אברבנאל על בראשית מב

<< · אברבנאל על בראשית · מב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק ז

וירא יוסף את אחיו ויכירם עד בזאת תבחנו חי פרעה. ספר הכתוב שראה יוסף את אחיו והכירם ולפי שהאדם יכיר את חבירו בא' מב' פנים אם במראהו ואם בקולו ודבורו לכן אמר שיוסף בהיות שעברו עליו ארבע ועשרים שנה ולא ראה את אחיו הנה כאשר באו לפניו הכירם בפן הראשונה מההכרה והיא בראיית פניהם כי נזכר מתמונתם ומפחדו שגם הם יכירוהו במראה פניו התנכר אליהם ואולי כסה פניו בצניפו כמו שכתב הרמב"ן. וגם השתנה קולו בדברו אתם קשות שמתרעם ודבר בחזקה כדי שלא ישימו לבם להכירו אבל ישתדלו להשיב לדבריו. ואפשר שלא היה התנכרותו דבר אחר אלא שדבר אתם קשות להבהילם כדי שלא יהיה להם שהות ולא מנוחה להכיר בו. והנה אמר להם מאין באתם שכלל בזה ב' שאלות האחת מאין הם והאחרת למה באו ולזה לא אמר מאין אתם אלא מאין באתם כלומר מאין אתם שבאתם הנה ולכן השיבוהו מארץ כנען לשבור אוכל כלומר מארץ כנען אנחנו וא"ת מי הביאנו עד הלום דרך כ"כ רחוק הנה ההכרח הביאנו לשבור אוכל. ואחרי שדברו לו אחיו זה אז הכיר אותם בשלמות מצד קולם ודבורם והוא אמרו עוד ויכר יוסף את אחיו כי אז נשלמה לו ההכרה והם לא הכירוהו כלל לא במראה פניו ולא בקולו ודבורו. והתתנכרות ודבור הקשות שעשה יוסף לאחיו נראה לי בענינו שתי כוונות. הא' כי יוסף היה חכם וסר מרע וידע כי למחיה שלחהו אלדים לפני אביו ואחיו כי מי"י היתה מסב' שימכרוהו אחיו להביא עליהם ועליו הטוב ההוא ולזה אחיו לא היו ראוי' לעונש על מכירתו ר"ל עונש מיתה כגונב איש ומכרו אבל עכ"פ היו ראוי לעונש מה מצד מחשבתם הרעה כי מי שחשב להרע לחבירו במעשה מה והועילו בו הנה עם היות שלא יענש כפי מחשבתו הרעה כיון שלא יצא לפועל כבר יענש על מה שכיון להרע לו כי מצדו כבר נעשה הרע המכוון אצלו. ואם לא יצא לפועל לא בצדקו ויושר לבבו היה ומזה הצד היו אחי יוסף ראוים לעונש כפי מחשבתם לא כפי מה שנמשך ממנה ולזה התנהג יוסף עמהם מדה כנגד מדה. כי לא הרע עמהם בפועל אבל בצער מחשבתם כשם שהם לא עשו לו רע אבל צערו אותו בחשבם להרע לו ואלדים חשבה לטובה. והנה אחי יוסף חטאו נגדו במה שחשדוהו לרכיל ומביא את דבתם רעה אל אביהם ולזה שנאוהו ולא יכלו דברו לשלום בחשבם שהיה מדבר אליהם לשלום כדי לרגל עניניהם. ואם שהשליכו אותו אל הבור שהיה שם אסור ולא יוכל לצאת וללכת אנה ואנה ואם במה שנתנוהו לעבד למדינים ההולכים מצרים. ולכן הספיק השם בידו שהענישם בדומה לדברים ההם בעצמם כי הוא העליל עליה' שהיו מרגלים תחת מה שאמרו כנגדו שהיה רכיל ומוציא דבה וג"כ באסרו את שמעון לעיניהם תחת מה שהשליכוהו אל הבור ואם בלקחו מהם לעבד האח שעיני כלם תלוים היו בבנימן וזו הוא הכוונה הא'. והכוונה השנית היא שיוסף ראה עצמו נבוך ומסופק מאד במה שיעשה עם אחיו. וחשב בזה הענין א' מג' כוונות הא' שלא יגלה עצמו אליהם ויתנהג עמהם כמו שהם התנהגו עמו ר"ל באכזריו' חמה ושטף אף לנקום נקמתו מהם אבל הדרך הזה לא ישר בעיניו מפחדו מהעוברים ושבים שעתה לצורך השבר יבאו רבים אצלו מארץ כנען. ואולי יכירוהו וגם אחיו עצמם אולי בהתבוננ' בו יכירו אותו ויהיה לו חרפה בין העומדים בהיות הדב' נודע מפי אחרי' לא מפיו. ועוד כי איככ' יוכל לדעת את צער אביו ולא ישתדל להסיר שקו מעליו בהיות לאל ידו גם כי היה ירא אלדים ואיך ירע לאחיו. והדרך הב' הוא אם יגלה עצמו אליה' וייטיב עמהם בשבתם בארץ כנען ולא יביאם לארץ מצרי' וגם זה הדרך לא היה ישר לפי שיהיה נכון להלשין עליו כל איש רע ובליעל לאמר שהיה מארץ כנען והיו לו שם אב ואחים ושהיה שולח שם ממון המלך ושברו. והיה כי תקראנה מלחמה בין מצרים וכנען יהיה יוסף בסכנה עצומה פן יאמרו שהוא מגלה את אזן קרוביו שם ומסייעם כנגד המצריים ולזה לא ישר בעיניו גם הדרך הזה ולזה חשב דרך שלישי והוא להביא אביו ואחיו וכל ביתם למצרים ולכלכלם שמה אבל נסתפק לו בזה אולי יקנאו בו אחיו פעם שנית ויחשבו להרגו כאשר עשו בראשונה או יתעוללו זה לזה כאשר שונאים אלו לאלו וכדי בזיון וקצף אליו לראות אותם בקלקולם לנגד עיניו ואולי שלא ינהגו בו הכבוד כראוי למעלתו. ומפני הספקות אשר ראה בדרך הזה ראה להביאם בנסיון לדעת אם בכ"ב שנה שלא ראה אותם שנו את תכונותיה' ואם נתחרטו ממה שעשו כנגדו ובאיזו תכונה קיימת היו ולכן הבחינם באמור אליה' מרגלים אתם עד אשר ראה שעשו תשובה שלימה כמו שאמרו אבל אשמים אנחנו וגומר. הנה שתי הכוונות האלו כיון יוסף בהתנכרו לאחיו ובדבר אתם קשות ובהביאו אותם בצער ההוא והותרו בזה השאלה הד' והה'. והנה אמר ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם להגיד כאשר ראה יוסף את אחיו משתחוים לו זכר את החלומות שחלם מהאלומות שהיו משתחוים לאלומתו ושי"א כוכבים משתחוים לו וראה אותם מתקיימים. גם זכר את החלומות וכאשר ראה שהראשון נתקיים בהם רצה לדעת אם היה עדין אביו ובנימן אחיו חיים כדי שהשני יתקיים גם כן ולזה בא אליהם באותה עלילה כדי שמתוך דבריהם ידע מאביו ומאחיו אם הם חיים אם לא וזה כלו לדעת אם החלום השני היה אפשר ג"כ שיתקיים ושיבא אביו ואחיו כלם למצרי' כי בזה היה מאד מסופק יוסף. ואמר את החלומות אשר חלם להם. לפי שהיה ענין החלומות ההם וצרכם לא להודיע הדב' ליוסף אלא להודיע לאחיו שלא ישנאוהו כי הוא עתיד למשול עליהם והם ישתחוו לו ולכן היה מספ' להם את חלומותיו כדי שיתנו לבם אליהם כי חלומו' נבואיים היו וזה טעם אשר חלם להם להסירם מטעות' להודיעם האמת ולפי שהם לא חששו להם אבל הוסיפו עוד שנא אותו עד שבעבור' מכרוהו לעבד לכן גם זכר את החלומות אשר חלם כדי להודיע' האמת ולא קבלוהו כדי להעניש' עליו ולכן העליל עליה' ר"ל אני יודע כי אומנותיכם להיות מרגלים כי כמו שהם חשדוהו ברכיל ומרגל דברי' כך חשד הוא אותם בדומה לאלו והותרה בזה השאלות הו' והז'. ואמרו מרגלי' אתם כי את ערו' הארץ באתם לראות אינו כפל לשון אבל ענינו שהם היו רגילין להיו' מרגלים כי היו בקיאים ונהוגים באומנות ההוא וגם עתה בזאת הפעם בפרט את ערות הארץ באתם לראות. והיו אם כן אומנים במלאכה ההיא וגם באותה שעה היה מעשה אומנותם בידם כי מרגלים הוא תואר מורה על הקנין. והם השיבו ראשונה על העלילה האחרונה כי היא היתה יותר עקרית באשר הוא שם כי גם שיהיה אומנותם מרגלים כמו שאמר הנה אם אותה שעה לא באו בזה אינם חייבים בעונש כלל וזהו אמרם לא אדוני ועבדיך באו לשבור אוכל ר"ל אין הדבר אדוני כמו שעתה אומר שערות הארץ באנו לראות כי הנה עבדיך באו לשבור אוכל והחמורי' והאמתחות וכל כלי משאינו יעידו עלינו. ואמנם למה שאמרת שהיה מאומנותנו להיות מרגלים אין הדבר כן כי כלנו בני איש אחד נחנו ולכן כל א' יוכל להעיד על כלם שכני' ר"ל אנשי אמת וכבוד אנחנו לא היינו עבדיך מעולם מרגלים ולא נמצא אומנות נבזה מסוכן כזה באנשי משפחתנו ואפשר עוד לפרש שעשו בזה המאמר ב' טענות להתנצלותם הא' באמרם כלנו בני איש אחד נחנו ואיך יעלה על הדעת שנבא כלנו להכנס בסכנה עצומה ברגול הארץ ומי האיש אשר ישלח לבניו כלם בדבר סכנה והלא אין אדם מוליך את בניו כלם לסעודה מפני מראית העין כל שכן שישלח כלם בסכנה אשר כפשע בינם ובין המות. והב' כי האומנות הזה לא ימצא כי אם באנשים רקים ופוחזים. אשר בהתהלכם ברחובות העיר וסביבותיה לא ישימו להם לב. אבל אנחנו אין ענינינו כן כי כנים אנחנו ואנשים חשובים ומזה תדע שלא היו עבדיך מרגלי' מעולם. ויוסף השיבם לא כי ערות הארץ באתם לראות. ר"ל איני חושש עתה אם הייתם מרגלים פעמים אחרים אם לא כי דיה לצרה לשעתה אבל אומ' שהפע' הזאת לבי אומר אלי שלא נזדמנתם כלכם יחד רק לראות אח ערות הארץ ובמה שאמר לא כי את ערות הארץ יש לפרש מלת לא ור"ל אין הדבור כמו שאמרתם שהייתם כלכם בני איש אחד ושבאתם בלבד לשבר אוכל כי רחוק הוא שיהיו לאדם עשרה בנים כלם אנשים והכזב הזה אשר אמרתם מורה כי את ערות הארץ באתם לראות וכדי לכסות תכלית ביאתכם באתם פה לשבור מעט אוכל הזה להיות זה לכם כסות עינים. ואז הוסיפו להתחזק עוד בטענתם ולומר אל יפלא אדוני מהיותנו כלנו בני איש אחד כי באמת תדע ששנים עשר עבדיך אנחנו שהם יותר מעשר' בני איש אחד בארץ כנען לא בני אם אחת אבל בני אב אחד שהוליד בנשים מתחלפות ונשאר האחד ממנו והוא היותר קטן עם אבינו כי אין בו כח עדין לצאת ולבא בדרכים הוא צריך שמה אצל אביו לשמשו כי הוא היותר צריך אליו והאחד איננו במציאות ואמרו כל זה לאמת דבריהם כי זה דרך המדברים כשישימו ספק בדבריה' יזכרו הפרטים כדי להוכיח כי האמת אתם ולא ימצא בפיהם לשון תרמית והכלל שהם היו כלם בני איש אחד ואיך יכניסם אביהם בסכנת הרגול והנה יוסף השיבם הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים כאומר לפי שעד עתה לא היה יודע היותם כלם אחים לא היה קשה אצלו שיבואו כלם לשבור אוכל כל א' לעצמו אבל עתה שאמרו לו שהיו י"א ושבאו עשרה מהם לשבר אוכל התברר לו שכזב ידברו כי איך מבית א' שהיו וי"א אחים לא יבואו שנים מהם או שלשה לכלם ויצטרכו לבא העשרה זה מורה באמת להיותם נתפשים בפחזותם היו ממציאים אותם הממציאות. גם אמרם שהאחד איננו מור' שהלך ג"כ לרגל ולא שב עוד לביתו ולכן מתוך דבריהם אמת מה שחשב עליהם ראשונה שהיו מרגלי' וכן היה ענין האח האחר שאיננו ולכן היו באים מבית אחד אשר בו י"א אחים הי' מהם כי א"א לומר כי בעבור האכל באו וזה אמרו הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם ועם מה שפירשתי בפסוקים האלו הותרו השאלות הח' והט' והי' וה"יא:

פסוק טו

