מ"ג בראשית יח יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית יח · יט · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יהוה לעשות צדקה ומשפט למען הביא יהוה על אברהם את אשר דבר עליו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהֹוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהֹוָה֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמַי בְּדִיל דִּיפַקֵּיד יָת בְּנוֹהִי וְיָת אֲנָשׁ בֵּיתֵיהּ בָּתְרוֹהִי וְיִטְּרוּן אוֹרְחָן דְּתָקְנָן קֳדָם יְיָ לְמֶעֱבַד צְדַקְתָּא וְדִינָא בְּדִיל דְּיַיְתֵי יְיָ עַל אַבְרָהָם יָת דְּמַלֵּיל עֲלוֹהִי׃
ירושלמי (יונתן):
אֲרוּם גְלֵי קֳדָמַי חֲסִידוּתֵיהּ בְּגִין דְיַפְקֵד יַת בְּנוֹי וְיַת אֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ בַּתְרֵיהּ וְיִטְרוּן אָרְחָן דְתַקְנָן קֳדָם יְיָ לְמֶעֱבַד צְדַקְתָּא וְדִינָא בְּגִין דְיֵיתֵי יְיָ עִילוֹי דְאַבְרָהָם יַת דְמַלֵיל עִלוֹי:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כִּי יְדַעְתִּיו" - ל' חיבה כמו (רות ב) מוֹדַע לְאִישָׁהּ (שם ג) הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ (שמות לג) ואדעך בשם ואמנם עיקר ל' כולם אינו אלא לשון ידיעה שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו ולמה ידעתיו למען אשר יצוה לפי שהוא מצוה את בניו עלי לשמור דרכי ואם תפרשהו כתרגומו יודע אני בו שיצוה את בניו וגו' אין למען נופל על הלשון

"יְצַוֶּה" - ל' הווה כמו (איוב א) ככה יעשה (איוב ע"פ ה' יחנו)

"לְמַעַן הָבִיא" - כך הוא מצוה לבניו שמרו דרך ה' כדי שיביא ה' על אברהם וגו' על בית אברהם לא נאמר אלא על אברהם למדנו כל המעמיד בן צדיק כאלו אינו מת

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי ידעתיו למען אשר יצוה" - לשון רש"י ארי ידעתיניה כתרגומו לשון חבה כמו מודע לאישה (רות ב א) ואדעך (שמות לג יז) אמנם עיקר כולם לשון ידיעה שהמחבב את האדם ומקרבו אצלו יודעו ומכירו ואם תפרשהו יודע אני בו שיצוה את בניו אין "למען" נופל על הלשון ויתכן שיהיה "ידעתיו" גדלתיו ורוממתיו בעבור אשר יצוה את בניו אחריו לעשות את הישר לפני ולכך אשימנו לגוי גדול ועצום שיעבדוני וכמוהו ידעתיך בשם (שמות לג יב) מה אדם ותדעהו (תהלים קמד ג) או יאמר "ידעתיו שיצוה" וכן למען ינוח שורך וחמורך (שמות כג יב) שינוח והנכון בעיני שהיא ידיעה בו ממש ירמוז כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט להיות שמירתו דבקה בו תמיד לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל כטעם לא יגרע מצדיק עיניו (איוב לו ז) ובאו מזה פסוקים רבים כדכתיב (תהלים לג יח) הנה עין ה' אל יראיו וזולת זה

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יט) "כי ידעתיו." שעל ידי שידעתיו ובו דבקה ידיעתי והשגחתי הפרטיית, עי"כ נעשה הוא הצינור שע"י תבא הברכה לכל גויי הארץ, שלולא אברהם סר אז השגחת ה' מן העולם ונמסרה הנהגתם אל המערכת והטבע, ועל ידי אברהם שדבקה בו השגחת ה' התחילה ההנהגה ההשגחיית על כלל העולם, וכמ"ש חז"ל בחידתם שקודם א"א סלק הקב"ה שכינתו מכל הרקיעים ואברהם היה המתחיל להוריד את השכינה לארץ, ועי"ז נסתבב ג"כ משפט סדום וענשם שהיה השגחיי, וא"כ יחויב שאודיע אותו ממשפט סדום אשר לפי מעשיהם ראוים לקללה ולא לברכה, וגם כדי שיתפלל עליהם ויבקש עליהם זכות כי ע"י יבורכו גויי הארצות, זאת שנית למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו" אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", אחר שיהיה לגוי גדול ועצום ראוי שאודיע אותו כדי שידע שדרכי ה' הם במשפט לפי המעשה, ושהעונש בעונש של כליה להעם אשר הפכו ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו, והענישם במשפט צדק, וכ"ז יודיע לבניו למען ילמדו ללכת בדרכי ה' במשפט וצדקה (הטעם הג') למען הביא ה' כי באשר סדום וערי הככר הם מן הארץ שנשבע ה' לאברהם לתת לזרעו, וכשישחית את סדום לא יוכל" להביא על אברהם את אשר דבר עליו", מוכרח אני להודיעו אולי ימצא להם זכות שלא ישחתו הערים ואוכל לקיים הבטחתי, ור"ל שממ"נ אם יסכים שהם ראוים לכליה והשחתה יצוה את בניו ושמרו דרך ה' וכו', ואם לא יסכים לזה כי ימצא להם זכות ויעביר הגזרה, אוכל לקיים מה שדברתי עליו שהארץ הזאת תהיה לזרעו, וגם לזה הקדים מ"ש שאברהם יהיה לגוי גדול (שהוא הקדמה לכל הג' טעמים) שעי"ז יצטרכו לארץ רחבת ידים והשחתת ערי הככר יגרע נחלתם שנשבעתי להם:

 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

משום אדם אחד אמרו: גדולה צדקה, שמיום שנברא העולם ועד אותה שעה הרי זה משתבח, וקולט עצמו מדינה של גיהנם, שנאמר: "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'", ואין יום רעה אלא יום דינה של גיהנם, שנאמר: "וגם רשע ליום רעה". ואומר: "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת". אבותינו הראשונים, מפני מה זכו בעולם הזה ולימות המשיח ולעולם הבא? מפני שנהגו עצמן בצדקה, שנאמר: "כי ידעתיו" וגו'. יצחק לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "ויזרע יצחק", ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר: "זרעו לכם לצדקה". יעקב לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "קטנתי מכל החסדים", אין קטנתי אלא מעט, ואין מעט אלא צדקה, שנאמר: "טוב מעט בצדקה". משה לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "צדקת ה' עשה". אהרן לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "תורת אמת היתה בפיהו", ואין אמת אלא צדקה שנאמר: "אמת מארץ תצמח" וגו'. דוד לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "וצדקתך לבן מלך". אף הקב"ה נשתבח בצדקה, שנאמר: "והאל הקדוש נקדש בצדקה". אף כסא הכבוד נשתבח בצדקה, שנאמר: "צדק ומשפט מכון כסאך". אדם נותן צדקה לחבירו, מתכוון אליו שיחיה ולא ימות; אף הקב"ה נותנה שיחיה ולא ימות, שנאמר: "וצדקה תציל ממות". מנין אתה אומר שמי שיש ספוק בידו לעשות צדקה ואינו עושה, לקיים נפשות ואינו מקיים, גורם מיתה לעצמו? שנאמר: "ויען נבל אל עבדי דוד ויאמר מי דוד ומי בן ישי ולקחתי את לחמי" וגו', וכתיב: "ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל". מנין שמארכת ימיו של אדם? שנאמר בשלוח הקן, במצוה קלה שבתורה: "למען ייטב לך והארכת ימים"; קל וחומר לצדקה שהיא חמורה בתורה, מנין שהיא מביאה את האדם לחיי העולם הבא? שנאמר: "אשרי האיש אשר לא הלך" וגו', וכתיב: "אשרי שומרי משפט עושי צדקה" וגו'; מה אשרי האמור להלן בן העולם הבא, אף אשרי האמור כאן בן העולם הבא. מנין ששוות לתורה? שנאמר: "אם בחקותי תלכו", ואומר: "ונתתי שלום בארץ", ובצדקה הוא אומר: "והיה מעשה הצדקה שלום". ומנין שהתורה משולה בצדקה, שנאמר: "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות" וגו'. ומנין שהיא ממהרת להביא את ימות המשיח ואת ימות הגאולה? שנאמר: "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי" וגו'. ומנין שהיא מעלה ומושיבה את נותנה כנגד כסא הכבוד? שנאמר: "הולך צדקות ודובר מישרים" וגו' "הוא מרומים ישכון".

כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. ר' יודן בשם ר' אלכסנדרי: לעשות צדקה ומשפט, זו גמילות חסדים. רבנן אמרי: זו בקור חולים. ר' יהודה בר ר' סימון אמר: בתחלה צדקה ולבסוף משפט, הא כיצד? אברהם היה מקבל עוברים ושבים. משהיו אוכלין ושותין הוה אמר להו: ברך! אמרו ליה: מה נימא? אמר: ברוך אל עליון שאכלנו משלו. אם קבל עליו וברך, הוה אכיל ושתי ואזיל; ואם לאו, הוה אמר ליה: הב מה דעלך, והוה אמר ליה: מה אית לך עלי? אמר ליה: חד קשיטה דחמר בעשרה פולרין, וחדא ליטרא דקופר בעשרה פולרין, וחד עיגול דפיתא בעשרה פולרין. מאן יהב לך חמרא במדברא? מאן יהב לך קופר במדברא? מאן יהב לך פיתא במדברא? מאן יהב לך עיגולא במדברא? מן דהוה חמי ההיא עקתא דהוה עקי ליה הוה אמר: ברוך אל עליון שאכלנו משלו; הוי מתחילה צדקה ולבסוף משפט. למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר לו אין כתיב כאן, אלא דבר עליו וכו':

זה שאמר הכתוב: "ויקרא המלך לגבעונים והגבעונים לא מבני ישראל המה". דוד גזר עליהן; אמר דוד: ג' סימנין יש באומה זו: רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים. רחמנים, "ונתן לך רחמים". ביישנים, דכתיב: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם". גומלי חסדים, דכתיב: "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וגו'. כל מי שיש בו שלשה סימנין הללו, ראוי להדבק באומה זו, וכל מי שאין בו שלשה סימנין הללו אין ראוי להדבק באומה זו:

כתיב: "ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד". אמר ר' שמעון בן חלפתא: למה הדבר דומה? למלך שנשא מטרונא, והכניסה לו שני אריסין. אף המלך זקף לה כנגדן שני אריסין. אבדה מטרונא את שלה, אף המלך נטל את שלו. לאחר ימים עמדה מטרונא וקשטה עצמה והביאה שני אריסין, אף המלך מביא את שלו; אמר המלך: אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשה של מטרונא. כך את מוצא אברהם, נתן לבניו שני אריסין, צדקה ומשפט, שנאמר: כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. אף הקב"ה זקף להם כנגדן שני אריסין, חסד ורחמים, שנאמר: "ושמר ה' אלהיך לך [את הברית ואת החסד", ואומר: "ונתן לך רחמים" וגו']. איבדו ישראל את שלהן, שנאמר: "ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הגיעו"; אף הקב"ה נטל את שלו, שנאמר: "כי אם אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים". עמדו וכשרו עצמן והביאו אותן ב' אריסין, שנאמר: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"; אף הקב"ה מביא את שלו, שנאמר: "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש" וגו'. אמר: אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשו, שנאמר: "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים":