גור אריה על רש"י בראשית מד
<< · גור אריה על רש"י · בראשית · מד · >>
[א] גביעי כוס ארוך. דאם לא כן למה נקרא "גביעי", אלא שהוא גבוה כמו גבעה. ומה שכתב בירמיה "גביעים וכוסות" דמשמע גביעים אינם כוסות, היינו כוסות ארוכים ושאינם ארוכים:
[ב] ותרגומו חס לעבדך. פירוש כי המתרגם אינו סובר שיהיה פירושו מלשון גנאי, ותרגם אותו לשון חס, שהוא לשון רחמים, שהקדוש ברוך הוא ירחם עלינו וישמור אותנו מזה (כ"ה ברא"ם):
[ג] כדבריכם כן הוא כו'. והקשה הרמב"ן אחר שאמר שהדין הוא כדבריכם איך אמר "חלילה לי וגו'" (פסוק יז), ותירץ הרא"ם שכן הוא הפירוש - בודאי בדין הוא כי עשרה אנשים שנמצא ביד אחד גניבה - כולם חייבים, אך מפני שאני איני חושד אתכם שידעתם בזה - "חלילה לי וגו'", כי עשרה שנמצא גניבה ביד אחד שכולם חייבים - כאשר חושד את כולם. ואין צריך לזה, כי מה שהם אמרו - השיב להם יוסף, כי הם אמרו (פסוק טז) "האלקים מצא עון עבדיך הננו עבדים לאדוני גם אנחנו וכו'", ואמרו הם כי אף על גב שאינם חייבים ויודעים הם שלא חטאו - יהיו עבדים לו, ועל זה אמר יוסף "חלילה לי" מדעתכם - שיקבל אותם לעבדים אף בלא חטא, רק האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא החוטא, והוא יהיה לי עבד, "ואתם עלו לשלום אל אביכם". אף על גב שהדין הוא שעשרה שנמצא גניבה באחד מהם - כולם חייבים, כבר אמר להם שלא רצה להעמיק עמהם בזה הדין, אלא ידין אותם כמי שנמצא הגניבה ביד אחד בלבד ולא היו אתו אחרים, שהרי אמר להם "אשר נמצא הגביע בידו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים". ולשון "חלילה" לא קאי רק על דבורם - שאמרו להיות עבדים כך בלא חטא, ולא הקשה הרמב"ן מידי בזה:
[ד] יודעים אנו שלא סרחנו וכו'. דאם לא כן מאי 'מצא עונינו' דקאמר, דהם לא חטאו עכשיו:
[ה] נותן (צד"י) [טי"ת] במקום תי"ו. לפי שקשה לחבר יחד אחת מאותיות ס', ש', צ', עם התי"ו, וכאשר תנסה תבחין שקשה לחברם, לפיכך כאשר אות ראשון צד"י או שי"ן או סמ"ך יבא השתנות בתיבה, כי אם אות הראשון צד"י - תתחלף עם שיקדים הצד"י, וגם יתחלף התי"ו לט', לפי שקשה לחבר הצד"י עם התי"ו, וכן כאשר אות ראשון הוא סמ"ך ויבא בלשון התפעל הקדימו הסמ"ך, והחליפו התי"ו בט' גם כן. אבל בשי"ן - אין כאן רק חלוף תי"ו התפעל עם השי"ן, שתקדום השי"ן לתי"ו התפעל, לפי שקשה לחבר השי"ן עם התי"ו רפויה, ואם תקדום התי"ו אז היתה רפויה וקשה לחברם יחד, אבל כאשר תקדום השי"ן - אז התי"ו דגושה, כדין אחר שוא נח. אבל בסמ"ך וצד"י קשה לחבר עמהם התי"ו אף שהיא דגושה, לכך הוצרכו להחליף התי"ו בט'. ורש"י לא הזכיר הזי"ן, וקצת מדקדקים הביאו גם כן הזי"ן עמהם:
[ו] יכנסו דברי באזנך. רוצה לומר שאין לפרש כמשמעו שרצה ללחוש באזנו, שאין דרך כבוד לדבר באוזן המלך אלא לפניו (כ"ה ברא"ם). ועוד איך אמר "באזני" לשון רבים, שאין מדברים תוך שני אזנים אם ירצה ללחוש באוזן האדם:
[ז] מכאן שדבר אליו קשות. דאם לא כן למה יחרה אפו עד שהוצרך לו לומר "ואל יחרה אפך". ואם תאמר תיפוק ליה בלאו הכי מדכתיב "כי כמוך כפרעה" כמו שפירש אחר כך 'סופך ללקות וכו, ויש לומר דהתם לפי מדרשו (ב"ר צג, ו) פירש כן, ואילו לפי פשוטו אין פירוש כך, לפיכך הוצרך ללמוד מלשון "אל יחר" שדבר אליו קשות, דלפי המדרש דבר אליו קשות - אבל דבר אליו ברמז ולא בפירוש, ומפני שאמר "ואל יחר" יש לך ללמוד שדבר אליו קשות בפירוש, דאם לא כן למה הוצרך לומר "ואל יחר" (כ"ה ברא"ם). ואם תאמר עדיין תיפוק ליה מדכתיב (פסוק יט) "אדוני שאל וכו'" ופירש רש"י 'בעלילה באת עלינו' (קושית הרא"ם), ויש לתרץ דאין מוכרח לפרש כן, דלמה נפרש כך, אי משום דקשיא למה הוצרכו לומר "אדוני שאל וגו'" אין זה קשיא, שהיינו מפרשים כפשוטו "אדוני שאל את עבדיו" כלומר כך היה המעשה שבא אחינו בנימין עמנו על פי ההכרח שאמרת לנו להביאו, ואנחנו אמרנו (פסוק כב) "לא יוכל לעזוב את אביו ומת", ואם כן כבר אמרנו כמה קשה פרידת בנימין מאבינו וחייו תלויין בבנימין, והוצרכנו להביאו כשכלה לנו המזון, מזה תראה כי חייו תלויים בבנימין, לכך אל תוריד את אבינו ביגון שאול. ועכשיו שכתב "ואל יחר אפך" ומוכח שדבר קשות - אם כן על כרחך "אדוני שאל" פירושו 'בעלילה באת עלינו', דאם לא כן היכן מצינו שדבר אליו קשות:
[ח] ומדרשו וכו'. פירוש דלפי פשוטו יקשה דהוי למכתב 'כי כמוך כמלך', דאחר שאמר חשוב אתה בעיני כמלך אם כן לאו דווקא פרעה אלא מלך סתם:
[ט] סופך ללקות בצרעת. יש מפרשים לפי שחשדו את יוסף שלקח אותו למשכב זכור, אמר סופך ללקות בצרעת כמו שלקה פרעה מכת ראתן שקשה לתשמיש (רש"י לעיל יב, יז), לפי שלקח אותה לתשמיש, כך תהיה נלקה בצרעת שהתשמיש קשה לו. ועוד יש מפרשים שכל מי שמוציא שם רע נלקה בצרעת, כמו ששנינו במסכת ערכין (דף טו:) "וזאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא י"ד, ב') המוציא [שם] רע נלקה בצרעת, ולפי שגרם פרעה להוציא שם רע על שרה - ששכב עמה, נלקה בצרעת. וכן אבימלך נלקה גם כן בצרעת מפני שהוציא שם רע על שרה, וכן אתה סופך ללקות בצרעת גם כן מפני שאתה מוציא שם רע על בנימין שגנב לך. ולי יראה שלכך ילקה - דאמרינן במדרש רבות בפרשת מצורע (ויק"ר יז, ג) על י' דברים נגעים באים, ואחד מהם 'הגוזל את שאינו שלו', ומייתי ראיה מעוזיהו שנצטרע לפי שלקח כהונה לעצמו (דברי הימים ב כ"ו, כ"א), וזהו שאמר 