רבינו בחיי על בראשית ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על בראשית · ה · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

"זה ספר תולדות אדם". פי' הרמב"ן ז"ל כי ירמוז לכל התורה כלה כי כל התורה כלה ספר תולדות אדם. שאם לא כן למה אמר ספר והיה לו לומר אלה תולדות אדם כלשון (בראשית כה, יב): "ואלה תולדות ישמעאל", (שם, יט) "ואלה תולדות יצחק ע"כ". ויתכן לומר במלת ספר שהיא החכמה והוא מלשון ספר וספור הנזכר בספר יצירה שהם שמות אל החכמה העליונה. ויגיד הכתוב זה ספר שהיתה החכמה ראויה שתהיה תולדותיו של אדם, כי אין בניו של אדם הגופיים תולדותיו העקריים כי אם ספר החכמה שהרי אפשר לעולם שיתישב ע"י אחרים, וכמו שאמר בן עזאי ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים. ובאר הכתוב עוד כי ספר זה שהוא החכמה ראוי הוא שיתיחס אל האדם לפי שבדמות אלהים עשה אותו. ואימתי עשה אותו ביום ברא אלהים אדם. והבן זה למה הוצרך להזכיר אדם שני פעמים.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"זכר ונקבה בראם". הנפש והשכל כי הם העקר בלמוד החכמה כי הגוף אינו נחשב לכלום אבל הוא כלי להם.

"ויברך אותם". ברכם ברבוי ותוספת חכמה.

"ויקרא את שמם אדם". כי אין האדם נקרא אדם רק בסבת הנפש והשכל שאלמלא הם נמשל כבהמות נדמה. ואחר שהיה בצלם אלהים היה לו להוליד בצלמו ובדמותו וכן עשה כי הוליד השכל והחכמה אשר כנהו בשת, לפי שהשכל עקר ויסוד הכל מלשון אבן שתיה כשם שהיה שת בנו עקר כל התולדות וראש לכל הצדיקים.

ועוד נראה לומר זה ספר תולדות אדם כי הכונה על שת שיזכיר בפרשה. ולפי שב' הבנים שהיו לו האחד נהרג והב' נתקלל ונתקיים זרעו בשת אמר עליו זה ספר תולדות אדם כי הוא לבדו תולדותיו החשובים. ואע"פ שכבר הגיד הכתוב עד עתה תולדות רבות לקין לא היו תולדותיו של אדם כי אם תולדות חוה מרוכב הנחש,הוא סמאל, והם חנוך ועירד ולמך. ומהם חתומים בשם אל כשמות המלאכים והם מחוייאל ומתושאל. ועל תולדות אלה של קין אמר הכתוב ויראו בני האלהים את בנות האדם. כי היו בני האלהים לא בני אדה"ר. וע"ז דרשו רז"ל זה ספר תולדות אדם אלו תולדות אדם ואין הראשונים תולדות אדם ומה הן אלוהות כי לכך קראן אלוהות לפי שכולן נולדו מקין שנולד מחוה מכח אל נכר, והבן זה.

ובמדרש זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלהים אדם למדך שכיון שנברא אדם העמיד תולדות. זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם. מכאן שהאשה ג"כ נקראת אדם כי היא מכלל המין האנושי ויש לה עקר גדול וכן כתוב בפירוש כתפארת אדם לשבת בית. ויש לך לקנות לב במלות זכר ונקבה בראם כי כן כתוב וייצר ה' אלהים וכתוב (דה"א ד) המה היוצרים, כי נשמת הזכר מן הזכר ונשמת הנקבה מן הנקבה. ומטעם זה נזדווג לה נחש לחוה ולא לאדם לפי שנשמתה מן המדה המקבלת מצפון שהוא השמאל, וזה שתמצא בספר הבהיר בסופו אמר הנחש הואיל ונשמתה מצד צפון אסיתנה מהרה ע"כ.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו". הכתוב הזה לעד כי קין לא הולידו אדם ולא היה בדמותו כצלמו. ופרישתו מן האשה ק"ל שנה מיום שנברא היה לסבה כי הוצרך זמן כזה עד שיולדו ממנו וממנה הראויים להולד ואלו הן רוחין ושדין ולילין. וכמו שדרשו כל אותן ק"ל שנה שפירש אדם מן האשה רוחות נקבות היו מתחממות מאדם ויולדות זכרים, ורוחות זכרים היו מתחממין מן האשה ויולדים נקבות. וכן מצינו בנח שלא הוליד עד ת"ק שנה והיה לסבה, שאילו העמיד תולדות בן ע' או בן ק' שנה היה זרעו וזרע זרעו כלה קודם שיבא המבול וע"כ כבש הקב"ה מעינו ולא הוליד עד ת"ק שנה, כי היה יפת בנו הגדול נענש קודם בא המבול ול היה זוכה להנצל בנס הגדול ההוא, והוא הדין לשאר הדורות שהאריכו ימים שיש בכל אחד ואחד סבה אילו היינו יודעים ומשיגים אותה.


ודע כי חלק הכתוב חיי הראשונים בדורות ההם על ג' חלקים. האחד שהזכיר כמה שנים היו לו לאדם קודם שהוליד. הב' אחרי שהוליד את פלג. הג' שכלל את כלן. ואולם הטעם כנגד זמנו של אדם שהוא נחלק לג' חלקים, נערות בחרות זקנה.


ויש לך להתבונן כי הזכיר בכל הדורות שמאדם ועד נח בכל אחד מהם וימת ולא היה צריך כי כיון שנקנסה מיתה על אדה"ר בידוע שכל תולדותיו מתו כי הענפים נפסדים בהפסד השרש. אבל היה הענין להזכיר בכל אחד מהם וימת לפי שהיה ביניהם מקצת צדיקים כמתושלח וכיוצא בו, ואלמלא שהודיענו הכתוב והזכיר בכל אחד מהם וימת היה אדם חושב שנגזרו בגזרת המבול ולא מתו על מטתן כמות כל האדם, ולפיכך נהג בכלן מנהג אחד שהזכיר בכל אחד מהם וימת, ובסדר תולדות נח שהם מנח ואילך לא הזכיר וימת כלל שכבר עבר המבול ובידוע שמתו מיתת עצמן.

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויהי כל ימי חנוך חמש וששים שנה ושלש מאות שנה". היו כל ימי חייו שס"ה שנים כמנין ימות החמה לא פחות ולא יותר, כי הצדיק הזה ידע והשיג מהלך השמש וכחותיו העצומים והכיר בחכמתו כי יש סבה עליונה על הכל ונדבק בה. וכבר הודעתיך למעלה כי יש מאורות למאורות וכלן נמשכים מן האור העליון אשר הצדיק הזה זכה אליו, וזהו שהזכיר בו לשון ויהי מה שלא תמצא בדורות הראשונים שלא הזכיר באחד מהם אלא ויהיו, כדי לרמוז שנתעלה באור העליון שכתוב בו יהי אור ויהי אור. ומצינו גם במשה ע"ה כלשון הזה, הוא שכתוב ויהי משה בהר, ומזה זכה לאור התורה שנתנה על ידו וזכה לקרון עור פנים, והבן זה.

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויתהלך חנוך את האלהים". מעלת מדת התהלכות לא יזכר רק בצדיקים כגון חנוך נח ואברהם, הוא שהזכיר כאן בחנוך ויתהלך חנוך. וכתיב בנח (בראשית, ו) "את אלהים התהלך נח" וכתיב באברהם (בראשית, יז) "התהלך לפני". וכלן השיגו מהלך השמש וכחותיו הגדולים המורים על שלטנות אדון הכל ורוממותו יתברך כמו שאני עתיד לכתוב בע"ה בפסוק את האלהים התהלך נח. והנה חנוך דבק באור עליון שממנו נבראו ונמשכו המאורות ביום רביעי, והוא נזכר בבראשית ה' פעמים והתנוצץ לשבעה אורים. וכן ה' חומשי תורה הם נחלקים לשבעה. וכנגד ז' אורים אלו היתה המנורה בשבעה קנים והיתה מקשה רמז לאחדות, ושבעה אורים אלו הם הנקראים צרור החיים והצדיק הזה דבק בהם כי מצא חן בעיני ה' וראוי היה לכך כי היה שביעי לדורות והיה כנגד יום הז' שהוא יום החיים שכלו שבת ומנוחה לפיכך זכה לחיי עד.

והנה חצי השם הזה נקשר עם חצי השם של מטטרון כי מעודו השתדל לדעת אותו ולהשיג ענינו עד שהשיגו ודבק בו, ולפי שדבק בו נשתנה גופו ושמו כי נהפך בשרו ללפיד אש, ונקרא שמו מטטרון בשמו כי הדבק בדבר נקרא על שם הדבר שהוא דבק בו לפי שנעשה כאלו הוא והוא אחד. ומה שאמר ואיננו הוא מלשון רז"ל א"ל אין שהוא הודאת הדבר וקיומו. וכן בתרגום מדוקדק ואיתוהי אריה לא אמית יתיה, והלקיחה הזאת לתגמול גדולה ומעלה שאין כמוה. ומכאן רמז לגן עדן ולהשארות הנפש ושהיא קיימת נצחית. גם זה ראיה גדולה שאלולי לא חטא אדם היה קיים נצחי לעולם בגוף ובנפש. וכן מצינו לשון לקיחה ג"כ באליהו הוא שכתוב (מלכים ב, ב) "אם תראה אותי לקח מאתך".

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויולד בן ויקרא את שמו נח". חשבון עשרה הוא עקר העולם וקיומו. והנה נח היה עשירי לאדם וראוי להתקיים בו העולם, ולפי שהדורות ההם היו עתידין להמחות במבול ואין בהם קורא בשם ה' זולתי נח ע"כ לא תמצא בכלם זכרון בן ולא זכרון שם עד שבא נח והזכיר בו הכתוב ויולד בן ויקרא את שמו נח. ומלת בן נגזרת מבנין כי העולם נבנה ונתקיים, גם עקר הדבר וקיומו נקרא שם כענין שכתוב (משלי, י) "ושם רשעים ירקב", כי אין ענין רקבון נופל על השם כי השם אינו דבר אבל הכונה על עצמו ועקרו שישלוט בו רקבון.

ומה שקרא את שמו נח היה לו לקרותו מנחם לפי הענין שאמר זה ינחמנו ממעשנו. אבל יתכן לפרש כי המ"ם מובלעת ועקר השם הוא נחם כענין שכתוב (זכריה, יא) "לאחד קראתי נעם ולאחד קראתי חבלים". כי כן משפט הכתובים בהרבה שמות לקצר המלה, ויהיה טעם הקצור כדי שיהיה שם נח כולל חן כמו שנאמר ונח מצא חן בעיני ה'. ומפני שהיה נח עשירי והעשירי קדש לה' ע"כ הזכיר בו מלת זה כלשון (שמות, טו) "זה אלי ואנוהו". כלומר זה ינחמנו בזכות זה. ולפי שמלת זה כוללת שתי כונות אלו נכתבו במלת זה שני טעמים. ואל יהא דבר זה קל בעיניך שכל התורה כלה רמיזות וענינים שכליים נאמרים בהשגחה גמורה למי שמתבונן בספר תורת האלהים. וע"ז דרשו רז"ל שגם הטעמים שבתורה נתנו מסיני והוכיחו זה ממה שכתוב (נחמיה, ח) "ושום שכל ויבינו במקרא". ודרשו כן ושום שכל אלו הפסוקים, ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים.

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויחי למך שתים ושמונים שנה ומאת שנה". תמצא בחשבון מכוון מאדם ועד נח אלף נ"ו שנה אם אתה מונה שנות כל התולדות, שהרי אדם בן ק"ל שנה כשהוליד לשת, ק"ה שנים לשת כשהוליד את אנוש, צ' שנה לאנוש כשהוליד את קינן, ע' לקינן כשהוליד את מהללאל, ס"ה למהללאל כשהוליד לירד, קס"ב שנים לירד כשהוליד לחנוך, ס"ה שנים לחנוך כשהוליד למתושלח, קפ"ז שנים למתושלח כשהוליד ללמך, קפ"ב שנים ללמך כשהוליד לנח, וחשבון זה עולה בכוון אלף נ"ו שנה שמאדם ועד נח. ואדם חי תתק"ל שנה א"כ לא ראהו נח אבל ראהו למך אביו, שהרי כשנולד למך היה לו לאדם תתע"ד שנים א"כ לתשלום תתק"ל שנים שחי אדם הם נ"ו שנים. הרי לך כי למך בן נ"ו שנה כשראה לאדם הראשון.