מ"ג בראשית ג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


מ"ג בראשית ג · א · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהוה אלהים ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְחִוְיָא הֲוָה חֲכִים מִכֹּל חַיַּת בָּרָא דַּעֲבַד יְיָ אֱלֹהִים וַאֲמַר לְאִתְּתָא בְּקוּשְׁטָא אֲמַר יְיָ לָא תֵּיכְלוּן מִכֹּל אִילָן גִּנְּתָא׃
ירושלמי (יונתן):
וְחִוְיָא הֲוָה חַכִּים לְבִישׁ מִכָּל חֵיוַת בְּרָא דְעָבַד יְיָ אֱלֹהִים וַאֲמַר לְאִתְּתָא הַקֻשְׁטָא דְאָמַר יְיָ אֱלֹהִים לָא תֵיכְלוּן מִכָּל אִילַן גִינוּנִיתָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"והנחש היה ערום" - מה ענין זה לכאן היה לו לסמוך ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אלא ללמדך מאיזו סבה קפץ הנחש עליהם ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאוה לה

"ערום מכל" - לפי ערמתו וגדולתו היתה מפלתו ערום מכל ארור מכל (ב"ר)

"אף כי אמר וגו'" - שמא אמר לכם לא תאכלו מכל וגו' ואע"פ שראה אותם אוכלים משאר פירות הרבה עליה דברים כדי שתשיבנו ויבא לדבר באותו העץ

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

והנחש — יש אומרים כי האשה היתה מבינה ויודעת לשון החיות; ויפרשו "ויאמר הנחש", ברמיזה. ואחרים אמרו שהוא שטן. ואיך לא יראו סוף הפרשה, כי איך ילך השטן על גחון? ואיך יאכל עפר? ומה טעם לקללת "הוא ישופך ראש"? ורבים השתבשו לחקור, למה היה קולל הנחש? ואם היתה לו דעת שלמה? או צוּוָה שלא ישיא האשה? ויאמר רב סעדיה גאון: אחר שהתברר לו שאין דבור ודעת כי אם באדם לבדו, נצטרך לומר כי הנחש גם האתון לא דברו, רק מלאך דבר בשבילם. והשיב עליו רב שמואל בן חפני. והנה קם רבי שלמה הספרדי בעל השירים השקולים, וחכם גדול היה, והשיב על רב שמואל.

והישר בעיני, שהם הדברים כמשמעם. והנחש היה מדבר, והיה הולך בקומה זקופה, והשׂם דעת באדם – שם בו. והנה הפסוק העיד כי היה ערום מכל חית השדה, רק לא כאדם. ופירוש ערום, חכם, שיעשה דבריו בערמה. ואל תתמה בעבור היות "ערום" אחרי "ערומים", והם שני טעמים; כי באלה הצחות בלשון, כמו: "בלחי החמור חמור חמורתים" (שופטים טו טז), וכן: "על שלשים עיירים ושלשים עיירים להם" (שופטים י ד). ועוד, אם המלאך דבר על פיו, אין חטא לנחש. וזה המלאך לא יתכן להיות שלוחו של השם, ואין המלאך ממרה פי השם. והשואלים איך מצא הנחש את האשה, איננה שאלה:

וטעם אף כי — יורה כי דבר דברים אחרים, ואמר בסוף: קל וחומר שאמר לכם "לא תאכלו כל פרי עץ", כלל. לא הזכיר הנחש השם הנכבד והנורא, כי לא ידעו. גם האשה הוסיפה על מצות השם: "ולא תגעו בו", וכן הוסיפה אשת מנוח: "עד יום מותו" (שופטים יג ז):

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

והנחש היה ערום. סמך הנחש אל האשה לפי שהשטן נברא עמה והיא גוף של יצה"ר והיא קלה להתפתות וכן חשבון הנח"ש כחשבון השטן עם המלה.