'סופך ללקות בצרעת כמו שלקה פרעה' שגזל את שרה מעם אברהם, והיא אינה הגונה לו שיקח את שרה לאשה. וכן מה שאתה גוזל את בנימין - אחד מן השבטים - שאינו ראוי לך, תהיה נלקה בצרעת. והבן זה היטב למה נגעים באים על הפושט יד בשאינו שלו, כי כל ענין הצרעת דבר זר שאינו רגיל בבני אדם, כי הלוקח דבר שאינו ראוי לו בא עליו דבר שנוי שאינו ראוי - והוא דבר זר:
[י] ד"א כו'. לפי שקשה דלשון "כמוך כפרעה" אינו משמע על העונש שיענש כמוהו, אלא שהוא כמוהו במדותיו או בחשיבות. ולפי פירוש 'דבר אחר' שבמדותיו הוא כמוהו, שמבטיח ואינו עושה כמוהו:
[יא] גוזר ואינו מקיים. בב"ר (צג, ו). שגזר שלא יהיה עבד מלך ולא יהיה לובש בגדי שרים, והמליך את יוסף:
[יב] מבטיח ואינו עושה. אף על גב שלא מצאנו שהבטיח ולא עשה, אלא שמכל שכן הוא, שאם גזירותיו אינו מקיים - כל שכן שאינו מקיים הבטחתו. ומה שהוצרך לומר 'מבטיח ואינו עושה' אף על גב שמכל שכן הוא, כדי לסיים 'אף אתה כן', לפי שבזה הם שוים - שמבטיחים ואינם עושים, 'וכי זו היא שימת עין וגו:
[יג] ד"א וכו'. שהוקשה ללשון השני שלא היה לו לומר רק 'כי אתה כפרעה', ולא הוי למכתב "כי כמוך כפרעה", כי לשון "כמוך" משמע אתה כפרעה - ופרעה כמוך, שכן משמעות ב' כפי"ן הבאים זה אחר זה, לכך צריך לפירוש זה 'אהרוג אותך ואת אדוניך', כלומר פרעה כמוך ואתה כפרעה, שניהם ביחד אהרוג. ואם תאמר לכל המדרשים איך נפרש לשון "כי" שהוא נתינת טעם למעלה אל מה שאמר "ואל יחר אפך", ונראה לומר כי בודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו (יבמות דף כד.), ופשוטו 'חשוב אתה בעיני כמלך', רק לכך כתב "כפרעה" לדרשה לומר שאמר לו אל יחר אפך אם אדבר לך דברי קשים, כי חשוב אתה בעיני כפרעה, ומה שתלה את זה בפרעה - היינו שאותם דברים קשים שייכים לפרעה, כמו שפירש למעלה שסופו ללקות בצרעת כמו פרעה, או אהרוג אותך ואת אדונך:
[יד] מתחלה בעלילה באתה עלינו. דאם לא כן למה היה צריך לספר כל זה, אף על גב שנוכל לפרש כמו שפירשנו למעלה (אות ז) - מכל מקום מדכתיב "ואל יחר אפך בעבדך" שמע מינה דברים קשים, ועל כרחך אלו הם הדברים הקשים:
[טו] מתחלה בעלילה באתה עלינו וכו'. דאין להקשות אחר שהיה מחזיק אותם כמרגלים - שייך לשאול "היש לכם אב או אח" להכיר אותם מי הם, ואין זה קשיא, שהיה לשאול להם מאיזה מקום הם, ויתנו עידיהם מי הם ויצדקו:
[טז] בתך היינו מבקשים. כתב הרא"ם שלכך נקט 'בתך היינו מבקשים או אחותינו אתה מבקש' ולא נקט 'בתך אנו מבקשים או בתינו אתה מבקש' או 'אחותך היינו מבקשים או אחותינו אתה מבקש', מפני שתלו הגדולה ביוסף, שהרי כאשר ישאו את בתו של יוסף הרי הם יהיו חתניו וצריכין לכבדו, בעבור שהחתן הוא תחת יד חמיו. ו'אחותינו אתה מבקש' גם כן [תלו] הגדולה ביוסף, שהרי תהיה אחותינו תחת יד בעלה, וידו על העליונה. ואין צריך לפירוש זה, מפני שהשאלה היתה "היש לכם אב או אח" - יש לומר הדבר הקרוב אל השאלה ששאל, דהיינו 'אחותינו' שהיא בת אבינו, ושאלת על אביה ועל אחיה הקרובים לה יותר, דאם בתם היה מבקש - היה זה רחוק מן האב ומן האח, ולעולם יש לומר הקרוב יותר. וגם אם היה רוצה לישא את בתם היה לו לשאול על הבנים שיש להם, שהם אחות האשה, לא שישאל על האח שהם אחי האב להאשה. ואצל 'בתך היינו מבקשים' נקט דבר הקרוב יותר גם כן לו, והיינו הבת, ופשוט הוא:
[יז] ואף על פי כן ונאמר. דאם לא כן למה היה צריך לספר לו "ונאמר אל אדוני", בשלמא "אדוני שאל וגו'" למה - ש'מתחלה בעלילה וכו, אלא "ונאמר אל אדוני" למה לו לספר - וכו':
[יח] מפני היראה הוציא שקר וכו'. וקשיא וכל שכן שיהיו נתפסים בשקר, שמתחלה אמרו (רש"י לעיל מב, יב) שלכך נכנסו בי' שערים לבקשו, ועתה יאמרו שאמרנו לך שהוא מת, והרא"ם תירץ שכאשר באו עם המנחה ליוסף (לעיל מג, כו) ושאל להם על האח שמבקשים אותו אם נמצא, ואז אמרו לו ששמענו שהוא מת. והא דקאמר 'מפני היראה הוציאו שקר מפיו' היינו כבר הוציאו שקר מפיו כשאמרו שהוא מת כשהביאו את המנחה. ופירוש זה מבולבל, דלמה ליוסף לשאול מה היה מאחיכם אם נמצא או לא, ששאלה כזו לא יתכן מחכם אלא מסכלות היה ממנו, כי מה בקש שיאמרו לו שהרי הוא עצמו היה. ולפיכך נראה שכך פירושו ש'הוציאו שקר מפיו' שכך אמרו לו - מה שאמרנו לך ש"האחד איננו" (לעיל מב, יג) כלומר אנחנו סבורים שהוא מת בשביל שיצא לדרך והיה לו לבא ולא בא, ובשביל זה אמרנו שהוא "איננו", ומכל מקום כיון שלא ידענו בודאי - נכנסנו בי' שערים, אולי יהיה נמצא, ופירשו עתה כי "איננו" שאמרנו - שהוא אבוד ממנו עד שאנו חושבים שהוא מת, לאפוקי שאין אנו יודעין באיזה מדינה ובאיזה מקום הוא ואינו בחזקה שהוא מת. וזהו השקר, שהרי לא היה הדבר כן, אלא שהיה להם בחזקת חי, שלמה יהיה בחזקת מת - שהרי מכרוהו (לעיל לז, כח). ואין להקשות דהשתא יבין יוסף כוונתם - שלכך הם מפרשים דבריהם כי מה שאמרנו "והאחד איננו" שאנו סבורים שמת כדי שלא יאמר להם יוסף הביאו אותו אלי, דאם לא כן למה הוצרכו לפרש דבריהם, דאין זה קשיא, שהוצרכו לומר כך כדי לומר לו אהבת יעקב לבנימין, בשביל שהאחד מת ויותר הוא לבדו, שאם היה יוסף עומד להיות נמצא - לא היה יעקב כל כך מצטער על לקיחת בנימין, כי היום ומחר ימצא יוסף:
ואם תאמר אם כן מנא ליה לרש"י שהוציאו שקר כדי שלא יאמר יוסף הביאו אלי, שמא בשביל להגיד (להם) [לו] האהבה שיש ליעקב על בנימין, ואין זה קשיא, דאם כן לא היו צריכין לומר "ואחיו מת" דמשמע שכך הוא אצלם שמת, רק היה להם לומר שהוא נאבד לאביו ומצטער עליו שדואג שלא יהיה נמצא, וזה היה אמת, אלא שהיו יראים שיאמר להם 'לכו ובקשו אותו עד שתמצאו אותו', ולפיכך אמרו שהוא אצלינו בחזקת שמת, ומכל מקום לחומרא עשינו גם כן שמא עדיין חי, ובקשנו:
[יט] מאותו אם אין לו אח וכו'. פירוש שאין לפרש כי לאמו אין לה רק זה - שהרי אמו לא היתה קיימת, ואיך יאמר שנשאר לבדו לאמו, ולפיכך פירשו שמאותו אם אין לו אח (כ"ה ברא"ם):
[כ] שהרי אמו בדרך מתה וכו'. ויראה לי משום דאמרינן (גיטין דף ע.) ג' דברים מתישין כחו של אדם, ואחד מהם הדרך, כדכתיב (תהלים ק"ב, כ"ד) "עינה בדרך כחי", ומכיון שאמו מתה בדרך - נראה שאין בכוחה לסבול הדרך, ויש לחוש לבנה, שטבע הבן הוא כמו הטבע של האבות:
[כא] שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. דאם לא כן בבית נמי יש לחוש לאסון, אלא בבית אין לחוש מפני שאינו מסוכן (ב"ר צא, ט), אלא בדרך הוא מסוכן שהרי אמו בדרך מתה, ולפיכך יש לחוש נמי לאסון - הוא המלאך המות - שיקרהו נוסף על המיתה הטבעית שיש לדרך:
[כב] עכשיו כשהוא אצלי מתנחם אני כו'. אף על גב דלא נזכר בכתוב כלל שהוא מתנחם בו על אמו, פירש הרא"ם מדכתיב (פסוק כז) "שנים ילדה לי אשתי", והוי למכתב 'שנים ילדה לי רחל', אלא "אשתי" החביבה לי, ומדהזכיר זה כאן שמע מינה שהוא מתנחם בו על מיתתה. ויש לפרש מדקאמר "והורדתם את שיבתי ברעה שאולה" ולא אמר 'ביגון שאולה' כמו שאמר יהודה (פסוק לא), אלא רמז לו על האשה, שכל מי שאין לו אשה הוא ברע, כמו שאמרו רז"ל (יבמות דף סב:) השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, ו'בלא טובה' היינו רעה, ומייתי ליה מקרא שנאמר (לעיל ב, יח) "לא טוב היות האדם לבדו", ודבר שאינו טוב - הוא רע, ועל אותו 'רעה' היה מתנחם עם בנימין, אם יקחו את בנימין תהא לו הרעה הזאת. ובלאו הכי לא קשיא מידי, שהרי קשה מה שאמר "והורדתם שיבתי ברעה שאולה" כאילו לא היה לו רעה, והלא היה לו כבר צרת רחל וצרת יוסף, ולמה אמר "והורדתם את שיבתי ברעה שאולה", אלא פירושו כל זמן שבנימין קיים - הוא מתנחם, לכן נמצא במיתת בנימין כאילו שלשתן מתו ביום אחד, וזהו "והורדתם שיבתי ברעה":
[כג] ומת אביו מצרתו. לא ומת הנער, שאם היה פירושו 'ומת הנער' צריך לפרש כי יעקב יראה כי אין הנער ויחשוב יעקב שמת, ודבר זה אינו, שלמה יחשוב שמת אחר שיאמרו לו שאינו מת - והוא עדיין במצרים:
[כד] ואם תאמר וכו'. פירוש כי לשון "כי עבדך" הוא נתינת טעם למעלה (כ"ה ברא"ם):
[כה] להיות מנודה בשני עולמות. עיין למעלה בפרשת מקץ (מג, ט, אות ז):