מ"ג בראשית מד יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית מד · יח · >>

מקרא

כתיב: ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה

מנוקד: וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה.

עם טעמים: וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֘אמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאׇזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּקְרֵיב לְוָתֵיהּ יְהוּדָה וַאֲמַר בְּבָעוּ רִבּוֹנִי יְמַלֵּיל כְּעַן עַבְדָּךְ פִּתְגָמָא קֳדָם רִבּוֹנִי וְלָא יִתְקַף רוּגְזָךְ בְּעַבְדָּךְ אֲרֵי כְּפַרְעֹה כֵּין אַתְּ׃
ירושלמי (יונתן):
ש וּקְרֵיב לְוָתֵיהּ יְהוּדָה וַאֲמַר בְּמָטוּ רִיבּוֹנִי יְמַלֵל בְּמָטוּ עַבְדָךְ פִּתְגָמָא בְּמִשְׁמָעֵיהּ דְרִבּוֹנִי וְלָא יִתְקֵיף רוּגְזָךְ בְּעַבְדָךְ אֲרוּם מִן שַׁעְתָּא דְאָתִינָן לְוָותָךְ הֲוָת אָמַר לָן מִן קֳדָם יְיָ אֲנָא דָחִיל וּכְדוּן חָזְרוּן דִינָיִךְ לְמֶהֱוֵי מְדַמְיָין לְרִיבָּנוֹי דְפַרְעה:
ירושלמי (קטעים):
וּקְרֵיב לְוָתֵיהּ יְהוּדָה וַאֲמַר בְּבָעוּ מִינָךְ רִיבּוֹנִי יְמַלֵל כְּעַן עַבְדָךְ פִּתְגָם בְּמִישְׁמָעֵיהּ דְרִבּוֹנִי וְלָא יִתְקֵף רוּגְזָךְ בְּעַבְדָךְ הֲלָא מִן זִימְנָא קַדְמַיָא דְנַחְתָנָן לְוָותָךְ לְמִצְרַיִם הֲוֵיתָא אָמַר לָן מִן קֳדָם יְיָ אֲנָא דָחִיל וּכְדוֹ חָזְרוּ דִינָךְ לְמֶהֱוֵי מְדַמְיַין לְרִיבָּנוֹי דְפַרְעה רַבָּךְ דְאַתְּ יֵימֵי בֵּיהּ אֲרוּם יַקִיר אֲנָא כְּוָותָךְ וְאַבָּא יַקִיר כְּוַות פַּרְעה רַבָּךְ דְאַתְּ יֵימֵי בֵּיהּ הֲלָא אֲנָא מִשְׁתְּבַּע בְּחַיֵי רֵישֵׁיהּ דְאַבָּא וְלֵית אֲנָא מְשַׁקֵר דְאִין שָׁלִיף אֲנָא חַרְבִּי מִן גוֹ תֵּיקָא לֵית אֲנָא מַחֲזִיר יָתָהּ לְתֵּיקָא עַד זְמַן דְנִימְלֵי כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם קְטוּלִין לֵית אֲנָא מַחֲזִיר יָתָהּ לְתֵיקָא עַד זְמַן דְנַעֲבֵיד כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם צָדוּן מִן דִייוּר מִינָךְ קֳדָמוֹי אֲנָא מִישְׁרֵי וּמִפַּרְעה רַבָּךְ אֲנָא מַחֲסִיל עַל מְנַת מִיעֲבַד עַל כּוֹרְחֵיהּ דְאַבָּא אוֹ דִילְמָא דְלָא אִשְׁתְּמָע לָךְ וְלָא אַתְנִי לָךְ מַה דַעֲבָדוּ תְּרֵין אָחוֹי שִׁמְעוֹן וְלֵוִי דְעָלוּ לִכְּרַכָּא דִשְׁכֶם דַהֲוָה יָתֵיב בְּשַׁלְוָה וּקְטָלוּ כָּל דְכוּרָא לְפִתְגָם דְחָרֶב עַל יְדֵי דִסְאִיבוּ לְדִינָה אֲחַתְהוֹן דְלָא הַוְיָא מִתְמַנְיָא בְּשִׁבְטַיָא וְלָא מְקַבְּלָא חוּלְקָא וְאַחֲסָנָא עִמָן בְּפִילוּג אַרְעָא עַל חַד כַּמָה וְכַמָה דְבִנְיָמִין אָחוּנָן מִתְמְנֵי עִמָן בְּשִׁיבְטַיָא וּמְקַבֵּיל חוּלַק וְאַחֲסָנָא עִמָן בְּפִילוּג אַרְעָא וַאֲנָא דַחֲיָלֵי קָשֵׁי מִדִידְהוֹן דְעַרָבִית לְטַלְיָא מִן יְדוֹי דְאַבָּא וַאֲמָרִית לֵיהּ אִין לָא אַיְיתִית יָתֵיהּ לְוָותָךְ וְאַקִימִית יָתֵיהּ קֳדָמָךְ נֶהֱוֵי חָטֵי לָךְ וּמַרְחִיק מִן שְׁאִילַת שְׁלָמָךְ כָּל יוֹמַיָא אוֹ דִילְמָא דְלָא אִשְׁתְּמַע לָךְ וְלָא אֲתַנֵי לָךְ אֲרוּם מַלְכִּין וְשִׁלְטוֹנִין אֲנַן כְּוָותָךְ בְּאַרְעָא דִכְנָעַן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויגש אליו דבר באזני אדני" - (ב"ר) יכנסו דברי באזניך

"ואל יחר אפך" - מכאן אתה למד שדבר אליו קשות

"כי כמוך כפרעה" - חשוב אתה בעיני כמלך זה פשוטו ומדרשו סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקה פרעה ע"י זקנתי שרה על לילה אחת שעכבה (ב"ר) ד"א מה פרעה גוזר ואינו מקיים מבטיח ואינו עושה אף אתה כן וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו ד"א כי כמוך כפרעה אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך (ב"ר)

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויגש וגו'. כי כמוך כפרעה — אתה כמלך והמלך כמוך. וכן כל שני כפי"ן שהן זה אחר זה, כמו "כעמי כעמך" (מלכים א כב, ד); והיא דרך קצרה:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ידבר נא עבדך דבר" - לאמר כי דברים מועטים ידבר לא יהיו עליו לטורח והנכון בעיני כי "דבר" הוא התמורה אשר יחלה פניו להחליף בנימין אחיו בו כי לא יבקש ממנו דבר אחר ושאר דבריו פיוס ובקשה לזה

"ואל יחר אפך בעבדך" - יאמר אל יחר אפך בי על דברי לפניך

"כי כמוך כפרעה" - ובמורא גדול אני מדבר לפניך כאלו אני מדבר לפני פרעה

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני". לפי שכבר אמרו לו האחים האלהים מצא עון עבדיך, רוצה לומר מצא לו בעל חוב מקום לגבות את חובו, ורמזו לו שכל זה עלילות דברים הוא והאלהים אנה לידם כל הקורות הללו מחמת עון אחר שעשו, והוא מה שעשו לאחיהם יוסף כמ"ש אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו', ועל אותו עון אמר יהודה כמתודה על חטאיו ואמר בי אדוני, אותו עון אחר אשר אנו חושבים שהוא סבב לנו כל הקורות תלוי בי יותר מבכל אחי, ע"כ אני מוכרח ליכנס בעובי הקורה ולדבר בפניך יותר מכולם, והאמת כך הוא כמו שנאמר (בראשית לח.א) וירד יהודה מאת אחיו פירש"י אחיו הורידוהו מגדולתו ואמרו אתה אמרת לנו למוכרו ואילו אמרת לנו להשיבו היינו עושים.

ומחמת שני טעמים, אמר יהודה ליוסף בי אדוני אותו עון תלוי בי, האחד הוא מחמת שבא לתרץ למה אני נגש לדבר לפניך יותר מכולם, לפי שאני חבתי בכל אותן גלגולים שעברו עליהם מחמת אותו עון, ואע"פ שרש"י פירש על מה שאמר כי עבדך ערב וגו' למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחי כו' לפי שנתקשרתי בקשר חזק להיות מנודה בשני עולמות כו', מ"מ הוא גופא קשיא למה הוא קבל עליו נדוי יותר משאר אחיו אלא לפי שהרגיש בעצמו שהוא היה חייב באותו עון אשר סבב להם עלילת, מרגלים אתם, ושלא יוכלו להפטר ממנה כ"א ע"י שיביאו את בנימין, על כן הוצרך הוא לקבל עליו הנדוי כדי שיתן את בנימין על ידו ושיוציא את אחיו מן העלילה אשר סבב הוא להם, ע"י שאמר להם למכור את יוסף ועוד שיעקב אמר להם לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וגו', שמע מינה שאם לא היה יעקב יכול לטעון עליהם טענה זו היה שולח את בנימין מיד, ונמצא שיהודה מצד שצוה למכור את יוסף סבב שלא רצה יעקב לשלח את בנימין, ובעבור זה הוצרך ליכנס בעובי הקורה ולקבל עליו הנדוי ועל זה אמר בי אדוני.

הטעם השני הוא, לפי שר"ל ישב נא עבדך עבד תחת הנער וגו' ויטעון עליו המושל למה יצא החייב זכאי והזכאי יצא חייב ליכנס בעול העבדות חנם, ע"כ אמר בי אדוני באמת שאותו עון הגורם לכולם שיהיו עבדים תלוי בי יותר מבכולם ע"כ דין הוא שעונש העבדות הנפסק על בנימין יחול עלי, והאמת כן הוא כי הוא גרם שלעבד נמכר יוסף, אבל לשאר אחיו אין האשמה גדולה כל כך, וכל שכן בנימין שאין לו חלק כלל באותו עון.

ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני. לפי שרצה לדבר אליו שכל ענין הגביע הוא עלילה ע"כ נגש אליו ללחוש באזניו שלא יתבייש ועי"ז יבא לידי חרון אף.

כי כמוך כפרעה. כמו שראוי לחלוק כבוד למלכות ושאין לדבר קשות בפני המלך כי חמת מלך מלאכי מות (משלי טז.יד) כך אין נכון לדבר גבוהה להוציא עתק מפיו נגד כל השומעים, וממנו למדו זה, כי יוסף אמר קום רדוף אחרי האנשים והשגתם, דווקא כשתשיגם ותהיה סמוך להם תדבר באזנם ענין הגביע, ולא תצעק עליהם מרחוק להריע עליהם כגנב אלא בינך לבינם תדבר להם שלא ידעו המצרים דבר מזה, ע"כ גם בויכוח זה רצה יהודה ללחוש באזניו וקולו לא ישמע אל המצרים ואמר ואל יחר אפך בעבדך, כי כל כעס מביא לידי טעות ויגרום שלא יכנסו טענותי באזניך אף אם יהיו נכוחים למבין כי הכעס יגרום שלא תוכל לשפוט בצדק, וא"ת ומה בכך כי אם לפעמים איזו שר ומושל, טעה בדבר המשפט, יש גבוה מעל כל גבוה והוא המלך שלוקחין המשפט אל המלך והוא יתקן מה שקלקל המושל, על זה אמר כי כמוך כפרעה ואצלך הגמר דין כמו אצל פרעה, ואין ליקח המשפט ממך אל המלך ומלפניך משפטי יצא מכל וכל, על כן אני מבקש שעיניך תחזינה מישרים ואל יחר אפך ואז לא תבא לידי טעות.

ויש לדקדק למה אמר בלשון נסתר ידבר נא עבדך דבר, ונוכל לומר לפי שרצה לומר ישב עבדך תחת הנער. לכל דבר אני מעולה ממנו לגבורה ומלחמה ולשמש, הזכיר כאן עוד ענין אחד כי כל עבד צריך לידע לדבר בפני המלכים ולסדר דבריו שיכנסו באזניהם, כשיהיו בהשכל ובסדר נכון, אבל העבד שאינו יודע לסדר דבריו אינו ראוי להיות עבד אל המושל החשוב כמלך, לכך אמר כלפי מה שאמר יוסף דרך פסק האיש אשר נמצא הגביע בידו יהיה לי עבד, והרי עודו נער ואינו ראוי אפילו לדבר בפניך, ועל זה אמר תנסה ותבדוק וידבר נא עבדך אשר בחרת לך, דבר באזני אדוני באופן שאל יחר אפך בעבדך, ותמצא כי בודאי יחר אפך שהרי כמוך כפרעה, ולדבר לפני איש כערכך צריך איש חכם ונבון לא נער ובער כמוהו, אבל בי אדוני תמצא כל מה אשר אתה מבקש ולא בו כי אפילו הדבור אינו בו, וכל שכן שאינו יודע שאר טכסיסי מלכות. וי"א שאמר ידבר נא עבדך אשר עשה מעשה הגביע ונתנו באמתחת בנימין, והוא יגיד על כל הקורות ושכל זה עלילות דברים.