ובמדרש א"ר שמואל בר נחמני אמרו לו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדרות אמר להם הוא פרץ גדרו של עולם, ומפני מה אתה מהלך ולשונך שותת אמר להן הוא גרם לי, ומפני מה כל חיה נושכת ואינה ממיתה ואתה נושך וממית כמו שאמר (קהלת י יא) אם ישך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הלשון, אמר להם אפשר אנא עבד כלום ולא מתאמר מן עליתא, ומפני מה אתה נושך באבר אחד וכל האברים מרגישים אמר להם ולי אתם אומרים אמרו לבעל הלשון שהוא כאן והורג ברומי.

אף כי אמר אלהים. תחלת דבורו של נחש היה אף. ודרשו רז"ל ארבעה פתחו באף ואבדו מן העולם ואלו הם: נחש, שר האופים, עדת קרח, והמן. נחש אף כי אמר אלהים, שר האופים (בראשית מ) אף אני בחלומי, עדת קרח (במדבר טז יד) אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש. המן (אסתר ה) אף לא הביאה אסתר.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(א) "והנחש היה ערום" כתב הראב"ע שהדברים כפשוטן, שהנחש קודם הקללה היה הולך על רגליו והיה מדבר, שהלא נאמר בקללתו על גחונך תלך מבואר שתחלה היה לו רגלים, ואמר ועפר תאכל, מבואר שתחלה אכל פירות, ושתחלה היה לו אהבה עם האשה שלכן נתקלל ואיבה אשית, וע"כ לא יהיה מוזר בעיניך מ"ש חז"ל שנתאוה אל האשה, וכן נוכל לאמר שהיה יכול לדבר ג"כ כי נמצאו קצת עופות שמלמדים אותם לדבר, וזה מבואר שכמו שמעלת אדם היה גדול מאד קודם החטא עד להפליא כמ"ש למעלה, כן גם החיה והבהמה היה טבעם מעולה מאשר עתה, שמבואר בכתוב שחיתו ארץ לא טרפו טרף, כי אמר ולחית הארץ את כל ירק עשב לאכלה, לא בשר, מבואר שזה שיטרפו טרף נולד אחר החטא שנשחת טבעם וחל הקללה גם עליהם עם האדם, כמ"ש ארור אתה מכל הבהמה מכלל שגם הבהמה והחיה יתקללו רק הנחש נתארר יותר מכולם, וע"ז אמר הנביא שלעתיד כשיתוקן העולם אריה כבקר יאכל תבן, והשבתי חיה רעה מן הארץ, ואמרו הכל מתרפאים לעת"ל חוץ מנחש, מבואר שכן היה בתחילה ונתקללו ויתרפאו לע"ל. וכבר התבאר אצלנו בפי' ספר משלי, כי הערום אינו חכם, רק הערום הוא הפך הפתי, והוא מי שיוכל לחשוב על דרכיו ולעשות דברים בערמה פעמים לטוב ולפעמים לרע, ויש ערמה גם בהרבה בע"ח כמו השועל ודומיהם וכמו שנראה מערמתם בענין הצידה וכמו שסופר בספורי חכמי הטבע, והגם שלא יצדק עליהם שמות חכמה ובינה ושכל, שזה מיוחד לאדם לבדו, יצדק עליהם פעל ערמה ושם ערום, והנחש היה ערום יותר מכולם, וע"ז אמר אשר עשה ה' אלהים, שכולם היו ערומים מצד שעשאם ה' והיה מעשה ידיו לתפארת, ולכן היה בהם ערמה יותר ממה שהוא עתה, והנחש היה ערום מכולם, ובעת שהעביר ה' לפני האדם כל חית השדה ומסרם לאדם שיהיו תחת רשותו, וראה את הנחש שיוכל להעזר בו לצרכיו היה בייתי שוכן ביחד עם האדם, ובאשר האדם היה עוסק רק בשכלו העיוני היו דבריו אל האשה שעסקה בצרכי הבית בשכל המעשי. ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים, פי' הדבר שהנחש אף שהיה ערום לא היה בעל בחירה רק טבעי במעשיו, כי לא נתנה הבחירה והחפשיות כי אם אל האדם, וידוע שהצווי לא שייך רק אל מי שיש לו בחירה במעשיו, שמ"ש ויצו ה' על האדם וכו' לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, שזה צווי שמזהיר אותו שאם יאכל ימות הוא מצד שיש לו בחירה וחפשיות לאכול ע"ז צוהו שלא יאכל שאם יאכל ימות, וזה לא הבין (או עשה א"ע כאינו מבין) הנחש שהוא מוכרח במעשיו ואין לו בחירה, ואצלו אין שייך צווי רק אמירה, כמו שאמר אלהים יהי רקיע, יקוו המים, שגזר על הטבע שיהיה כן, כן ראוי שיאמר שלא יאכלו מעץ הגן ואז יהיה כן בטבעם שלא יוכלו לאכול, וז"ש כשואל למה צוה אלהים ולמה אמר כי מות תמות, הלא אף כי אמר אלהים אם היה רק אומר וגוזר שיהיה כן ג"כ לא תאכלו, כי מי יוכל לשנות גזרתו, וע"ז אמר לא תאכלו מכל עץ הגן ר"ל לא מעץ הדעת לבד שממית בטבעו אף מכל עץ הגן שאינם ממיתים אם אמר אלהים לא תוכלו לאכול, כמו שלא יוכל השור לאכול בשר מפני שהוא נגד טבעו, כי גזרת ה' הוא טבע הדברים שאי אפשר לשנותם:


 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן". יש בענין זה ספק גדול שאם האשה הוסיפה מדעתה ציווי לא תגעו הרי ידעה האמת שלא צוה ה' על הנגיעה ואם כן איך נתפתתה האשה לדברי הבל אלו לומר כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה, לפום ריהטא נראה לפרש שהאשה לא שמעה הציווי מפי הגבורה כי אם מפי בעלה וז"ש (פסוק טז) ויצו ה' אלהים על האדם לאמר. מהו לאמר, אלא שיאמר גם לאשתו שאכילה זו מסוכנת כי מטעם זה נאמר על האדם ולא נאמר אל האדם אלא על, היינו על אודות שלא להביא את עצמו בסכנה. והאדם ראה בשכלו לעשות סייג ולהוסיף על הציווי לאסור לאשתו אף הנגיעה כדי שלא תבא לידי אכילה, וחוה סברה שאמר לה הכל מפי הגבורה על כן בא לה טעות זה כי מצא לו הנחש להטעותה. ובזה אין אנו צריכין לפרש"י שפירש שלכך לא בא הנחש אל אדם הראשון לפי שהנשים דעתן קלות להתפתות כי בלאו הכי אין זה קושיא שהרי הנחש רצה להוכיח מן הנגיעה שאין מיתה באכילה. ועם אדם הראשון לא היה יכול להוכיח כלום כי אדם ידע האמת שלא צוה ה' על הנגיעה והוא הוסיף מדעתו.

ונראה לפרש עוד, שחוה היתה מסופקת אם כוונת הנחש לטובתם כדי שיהיו כאלהים יודעי טוב ורע. או שמא כוונתו כדי שימות אדם וישא הוא את חוה, ואמר לחוה לפי שנשים דעתן קלות להתפתות וידע שוודאי תתן לבעלה תחילה. על כן אמרה חוה בזאת יבחן דעת הנחש והוסיפה ציווי לא תגעו כדי שיהיה כל המשא ומתן ביניהם בנגיעה, כי בנגיעה אין סברא שתקדים את בעלה כמו באכילה וכאשר דחף הנחש את חוה באילן אז אמרה חוה עתה ידעתי כי הדין עם הנחש כי אם היתה כוונתו כדי שימות האדם אם כן למה דחף אותי ומה ירויח במיתתי אלא ודאי שכדבריו כן הוא להיות כאלהים ועל כן נתנה מקום לדבריו. ועיין למעלה פירוש יקר על סיפור הנחש עם חוה בפסוק עץ עושה פרי למינו.

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ולא יתבוששו" והנחש היה ערום. לא היה צריך לומר אלא "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם"? להודיעך מאיזה חטא קפץ עליו אותו רשע, מתוך שראה אותם מתעסקין בדרך ארץ נתאוה לה. אמר ר' יעקב: שלא להפסיק בפרשתו של נחש:

והנחש היה ערום. הדא הוא דכתיב: "כי ברוב חכמה רב כעס", לפי גדולתו של נחש היתה מפלתו: ערום מכל, "ארור מכל". דיקרסוס היה, עומד בקומה ורגלים היו לו. אפיקורוס היה. כגמל היה, טובה גדולה חסר העולם, שאלמלא כן היה אדם משלח פרקמטיא בידו והיה הולך ובא.

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: "מה אדם ותדעהו? אדם להבל דמה". אמר להם: מה שעתה כולכם מקלסין אותי בעליונה, הוא מייחד שמי בתחתונה; ולא עוד, אלא שקורא שמות. וכיון שראו כן, אמרו: אם אין אנו באין בעצה שיחטא לפני בוראו אין אנו יכולין לו. והיה סמאל שר גדול בשמים, וחיות מארבע כנפים ושרפים משש כנפים וסמאל משתים עשרה. מה עשה סמאל? לקח כת שלו וירד, וראה כל הבריות ולא מצא בהם חכם להרע כנחש, שנאמר: והנחש היה ערום, והיתה דמותו כעין גמל, ועלה ורכב עליו; והיתה התורה צועקת: "כעת במרום תמריא", רבון העולמים, "תשחק לסוס ולרוכבו". משל למה הדבר דומה? לאדם שיש בו רוח רעה; כל מעשים שהוא עושה וכל מה שמדבר אינו מדעתו אלא מדעת רוח רעה שיש בו. כך הנחש, כל מעשים שעשה לא דיבר אלא מדעתו של סמאל. משל למה הדבר דומה? למלך שנשא אשה, והשליטה על כל מה שיש לו חוץ מחבית אחת שהיא מלאה עקרבים. בא זקן אצלה שואל חומץ, אמר לה: מה המלך נוהג עמך? אמרה לו: יפה נהג עמי, השליטני על כל מה שיש לו חוץ מן החבית הזו שהיא מלאה עקרבים. אמר לה: והלא קוזמין של המלך הרי הן בחבית זו! אלא הוא מבקש לישא אשה אחרת וליתנם לה. מה עשתה? הושיטה ידה, התחילו מנשכות אותה. כיון שבא בעלה שמע קולה צווחת, אמר לה: שמא באותו חבית נגעת? כך המלך זה האדם, והאשה זו חוה, שואל חומץ זה נחש.

דין דן נחש בינו לבין עצמו: אם הולך אני ואומר לאדם, יודע אני שאינו שומע לי, שהאיש לעולם קשה. אלא הולך אני ואומר לחוה, שאני יודע שהיא שומעת לי, שהנשים נשמעות לכל הבריות. והלך הנחש ונגע באילן, התחיל האילן לצווח: רשע, אל תגע בי, "אל תבואני רגל גאוה". והלך הנחש ואמר לאשה: הרי נגעתי באילן ולא מתי, אף את תגעי ולא תמות. מיד נגעה בו, וראתה מלאך המות בא כנגדה, אמרה: אוי לי, עכשיו אני מתה והקב"ה עושה אשה אחרת ונותנה לאדם. מיד "ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה" וגו' (בראשית ג, ו).

אליהו ז"ל שאל את ר' נהוראי: מפני מה ברא הקב"ה שקצים ורמשים? אמר לו: לצורך נבראו; בשעה שהבריות חוטאים, הקב"ה מביט בהן ואומר: ומה אלו שלא נבראו לצורך הריני מקיימן, אלו שנבראו לצורך על אחת כמה וכמה. אמר ליה: עוד יש בהן צורך; זבוב לצרעה, פשפש לעלוקה, נחש לחפפית, שבלול לחזזית, סממית לעקרב. אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה; יתוש לנחש, זבוב לצרעה וכו':

והנחש היה וגו', מתוקן לפורענות. "הן האדם היה" (בראשית ג, כב), מתוקן למיתה. "וקין היה" (בראשית ד, ב), מתוקן לגלות. "אחד היה אברהם", מתוקן להדריך את כל העולם בתשובה. "ומשה היה", מתוקן לגואל.

אף כי אמר אלהים. ארבעה שפתחו באף ואבדו באף. הנחש, אף כי אמר אלהים. שר האופים, "אף אני בחלומי". עדת קרח, "אף לא אל ארץ זבת חלב". המן, "אף לא הביאה אסתר":