל, כמו זרע לפת וצנונות, ועז"א מזרע הארץ , שהמ"ם מורה הקצת.
וכן במ"ש מפרי העץ ולא כל פרי, ר"ל רק פרי הנאכל. וכ"ה בספרא בחקותי קיב , וירושלמי (מעשרות א). ועיין ברמב"ם (הלכות תרומות ב ו), שמעשר ירקות הוא מדרבנן גם לדידיה, כמ"ש בירושלמי (מעשרות א).
וממ"ש תבואת זרעך , כולל מה שמוציא לזריעה (כמ"ש הרמב"ם הלכות מעשר ו ו), ומה שמביא וכונס.
וממ"ש היוצא השדה - מבואר שגם בשדה אסור אכילת קבע, אם נגמרה מלאכתו.
ומ”ש "מנין אף מה שהוא מוכר" - הוא אסמכתא. כי מה"ת מוכר ולוקח פטור, כמ"ש בבבא מציעא פרק ח.
ומזה סייעתא להראב"ד, שכל הדרשות הם אסמכתא. דהא לענין ירקות ולענין מוכר ולוקח, גם הרמב”ם מודה שהוא אסמכתא.