מ"ג בראשית ג כ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג בראשית ג · כ · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויקרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל חי

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כׇּל־חָֽי׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּקְרָא אָדָם שׁוֹם אִתְּתֵיהּ חַוָּה אֲרֵי הִיא הֲוָת אִמָּא דְּכָל בְּנֵי אֲנָשָׁא׃
ירושלמי (יונתן):
וּקְרָא אָדָם שׁוּם אִיתְּתֵיהּ חַוָה אֲרוּם הִיא הֲוַת אִימָא דְכָל בְּנֵי נְשָׁא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויקרא האדם" - חזר הכתוב לענינו הראשון ויקרא האדם שמות ולא הפסיק אלא ללמדך שעל ידי קריאת שמות נזדווגה לו חוה כמו שכתוב ולאדם לא מצא עזר כנגדו לפיכך ויפל תרדמה וע"י שכתב ויהיו שניהם ערומים סמך לו פרשת הנחש להודיעך שמתוך שראה אותם ערומים וראה אותם עסוקים בתשמיש נתאוה לה ובא עליהם במחשבה ובמרמה

"חוה" - נופל על לשון חיה שמחיה את ולדותיה כאשר תאמר מה הוה לאדם (קוהלת ב) בל' היה

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וַיִּקְרָא הָאָדָם – חָזַר הַכָּתוּב לְעִנְיָנוֹ הָרִאשׁוֹן (לעיל ב,כ): "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת". וְלֹא הִפְסִיק אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁעַל יְדֵי קְרִיאַת שֵׁמוֹת נִזְדַוְּגָה לוֹ חַוָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", לְפִיכָךְ "וַיַּפֵּל תַּרְדֵּמָה". וְעַל יְדֵי שֶׁכָּתַב "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרֻמִּים" סָמַךְ לוֹ פַּרְשַׁת הַנָּחָשׁ, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁרָאָה עֶרְוָתָהּ וְרָאָה אוֹתָם עֲסוּקִים בְּתַשְׁמִישׁ נִתְאַוָּה לָהּ, וּבָא עֲלֵיהֶם בְּמַחֲשָׁבָה וּבְמִרְמָה.
חַוָּה – נוֹפֵל עַל לְשׁוֹן "חַיָּה" שֶׁמְּחַיָּה אֶת וְלָדוֹתֶיהָ. כַּאֲשֶׁר תֹּאמַר (קהלת ב,כב): "מֶה הֹוֶה לָאָדָם" בִּלְשׁוֹן "הָיָה".

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויקרא. חוה — הוי"ו והיו"ד מתחלפים; וכן: "הנה יד ה' הויה" (שמות ט ג); "ואתה הוה להם למלך" (נחמיה ו ו). ולא קראה ביו"ד, כי מה הפרש יש בין שמה ובין שם החיות?:

אם כל חי — מבני אדם:

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויקרא האדם שם אשתו חוה. ע"ד הפשט מלת חוה פירושה מדברת מלשון (איוב טו) אחוך שמע לי והיה זה מחכמתו הגדולה בקריאת השמות. וקראה כן כי כן הבין בטבעה שהיא דברנית ומכאן ראוי להיות כל הנשים דברניות. ואמר כי היא היתה אם כל חי כלומר חי המדבר להוציא שאר בעלי חיים שאין להם שכל והדבר אין בהם.


וע"ד המדרש שם אשתו חוה מלשון חויא ומפני שקראה כן לכך נזדווג לה נחש ומכאן למדו רז"ל שהשם גורם.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"חוה" שצריכה לחיות ולגדל הבנים בחטאה:

" כי היא היתה אם כל חי" אע"פ שזה יקרה גם לשאר הנשים מכל מקום היא לבדה בזה השם כי היא היתה ראשונ' לכלן:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(כ – כד)    למה נתן לה עתה שם חוה. ולמה הסמיך לזה מה שעשה להם כתנות עור: מז"ש הן האדם היה כאחד ממנו. איך יתיחס להשי"ת או למלאכים ידיעה זו שחטא בה האדם. ואם זה מעלה למה הזהירו ממנו ורחק אותו עי"כ מעץ החיים. ולמה כפל וישלחהו מגן עדן ויגרש את האדם. ומי הם הכרובים ולהט החרב שנלחצו המפרשים בענינם:

(כ) "ויקרא האדם שם אשתו חוה". כאשר ראה אדם כי אשתו יעצתו להרשיע, ראה שאין ראוי להקרא שמה אשה כבראשונה, כי לא השיג ממנה עזר כראוי. וקרא שמה חוה מצד שהיא היתה אם כל חי, כי מעתה לא יושג ממנה העזר רק להוליד בנים, שכן היו נקבות כל בע"ח רק לקיום המין, וע"כ אמרו חז"ל שפירש אדה"ר ממנה ק"ל שנים, וגם שאחר אכילת עץ הדעת התחיל להשתמש בשכל המעשיי והיה יכול לתקן צרכי הבית בעצמו, והיא לא היתה רק להקים זרע:


