מ"ג בראשית ה ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית ה · ג · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַֽיְחִ֣י אָדָ֗ם שְׁלֹשִׁ֤ים וּמְאַת֙ שָׁנָ֔ה וַיּ֥וֹלֶד בִּדְמוּת֖וֹ כְּצַלְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵֽׁת׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַחֲיָא אָדָם מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וְאוֹלֵיד בִּדְמוּתֵיהּ דְּדָמֵי לֵיהּ וּקְרָא יָת שְׁמֵיהּ שֵׁת׃
ירושלמי (יונתן):
וַחֲיָא אָדָם מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יַת שֵׁת דְדָמֵי לְאִקוּנֵיהּ וְלִדְמוּתֵיהּ אֲרוּם מִן קַדְמַת דְנָא אוֹלֵידַת חַוָה יַת קַיִן דְלָא דָמֵי לֵיהּ וְהֶבֶל אִתְקְטֵיל עַל יְדוֹי וְקַיִן אִטְרַד וְלָא אִתְיַיחְסוּ זַרְעִיתֵיהּ בְּסֵפֶר יֵיחוּס אָדָם וּבָתַר כֵּן אוֹלִיד יַת דְדָמֵי לֵיהּ וּקְרָא יַת שְׁמֵיהּ שֵׁת:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"שלשים ומאת שנה" - עד כאן פירש מן האשה (ב"ר)

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ומה טעם להזכיר: ויולד בדמותו כצלמו? שנתן בו השם כח תולדות להוציא דמותו, עד שידמה מעשהו לעליון. ולא הזכיר כן על קין והבל, גם לא הזכיר כמה שנים חיה קין, ובן כמה שנים היה כשהוליד בנו חנוך, בעבור שנמחה שם הבל גם קין במבול. והזכיר הריגת קין, להראות צדקת השם, ואם האריך אפו – הענישו בסוף, כטעם "ונקה לא ינקה" (שמות לד ז):

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויולד בדמותו כצלמו" - ידוע כי כל הנולדים מן החיים יהיו בדמות המולידים ובצלמם אבל בעבור שנתעלה האדם בדמותו וצלמו שאמר בו (לעיל ה א) בדמות אלהים עשה אותו פירש כאן שאף תולדותיו היו כן באותו הדמות המעולה ולא אמר זה בקין והבל כי לא רצה להאריך בהם אבל פירש כן בשת שהעולם הושתת ממנו או מפני שהאדם נברא בתכלית שלימות היצירה הגיד בשת כי היה כמוהו בכח וביופי

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו". הכתוב הזה לעד כי קין לא הולידו אדם ולא היה בדמותו כצלמו. ופרישתו מן האשה ק"ל שנה מיום שנברא היה לסבה כי הוצרך זמן כזה עד שיולדו ממנו וממנה הראויים להולד ואלו הן רוחין ושדין ולילין. וכמו שדרשו כל אותן ק"ל שנה שפירש אדם מן האשה רוחות נקבות היו מתחממות מאדם ויולדות זכרים, ורוחות זכרים היו מתחממין מן האשה ויולדים נקבות. וכן מצינו בנח שלא הוליד עד ת"ק שנה והיה לסבה, שאילו העמיד תולדות בן ע' או בן ק' שנה היה זרעו וזרע זרעו כלה קודם שיבא המבול וע"כ כבש הקב"ה מעינו ולא הוליד עד ת"ק שנה, כי היה יפת בנו הגדול נענש קודם בא המבול ול היה זוכה להנצל בנס הגדול ההוא, והוא הדין לשאר הדורות שהאריכו ימים שיש בכל אחד ואחד סבה אילו היינו יודעים ומשיגים אותה.


ודע כי חלק הכתוב חיי הראשונים בדורות ההם על ג' חלקים. האחד שהזכיר כמה שנים היו לו לאדם קודם שהוליד. הב' אחרי שהוליד את פלג. הג' שכלל את כלן. ואולם הטעם כנגד זמנו של אדם שהוא נחלק לג' חלקים, נערות בחרות זקנה.


ויש לך להתבונן כי הזכיר בכל הדורות שמאדם ועד נח בכל אחד מהם וימת ולא היה צריך כי כיון שנקנסה מיתה על אדה"ר בידוע שכל תולדותיו מתו כי הענפים נפסדים בהפסד השרש. אבל היה הענין להזכיר בכל אחד מהם וימת לפי שהיה ביניהם מקצת צדיקים כמתושלח וכיוצא בו, ואלמלא שהודיענו הכתוב והזכיר בכל אחד מהם וימת היה אדם חושב שנגזרו בגזרת המבול ולא מתו על מטתן כמות כל האדם, ולפיכך נהג בכלן מנהג אחד שהזכיר בכל אחד מהם וימת, ובסדר תולדות נח שהם מנח ואילך לא הזכיר וימת כלל שכבר עבר המבול ובידוע שמתו מיתת עצמן.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג) "ויחי אדם". ובכל זה כבר הוחל הקלקול לתקן שאדם שב בתשובה ופרש מן האשה ק"ל שנה ועמד בצדקו ואז הוליד את שת בדמותו כצלמו, שגם הוא נברא בצלם ובדמות והיה לב וסגולה, והגם ששאר כל בני אדם היו כקליפות היו כעלים החופפים על הפרי וכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, ולכן קרא שמו שת מלשון יסוד, כי צדיק יסוד עולם:


 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויחי אדם וגו'". עשה בימי חייהם שלשה חלוקות כי הזכיר בכולם מספר ימי חייהם קודם שהולידו ואח"כ כללם יחד, והזכיר בכולם וימת. ובפרשת נח לא הזכיר כי אם שתי חלוקות ולא הזכיר שם וימת. לפי שמי שהוא בלא בנים קרוי מת בחייו וכן הרשעים שאינן מולידין תולדות מעשים טובים נקראו בחייהם מתים, על כן הזכיר לשון ויחי על מספר הימים שחיו קודם שהולידו כי אעפ"י שהיו עדין בלא בנים מ"מ היו חייהם חיים מצד שכל השלשלת שהזכיר בפרשה זו ובפר' נח כולם היו צדיקים אדם שת וכו' וכן כולם, ואחר שהולידו נתוסף להם חיות מצד הבנים ע"כ הזכיר ויחי על הימים שחיו אחר שהולידו, וחזר וכללם יחד לומר כלם שוים לטובה, כי קודם המבול לא נמצא בהם חסרון רק המות הזה כמ"ש (איוב כא, יא) ישלחו כצאן עויליהם וגו' וכתיב (שם) יבלו בטוב ימיהם וגו'. ועוד הזכיר בכולם וימת להורות שכולם מתו על מטתם ולא נמחו במבול. אבל אחר המבול נשתנה העולם ולא היו כל ימיהם שוים לטובה ע"כ לא חזר וכללם יחד גם לא הזכיר וימת כי היו חסרונות בכולם זולת המות ועוד שאחר המבול א"צ להזכיר וימת כי פשיטא שמתו ומי גבר יחיה ולא יראה מות. וקרוב בעיני לומר שכל השלשלת שהזכיר היו נביאים כי מי הגיד ללמך שבן זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו וכן שם בן נח וכך חנוך ומתושלח ועבר והם בנין אב על כולם.

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו. מכאן אתה למד שלא היה קין לא מזרעו ולא מדמותו ולא מצלמו, עד שנולד שת. רבי שמעון אומר: משת עלו ונתיחסו כל הדורות של צדיקים וכו'. ר"מ אומר: גלוי בשר ערוה היו מהלכין כבהמה וכו'. רבי יהושע אומר: המלאך אש לוהט, והאש בא בבעילה בבשר ודם ואינה שורפת הגוף? אלא משעה שנפלו ממקום קדושתן, כחן וקומתן כבני אדם ולבושן גוש עפר. ר' צדוק אומר: מהם נולדו הענקים, "הנפילים היו בארץ". ר' יהושע בן קרחה אומר: ישראל נקראו בני אלהים, "בנים אתם" וגו', והמלאכים נקראו בני אלהים, שנאמר: "ברן יחד" וגו', ואלו עד שהיו במקום קדושתן נקראו בני אלהים.

ויולד בדמותו. מלמד שנולד מהול:

<< · מ"ג בראשית · ה · ג · >>