מ"ג בראשית ג יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג בראשית ג · יט · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
בְּזֵיעֲתָא דְּאַפָּךְ תֵּיכוֹל לַחְמָא עַד דְּתִתָּתַב לְאַרְעָא דְּמִנַּהּ אִתְבְּרִיתָא אֲרֵי עַפְרָא אַתְּ וּלְעַפְרָא תְּתוּב׃
ירושלמי (יונתן):
בְּלֵיעוֹת כַּף יְדָךְ תֵּיכוֹל מְזוֹנָא עַד דְתֵיהֲדוֹר לְעַפְרָא דְמִינָהּ אִיתְבְּרִיאַת אֲרוּם עַפְרָא אַנְתְּ וּלְעַפְרָא תְּתוּב דְמִן עַפְרָא אַנְתְּ עָתִיד לְמֵיקוּם לְמִתַּן דִינָא וְחוּשְׁבְּנָא עַל כָּל מַה דַעֲבַדְתְּ בְּיוֹם דִינָא רַבָּא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"בזעת אפיך" - לאחר שתטרח בו הרבה

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ – לְאַחַר שֶׁתִּטְרַח בּוֹ הַרְבֵּה.

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

וטעם בזעת אפך — שהוא צריך לטרוח לזרות ולטחון וללוש ולבשל, ולא כמאכל הבהמות. ופירוש בזעת, ידוע מדבריהם ז"ל, והוא על משקל 'שינה', ושרשו י.ז.ע, וכמוהו: "לא יחגרו ביזע" (יחזקאל מד יח), עד שיבואו לידי זיעה.

ואחר שידענו שהאדם נברא מהד' שרשים, מה טעם כי ממנה לקחת? והתשובה, כי העצמות תולדותם מהעפר, ועל כן הם כבדות ואין להם הרגשה, והם מוסדי הגוף; הלא תראה, "ותקרבו עצמות עצם אל עצמו" (יחזקאל לז ז), כי הם דמות בית בנוי, ואחר כן "והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם בעור" (שם). וכן "והעליתם את עצמותי" (שמות יג יט):

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואל עפר תשוב. הכונה הוא בסוד הכתוב שהזכיר אליהוא על תשובות באנשי און והמשכיל יבין. וזהו שאמר במדרש ואל עפר תשוב תבא אין כתיב כאן אלא תשוב מכאן רמז לתחיית המתים שכבר הזכיר עד שובך. ואפשר לומר ואל עפר תשוב שירמוז לאותו שעתיד לומר ואנכי עפר ואפר.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואל עפר תשוב" כמו שהעידותי בך כשצויתי ואמרתי ביום אכלך ממנו מות תמות שתהיה מוכן אל המות בסוף:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יט)" בזעת אפיך תאכל לחם". כי תצטרך לכמה מלאכות הקודמות ללחם, והם מקבילים נגד המוץ והסובין שערבת בכחות נפשך, וכמו שנשא ע"ז משלו בישעיה (סי' כ"ח) במ"ש הכל היום יחרוש החורש לזרוע, שדמה עבודת הנפש אל עבודת האדמה להוציא לחם, עיי"ש באורך, וזה יהיה עד שובך אל האדמה, כי לא תוכל הנשמה האלהית להתפשט מן הגויה עד יום המות שאז ישוב העפר אל הארץ והרוח תשוב אל האלהים, ומ"ש עד שובך אל האדמה הוא הקבורה שקוברין אותו באדמה שמשם לוקח, ומ"ש כי עפר אתה הוא שאחר הקבורה יתבלה הגוף ויתפרד אל יסודותיו, וחלק העפר ישוב לעפר, ומ"ש ואל עפר תשוב פי' במדרש אמר רשב"י מכאן רמז לתחה"מ, כי יש צדיקים שלא ישלוט בם רמה ותולעה, ואדם בעצמו לא נתבלה גופו כמ"ש במעשה דר' בנאי, כפי משלו, אך כבר אמרו חז"ל במעשה דהנהו קפולאי (שבת דף קנ"ו) שקודם תחה"מ יחזרו לעפר, וז"ש ואל עפר תשוב, עת תשוב לבוא שנית אל העוה"ז בעת התחיה צריך תחלה שתהיה עפר, וממנה יצמח בנין חדש מתוקן כמו שהיה קודם החטא:


 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"בזעת אפך תאכל לחם". יש סמך מכאן לדברי הרופאים האומרים שקודם כל אכילה צריך האדם לעסוק באיזו מלאכה המחממת את בעליה כי זה עוזר אל העיכול, וכמ"ש (תהלים קכח.ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. זש"ה בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. כי עצבון הוא לשון מלאכה כמו שאמר באיוב (י.ח) ידיך עצבוני ויעשוני. ובאמרו כל ימי חייך הורה שיאכל כדי חייו לבד ולא ידרוש אחר המותרות כי מה יתרון לו שיעמול לרוח.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

עד שובך וגו'. טעם שנתן ב' טעמים כי ממנה וגו' כי עפר וגו'. להיות שטעם ממנה לוקחת אינו טעם מספיק לשוב אל האדמה כי הלא קודם שחטא גם כן היה בבחינה זו ולא נגזר עליו לשוב למקום שממנו לוקח לזה נתן טעם ב' באומרו כי עפר אתה וגו'. הכוונה בזה כי אם היה ניצול מהחטא בשכר קיום מצות ה' היה ה' מגביר בו צד הרוחניות ויהיה גופו מזדכך ויתהפך החומר ויעשה צורה בהתגברות חלק הרוחני, מה שאין כן אחר שחטא גרם ב' דברים הפליג חלק החומר שבו והגשימו והוחלט ממנו התהפכותו לצורה, גם הוחשך מאור הרוחני שבו ואין בו כח להאיר לבחינת החומר לעשותו צורה, והוא אומרו, כי, פירוש טעם שאני אומר לך עתה שתשוב אל האדמה שלוקחת ממנה ולא מקודם לזה כי עפר אתה, פירוש העמדת עצמך במדת עפר שהוגשמת מצד מעשיך שלא שמרת המצוה שבאמצעותה היה הזיכוך, וכיון שכן, כי כל מקור יקו למקורו ושוב ישוכ אליו והוא מקור גולמו הוא מן האדמה לוקח. וטעם אומרו ואל עפר תשוב נתכוין עוד לומר כי לא מלבד שישוב אל האדמה אלא שיהיה נרקב גופו ויעשה הוא עצמו עפר. וכן העמידו פירוש הפסוק במסכת שבת (קנב.) במעשה דהנהו קפולאי דר"נ:

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ששה דברים סימן יפה לחולה. עיטוש, דכתיב: "עטישותיו תהל אור". זיעה, דכתיב: בזעת אפיך תאכל לחם. שלשול, דכתיב: "מהר צועה להפתח" וגו'. קרי, דכתיב: "יראה זרע יאריך ימים". שינה, דכתיב: "ישנתי אז ינוח לי". חלום, דכתיב: "ותחלימני והחייני".

עד שובך אל האדמה. א"ל: קומץ עפר שנבראת ממנו, לא גזולה היא בידך?

כי עפר אתה ואל עפר תשוב. מכאן רמז לתחית המתים מן התורה; "כי עפר אתה ואל עפר תלך" לא נאמר, אלא תשוב.

הנהו קפולאי דהוו מקפלי בארעא דרב נחמן בר יצחק. נחר בהו רב אחאי בר יאשיה. אמרו ליה לרב נחמן: נחר בן גברא. אתא אמר ליה: מנו מר? אמר ליה: אנא אחאי בר יאשיה. אמר ליה: ולא אמר רב מרי, עתידין צדיקי דהוו עפרא? אמר ליה: ומנו מרי? דלא ידענא ליה. [א"ל] הכתיב: "וישוב העפר על הארץ"? אמר ליה: דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי, דכתיב: "ורקב עצמות קנאה"; מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין, ושאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבין. אחזייה דאית ביה מששא. אמר ליה: ליקום מר לגו ביתא. אמר ליה: גלית אדעתיך דאפילו נביאי לא אקרו לך, דכתיב: "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם". אמר ליה, והכתיב: כי עפר אתה ואל עפר תשוב? ההוא שעה אחת קודם תחיית המתים:

<< · מ"ג בראשית · ג · יט · >>