בזאת תבחנו וגו' עד ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר. הנראה מפשט הכתוב שאמר להם יוסף בזאת תבחנו כאומר יבא אחיכם הקטן ההוא שאמרת' ובו אדע אם כלכם בני איש אחד ומה מעשיכם ועל מה באתם פה כי להיותו נער קטון אחקור ואדרוש אותו היטב וראוי להאמין בו כמשיח לפי תומו כי לא ידע להכין שקרים כמוכם. ומפני זה כאשר ראה את בנימן שהיה אדם גדול ולא ילד אמר יוסף אליהם הזה אחיכם הקטון אשר אמרתם אלהים יחנך בני. כי גם אתה תוכל לזייף דברים כאחד מאחיך. גם אפשר שלא אמר בזאת תבחנו על ביא' בנימין כי לא היה בזה בחינה כלל והיה לו לומר בזה תבחנו. אבל פירושו כאומר באמת מרגלים אתם ותמיד הייתם רגילים באומנות הזה ולפי שלא באתם בשום פעם מהפעמים לידי בחינה ונסיון חשבתם שכן יהיה תמיד ולא יהיה כן כי בזאת תבחנו ר"ל בזאת הפעם תבחנו ואני אחקור ואדרוש בעניניכם כי חי פרעה כי מרגלים אתם ולא תצאו מזה כי אם בבא אחיכם הקטון. ולא אשלח אני בעדו וגם לא ילך אחד מכם להביאו פן יסיתהו לדבר דברי כזבים אבל שלחו מכם ומצדכם איש אחד שיקח את אחיכם ההוא ואתם האסרו ר"ל שימו עצמכם במאסר ויבחנו דבריכם כשאחקור ואדרוש עליכם ועל מעשיכם האמת אתכם ר"ל במה שאמרתם שכלכ' בני איש אחד בארץ כנען ושכנים אתם אנשי אמת ונכבדים ואם לא ר"ל אם לא נמצא הדבר כמו שאמרתם חי פרעה כי מרגלים אתם שאין ספק אם כזבתם בדבריכם שהלא דבר הוא מה שנחשדתם בו מהיותכם מרגלים. וכפי הפי' הזה אין ענין שלחו מכם אחד שילך א' מהם להביא את בנימין שאם היה כן היה ראוי שיאמר שלחו אחד מכם. ועוד שלמה יפטור אחד מהם ואולי שהוא יהיה חייב מיתה אלא שפירושו שלחו מכם מצדכם איש אחד שילך לארצכם ויקח את אחיכם ולזה לא אמר ויקח את אחיו לפי שהלוקח לא יהיה אחיו ומזה תבין שלא נשבע יוסף חי פרעה לשקר כי הוא נשבע ב' פעמים האחד באמרו בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבא אחיכם הקטן הנה ואתה תראה שלא אמר אם תצאו מזה עד בא אחיכם הנה. אלא כי אם בבא ר"ל חי פרעה אם תצאו מזה כ"א כשתודו ותסכימו להביא אחיכם הקטון הנה גם שעל כלם אמר אם תצאו מזה כלומר שלא יצאו כלם עד בא אחיהם וכן היה שנשאר שמעון עד בואו. והשבועה השנית היא אמרו חי פרעה כי מרגלים אתם שפירושו ויאמנו דבריכם שאמרתם שכלכם בני איש אחד ושכנים אתם ואם לא שאין הדבר כן חי פרעה כי מרגלים אתם אבל ודאי יאמנו א"כ אינם מרגלים והותרה השאלה הי"ב. ובמדרש אמרו בשעה שהיה מבקש לישבע על שקר היה אומר חי פרעה והוא דרך דרש וכי על דרך האמ' אין ראוי ליחס פחיתות כזה ליוסף גדול השלמו' בכל מה שיאמר שלמות בהיות פרעה כלבו ואהבו. והנה אחי יוסף לא ענו אותו דבר כי נבהלו מפניו ויוסף צוה לשים אותם במשמר שלשת ימים אולי מנהגם במצרים כמו שהוא היום בארצות מספרד לאסור החשודים אף שלא יתברר חטאם שלשה ימים כי בהם יצא הקול ויבואו עדים אם לזכות ואם לחובה ואחר עבור אותם שלשה ימים וחקירת הענין יפטרום או יחייבום ולכן יוסף לא המתין השלשה ימים אבל ביום השלישי מבלי שהם יאמרו דבר מענין משפטם אמר להם יוסף שהאלדים אני ירא איני רוצה שתמותו כאן אבל איעצכם עצה ותחיו ולא תמותו והיא שמדעתכם ורצונכם אם כנים אתם אחד מאחיכם פה יאסר בבית משמרכם ר"ל ישאר פה בבית הזה אשר אתם נשמרי' בה אבל יאסר כי אתם לא הייתם נאסרים יען היה רחוק שתברחו כלכם אמנם איש אחד בנקלה יוכל לברוח ולכן יאסר שם ואתם לא תתעכבו פה אבל תכף לכו הביאו שבר רעבון בתיכם ובלי עכוב הביאו אלי את אחיכם הקטן ויאמנו דבריכם ר"ל לא אחוש עוד לחקירה ודרישה אחרת כי אני אתן אמנה לדבריכם שאמרתם שאינכם מרגלים ולא תמותו כי עתה אולי אם הייתי חוקר בדבר הזה ודורש אותו הייתם חייבים מיתה כי בקלות ילכוד האדם המפחיד את האסור באמרי פיו ויתחייב מיתה והנה התנה לומר אם כנים אתם לומ' שהם אם אינם אמתיי' כדבריהם יגידו לו והוא ירחם עליהם ולא יכנסו בסכנת הנסיון אולי אחיהם הקטון יכחיש דבריהם כי לא ידע לקיים הכזב. ואמר ויעשו כן להגיד שנתרצו בזה. ואמרו שכן יעשו להביאו כי הם לא דברו עולה. והנה השתדל יוסף כל ההשתדלות הזה שיביאו את בנימין לסבות. האחת לראותו כי הוא היה אחיו בן אמו ונפשו קשור' בנפשו והיה חשש בלבו אם המיתוהו אחיו או מכרוהו כאשר עשו לו ולכן צוה לראותו. והב' כדי להעליל עליו עלילת הגביע ולראות אם אחיו ישתדלו להצילו באהבה כאחים או אם יעזבוהו בשנאתם אותו להיותו בן אשה אחרת. והסבה השלישית היא שרצה יוסף בביאת בנימין כדי שיקחהו לעיניהם לעבד ובזה יתקיי' ענשם מד' במד' כמו שיתבא' בענין הגביע ובין כך ובין כך ישאר אסו' אחד מהם על עלילה הזאת הכוזבת כמו שהם שמו אותו בבור ומכרוהו על העלילה הכוזב' שהיה מרגל ומלשין לאביו כי היו כל מעשיו של יוסף להענישם על חטאם כפי הראוי מדה כנגה מדה לטוב להם לכפר על חטאתם לא להנקם מהם כי גם הוא הצטער אחר כך בצערם ובכה. ובפרט כששמע דברי תשובתם ובפרט באמרם אבל אשמים אנחנו וגו' כמו שהם אחרי שמכרוהו נתחרטו ונצטערו בצערו ובזה השוה ענינם לענינו. ואמנם מאמרם אבל אשמים אנחנו נראה לי לפרשו בא' מג' פני'. האחד כששמעו דברי יוסף ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם האמינו שבודאי היה ירא אלדים להיותו מרחם על נשותיהם ובניהם שלא היה לא עמהם קורבה וגם להיותו מרחם עליהם בהיותם מארץ אחרת כי לא ירחם האדם על מי שלא ראהו אלא על מי שיראה בעיניו צערו וגם להיותה עושה עמהם חסד ורחמים מבלי דרישתם ולא בקשתם ממני ולכן נתנו אל לבם להאשים את עצמם שלא רחמו הם על אחיהם כמו שזה היה מרחם על הזרים ולא רחמו הם עליו בראותם צרת נפשו לעיניהם כמו שזה מרח' על מה שאינו רואה ולא רחמו הם עליו בהתחננו אליהם כמו שזה עתה היה מרחם על מי שלא היה מבקש ממנו דבר. ושלשת הבחינות האלו כוונו הם באמר' אבל אשמים אנחנו על אחינו והיא הראשונה. אשר ראינו צרת נפשו והיא השנית בהתחננו אלינו ולא שמענו ולכן באה אלינו הצרה הזאת לאכזריותנו והצדיקו עליהם את הדין. וזהו הפן האחד מהפירוש. והב' שהם בתחלה כשראו העול המפורסם שהיה יוסף עושה עליהם חשבו שברשעתו וסכלותו היה עושה כן אמנם כאשר שמעו את דברי אמרו את האלדים אני ירא וצדקת עצתו וטוב דבריו פשפשו במעשיה' מה זאת עשה אלדים לנו והיו מהם אומרי' שהוא דרך מקרה ומעניני בני אדם ולכן אמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו ר"ל לא המקרה נגע בנו אבל הוא עונש על צד ההשגחה להיותינו אשמים על אחינו יוסף כי כמו שאז אנחנו בידינו מכרנו אותו ונתננוהו לאויבים ככה מפני אותו חטא באה עלינו הצרה הזאת שנצטרך לתת בבחירתנו א' ממנו ולשומו במאסר ביד אויב כי זה האכזריו' שנעשה עתה דומה לאכזריות אשר עשינו ולפי שהמעשה ההוא לא היה כמעשה אנשי' חכמים ונבונים אלא כמעשה השכורים השוגגים עצמם במה שיעשו ולכן קראו עצמם אשמים מלשון אשם ושוגג הנעשה בבלי דעת. והפן השלישי מהפי' הוא שהם היו מתמיהים זה עם זה איך לקבל העלבון הזה על דבר שלא היה בעולם מהיותנו מרגלים לכן ענו אלו לאלו אין הצרה הזאת על ענין המרגלים אבל הוא על ענין אחר והוא שהיינו אשמים על אחינו וכאנשי' נעדרי השכל ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת שזה המושל איננו שומע בקולנו עם היותו ירא אלדים. ולפי שהם היו קוראים את עצמם אשמים ושוגגים במכירת יוסף לכן ענה ראובן על דבריהם ואמר למה תקראו עצמכם אשמים ושוגגים כי מזידים היותם הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד ר"ל מלבד האחוה עוד מאשר הוא ילד במעשיו ודבריו התרתי בכם שלא תחטאו בו ולא אביתם. ולכן לא לבד יבקש האלדים מכם עון האחוה אבל גם דמו ששפכתם במכירתו הנה הוא היום הזה נדרש ר"ל גם דמו מצד שהוא בעצמו לא מצד שהוא את הוא נדרש. או יהיה פירושו שחטאו במה שראו צרתו וצערו בהתחננו אליהם ולא שמעו ושמלבד הצער שצערוהו בידיהם גם כמו שיתכן שהמיתוהו שם הנה נדרש הדם מלבד הצער וענין נדרש הוא כי אינו עדין פרוע ולכן הוא נדרש מהמשפט האלדי להפרע. ואין ספק כמו שכתב הרמב"ן שכל הדברים האלה דבר אליהם ראובן בעת המעשה וקצרה התורה במה שאין בו צורך. ואמנם אמרו והם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם אפשר לומר שעם היות שבא המליץ עם יוסף לדבר אתם הנה אחרי שדבר אליהם הלך לשם ולכן בהיותם מדברים בינם לבין עצמם לא ידעו כי שומע יוסף לפי שתמיד היה רגיל להיות המליץ בינותם ולכן לא נתנו אל לבם שהיה הוא שומע ר"ל מבין דבריהם. וי"מ שכאשר כלה יוסף לדבר אל אחיו באמצעות המליץ קם המליץ מאצלו ויקרב אליהם לדבר על לבם מלבו דברים טובים דברים נחומים על צערם והם היו ביניהם נושאי' ונותני' בענינם וכאשר דברו כדברים האלה לא ידעו כי שומע יוסף לפי שהמליץ לא היה אז עמו להליצו כי הוא היה בתוכם מדבר עמהם ולא היה בין יוסף ובינם כפעם בפעם וכאשר ראה יוסף תשובתם ואיך היו מתחרטי' ממה שעשו כנגדו חזר פניו מהם ויבך מלשון ויסב חזקיהו פניו אל הקיר וישב אליהם וידבר אליהם ר"ל דברי חן ותחנוני'. ובעבור שראה אותם מצטערים איך יתנו בידיהם אחד מהם להאסר ואולי לא יסכימו מי מהם יהיה לכן הוא עצמו לקחו מאתם לסלק אות' מהמחלוק' והאכזריות שיעשו בתתו אותו בידו והנה אסרו לעיניהם שיראו אותו בעיניהם ולא יוכלו להושיעו כי כן עשו הם כאשר ראו המדיני' אסרו את יוסף לעיניהם ולא חמלו עליו. והנה לקח את שמעון כי הוא היה גדול החוטאים כי ראובן אמר אל תחטאו בילד גם שמעון היה אשר אמר לכו ונהרגהו כמו שביארתי שם ואין ספק שמדבריה' בזה ששמע יוסף ידע שראובן לא חטא במכירתו. הנה התבאר למה רצה יוסף שישאר שמעון במאסר ולאסרו לעיניהם שהיה הכל להענישם על חטאם ולא תהיה להם זאת לפוקה ומאת י"י היה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו והותרו במה שפירשתי השאלות הי"ג והי"ד והט"ו:

פסוק כה

ויצו יוסף וימלאו את כליהם וכו' עד ויקחו האנשים את המנחה. בעבור שהיתה כוונת יוסף לצערם לא להרע להם כמו שאמרתי ולהראות זה להם באחרונה כשהתודע אליהם רצה שיתנו להם צדה לדרך ועוד וימלאו את כליהם בר להוליך לבתיה' ומפני שלא יתעכבו שמה מלחזור לחוסר הכסף הצריך להביא לקחת בר אחר צוה גם כן להשיב כספיהם איש אל שקו אבל לא הודיע להם זה כדי שיחיו בצער ובפחד ממנו וכל זה כמו שאמרתי מדה כנגד מדה כי כמו שהם חשבו להרע לו הטיבו לו ואח"כ לא חטא רק במחשבה כן יענשו לא בפעל כ"א במחשבת' והנה הלכו האנשים עם שברם ויפתח האחד את שקו במלון לתת מספא לחמורו וירא את כספו שהיה בפי אמתחתו וחרדו מאד כלם ואמרו מה זאת עשה אלדים לנו ר"ל מה זאת שעש' אלדים לנו האם הוא טוב שבדרך שכחה שכח האיש ולא לקח את הכסף או אם רע שעזבו להתעולל עלינו ולפי שלא ידעו אם היה המקרה הזה להם טוב או רע אמרו מה זאת עשה אלדים לנו ואין ספק ששאר אחיהם יפתחו שקיהם לראות אם היה שם כספיהם אלא שהאיש שעל בית יוסף בשומו הכסף באחד מהם במקרה שמו קרוב לפי השק ולכן מצאו כשפתח כי היה בפי אמתחתו ובאחרי' העמיק לשים את הכסף יותר למט' בתוך החטה ולכן לא מצאו כלם את כספ' במלון בפי אמתחתיהם אמנם בביתם כאשר היו מריקים שקיהם נמצא הכסף כלו לכל איש צרור כספו בשקו. ואין להפלא מאשר הכתוב יאמר פעם שקיהם ופעם יאמר אמתחותיהם כי שקים הוא שם להם לעצמם ואמתחת הוא שם להם מפאת הבר אשר ישאו בהם והכל דבר אחד. וי"מ השקים הגדולים אשר בהם יביאו את השבר ואמתחות הם השקים הקטנים שמכניסים בהם החמרים החבלי' והיתרי' וכל כלי עבודת משאם וגם משמרי' בהם את כספם וממונם ומכניסים אותם לתוך השק הגדול ליותר שמירה ומפני זה יאמר פעם הכתוב שהיה הכסף באמתחות שהוא המקום המיוחד ופעם שהיה בשק שהוא המקום הכולל אליו. ובני יעקב ספרו אל אביהם שדבר האיש אתם קשות ויתן אותם כמרגלים את הארץ אבל הקלו בספור הענין כי לא הגידו לו ששם אותם במשמר שלשת ימים ולא שאסר את שמעון לעיניהם אבל אמרו במקומו אחיכם הניחו אתי. וכל זה להקל בעיניו הענין כדי שלא יתקשה בשלוח את בנימן עמהם ולכן לא חשב הזקן לדבר אבל כאשר הריקו שקיהם ומצא כל אחד מהם כספו אז האב והבני' פחד קראם ורעדה בחשבם שכמו שאדני הארץ התעולל עליהם עלילות ברשע באמרו מרגלים אתם ובשימת הכסף באמתחותיהם ככה יתעולל על בנימן בהלכו שם ולכן נתרעם נגד בניו בכלל באמרו אותי שכלתם יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו עלי היו כלנה כלומר למה לא יקרו כמקרים האלה לכם ועל בניכם כי אם לי ועל בני כי עלי היו כלנה הצרו'. והנה ראובן השיבו אל תירא אבי מאדון הארץ כי באמת ירא אלדים הוא ולא יעשה רעה כלל לבנימן ואם לא יהיה כן את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך לכן תנה אותו על ידי ואין ספק שטענה של שטות הית' של ראובן לומר את שני בני תמות כי איך יתכן שיעקב ימית את שני בניו אשר גדל על ברכיו אבל אמר כל זה כמתחזק על הבטחתו. ויעקב לא רצה להתוכח עם ראובן לומר יעשה האיש או לא יעשה ולכן הניח ונטש יראת אדוני הארץ ודאג לסכנת הדרך ואמר לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר מבני אמו והם רעי המזל ויודע אני שיקראנו אסון בדרך ואין תוכלו להצילו מהמו' הפתאומי' ותהיו אתם מורידים את שיבתי ביגון שאולה ומה תרויחו בזה. ואין ספק שהיה זה ממנו תואנה כדי שלא ילך הנער כי הוא לא ירא מן הדרך אלא מהאיש אדוני הארץ. אמנם כשהכביד הרעב וכלו לאכול את הלחם אמר להם אביהם שובו שברו לנו מעט אוכל ר"ל שישיבו למצרים וישברו מעט אוכל ליעקב מלבד מה שישברו כל אחד לעצמו אז אמר לו יהודה העד העיד בנו האיש ר"ל אדוני הארץ לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם לכן אם ישך משלח את בנימן אחינו אתנו נרד' ונשברה לך ולביתך אוכל וזולת זה לא נרד. והנה יעקב ראה שטענת י"ב עבדיך אחים אנחנו לא היתה הכרחית ולא צריכה להתנצלותם כי מה ענין זה לעלילת המרגלים וחשב מפני זה שהם כאנשים דברנים אמרו לו מה שלא היה שואל מאתם וזהו אמרו למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח כי חשב שאת נפש הילד היו מבקש בשאלו אותו והם לא ידעו להתנצל מקושית דבריו כ"א בשנותם את טעמ' מאמתת הדבר וזהו אמרו שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו לאמר העוד אביכם חי היש לכם אח ר"ל לא אמרנו לו שיהיה לנו אח לענין המרגלים אבל קודם לכן מפני שהוא שאל לנו עליך ועל אחינו הגדנו לו על פי הדברים האלה הידוע נדע כי יאמר הורידוהו אלי כלומר האם יעלה על הלב של ענין העלילה יאמר הורידוהו אלי ואין אדם נתפש על מה שלא עלה על לבו ואולי שכוונו למה שהוכרחו לומר ולהשיב על שאלותיו. ואז אמר יהודה אל ישראל אביו. שלח' הנער אתי וגו'. אבי אבי בריא ושמא בריא עדיף הנה אנחנו אם נשב פה ולא נלך בודאי נמות כלנו ברעב אתה והנער וכל אנשי ביתינו. ואם ילך הנער עמנו אין האסון בריא וידוע כמו שהוא אם לא נלך ולכן מוטב הוא שילך משלא ילך וז"ש שלחה הנער אתי ונקומ' ונלכה ונחיה ולא נמו' גם אנחנו גם אתה גם טפינו כלומר אבל אם לא ילך עמנו אם ישבנו פה ומתנו. ואיש מומת אתה שולח עמי הנה א"כ בשבתו כאן בריא שימות ואם ילך שמא לא ימו'. ואין אני נותן בני בערבון כדברי ראובן אחי אבל אנכי אערבנו ומידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לך כל הימים ר"ל יהיה פשעי וחטאתי קיי' תמיד מבלי כפר' כל הימי'. כי לולי התמהמהנו בסבתך כבר היינו שבי' זה פעמי' בשלום ובמישור אין שטן ואין פגע רע. והנה יעקב קבל דברי יהודה ולא קבל דברי ראובן שהיתה טענה הכרחית טענת יהודה מפני סכנת הרעב. אבל התקין עצמו לדורון ולתפלה כמנהגו וצוה אותם שיוליכו מנחה לאיש ההוא וכסף משנה יקחו בידם רוצה לומר הכסף הראשון שאולי בא בשגגה ועתה ידרוש אותו מכם וכסף שני לשבור עתה את האוכל ויוליכו עמהם בנימן כמצות האיש והתפלל אל האלדים באמרו ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש והורה הזקן בתפלתו שהוא לא יתפעל רק על הרע המגיע אליהם בהיות אחיהם הולכים ומתמעטים כי בבחינתו כבר אין לו נחמה כלל וזהו ואל שדי יתן לכם רחמים רוצה לומר היכול על הכל המספיק לכל דבר יעשה עמכם חסד שיחן לכם רחמים לפני האיש שהוא ירחם עליכם כי איש הוא ויתפעל מצרתכם ולא אמר כי הוא יתברך ירחמם כי חשב אולי לא היו ראוים אליו ולא אמר ג"כ יתן לי רחמים כי איך ירחם האיש השליט עליו והוא אינו רואה אותו אבל אמר יתן לכם רחמים לפני האיש שימצאו בו חסד ורחמים באופן שישלח עמהם אחיה' שהוא שמעון ואת בנימן. ואמרו ואני כאשר שכולתי שכלתי ענינו כל זה אתפלל בבחינתכם ולטובתכם כי בבחינתי איני רוצה להתפלל לפי שאני כאשר שכולתי רוצה לומר מיוסף שכלתי מכלכם. וזה טעם ואני כי לא אמר וכאשר שכולתי שכלתי כמו שאמרה אסתר וכאשר אבדתי אבדתי. אבל בא כנגד מ"ש יתן לכם רחמים וישלח אתכם: