מ"ג בראשית מד יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית מד · יט · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אדני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת־עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ־לָכֶ֥ם אָ֖ב אוֹ־אָֽח׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
רִבּוֹנִי שַׁאֵיל יָת עַבְדּוֹהִי לְמֵימַר הַאִית לְכוֹן אַבָּא אוֹ אֲחָא׃
ירושלמי (יונתן):
רִבּוֹנִי שְׁאֵיל יַת עַבְדוֹי לְמֵימַר הַאִית לְכוֹן אַבָּא אוֹ אָחָא:
ירושלמי (קטעים):
כַּד חֲמָא יוֹסֵף הַבְהֲבָא וְיַקִידָא דִסְלִיקַת גְבוּרְתֵּיהּ דִיהוּדָה אָחוֹי וְנַפְקִין שְעַרְתֵּיהּ דְלִבֵּיהּ וּבְזָעוּ לְבוּשֵׁיהּ בֵּיהּ בְּשַׁעְתָּא רָמַז יוֹסֵף לִמְנַשֶׁה בּוּכְרֵיהּ וְרָפַס בִּמְסָאנֵיהּ וְרַעֲדַת כָּל פְּלָטִין דְיוֹסֵף בֵּיהּ בְּשַׁעְתָּא אָמַר יְהוּדָה אִילוּלֵי דַהֲוָה עֲלָע מִן בֵּית אַבָּא לָא הֲוָה כָּשַׁר לְמִתְעַבְדָא כֵּן בִּכְדֵין שָׁרֵי יְהוּדָה מַרְכִּיךְ בְּמִילוֹי וַאֲמַר רִבּוֹנִי שְׁאִיל יַת עַבְדוֹי לְמֵימַר הֲאִית לְכוֹן אָב אוֹ אָח:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אדני שאל את עבדיו" - (ב"ר) מתחלה בעלילה באת עלינו למה היה לך לשאול כל אלה בתך היינו מבקשים או אחותנו אתה מבקש ואעפ"כ ונאמר אל אדוני לא כחדנו ממך דבר

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אדני שאל את עבדיו" - לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בספור מה שהיה כבר ביניהם ומה שאמרו רז"ל (ב"ר צג ו) וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו אינה טענה כי המושל שיצוה להביא אדם לפניו לא יעשה על מנת לפטור אותו מן הרעות שיעשה וכל שכן על הגנבה שיגנוב מבית המלך הגביע אשר ישתה בו ומתחלה כבר שם עינו עליו לטובה וקרא לו שלום בדבר אלהים יחנך בני (לעיל מג כט) ועשה לכולם לכבודו משתה לפניו בבית המלכות והרבה משאות להם ונתן להם בר כאשר יוכלון שאת יותר מן הכסף שהביאו לו כאשר פירשתי (לעיל מד א) ומה לעשות לו ואשר יראה לי על דרך הפשט שאינם רק תחנונים להעיר רחמיו כי חשב יהודה כי האלהים הוא ירא כאשר אמר לו וכאשר נהג עמהם חמלה כירא חטא לנחם אותם על הצער שעשה להם (לעיל מג כג) וזה ענין הסיפור אמר לו אנחנו באונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדני ולא הודינו גם כן להורידו לפניך כמצותך הראשונה רק אמרנו כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו אבל בנפשינו נביא אותו מפני זלעפות רעב כי אמרת לא תוסיפון לראות פני לא רצה אבינו לשמוע עד היותינו כולנו בסכנה לשוב לשבר מעט אכל ואז הודה בפחד ובדאגה ועתה כראותו כי אין הנער ימות בנפש מרה ולכן תפול נא תחנתי לפניך לרחם עלינו ועל הזקן וקח אותי תחת הנער לעבד עולם כי טוב אני ממנו ולך תהיה צדקה וזה טעם כל הפרשה ויתכן שיהיה והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו כנוי לכבוד והורדת את שיבת עבדך אבינו וכן וחטאת עמך (שמות ה טז) ויש לומר עוד על דרך רבותינו שאמרו זו היא השמת עין יאמר כי כמוך כפרעה ראוי שתעמד בדבורך ובתיורך כי על פיך הבאנו אותו באונס גדול כאשר יזכיר ופחד לפרש לו יותר אבל יש בסתר דבריו שהיה מעשה הגביע תחבולה מאתו להעלילם כי למה יבקש לראותו על כרחם וכך אמרו בבראשית רבה (צג ח) אמר לו יהודה תדע לך שבעלילה באת עלינו כמה מדינות ירדו ליקח אוכל כלום שאלת אותם כמו ששאלת לנו שמא בתך אנו מבקשים או אחותנו אתה מבקש יאמרו כי זה היה נרמז בדבריו

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יט) "אדני שאל". כבר כתב בעל העקדה שהיה במשפט הזה זכות מצד שלשה ענינים. א] מצד הנשפט, שכבר יחייב היושר והסברא והוסכם ממניחי הנמוסים שלא להשוות כל עוברי דת ודין בעונשים שוים, שאם יתחייב הגנב מלקות ארבעים וגנב נער ורך או זקן או חולה שימות במכות אלה ראוי שיוותרו מענשו. ב] מפאת זולתו שכבר ימנעו מהעניש את החוטא אם יגיע מענשו נזק ורעה לאחרים. ג] מפאת המשפט עצמו שאם גזר המלך עונש ממון על אחד או עונש עבדות יכול להחליפה, כי זה בידו. והנה תחילה טען מצד הנשפט שהוא נער ורך וא"א לגזור עליו עבדות פן ימות, והביא ראיה ע"ז ממה שכבר אמר לו זאת בתחלה כמסיח לפי תומו מבלי שאלה כלל, וז"ש אדוני שאל והוא כפי' רי"א שהוא בתמיה, וכי אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח הלא לא שאל אותנו ע"ז, רק,