מפרשי רש"י על בראשית יז א
| מפרשי רש"י על בראשית • פרק י"ז • פסוק א' | >>
• א • ב • ה • ו • ח • י • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כב • כג • כה • כו •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א יְהֹוָ֜ה אֶל־אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי־אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים׃
רש"י
"אני אל שדי" - אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה. לפיכך התהלך לפני ואהי' לך לאלוה ולפטרון. וכן כל מקום שהוא במקרא פירושו כך, די שלו [ס״א די יש לו] והכל לפי הענין (ב״ר מו:ג).
"התהלך לפני" - כתרגומו, פלח קדמי, הדבק בעבודתי.
"והיה תמים" - אף זה צווי אחר צווי, היה שלם בכל נסיונותי. ולפי מדרשו, התהלך לפני במצות מילה ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני (ב״ר שם ד). ד"א, והיה תמים, עכשיו אתה חסר ה' אברים, ב' עינים ב' אזנים וראש הגויה. אוסיף לך אות על שמך ויהיו מנין אותיותיך רמ"ח כמנין איבריך (תנחומא טז; נדרים לב:).
רש"י מנוקד ומעוצב
אֲנִי אֵל שַׁדַּי – אֲנִי הוּא שֶיֵּשׁ דַּי בֶּאֱלֹהוּתִי לְכָל בְּרִיָּה, לְפִיכָךְ "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי" וְאֶהְיֶה לְךָ לֶאֱלוֹהַּ וּלְפַטְרוֹן. וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא בַמִּקְרָא, פֵּרוּשׁוֹ כָּךְ: "דַּי שֶׁלּוֹ", וְהַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן (בראשית רבה מו,ג).
הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי – כְּתַרְגּוּמוֹ: "פְּלַח קֳדָמַי", הִדָּבֵק בַּעֲבוֹדָתִי.
וֶהְיֵה תָמִים – אַף זֶה צִוּוּי אַחַר צִוּוּי: הֱיֵה שָׁלֵם בְּכָל נִסְיוֹנוֹתַי. וּלְפִי מִדְרָשׁוֹ: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי" בְּמִצְוַת מִילָה, וּבַדָּבָר הַזֶּה תִּהְיֶה תָמִים, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָעָרְלָה בְךָ אַתָּה בַּעַל מוּם לְפָנַי (בראשית רבה מו,ג). דָּבָר אַחֵר: "וֶהְיֵה תָמִים" – עַכְשָׁו אַתָּה חָסֵר חֲמִשָּׁה אֵבָרִים: שְׁתֵּי עֵינַיִם, שְׁתֵּי אָזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה. מוֹסִיף אֲנִי אוֹת עַל שִׁמְךָ וְיִהְיוּ מִנְיַן אוֹתִיּוֹתֶיךָ מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה כְּמִנְיַן אֵיבָרֶיךָ (נדרים ל"ב ע"ב).
מפרשי רש"י
[א] שאוסיף לך אות אחת. פירוש כי קודם שנמול היה יכול להזהר מן החטא בכל האברים חוץ מן שתי עיניו, ופעמים אדם רואה דבר אסור שלא בכוונה, ושתי אזנים שומעים דבר רע שלא בכוונה. והערלה היה בו שהוא דבר נמאס, ואחר שנמול המליכו הקדוש ברוך הוא על כל רמ"ח איברים, שאף עינים ואזנים לא ישתמשו רק לדבר מצוה, כך פירש (רש"י) [הר"ן] במסכת נדרים (דף לב:). ואני אומר כי המילה שנתן הקדוש ברוך הוא לאברהם שהיה מושל על עינים ואזנים, ורצה לומר כי מתחלה כאשר ראה דבר רע היה צריך לכבוש יצרו שלא יהיה נמשך אחר יצרו, וכן באזנים אם שמע דבר רע היה צריך למשול על יצרו, אבל כשנמול היו אלו האברים ברשותו, והיה מולך עליהם, ולא היה צריך להתגבר על היצר, שהיה יצרו ברשותו: