בראשית רבה יט א
בראשית רבה · יט · א · >>
"וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם": כתיב (קהלת א, יח): "כי ברוב חכמה רָב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" – על ידי שאדם מרבה עליו חכמה הוא מרבה עליו כעס, ועל ידי שהוא מוסיף עליו דעת הוא מוסיף עליו מכאוב. אמר שלמה: על ידי שהרביתי עלי חכמה הרביתי עלי כעס, ועל ידי שהוספתי עלי דעת הוספתי עלי מכאוב. שמעת מימיך אומר: חמור זה יוצא – חמה עליה, אבבית עליה?! והיכן הם יסורין מצויין? אלא על בני אדם.
רב אמר: אין תלמיד חכם צריך התראה.
אמר ר' יוחנן: ככלי פשתן הדקים הבאין מבית שאן – אם מתפחמין קימאה הם אבדים. אבל כלי פשתן הארבליין – כמה הן וכמה דמיהן?
תני ר' ישמעאל: 'לפום גמלא שיחנא'. בנוהג שבעולם, שני בני אדם נכנסין לקפילין – חד אמר 'אייטי קופד צלי, ופיתה נקייה וחמר טב', וחרנה אמר 'אייטי פיתה ותרדין' – דין אכל ומתנזק, ודין אכל ולא מתנזק. הוי: עליכי היא רבה, ועל אוחרן לית היא רבה.
תני בשם רבי מאיר: לפי שהיתה גדולתו של נחש – היתה מפלתו: "ערום מכל" – (בראשית ג, יד): "ארור מכל". ["וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה":] רבי הושעיא רבה אמר: דיקרטיס היה, עומד כקנה, ורגלים יש לו. רבי ירמיה בן אלעזר אמר: אפיקורוס [היה]. רבי שמעון בן אלעזר אמר: כגמל היה. טובה גדולה חסר העולם, שאילולי כן – היה אדם משלח פרגמטיא בידו והיה הולך ובא: