[יב] אם יחיה פרעה. כלומר לא יתכן לפרש "חי פרעה אם תצאו" כמשמעו, שאם כן היה משמע שיחיה פרעה אם תצאו, אלא פירושו 'אם יחיה' לשון שבועה, כאילו אמר 'בחיי פרעה אני נשבע', ומהו השבועה - "אם תצאו", אלא לא תצאו:
[יג] מן המקום הזה. לא שיהיה פירושו "אם תצאו" מן החשד הזה, דאם כן לא הוי למכתב לשון 'יציאה', כי 'יציאה' אינו רק במקום:
בזאת תבחנו וגו' עד ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר. הנראה מפשט הכתוב שאמר להם יוסף בזאת תבחנו כאומר יבא אחיכם הקטן ההוא שאמרת' ובו אדע אם כלכם בני איש אחד ומה מעשיכם ועל מה באתם פה כי להיותו נער קטון אחקור ואדרוש אותו היטב וראוי להאמין בו כמשיח לפי תומו כי לא ידע להכין שקרים כמוכם. ומפני זה כאשר ראה את בנימן שהיה אדם גדול ולא ילד אמר יוסף אליהם הזה אחיכם הקטון אשר אמרתם אלהים יחנך בני. כי גם אתה תוכל לזייף דברים כאחד מאחיך. גם אפשר שלא אמר בזאת תבחנו על ביא' בנימין כי לא היה בזה בחינה כלל והיה לו לומר בזה תבחנו. אבל פירושו כאומר באמת מרגלים אתם ותמיד הייתם רגילים באומנות הזה ולפי שלא באתם בשום פעם מהפעמים לידי בחינה ונסיון חשבתם שכן יהיה תמיד ולא יהיה כן כי בזאת תבחנו ר"ל בזאת הפעם תבחנו ואני אחקור ואדרוש בעניניכם כי חי פרעה כי מרגלים אתם ולא תצאו מזה כי אם בבא אחיכם הקטון. ולא אשלח אני בעדו וגם לא ילך אחד מכם להביאו פן יסיתהו לדבר דברי כזבים אבל שלחו מכם ומצדכם איש אחד שיקח את אחיכם ההוא ואתם האסרו ר"ל שימו עצמכם במאסר ויבחנו דבריכם כשאחקור ואדרוש עליכם ועל מעשיכם האמת אתכם ר"ל במה שאמרתם שכלכ' בני איש אחד בארץ כנען ושכנים אתם אנשי אמת ונכבדים ואם לא ר"ל אם לא נמצא הדבר כמו שאמרתם חי פרעה כי מרגלים אתם שאין ספק אם כזבתם בדבריכם שהלא דבר הוא מה שנחשדתם בו מהיותכם מרגלים. וכפי הפי' הזה אין ענין שלחו מכם אחד שילך א' מהם להביא את בנימין שאם היה כן היה ראוי שיאמר שלחו אחד מכם. ועוד שלמה יפטור אחד מהם ואולי שהוא יהיה חייב מיתה אלא שפירושו שלחו מכם מצדכם איש אחד שילך לארצכם ויקח את אחיכם ולזה לא אמר ויקח את אחיו לפי שהלוקח לא יהיה אחיו ומזה תבין שלא נשבע יוסף חי פרעה לשקר כי הוא נשבע ב' פעמים האחד באמרו בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבא אחיכם הקטן הנה ואתה תראה שלא אמר אם תצאו מזה עד בא אחיכם הנה. אלא כי אם בבא ר"ל חי פרעה אם תצאו מזה כ"א כשתודו ותסכימו להביא אחיכם הקטון הנה גם שעל כלם אמר אם תצאו מזה כלומר שלא יצאו כלם עד בא אחיהם וכן היה שנשאר שמעון עד בואו. והשבועה השנית היא אמרו חי פרעה כי מרגלים אתם שפירושו ויאמנו דבריכם שאמרתם שכלכם בני איש אחד ושכנים אתם ואם לא שאין הדבר כן חי פרעה כי מרגלים אתם אבל ודאי יאמנו א"כ אינם מרגלים והותרה השאלה הי"ב. ובמדרש אמרו בשעה שהיה מבקש לישבע על שקר היה אומר חי פרעה והוא דרך דרש וכי על דרך האמ' אין ראוי ליחס פחיתות כזה ליוסף גדול השלמו' בכל מה שיאמר שלמות בהיות פרעה כלבו ואהבו. והנה אחי יוסף לא ענו אותו דבר כי נבהלו מפניו ויוסף צוה לשים אותם במשמר שלשת ימים אולי מנהגם במצרים כמו שהוא היום בארצות מספרד לאסור החשודים אף שלא יתברר חטאם שלשה ימים כי בהם יצא הקול ויבואו עדים אם לזכות ואם לחובה ואחר עבור אותם שלשה ימים וחקירת הענין יפטרום או יחייבום ולכן יוסף לא המתין השלשה ימים אבל ביום השלישי מבלי שהם יאמרו דבר מענין משפטם אמר להם יוסף שהאלדים אני ירא איני רוצה שתמותו כאן אבל איעצכם עצה ותחיו ולא תמותו והיא שמדעתכם ורצונכם אם כנים אתם אחד מאחיכם פה יאסר בבית משמרכם ר"ל ישאר פה בבית הזה אשר אתם נשמרי' בה אבל יאסר כי אתם לא הייתם נאסרים יען היה רחוק שתברחו כלכם אמנם איש אחד בנקלה יוכל לברוח ולכן יאסר שם ואתם לא תתעכבו פה אבל תכף לכו הביאו שבר רעבון בתיכם ובלי עכוב הביאו אלי את אחיכם הקטן ויאמנו דבריכם ר"ל לא אחוש עוד לחקירה ודרישה אחרת כי אני אתן אמנה לדבריכם שאמרתם שאינכם מרגלים ולא תמותו כי עתה אולי אם הייתי חוקר בדבר הזה ודורש אותו הייתם חייבים מיתה כי בקלות ילכוד האדם המפחיד את האסור באמרי פיו ויתחייב מיתה והנה התנה לומר אם כנים אתם לומ' שהם אם אינם אמתיי' כדבריהם יגידו לו והוא ירחם עליהם ולא יכנסו בסכנת הנסיון אולי אחיהם הקטון יכחיש דבריהם כי לא ידע לקיים הכזב. ואמר ויעשו כן להגיד שנתרצו בזה. ואמרו שכן יעשו להביאו כי הם לא דברו עולה. והנה השתדל יוסף כל ההשתדלות הזה שיביאו את בנימין לסבות. האחת לראותו כי הוא היה אחיו בן אמו ונפשו קשור' בנפשו והיה חשש בלבו אם המיתוהו אחיו או מכרוהו כאשר עשו לו ולכן צוה לראותו. והב' כדי להעליל עליו עלילת הגביע ולראות אם אחיו ישתדלו להצילו באהבה כאחים או אם יעזבוהו בשנאתם אותו להיותו בן אשה אחרת. והסבה השלישית היא שרצה יוסף בביאת בנימין כדי שיקחהו לעיניהם לעבד ובזה יתקיי' ענשם מד' במד' כמו שיתבא' בענין הגביע ובין כך ובין כך ישאר אסו' אחד מהם על עלילה הזאת הכוזבת כמו שהם שמו אותו בבור ומכרוהו על העלילה הכוזב' שהיה מרגל ומלשין לאביו כי היו כל מעשיו של יוסף להענישם על חטאם כפי הראוי מדה כנגה מדה לטוב להם לכפר על חטאתם לא להנקם מהם כי גם הוא הצטער אחר כך בצערם ובכה. ובפרט כששמע דברי תשובתם ובפרט באמרם אבל אשמים אנחנו וגו' כמו שהם אחרי שמכרוהו נתחרטו ונצטערו בצערו ובזה השוה ענינם לענינו. ואמנם מאמרם אבל אשמים אנחנו נראה לי לפרשו בא' מג' פני'. האחד כששמעו דברי יוסף ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם האמינו שבודאי היה ירא אלדים להיותו מרחם על נשותיהם ובניהם שלא היה לא עמהם קורבה וגם להיותו מרחם עליהם בהיותם מארץ אחרת כי לא ירחם האדם על מי שלא ראהו אלא על מי שיראה בעיניו צערו וגם להיותה עושה עמהם חסד ורחמים מבלי דרישתם ולא בקשתם ממני ולכן נתנו אל לבם להאשים את עצמם שלא רחמו הם על אחיהם כמו שזה היה מרחם על הזרים ולא רחמו הם עליו בראותם צרת נפשו לעיניהם כמו שזה מרח' על מה שאינו רואה ולא רחמו הם עליו בהתחננו אליהם כמו שזה עתה היה מרחם על מי שלא היה מבקש ממנו דבר. ושלשת הבחינות האלו כוונו הם באמר' אבל אשמים אנחנו על אחינו והיא הראשונה. אשר ראינו צרת נפשו והיא השנית בהתחננו אלינו ולא שמענו ולכן באה אלינו הצרה הזאת לאכזריותנו והצדיקו עליהם את הדין. וזהו הפן האחד מהפירוש. והב' שהם בתחלה כשראו העול המפורסם שהיה יוסף עושה עליהם חשבו שברשעתו וסכלותו היה עושה כן אמנם כאשר שמעו את דברי אמרו את האלדים אני ירא וצדקת עצתו וטוב דבריו פשפשו במעשיה' מה זאת עשה אלדים לנו והיו מהם אומרי' שהוא דרך מקרה ומעניני בני אדם ולכן אמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו ר"ל לא המקרה נגע בנו אבל הוא עונש על צד ההשגחה להיותינו אשמים על אחינו יוסף כי כמו שאז אנחנו בידינו מכרנו אותו ונתננוהו לאויבים ככה מפני אותו חטא באה עלינו הצרה הזאת שנצטרך לתת בבחירתנו א' ממנו ולשומו במאסר ביד אויב כי זה האכזריו' שנעשה עתה דומה לאכזריות אשר עשינו ולפי שהמעשה ההוא לא היה כמעשה אנשי' חכמים ונבונים אלא כמעשה השכורים השוגגים עצמם במה שיעשו ולכן קראו עצמם אשמים מלשון אשם ושוגג הנעשה בבלי דעת. והפן השלישי מהפי' הוא שהם היו מתמיהים זה עם זה איך לקבל העלבון הזה על דבר שלא היה בעולם מהיותנו מרגלים לכן ענו אלו לאלו אין הצרה הזאת על ענין המרגלים אבל הוא על ענין אחר והוא שהיינו אשמים על אחינו וכאנשי' נעדרי השכל ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת שזה המושל איננו שומע בקולנו עם היותו ירא אלדים. ולפי שהם היו קוראים את עצמם אשמים ושוגגים במכירת יוסף לכן ענה ראובן על דבריהם ואמר למה תקראו עצמכם אשמים ושוגגים כי מזידים היותם הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד ר"ל מלבד האחוה עוד מאשר הוא ילד במעשיו ודבריו התרתי בכם שלא תחטאו בו ולא אביתם. ולכן לא לבד יבקש האלדים מכם עון האחוה אבל גם דמו ששפכתם במכירתו הנה הוא היום הזה נדרש ר"ל גם דמו מצד שהוא בעצמו לא מצד שהוא את הוא נדרש. או יהיה פירושו שחטאו במה שראו צרתו וצערו בהתחננו אליהם ולא שמעו ושמלבד הצער שצערוהו בידיהם גם כמו שיתכן שהמיתוהו שם הנה נדרש הדם מלבד הצער וענין נדרש הוא כי אינו עדין פרוע ולכן הוא נדרש מהמשפט האלדי להפרע. ואין ספק כמו שכתב הרמב"ן שכל הדברים האלה דבר אליהם ראובן בעת המעשה וקצרה התורה במה שאין בו צורך. ואמנם אמרו והם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם אפשר לומר שעם היות שבא המליץ עם יוסף לדבר אתם הנה אחרי שדבר אליהם הלך לשם ולכן בהיותם מדברים בינם לבין עצמם לא ידעו כי שומע