 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי היא היתה אם כל חי". למה קרא לה שם עכשיו אחר החטא ועוד חיה היה לו לקרותה. ונראה כי קודם החטא נקראת חיה על שם אם כל חי ואחר החטא שגרמה מיתה לדורות הוחלף שמה מן חיה לחוה כי חוה נגזר מן לשון חויא דהיינו נחש, ובא הכתוב לתרץ למה לא קראה נחש בפירוש אלא לפי שקודם זה היתה אם כל חי. ונקראה חיה, על כן בהחליפו שמה לא הוצרך להחליף כי אם יו"ד בוי"ו כדי שישאר רושם שם ראשון במקומו.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויקרא האדם שם וגו'. יש לתת לב למה לא קרא לה שם בשעה ראשונה קודם כל מעשה אשר נעשה. דע כי זאת האשה כבר נתעלית לשבח וקרא לה ה' שם יחד עם בעלה כאומרו ויקרא את שמם אדם שם לתהלה ולתפארת כי שם זה אדם הוא שם מעולה, וכמאמר הנביא (יחזקאל לד) אדם אתם ואמרו ז"ל (ב"מ קיד:) אתם קרויים אדם וכו':

ומעתה אין מקום לאדם לקרות שם לחוה, מה שאין כן אחר מעשה ששמעה לדברי מסית והזידה בעץ הדעת ירדה מבחינתה וחסרה שם המעולה. וכן מדה זו בעולם שכל שיזיד אדם יחסר שמו כאומרו (משלי י) ושם רשעים ירקב רחמנא ליצלן, לזה בא האדם וקרא לה שם על מעשיה שהיתה אם כל חי. והגם שגם שאדם חטא כבר כתבתי למעלה ששוגג היה בדבר:

ועוד גם לו הוכרה ירידה לפי שעה. שקרא לו הכתוב כאן האדם ג' או ד' פעמים. ויש לך לדעת כי בחינת האדם היא פחותה מבחינת שם אדם כאמור במסכת עבודה זרה (ג.) וזה לשונם אמר ר"י (הגי' בגמ' ר"מ אולם התוס' בסנהד' נט. כת' וי"ם דג' ר' ירמיה, הגה) אשר יעשה אותם האדם וגו' כהנים ולוים לא נאמר וכו' אפי' גוי העוסק בתורה וכו' והקשו רש"י ותוספות מאמר זה עם מאמר רבי שמעון בר יוחאי שאמר אתם קרויים אדם וכו' ותרצו התוספות שיש הפרש ומעלה בין אדם להאדם כי אדם הוא הגדול והמשובח וכו'. והגם שרש"י ז"ל כתב (סנהד' נט.) שחולקים התנאים עם כל זה דברי התוספות עיקר כי מצינו בפירוש בדברי רשב"י שמחלק כדברי התוספות. וטעם הדבר הוא כי אדם הוא בחשבונו מ"ה ושמו של הקב"ה הוי"ה במילוי אלפי"ן יעלה כן ובתוספת הה"א תאבד הכוונה הרמוזה, ולזה קרא לו האדם אחר שחטא אבל לא נשאר בירידה זו שמצינו לו שחזר ה' וקראו אדם דכתיב וידע אדם עוד את אשתו וחזר למעלתו כי חטאו שוגג הוא:

עוד יש לומר טעם קריאת שם אחר כל המעשה. וקודם יש להעיר למה יתיחסו אליה החיים ולא יתיחסו אל האדם כי גם הוא אב כל חי. עוד יש להעיר כי לטעם האמור היה צריך לקרותה חיה ולא חוה. אכן הכוונה היא להיות שנתחדשו בה ב' דברים, הא', ששמעה דברי המסית קרא אותה על שמו והוא אומרו חוה מלשון חויא שהוא הנחש, וכמו כן הובא בספר הזוהר (ז"ח בראשית י"ט), והב' שנגזר עליה לילד בעצב לזה קרא לה חוה ולא קראה חויא לרמוז כי היא היתה אם כל חי כיון שהיא סובלת העצבון של הריון ושל לידה לה יאתה להתיחם אם כל חי ולא לאדם. ולא אמר הכתוב אלא טעם שהוא בלתי מוחש במשמעות השם כי רמז החויא ניכר הוא בשם. גם סמך הדבר למעשה הנחש יגיד הדבר:

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויקרא האדם שם אשתו חוה. נתנה לו לחיותו, ומיעצתו כחויא. דבר אחר: חיוה לה כמה דורות אבדה. אמר ר' אחא: חויא חויך, ואת חויא דאדם.

כי היא היתה אם כל חי. ר' שמעון בן אלעזר אמר: עם כל חי. תני: העשיר עולה עמו, העני אינה יורדת עמו. ר' סימון אומר: אם כל חי, אמן של כל החיים, דאמר ר' סימון: כל ק"ל שנה שפירשה חוה מאדם היו רוחות הזכרים מתחממין בה והיא יולדת מהן, ורוחות נקבות מתחממות מאדם ויולדות ממנו. הדא הוא דכתיב: "אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם", בנוי דאדם קדמאה. מאן דאמר רוחי דביתא טבין, דרבין עמיה; ומאן דאמר דאינון בישין, דחכמין יצריה. מאן דאמר רוחי דחקלא טבין, דלא חכמין יצריה; מאן דאמר דאינון בישין, דלא רבין עמיה.

אמר רב פפא, בדיק לן רבא: היא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק, שומעין לה, צערא דידה הוא. הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק מהו? כל היכא דהיא לאו אורחא והוא לאו אורחיה מאי, בתר דידיה אזלינן, או בתר דידה אזלינן? ופשטינא ליה: עולה עמו ואינה יורדת עמו; מאי קראה? "והיא בעולת בעל", בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל. ר' אלעזר אמר מהכא: כי היא היתה אם כל חי, לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה.

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויקרא וגו' אשתו חוה. על שם שמחוה וזהו שאמרו עשרה קבין שיחה ירדו לעולם ט' נטלו נשים:

<< · מ"ג בראשית · ג · כ · >>