מ"ג בראשית ג א
מ"ג בראשית · ג · א · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהוה אלהים ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְחִוְיָא הֲוָה חֲכִים מִכֹּל חַיַּת בָּרָא דַּעֲבַד יְיָ אֱלֹהִים וַאֲמַר לְאִתְּתָא בְּקוּשְׁטָא אֲמַר יְיָ לָא תֵּיכְלוּן מִכֹּל אִילָן גִּנְּתָא׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וְחִוְיָא הֲוָה עָרִים מִכֹּל חַיַּת [נ"א חֵוַת] בָּרָא דִּי עֲבַד יְיָ אֱלֹהִים וַאֲמַר לְאִתְּתָא, בְּקוּשְׁטָא [אֲרֵי] אָמַר יְיָ לָא תֵיכְלוּן מִכֹּל אִילַן גִּנְּתָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְחִוְיָא הֲוָה חַכִּים לְבִישׁ מִכָּל חֵיוַת בְּרָא דְעָבַד יְיָ אֱלֹהִים וַאֲמַר לְאִתְּתָא הַקֻשְׁטָא דְאָמַר יְיָ אֱלֹהִים לָא תֵיכְלוּן מִכָּל אִילַן גִינוּנִיתָא: |
רש"י
"ערום מכל" - לפי ערמתו וגדולתו היתה מפלתו ערום מכל ארור מכל (ב"ר)
"אף כי אמר וגו'" - שמא אמר לכם לא תאכלו מכל וגו' ואע"פ שראה אותם אוכלים משאר פירות הרבה עליה דברים כדי שתשיבנו ויבא לדבר באותו העץ
[ב] לפי ערמתו מפלתו. פירוש דאם בא ללמוד דבשביל שהיה ערום היה יכול להסית את האדם, דאם כן לא היה צריך לכתוב ש"היה ערום מכל", דאם היה ערום רק יותר מן האדם היה יכול להסיתו, אלא לכך כתב "ערום מכל" ללמד על מפלתו של נחש - שהיה ארור מכל, ומגיד לך שזה היה בשביל שהיה ערום מכל, ולכך היה מפלתו מכל:
[ג] שמא אמר לכם וכו'. שאין לפרש לשון ודאי, דכיון שלא שמע הנחש שאסר להם לאכול לא יתכן לומר בלשון ודאי, לכך צריך לפרש לשון שמא:בד"ה מה ענין כו' מאיזה סיבה כו' נ"ב יש מקשין מה מלמדינו הלא באותו פעם לא היה לו בושה ונ"ל דבא להשמיענו שאסור לשמש בפני כל חי אף שאין כאן בושת שהרי אדם ששימש נמי במקום שלא היה לו בושה ובא ממנו תקלה ודוק מהרש"ל:בא"ד בב"ר בשם ר"י כו' נ"ב וק"ל דא"כ למה ואירא כי עירום אנכי או וידעו כי ערומים הם ואפשר למ"ד כציפורן חלקה על בשרו אם כן עדיין היה ערום ודו"ק ול"נ דהכי פי' על כל פנים ויהיו שניה' ערומין כו' והנח' היה ערום כו' לא שייכי אהדדי ואם באת לומר שרצה הכתוב להתחיל בסיפורו של אדם איך הוא ערום מתחילה עד סופו שנתלבש על ידי המקום אם כן היה לו לסמוך מיד ויעש לאדם וגו' דהיינו לסתום ואח"כ יפרש מעשיו והנחש היה ערום עד שלבשו המקום ודוק מהרש"ל: בד"ה אף כי אמר שמא כו' נ"ב ונרא' לי דהוי כמו שכתיב כי אף אמר לכם והיינו פי' שמא אף זה אמר לכם ודוק מהרש"ל:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
עָרוּם מִכֹּל – לְפִי עָרְמָתוֹ וּגְדֻלָּתוֹ הָיְתָה מַפָּלָתוֹ: "עָרוּם מִכֹּל" (כאן), "אָרוּר מִכֹּל" (להלן פסוק יד; בראשית רבה יט,א).
אַף כִּי אָמַר... – שֶׁמָּא אָמַר לָכֶם "לֹא תֹּאכְלוּ מִכֹּל..."? וְאַף עַל פִּי שֶׁרָאָה אוֹתָם אוֹכְלִים מִשְּׁאָר פֵּרוֹת, הִרְבָּה עָלֶיהָ דְבָרִים כְּדֵי שֶׁתְּשִׁיבֶנּוּ, וְיָבֹא לְדַבֵּר בְּאוֹתוֹ הָעֵץ.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
והישר בעיני, שהם הדברים כמשמעם. והנחש היה מדבר, והיה הולך בקומה זקופה, והשׂם דעת באדם – שם בו. והנה הפסוק העיד כי היה ערום מכל חית השדה, רק לא כאדם. ופירוש ערום, חכם, שיעשה דבריו בערמה. ואל תתמה בעבור היות "ערום" אחרי "ערומים", והם שני טעמים; כי באלה הצחות בלשון, כמו: "בלחי החמור חמור חמורתים" (שופטים טו טז), וכן: "על שלשים עיירים ושלשים עיירים להם" (שופטים י ד). ועוד, אם המלאך דבר על פיו, אין חטא לנחש. וזה המלאך לא יתכן להיות שלוחו של השם, ואין המלאך ממרה פי השם. והשואלים איך מצא הנחש את האשה, איננה שאלה:
וטעם אף כי — יורה כי דבר דברים אחרים, ואמר בסוף: קל וחומר שאמר לכם "לא תאכלו כל פרי עץ", כלל. לא הזכיר הנחש השם הנכבד והנורא, כי לא ידעו. גם האשה הוסיפה על מצות השם: "ולא תגעו בו", וכן הוסיפה אשת מנוח: "עד יום מותו" (שופטים יג ז):רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ובמדרש א"ר שמואל בר נחמני אמרו לו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדרות אמר להם הוא פרץ גדרו של עולם, ומפני מה אתה מהלך ולשונך שותת אמר להן הוא גרם לי, ומפני מה כל חיה נושכת ואינה ממיתה ואתה נושך וממית כמו שאמר (קהלת י יא) אם ישך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הלשון, אמר להם אפשר אנא עבד כלום ולא מתאמר מן עליתא, ומפני מה אתה נושך באבר אחד וכל האברים מרגישים אמר להם ולי אתם אומרים אמרו לבעל הלשון שהוא כאן והורג ברומי.
אף כי אמר אלהים. תחלת דבורו של נחש היה אף. ודרשו רז"ל ארבעה פתחו באף ואבדו מן העולם ואלו הם: נחש, שר האופים, עדת קרח, והמן. נחש אף כי אמר אלהים, שר האופים (בראשית מ) אף אני בחלומי, עדת קרח (במדבר טז יד) אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש. המן (אסתר ה) אף לא הביאה אסתר.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
ועוד למה אל האשה אמר ולא אל האדם. ועוד מה חרי האף, שאמר "אף" כי אמר אלהים, כי הוא משולל הבנה ומשולל גזרה.
ועוד מי הגיד לנחש שהאלהים מנע מהם פרי עץ, ואם ידעו מאיזה דרך שיהיה, איך ידעו בבירור שלא יאכלו מכל עץ הגן. ועוד מה לה להשיב מפרי עץ הגן נאכל, ודי לה לומר מפרי העץ אשר בתוך כו' שהיא המניעה, ולא מה שיש לה היתר לאכול. ועוד למה הוסיפה על הצווי באומרה לא תגעו, ומאין יצא לה זה. ועוד באומרה פן תמותון, גם כן שינתה על מאמרו יתברך, שלא אמר רק ביום אכלך כו' מות תמות - כי ימיתנו ה', אך אומרה "פן" תמותון יראה באומרה "פן" כי המיתה מסופקת, וגם שנמשכת מאליה. ועוד בתשובתו לא מות תמותון למה כפל. ועוד איך עצר כח להכזיב את קונו שהוא יתברך אמר שימותו, והוא אומר לא מות תמותון. ועוד אומרו כי יודע אלהים כו', שיורה כי מקנא הוא יתברך להם פן יהיו כאלהים, והוא פתיות, ומי ישמע לו לדבר הזה המקנא הבורא יתברך מברואיו. ועוד מה אומר והייתם כאלהים לדעת טוב ורע, מה ענין ייחסו אל האלהים ידיעת טוב ורע:
אמנם הנה נודע כי שטן הוא יצר הרע הוא סמאל הוא מלאך המות (בבא בתרא טז א). ראה והנה אם האדם לא יחטא וחי לעולם יבולע הוא לנצח. על כן השתדל בכל עוז ותעצומות להחטיאו, וירא כי לא יכול לו כי קדוש הוא לאלהיו דבק בקונו, וגם חומרו זך מאוד ולא יקל לטמאו. על כן מה עשה הלך לו אל האשה, אשר בטבעה קלה להתפתות מהאיש, למען אחר התפתתה היא תהיה לו מעיר לעזור לפתותו עד יפותה ויוכל לו. ומה גם למה שאמרו ז"ל (בראשית רבה יט ג) כי בעלה לא היה אז עמה בדבר לה הנחש, כי הלך לשוט בארץ לגזור יישוב במקומות הראוים, כמאמרם על פסוק (ירמיה ב) לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. ואף גם האשה ההיא לא כנשים אשר בכל דור היתה, כי מעשה ידיו יתברך היתה, ולא תקל להתפתות על ידי מחשבה ככל האדם שהיצר הרע יתן בלבו מחשבה רעה להרע. על כן ראה והנה צריך סרסור יתלבש בו היצר הרע הוא שטן הוא סמאל, ופה אל פה ידבר בה שיהיה במחשבה ודבור. ועל כן חרש חכם בקש לו לסרסור הוא הנחש כי הוא יהיה לו לפה, וכל דבריו באים מסמאל המלובש בו וכל אשר הנחש עושה הוא היה עושה. ומה מתקו בזה דברי פרקי רבי אליעזר (פרק יג) וז"ל רכב סמאל על הנחש כרוכב על הסוס, והוא מאמרנו למבין אמריו:
ומה עשה היחל בסגנון כל אשר יפתנו יצרו, כי לא יתחיל בראשיתו לאמר לו יכעיס את קונו, רק יכנס בשלו יתברך ויצא בהפכו, כנודע לכל משכילי עם. וכן אמר "אף כי אמר אלהים" כו', לומר כי יקרה יצוה מלך או שר או אב אל בן ירצה לא תאכל דבר פלוני אשר בהיכלי כי אז תמות. והנה בדבריו אלה לא יבצר משתי הבנות, או שאומר שעם שהדבר בלתי מזיק מצד עצמו הוא ימיתנו על שעבר על רצונו, או אפשר הוא כי הדבר בעצמו הממית את אוכליו בטבעו. והנה כה אמר אליה הנה לא ידעתי ענין המיתה, אם היא טבעית לאוכלים מן העץ, שזהו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, או שאין באכילה מיתה מתדבק בו רק שענוש יעניש הוא יתברך את עוברי רצונו להמיתן. והיחל כמתנהג בחסידות עצום ורב, ואמר הנה מהראוי הוא כי "אף כי אמר אלהים", כלומר עם שלא יהיה היזק טבעי לאוכל רק היות כי אמר "אלהים" בלבד, וגם שלא יאמר צווי להעניש את העובר כי אם אמירה בעלמא, הנה לקיים מאמרו ראוי הוא שלא תאכלו מכל עץ הגן כלומר אפילו אם מאמרו היה על כולם, וזהו אומרו "אף כי [אמר]" כו' לומר אף כי אמירה בלבד תהיה "לא תאכלו מכל עץ" כו', עם שלא יהיה היזק טבעי וגם שלא יענישכם, הוא ראוי לקיים מאמרו:
(ב) אז השיבה ואמרה בשתים לא צדקת, אענך, אשר חשבת שהוא מכל עץ הגן, לא כן הוא כי אם "מפרי העץ" כו' "נאכל":
(ג) ואשר אמרת שקפידתו יתברך הוא על עובר רצונו, ולא על מות הנמשך מהאכילה, גם זה אינו, כי אם "ומפרי העץ כו' לא"
"תאכלו פן תמותון", שהוא כי ממנו תמשך המיתה בטבע. ועל פי דרכה רמזה באומרה "מפרי עץ הגן" כו' כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כי אם אכול פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, וזהו "מפרי עץ הגן", הן פירות עצי עדן שהן אורות המצות כמפורש למעלה "נאכל" בעולם הזה, מה שאין כן בעבירה שאין לה פירות כנודע:
והוסיפה ואמרה "ולא תגעו בו", רצתה לומר כי גם על הדבר המביא לידי עבירה יש מיתה. והוא כי אמרה בלבה, על מה זה צוה ה' ואמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות, מה הוא כפל המות הזה, אך הוא כי ביום אכלך ממנו, שאי אפשר לאכילה בלא נגיעה הם שתי המיתות, ואין זה רק אחד על הנגיעה ואחד על האכילה. ועל זה אמרה "ולא תגעו בו", ולא אמרה כי מות תמותון כאשר כפל הוא יתברך בצוותו את אדם, אך הוא כי היא חלקה המיתות. ועל כן לא אמרה רק אחד על כל אחת מהנה כמדובר:
(ד) ויהי בשמעו, אז חרץ הנחש את לשונו ואמר "לא מות תמותון" שתי המיתות על שני הדברים. ובכלל הענין "לא מות תמותון" מעצמכם על טבע העץ המזיק לאוכליו כלום, ואינו רק מהסוג השני שממית אתכם על עבור רצונו, וכונתו יתברך באומרו כי ביום כו' מות תמות דרך קנס על עבור רצונו הוה. וזאת טענת היצר הרע, כי לפי האמת טומאת העון נכרך בחוטא והוא ימיתנו כנודע:
(ה) ואמר "כי יודע אלהים" כו' הן שתי טענות, האחד באומרו "כי יודע אלהים", והשני באומרו "כי ביום" וכו'. והענין לומר שמא תאמרי גם אם יהי כן כדבריך, למה אעבור רצונו וימיתני. אל תחושי "כי" הלא "יודע אלהים", כלומר אם את תחטאי ותעברי רצונו לא תאשמי, "כי" הלא "יודע אלהים" מעתה, ואם כן מוכרחת את במעשיך "כי" הלא מאז ידע ה' "כי" תחטאי ולמא יענישך. ושמא תאמרי כי פירושך הוא האמת, כי מאכלך מעץ הדעת טוב ורע נמשכת המיתה, אך לא למות מיד, כי אם שכעת אינך יודעת מהות רע וחטא יצר הרע, רק דבקות בקדושה שהוא החיים והטוב, אך באכול מעץ הדעת טוב ורע, תקני ערמומיות וידבק בך כח הרע ויחטיאך, מה שאין כן עתה שלא תתבוששו שאינכם יודעים מהות רע ואיברי המשגל לכם כעינים וכידים, באופן שידיעת הרע היא תמיתיך. אל תחושי כי הנה יש טענה אחרת, והיא "כי ביום אכלכם" כו' לומר כי אדרבה אז טוב לכם, כי הלא עתה שעיניכם אטומות מדעת רע, לא יגדל שכרכם בהיותכם צדיקים כי לא ידעתם עשות רע. אמנם בזה אדרבה "ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם" לדעת הטוב והרע, ועל ידי כן תשיגו בהיותכם צדיקים וכבוש יצרכם, להיות כאלהים, שתדמו ליוצרכם לגזור בעולם ולהתקיים מרוב זכות. ואין זה רק מהיותכם "יודעי טוב ורע" מה שאין כן אם לא תדעו רק טוב, כי במה תזכו להיות כאלהים אם אין לכם דרך לחטוא, וזהו "ונפקחו" כו' "יודעי" כו':
או שיעור הכתוב "לא מות תמותון" כאמור, ואם כדברך שהמות נמשכת מהעץ הזה מדעת רע כאמור, כי על ידי כן ימשך לחטא תמיד וימות בעונו, אין חשש, כי לא ימנע או הידיעה מכרעת או אינה מכרעת. אם מכרעת הנה "כי יודע אלהים" אשר תחטאו ומוכרחים אתם. ואם אינה מכרעת, הנה לא ימשך רק "כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם" לבחור, אך לא יחוייב שתמשכו אחר הרע לחטא בהכרח, כי הלא כאשר הוא יתברך יודע הטוב והרע כי אין דבר נעלם ממנו, ועם כל זה אין
ידיעת הרע עושה בו רושם חלילה וטוב ה' לכל. כן גם אתם אפשר לכם תהיו כאלהים הבלתי נמשך אחר הרע עם היות יודעו, כי בטוב בחירתכם לא תטה אתכם ידיעת הרע לעשות רע:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד נתתי לבי לתור הערמה אשר הערים בענין ולא ראיתי אלא דבר רשעות וחכמה נפלאת ממנו: אכן יתבאר הענין בהבין כוונת דבריו באומרו אף כי אמר וגו' שנראים דבריו כדברי הוללות אשר על כן קדם הכתוב להודיע כי הנחש היה ערום כדי להתבונן באמריו שבהם השיג להסית ולהדיח אשה יראת ה':
והנה בסדר דבריו נתכוון לומר ג' עניינים ובהם השיג כוונתו. א', בא להודיע אותה ידיעה אחת כי כיון שלא השיגה לאכול מעץ הדעת יהיה הדבר בעיניה כאלו אינה אוכלת מכל עץ הגן, הכוונה בזה כי כולן כאין נגדו והיו כלא היו לגודל מעלתו וחשיבותו וכו', והוא אומרו אף כי אמר וגו', פירוש יהיה בעיניך כאלו נצטוית על הכל, נתכוון בזה להגדיל חשקה בו ולהבזות כל תאוותיה בכל עצי הגן. וזו היא המדה אשר מתנהג בה היצר הרע עם הנשמעים לו שיסיר מהם תאוות ההיתר וימאסנו בעיניהם ויגדיל בעיניהם תאוות האיסור עד אין כמוהו. ב', נתכוון סדר פיתוי אחר והוא כי מורה הוראה הוא לה, והוא על דרך אומרם ז"ל (בראשית, יח) כי עץ הדעת הוא שנטע ה' תחלה בגן וממנו שתל כל האילנות שבגן, ולזה בא המסית ואמר שהגם שלא אסר ה' אלא עץ הדעת תתחייב לומר שאף כל שאר העצים שבגן אסר כי דן בהם דין הברכה, ותנן בפרק א' ממסכת ערלה הבריכה שנה אחר שנה מונה לה משנה שנפסק ע"כ. והכוונה בזה כי קודם שנפסק הגם שהם מושרשות בארץ אף על פי כן עיקר יניקתם מהאילן והיו כענפי האילן הזקן, וכן פירשו רמב"ם ור"ש. והוא שטען המסית באומרו אף כי אמר וגו' פירוש כי אם תקבל עליה לקיים דבר זה צריכה היא להיבדל מהכל לצד שכל עצי הגן עודנם יונקות מעץ הדעת, בטוענו, כי מוברכים הם ועדיין לא נפסקו כי זמן מועט היה מזמן שנטע ה' הגן לעת צוותו עליו. ג', נתכוון באומרו אף וגו', להיות, כי חוה לא נצטוית מפי הבורא אלא מפי אדם וכמו שפירשנו במקומו לזה בא המסית ואמר לה הודעה אחת כי מצות ה' עליה היא שלא תאכל מכל עץ הגן כי הוא עד בדבר שכן צוה ה' עליה. וכוונת המסית ב' מחשבות לענין זה לרעה, הא', תאמין דבריו ותאסור הכל ואז יכנס בטענת מניעת האפשריות ויש לו מבוא להכנם בו להסית. והב' נתכוון כדי שתהיה עדות אדם שצוה לה על עץ הדעת לבד עדות מוכחשת, והיא סברת בית שמאי בפרק ד' ממסכת עדיות, מי שהיו ב' כיתי עדים מעידות אותו אלו מעידות שנדר ב' ואלו מעידות שנדר ה' בית שמאי אומרים נחלקה העדות ואין כאן נזירות ובית הלל אומרים יש בכלל ה' ב', ע"כ. ובסנהדרין (דף לא.) העמידו מחלוקת בית שמאי ובית הלל בכת אחת, פירוש, א' מהב' אמר ה' ואחד אמר ב' וכו'. ומעתה חשב המסית כיון שלא היו אלא ב', אדם אמר לא אסר אלא עץ הדעת, והמסית אמר הכל אסר, נחלקה העדות. ואחר שכתבתי זה מצאתי מאמר א' בתקוני הזוהר תיקון נ"ט שמסכים לפירושינו, שכתב וזה לשונו, וחויא בישא אעבר הכא על לא תענה ברעך עד שקר דסהיד שקרא שאמר אף כי אמר אלהים וגו' ע"כ. וזו היא מדתו לשקר ולהוליד בלבב אנוש אמונות ודעות כוזבות רחמנא ליצלן, ולפעמים יתכוון להפליג ולהגדיל עבירות בלב אדם וישוב לומר לו כי הוא מהנמנע במושג ואין לך ערום בעולם כזה:
וטעם שעשה ה' ככה, להיות שכל מחשבת ה' הוא לצד השגת טוב המופלא והוא תלוי בבחינת עבודה זו לזה הגדיל בחינת ערמתו ויכלתו ולפי הצער שיסבול אדם ויתחכם להנצל ממנו יעלה במעלות:
ויאמר אל האשה וגו'. פירוש בציפצוף אשר ידברו בו הבעלי חיים בלתי מדברים, ואז היו מכירים כל ציפצופי וכו' ואפילו שיחת הדומם. כי כל מה שברא ה' יש לו כפי בחינתו דיבור לטעם אשר ישבח את קונו כאומרו (משלי, טז) כל פעל ה' למענהו, וצא ולמד מפרקי שירה. ומצאנו לגדולי ישראל שהיו מכירים בכל צפצוף ושיחה כאומרם ז"ל (סוכה דף כח.) אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי עליו השלום וכו' ומכל שכן אדם הראשון יציר כפיו יתברך:ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
"ולא יתבוששו" והנחש היה ערום. לא היה צריך לומר אלא "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם"? להודיעך מאיזה חטא קפץ עליו אותו רשע, מתוך שראה אותם מתעסקין בדרך ארץ נתאוה לה. אמר ר' יעקב: שלא להפסיק בפרשתו של נחש:
והנחש היה ערום. הדא הוא דכתיב: "כי ברוב חכמה רב כעס", לפי גדולתו של נחש היתה מפלתו: ערום מכל, "ארור מכל". דיקרסוס היה, עומד בקומה ורגלים היו לו. אפיקורוס היה. כגמל היה, טובה גדולה חסר העולם, שאלמלא כן היה אדם משלח פרקמטיא בידו והיה הולך ובא.
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: "מה אדם ותדעהו? אדם להבל דמה". אמר להם: מה שעתה כולכם מקלסין אותי בעליונה, הוא מייחד שמי בתחתונה; ולא עוד, אלא שקורא שמות. וכיון שראו כן, אמרו: אם אין אנו באין בעצה שיחטא לפני בוראו אין אנו יכולין לו. והיה סמאל שר גדול בשמים, וחיות מארבע כנפים ושרפים משש כנפים וסמאל משתים עשרה. מה עשה סמאל? לקח כת שלו וירד, וראה כל הבריות ולא מצא בהם חכם להרע כנחש, שנאמר: והנחש היה ערום, והיתה דמותו כעין גמל, ועלה ורכב עליו; והיתה התורה צועקת: "כעת במרום תמריא", רבון העולמים, "תשחק לסוס ולרוכבו". משל למה הדבר דומה? לאדם שיש בו רוח רעה; כל מעשים שהוא עושה וכל מה שמדבר אינו מדעתו אלא מדעת רוח רעה שיש בו. כך הנחש, כל מעשים שעשה לא דיבר אלא מדעתו של סמאל. משל למה הדבר דומה? למלך שנשא אשה, והשליטה על כל מה שיש לו חוץ מחבית אחת שהיא מלאה עקרבים. בא זקן אצלה שואל חומץ, אמר לה: מה המלך נוהג עמך? אמרה לו: יפה נהג עמי, השליטני על כל מה שיש לו חוץ מן החבית הזו שהיא מלאה עקרבים. אמר לה: והלא קוזמין של המלך הרי הן בחבית זו! אלא הוא מבקש לישא אשה אחרת וליתנם לה. מה עשתה? הושיטה ידה, התחילו מנשכות אותה. כיון שבא בעלה שמע קולה צווחת, אמר לה: שמא באותו חבית נגעת? כך המלך זה האדם, והאשה זו חוה, שואל חומץ זה נחש.
דין דן נחש בינו לבין עצמו: אם הולך אני ואומר לאדם, יודע אני שאינו שומע לי, שהאיש לעולם קשה. אלא הולך אני ואומר לחוה, שאני יודע שהיא שומעת לי, שהנשים נשמעות לכל הבריות. והלך הנחש ונגע באילן, התחיל האילן לצווח: רשע, אל תגע בי, "אל תבואני רגל גאוה". והלך הנחש ואמר לאשה: הרי נגעתי באילן ולא מתי, אף את תגעי ולא תמות. מיד נגעה בו, וראתה מלאך המות בא כנגדה, אמרה: אוי לי, עכשיו אני מתה והקב"ה עושה אשה אחרת ונותנה לאדם. מיד "ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה" וגו' (בראשית ג, ו).
אליהו ז"ל שאל את ר' נהוראי: מפני מה ברא הקב"ה שקצים ורמשים? אמר לו: לצורך נבראו; בשעה שהבריות חוטאים, הקב"ה מביט בהן ואומר: ומה אלו שלא נבראו לצורך הריני מקיימן, אלו שנבראו לצורך על אחת כמה וכמה. אמר ליה: עוד יש בהן צורך; זבוב לצרעה, פשפש לעלוקה, נחש לחפפית, שבלול לחזזית, סממית לעקרב. אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה; יתוש לנחש, זבוב לצרעה וכו':
והנחש היה וגו', מתוקן לפורענות. "הן האדם היה" (בראשית ג, כב), מתוקן למיתה. "וקין היה" (בראשית ד, ב), מתוקן לגלות. "אחד היה אברהם", מתוקן להדריך את כל העולם בתשובה. "ומשה היה", מתוקן לגואל.
אף כי אמר אלהים. ארבעה שפתחו באף ואבדו באף. הנחש, אף כי אמר אלהים. שר האופים, "אף אני בחלומי". עדת קרח, "אף לא אל ארץ זבת חלב". המן, "אף לא הביאה אסתר":
מ"ג בראשית · ג · א · >>