יוסף לפי שתמיד היה רגיל להיות המליץ בינותם ולכן לא נתנו אל לבם שהיה הוא שומע ר"ל מבין דבריהם. וי"מ שכאשר כלה יוסף לדבר אל אחיו באמצעות המליץ קם המליץ מאצלו ויקרב אליהם לדבר על לבם מלבו דברים טובים דברים נחומים על צערם והם היו ביניהם נושאי' ונותני' בענינם וכאשר דברו כדברים האלה לא ידעו כי שומע יוסף לפי שהמליץ לא היה אז עמו להליצו כי הוא היה בתוכם מדבר עמהם ולא היה בין יוסף ובינם כפעם בפעם וכאשר ראה יוסף תשובתם ואיך היו מתחרטי' ממה שעשו כנגדו חזר פניו מהם ויבך מלשון ויסב חזקיהו פניו אל הקיר וישב אליהם וידבר אליהם ר"ל דברי חן ותחנוני'. ובעבור שראה אותם מצטערים איך יתנו בידיהם אחד מהם להאסר ואולי לא יסכימו מי מהם יהיה לכן הוא עצמו לקחו מאתם לסלק אות' מהמחלוק' והאכזריות שיעשו בתתו אותו בידו והנה אסרו לעיניהם שיראו אותו בעיניהם ולא יוכלו להושיעו כי כן עשו הם כאשר ראו המדיני' אסרו את יוסף לעיניהם ולא חמלו עליו. והנה לקח את שמעון כי הוא היה גדול החוטאים כי ראובן אמר אל תחטאו בילד גם שמעון היה אשר אמר לכו ונהרגהו כמו שביארתי שם ואין ספק שמדבריה' בזה ששמע יוסף ידע שראובן לא חטא במכירתו. הנה התבאר למה רצה יוסף שישאר שמעון במאסר ולאסרו לעיניהם שהיה הכל להענישם על חטאם ולא תהיה להם זאת לפוקה ומאת י"י היה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו והותרו במה שפירשתי השאלות הי"ג והי"ד והט"ו:
איך תהיה זאת בחינה אם יביאו אחיהם הקטן הלא יוכלו להביא איש זר ולומר שהוא אחיהם, ולמה חזר אח"כ שרק אחד יאסר, וכלם יביאו אחיהם הקטן שזה עצמה הבחינה הקודמת שיבא אחיהם הקטן, ובראשון אמר ויבחנו דבריכם ובשני אמר ויאמנו דבריכם:
"בזאת תבחנו". ר"ל כי הנחשד על דבר והזכות קרוב יותר מן החובה ראוי שידונו אותו לכף זכות, אבל אם החוב קרוב יותר מן הזכות כמו בענין זה, שהדברים מראים יותר לכף חובה שאתם מרגלים, בכ"ז אם א"א לברר הדבר בבירור יפטר ג"כ אחר שהדבר בספק א"א לחייבו מן הספק, אבל אם יש אופן שנוכל לבחון הדבר ולברר האמת ע"י בחינה, אז אין לפוטרו עד שיעשו הבחינה. ועז"א א] אחר שיש ראיה כי מרגלים אתם כנ"ל. ב] כי "בזאת תבחנו", שיש אופן שנבחן את הדבר ונדע האמת, א"כ "חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה", אחר שע"י ביאת אחיכם יתברר האמת:
בזאת תבחנו. פי' מתרצה בהבחנה זו הגם שאינה מספקת למה שהוכיח מדבריהם שאמרו שבאו להוציא יוסף כמו שכתבתי:
או ירצה שיוצדקו שבדרך רצון באו להוציא יוסף מיד הקונה אם יבא אחיהם הקטון ולבבו יבין את אשר יכוין:
בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה. בשעה שהיה נשבע לשקר היה אומר חי פרעה. משל לגדי שברח מן המרעה, ונכנס לו אצל אשה אלמנה, וכסתה עליו סדין. אתון בעיין גבה, אמרין: כן תהוי ההיא איתתא כלה מן הדין בשרא דלא ידענא ביה. כך חי פרעה אם תצאו מזה.
