מ"ג בראשית יז א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


מ"ג בראשית יז · א · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא יהוה אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א יְהֹוָ֜ה אֶל־אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי־אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַהֲוָה אַבְרָם בַּר תִּשְׁעִין וּתְשַׁע שְׁנִין וְאִתְגְּלִי יְיָ לְאַבְרָם וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא אֵל שַׁדַּי פְּלַח קֳדָמַי וִהְוִי שְׁלִים׃
ירושלמי (יונתן):
וַהֲוָה אַבְרָם בַּר תִּשְׁעִין וּתְשַׁע שְׁנִין וְאִתְגְלֵי יְיָ לְאַבְרָם וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא אֵל שַׁדַי פְּלַח קֳדָמַי וֶהֱוֵי שְׁלִים בְּבִשְרָךְ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אני אל שדי" - אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה. לפיכך התהלך לפני ואהי' לך לאלוה ולפטרון. וכן כל מקום שהוא במקרא פירושו כך, די שלו [ס״א די יש לו] והכל לפי הענין (ב״ר מו:ג).

"התהלך לפני" - כתרגומו, פלח קדמי, הדבק בעבודתי.

"והיה תמים" - אף זה צווי אחר צווי, היה שלם בכל נסיונותי. ולפי מדרשו, התהלך לפני במצות מילה ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני (ב״ר שם ד). ד"א, והיה תמים, עכשיו אתה חסר ה' אברים, ב' עינים ב' אזנים וראש הגויה. אוסיף לך אות על שמך ויהיו מנין אותיותיך רמ"ח כמנין איבריך (תנחומא טז; נדרים לב:).

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

אל שדי — שם התואר, וטעמו "תקיף". וכן "כקול שדי" (יחזקאל א כד), "והיה שדי בצריך" (איוב כב כה), כי טעמו‏[1] כטעם "ושית על עפר בצר" (איוב כב כד). ושדי, על משקל "לבי דוי" (איכה א כב). ורבים פירשוהו מגזרת "שודד", שהוא מנצח ומתגבר.

וטעם להזכיר השם הזה בפרשה הזאת, לירא אברהם וימול. והנכון, כי השם הנכבד והנורא נקרא כנגדו, וזה שם התאר כנגד המעשה, כי העולם עומד על אלה שני השמות. והמבין סוד השם יאמין.

והיה תמים — שלא תשאל למה המילה:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אל שדי" - שני שמות כל אחד תאר לעצמו ופירוש "אל" תקיף מלשון אלי מואב (שמות טו טו) ופירוש "שדי" אמר רש"י שיש די באלהותי לכל בריה ובספר מורה הנבוכים (א סג) פירש הרב כלומר שאינו צריך במציאות מה שנמצא ולא בקיום מציאותו לזולתו אבל מציאותו תספיק בעצמה ורבי אברהם פירשו בשם הנגיד ז"ל מגזרת שודד כלומר מנצח ומשודד מערכות השמים וזהו הנכון כי היא מדת הגבורה מנהגת העולם שיאמרו בה החכמים (ב"ר לה ד) "מדת הדין של מטה" וטעם להזכיר עתה זה השם כי בו יעשו הנסים הנסתרים לצדיקים להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב ולפדותם במלחמה מיד חרב ככל הנסים הנעשים לאברהם ולאבות וככל הבאים בתורה בפרשת אם בחקותי (ויקרא כו ג-מו) ובפרשת והיה כי תבא (דברים כח א-סח) בברכות ובקללות שכולם נסים הם כי אין מן הטבע שיבואו הגשמים בעתם בעבדנו האלהים ולא שיהיו השמים כברזל כאשר נזרע בשנה השביעית וכן כל היעודים שבתורה אבל כולם נסים ובכולם תתנצח מערכת המזלות אלא שאין בהם שנוי ממנהגו של עולם כנסים הנעשים על ידי משה רבינו בעשר המכות ובקריעת הים והמן והבאר וזולתם שהם מופתים משנים הטבע בפירסום והם שיעשו בשם המיוחד אשר הגיד לו ולכן אמר עתה לאברהם אבינו כי הוא התקיף המנצח שיגבר על מזלו ויוליד ויהיה ברית בינו ובין זרעו לעולם שיהיה חלק ה' עמו וברצונו ינהיגם לא יהיו תחת ממשלת כוכב ומזל ודע וראה כי אברהם אבינו לא הזכיר בדבריו שם יו"ד ה' רק בצירוף השם הכתוב באל"ף דל"ת או בצירוף אל עליון עמו ויזכיר בעניניו "אלהים" וכן יאמר ה' אלהי השמים (להלן כד ז) ואמר ה' יראה (להלן כב יד) על מקום המקדש העתיד ויעקב הזכיר תמיד "אל שדי" (להלן מג יד מח ג) ומשה רבינו לא יזכיר כן לעולם ואם תזכה תבין זה כולו ממה שאמרו במסכת יבמות (מט) כל הנביאים נסתכלו באיספקלריא שאינה מאירה ולפיכך אמר ישעיה ואראה את ה' (ישעיהו ו א) ומשה נסתכל באיספקלריא המאירה ולפיכך אמר כי לא יראני האדם וחי (שמות לג כ) ואראה את ה' כתוב באל"ף דל"ת ועוד אזכיר זה בפרשת וארא (שמות ו ב) אם יראה אלהים בעניי

"התהלך לפני" - ללכת בדרך אשר אורה אותך כטעם אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו (דברים יג ה) כי המצוה לאחוז דרכו קודם שיורנו יאמר "התהלך לפני" והבא אחרי הצואה יאמר "אחרי ה' תלכו" והענין בשניהם ללכת אחרי השם לירא ממנו לבדו ולעשות מה שיצוה

"והיה תמים" - מצוה אחרת עוד בענין הזה כטעם תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים יח יג) אחרי אזהרת השם לא ימצא בך קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וגו' (שם יח י) והענין בשניהם שיאמין בלבו כי הקב"ה לבדו הוא בעל היכולת בתחילה ובסוף הוא היכול לעשות ולבטל ולא ישמעו אל מעוננים ואל קוסמים או למנחש ומכשף ולא יאמין שיבאו דבריהם על כל פנים אבל יגזור בלבו שהכל ביד עליון העליונים שהוא "אל" והוא "אל שדי" עושה טובה שלא היה במזל ומביא רעה בהיות המזל טוב ויפה כפי שיתהלך האדם לפניו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל (ישעיהו מד כה) וזהו שאמרו (שבת קנו) צא מאצטגנינות שלך וכו' ורש"י פירש והיה תמים היה שלם בכל הנסיונות ורבי אברהם אמר שלא ישאל על המילה למה והוא כטעם יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש (תהלים קיט פ) והנכון מה שפרשתי

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(א – ג)    למה נזכר פה שהיה אברם בן צ"ט שנה. למה הזכיר שם אל שדי. למה אמר התהלך לפני והיה תמים וכי עד עתה לא היה תמים. מה הוסיף בברית הזה על מה שכבר כרת עמו בברית בין הבתרים. למה נפל על פניו במראה זאת דוקא. ולמה אמר שנית וידבר אתו אלהים:

(א) "ויהי אברם בן תשעים וכו'". באשר רצה ה' שיהיה יצחק קדוש מרחם משחר ושיוכן להוליד גוי קדוש שיחול עליו הדבוק האלהי, הוצרך שיולד בהיות אברהם בן צ"ט שהוחלש כח החומר ע"י הזקנה וגבר כח הנפש, וגם שיולד בנס כי כן כל הנהגת ה' עם הנולד יהיה למעלה מן הטבע, וחוץ ממה שהוחלש החומר ע"י הזקנה הוסיף להחלישו ע"י המילה. ובזה הזרע אשר יוליד יגבר בו ענין הרוחני וכמ"ש במדרש קנמון אני מעמיד בעולם מה קנמון הזה כ"ז שאתה מזבלו ומעדרו הוא עושה פירות, כך משנצרר דמו משבטל יצרו וכו'. ר"ל שהקנמון כ"ז שיוסיפו לזבלו להחליש כח העצמי, ע"י גדול הקנמון והעבודות המתקנות אותו יגבר בו הריח והרוחניות, כך היה באברהם בטול כח הגוף ע"י הזקנה וכח היצר ע"י המילה, שעי"כ יתגדל רוחניותו וריחו, והיה צריך שיסמך המילה אל לידת יצחק שיולד יצחק סמוך למצוה מטפה קדושה, וז"ש במדרש זמן היה לו לאברהם אימתי שנתנה לו מילה. "ויאמר אליו אני אל שדי", לדעת הראב"ע נקרא בשם זה על ששודד המערכה ועושה נסים נסתרים, ולהנהגה זו צריך שיקדם מצות מילה שהוא נגד הטבע שנברא כך, וכן יתקן ה' את הטבע הכללית לטובת בחירו, ולדעת ר' סעדיה נקרא שדי שאמר לעולמו די, וכן אמר במדרש אני שאמרתי לעולמי די שאלמלא כן היו נמתחים והולכים, כי מצוה זו יורה שמעשי ה' לא נגמרו בשלמותם עד שצריך האדם לתקנם, וכמ"ש במדרש (תנחומא פ' תזריע) שהשיב ר"ע לטורנוסרופוס שמעשי בני אדם נאים ממעשה הקב"ה, וא"ל עוד שהתינוק יוצא עם שררו ואמו חתכתו, ר"ל שהקב"ה ברא את העולם בענין שיהיה בו פסולת וחסרונות כדי שהאדם יתקנם וישלים הבריאה, וכל דבר שנברא צריך תקון והאדם נברא לתקן את הכל ולהסיר את הערלה והקליפה והפסולת מכל מעשה בראשית, ובזה הוא משלים את הבריאה, וכמ"ש בב"ר (פ' ע"ט) ויקרא לו אל אלהי ישראל אמר אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים, וראשית מעשיו הוא המילה להסיר הערלה מגופו ולהתיש החומריות והתאוה להגביר כח הנפשי, ובזה משלים שם שדי, שהוא מורה שה' אמר לבריאותיו די, ואין יתרת ומום בבריאה, והערלה שהיא יתרת שעלה ביצירת האדם הוא בכונה כדי שהאדם ישלים א"ע ע"י מצות ה', וכמו שיתחיל בהשלמת עולמו הקטן ובהסרת הקליפה שבו, כן יעבוד עבודתו כל ימי חייו להשלים ולתקן ולהסיר הקליפה הנמצא בעולם הגדול עד שיושלם שם שדי שאמר לעולמו די, וע"ז אמר שמעשה בני אדם נאים ממעשה יוצר בראשית, כי כן רצה ה' שהוא ישלים את מעשיו, ויעשה מן החטין גלוסקאות בהסרת המוץ והסובין, ואמרו חז"ל החרדל צריך למתוק התורמוסין צריך למתוק החטין צריכים לטחון אפילו אדם צריך תקון, ועז"א "התהלך לפני", כי תהיה שותף עמי במעשה בראשית להשלים ולתקן הכל, וראשית מעשיך "והיה תמים", להסיר המום והערלה שבגופך:

 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

הנסיון השמיני: ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים. א"ל הקב"ה: עד עכשיו לא היית תמים לפני, אלא מול את בשר ערלתך והיה תמים, שהערלה היא חרפה, "כי חרפה היא לנו", והערלה היא טמאה מכל הטומאות, שנאמר: "כי לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא".

"כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם". התאנה הזו, בתחילה אורין אותה אחת אחת, ואחר כך שתים שתים ואחר כך שלש, עד שאורין בסלים ובמגרפות. כך בתחילה "אחד היה אברהם" (יחזקאל לג, כד), ואחר כך שנים, אברהם ויצחק; ואחר כך אברהם יצחק ויעקב, "פרו וישרצו" וגו'. מה התאנה הזו אין בה פסולת אלא עוקצה בלבד, העבר אותה ובטל המום, כך התהלך לפני והיה תמים, אין בך פסולת אלא הערלה; העבר אותה ובטל המום.

אני אל שדי. אני הוא שאמרתי לעולמי די, שאלמלא שאמרתי לשמים וארץ די, עד עכשיו היו מותחין והולכין. אני הוא שאין העולם ומלואו כדאי לאלהותי. אמר ר' לוי: למטרונא שאמר לה המלך: עברי לפני, ועברה לפניו, ונתכרכמו פניה. אמרה: תאמר שמצא בי מום? אמר לה המלך: אין ביך פסולת, אלא צפורן של אצבע קטנה שלך גדולה קמעא, העבירי אותה ובטל המום. כך אמר הקב"ה לאברהם: אין בך פסולת אלא הערלה בלבד, העבר אותה ובטל המום.

התהלך לפני והיה תמים וגו'. רבי ישמעאל אמר: אברהם כהן גדול היה, שנאמר: "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק". אמר: אם ימול מן האוזן אינו כשר להקריב, מן הפה אינו כשר להקריב, מן הלב אינו כשר להקריב; הוי אומר זה ערלת הגוף. רבי עקיבא אומר, ארבע ערלות הן: נאמר ערלה באוזן, "הנה ערלה אזנם"; ונאמר ערלה בפה, "ואני ערל שפתים"; ונאמר ערלה בלב, "וכל ישראל ערלי לב". ונאמר לו: "התהלך לפני והיה תמים"; אם ימול מן האוזן – אינו תמים, מן הפה – אינו תמים, מן הלב – אינו תמים. ומהיכן ימול ויהא תמים? הוי אומר זה ערלת הגוף. אם ימול מן האוזן אינו שומע, מן הפה אינו יכול לדבר, מן הלב אינו יכול לחשוב; הוי אומר זה ערלת הגוף. ר' הונא בשם בר קפרא אמר: ישב אברהם ודן גזרה שוה. נאמר ערלה באילן, ונאמר ערלה באדם; מה ערלה האמורה באילן – מקום שעושין פירות, אף ערלה האמורה באדם, מקום שעושין פירות. ר' חנינא בן פזי אומר: וכי כבר נתנו גזרות שוות לאברהם? אתמהא! אלא רמזה לו: "ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך" וגו'. אמר ר' תנחום: מסתברא הדא קרא, "וערל זכר"; וכי יש ערל נקבה? אלא ממקום שהוא ניכר אם זכר אם נקבה, משם מלין אותו:

נאמר ערלה באילן, "וכי תבואו אל הארץ וערלתם ערלתו". אין העץ האמור כאן אלא עץ הגפן, ואם אין כורתין את ערלתו, כל פירות שהוא עושה עוללות קטופים ולא טובים למראה; לאחר שכורתין אותו, פירות שהוא עושה טובים למראה ונבחר יינם להקריב על גבי המזבח. כך אבינו אברהם: עד שלא נמול, הפרי שעשה לא היה טוב במעשיו ונפסל מעל גבי המזבח; וכשנמול, הפרי שעשה טוב במעשיו ונבחר להקריב על גבי המזבח. מכאן אתה למד שכל מי שהוא מגיש את בנו למילה, כאילו כהן גדול מקריב מנחתו ונסכו על גבי המזבח. מכאן אמרו: חייב אדם לעשות משתה ושמחה באותו היום שזכה למול את בנו:

רבי אומר: גדולה מילה, שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר: התהלך לפני והיה תמים. אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שאמר הקב"ה לאברהם: התהלך לפני והיה תמים, אחזתו רעד, אמר: שמא יש בי דבר מגונה? כיון שאמר לו: "ואתנה בריתי ביני ובינך", מיד נתקררה דעתו. אמר רבי הושעיא: כל המתמים עצמו, שעה עומדת לו, שנאמר: התהלך לפני והיה תמים, "והיית לאב המון גוים". ר' אלעזר בן עזריה אומר: מאוסה היא הערלה שנתגנו בה רשעים, שנאמר: "כי כל הגוים ערלים". ר' ישמעאל אומר: גדולה מילה, שי"ג בריתות נכרתו עליה. ר' יוסי הגלילי אומר: גדולה מילה, שהיא דוחה את השבת החמורה. ר' יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה, שלא נתלה למשה רבינו אפילו שעה אחת. ר' נחמיה אומר: גדולה מילה, שהיא דוחה את הנגעים. גדולה מילה, שאילולי היא – לא ברא הקב"ה את עולמו, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים" וגו'. רבי יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה, שכל זכיות שעשה משה רבינו לא תלו לו בשעה שנתרשל מן המילה, שנאמר: "ויפגשהו ויבקש המיתו". אמר ר' יוסי: חס ושלום שמשה רבינו נתרשל מן המילה; אלא אמר: אמול ואצא – סכנה היא, שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים". אשהה שלשה ימים, הקב"ה אמר לי "שוב מצרים". אלא מפני מה נענש? מפני שנתעסק במלון תחילה, שנאמר: "ויהי בדרך במלון". דבר אחר: גדולה מילה ששקולה ככל התורה כולה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית". התהלך לפני והיה תמים (כתוב ברמז נ'):

למלך שהיה לו אוהב אחד קרתני, והיה מבקש לגדלו ולעשותו דוכוס, ולא היה יכול, שהיה בו פגם. אמר לו המלך: חגור לך זייני ואני עושה אותך דוכוס. אמר לו: אדוני המלך, הודיעני היאך אני אוזרה? אמר לו: כאשר הראיתיך כן עשה. כך אברהם, הקב"ה הראהו; זה שאמר הכתוב: "חגור חרבך על ירך גבור" וגו'. דבר אחר: למטרונא שנכנסה לשאול בשלום המלך. אמר המלך: כמה היא יפה! אלא שיש בה מום קימעא. אמרה לו: בבקשה ממך, אמור לי מה מום שלי. אמר לה: עשי צפרניך ואת שלמה. אמרה לו: איני יודעת ליטלן. פשט המלך את ידו ונטלן. כך אמר לו אברהם: העבר חרפתי. מיד "וכרות עמו הברית", וכתיב: "חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן":


  1. ^ טעם "בצריך", הבי"ת שורש, כמו "בצר".