מ"ג במדבר יא כו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות במדבר


<< · מ"ג במדבר יא · כו · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד ותנח עליהם הרוח והמה בכתבים ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּשָּׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֣ים ׀ בַּֽמַּחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָאֶחָ֣ד ׀ אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד וַתָּ֧נַח עֲלֵהֶ֣ם הָר֗וּחַ וְהֵ֙מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים וְלֹ֥א יָצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּחֲנֶֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְאִשְׁתְּאַרוּ תְּרֵין גּוּבְרִין בְּמַשְׁרִיתָא שׁוֹם חַד אֶלְדָּד וְשׁוֹם תִּנְיָנָא מֵידָד וּשְׁרָת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה וְאִנּוּן בִּכְתִיבַיָּא וְלָא נְפַקוּ לְמַשְׁכְּנָא וְאִתְנַבִּיאוּ בְּמַשְׁרִיתָא׃
ירושלמי (יונתן):
וְאִשְׁתְּיָירוּ תְּרֵין גוּבְרִין בְּמַשְׁרִיתָא שְׁמֵיהּ דְחָד אֶלְדָד וּשְׁמֵיהּ דְתִנְיַין מֵידָד בְּנוֹי דְאֶלְצָפָן בַּר פַּרְנָךְ דִילֵידַת לֵיהּ יוֹכֶבֶד בְּרַת לֵוִי בִּזְמַן דְפַּטְרָהּ עַמְרָם גַבְרָהּ וְאִתְנְסִיבַת לֵיהּ עַד דְלָא יְלֵידַת יַת משֶׁה וּשְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה אֶלְדָד הֲוָה מִתְנַבֵּי וַאֲמַר הָא משֶׁה מִתְכְּנִישׁ מִן עַלְמָא וִיהוֹשֻׁע בַּר נוּן מְשַׁמֵשׁ מַשְׁרִיתָא קָאִי מִן בַּתְרֵיהּ וּמְדַבֵּר עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל וּמֵיעַל יַתְהוֹן לְאַרַע כְּנַעֲנָאֵי וּמַחֲסִין יָתָהּ לְהוֹן מֵידָד הֲוָה מִתְנַבֵּי וַאֲמַר הָא סִלְוֵי סַלְקִין מִן יַמָא וְחַפְיָין כָּל מַשְׁרִיתָא דְיִשְרָאֵל וְיֶהֱוֵי לְעַמָא לְתוּקְלָא בְּרַם תְּרֵיהוֹן כַּחֲדָא מִתְנַבִּין וְאָמְרִין הָא מַלְכָּא סְלִיק מִן אַרְעָא דְמָגוֹג בְּסוֹף יוֹמַיָא וּמַכְנַשׁ מַלְכִין קִטְרֵי תַגִין וְאַפַרְכִין לוֹבְשֵׁי שִרְיוֹנִין וְכָל עַמְמַיָא יִשְׁתַּמְעוּן לֵיהּ וּמְסַדְרִין קְרָבָא בְּאַרְעָא דְיִשְרָאֵל עַל בְּנֵי גַלְוָתָא בְּרַם קִירִיס אִיטִימוֹס לְהוֹן בְּשַׁעַת אֲנִיקִין וּמִקְטַל כֻּלְהוֹן בִּיקִידַת נִשְׁמָתָא בְּשַׁלְהוֹבִית אֵשָׁתָא דְנַפְקָא מִתְּחוֹת כּוּרְסֵי יְקָרָא וְנָפְלִין פִּגְרֵיהוֹן עַל טַוְורַיָא דְאַרְעָא דְיִשְרָאֵל וְיֵיתוּן כָּל חֵיוַת בָּרָא וְצִיפְרֵי שְׁמַיָא וְיֵיכְלוּן גוּשְׁמֵיהוֹן וּמִבָּתַר כְּדֵין יֵיחוֹן כָּל מֵתַיָא דְיִשְרָאֵל וְיִתְפַּנְקוּן מִן טַוְורָא דְאִצְטְנַע לְהוֹן מִן שֵׁירוּיָא וִיקַבְּלוּן אֲגַר עוֹבָדֵיהוֹן וְהִינוּן הֲווֹן מִן סָבַיָא דִסְלִיקוּ בִּפְטִיקַיָא כְּתוֹבַיָא וְלָא נַפְקָן לְמַשְׁכְּנָא דְאִיטַמָרוּ לְמֵעֲרוֹק מִן רַבָּנוּתָא וְאִתְנַבִּיאוּ בְּמַשְׁרִיתָא:
ירושלמי (קטעים):
וְאִשְׁתַּיְירוּ תְּרֵין גוּבְרִין בְּמַשְׁרִיתָא שְׁמֵיהּ דְחַד מִנְהוֹן אֶלְדָד וּשְׁמֵיהּ דְתִנְיָינָא מֵידָד וּשְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ קוּדְשָׁא אֶלְדָד הֲוָה מִתְנַבֵּא וַאֲמַר הָא משֶׁה נְבִיָיא סַפְרֵיהוֹן דְיִשְרָאֵל מִתְכְּנַשׁ מִגוֹ עַלְמָא וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן תַּלְמִידוֹ מְשַׁמֵשׁ מַשְׁרִיתָא מִן בַּתְרֵיהּ וּמֵידָד מִתְנַבֵּא וַאֲמַר הָא סַלְוָון סְלֵק מִן יַמָא וַהֲוֵי תַקָלָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל וְתַרְוֵיהוֹן הַוְיָין מִתְנַבְּיָין כַּחֲדָא וְאָמְרִין בְּסוֹף עֲקַב יוֹמַיָא גוֹג וּמָגוֹג וְחַיָילוּתֵיהּ סַלְקִין לִירוּשְׁלֵם וּבְיָדוֹי דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא אִינוּן נָפְלִין וְשׁוּבַע שְׁנִין דְיוֹמִין יַדְלִיקוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן מָנֵי זְיָינֵיהוֹן לְחוּרְשָׁא לָא יִפְקוּן וְאִילָן לָא יְקוּצוּן וְאִינוּן הֲווֹ מִשַׁבְעִין חַכִּימַיָא וְלָא נְפָקוּ שַׁבְעִין חַכִּימַיָא מִן מַשְׁכְּנָא עַד אֶלְדָד וּמֵידָד מִתְנַבָּן בְּמַשְׁרִיתָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וישארו שני אנשים" - (ספרי) מאותן שנבחרו אמרו אין אנו כדאין לגדולה זו

"והמה בכתבים" - במבוררים שבהם לסנהדרין ונכתבו כולם נקובים בשמות וע"י גורל לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים ששה ששה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמשה חמשה אמר משה אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד מה עשה נטל ע"ב פתקין וכתב על שבעים זקן ועל שנים חלק וברר מכל שבט ושבט ששה והיו ע"ב אמר להם טלו פתקיכם מתוך קלפי מי שעלה בידו זקן נתקדש ומי שעלה בידו חלק א"ל המקום לא חפץ בך

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כו) "וישארו שני אנשים במחנה", אחר שנבחרו ששה אנשים מכל שבט, ולא היה צריך רק שבעים זקנים, נשארו שנים שהיו כתובים בין הנבחרים מן השבטים ולא יצאו האהלה רק נשארו במחנה, ויש בזה דעות אם נשארו ע"י שלא נפל עליהם הגורל או נשארו מעצמם, ולדעתי, האנשים האלה היו מוכנים לנבואה מצד עצמם, וכל הנביאים בדור ההוא קבלו נבואתם מכחו של משה שהוא היה הצנור המריק שפע הנבואה לכלם, כי דרך האור האלהי להתפלש דרך המאורות הגדולים על הקטנים ובל שימצא מאור יותר גדול יתפלש האור עליו עד שהוא יעשה צנור ואמצעי להריק האור על ידו על הכוכבים הקטנים כמו שתקבל הארץ אור השמש בלילה באמצעות הירח, והיה אז פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה ופני מצדיקי הרבים הזקנים ככוכבים, שהאצילו אור פני משה על העם. אמנם אלדד ומידד היו מאורות גדולים בפני עצמם עד שהיו מוכנים לקבל האור האלהי ושפע הנבואה שלא באמצעות משה בצנור בפני עצמו, ותיכף שנכתבו בין הכתובים הנבחרים מכל שבט חל עליהם הרוח, וע"כ לא יצאו האהלה שתחול עליהם הרוח באמצעות משה כי, חל עליהם הרוח בפ"ע, ונשארו במחנה, בשגם כי אחר שהיתה מעלתם גדולה כ"כ לא היה אפשר עוד שיהיו ממנין הזקנים שהיה צריך שיהיו זקני העם ר"ל המוכנים להנהגה שפלה טבעיית (כנ"ל פסוק ט"ז) והם היתה מעלתם גבוהה מזה, ועתה פי' הטעם שנשארו במחנה מפני שנחה עליהם הרוח והמה בכתובים שתיכף שנכתבו שמותם בין הנבחרים נחה עליהם הרוח הגם שלא יצאו האהלה לקבל אצילות הרוח מרוחו של משה כי קבלו הנבואה מצנור מיוחד בפ"ע, ולפ"ז היה להם שני מעלות על יתר הזקנים, [א] שהם לא קבלו אצילות רק ע"י משה וע"י קרבת האהל והם קבלו האצילות בפ"ע ובמחנה כי היו מוכנים אל זה בעצמם, [ב] שהזקנים התנבאו רק אז ולא יספו להתנבאות והם התנבאו עד יום מותם, וגם שהזקנים לא נבאו להמחנה רק לפני משה כבני הנביאים שנבאו לפני שמואל כשהאציל רוחו עליהם, והם נבאו במחנה, וחז"ל אמרו שנבאו משה מת ויהושע מכניס ושנבאו נבואה עתידה על בוא גוג ומגוג באחרית הימים, שכ"ז לא היה אפשר אז לשום נביא לנבאות אחר שקבלו נבואתם מצנור של משה א"כ כל דבר שהעלים ה' ממשה לא יכול להעבירו דרך צנורו של משה לזולתו, וכשם שנעלם ממשה אז שלא יכנס לארץ כך נעלם מאתו ענין גוג ומגוג, שאם היה משה נכנס לארץ היה תקון העולם כמו שיהיה באחרית הימים ולא היה ענין גוג ומגוג וכל ענינם אלה כלל כמ"ש במק"א, ורק הם יכלו לנבאות נבואות אלה אחרי שקבלו נבואתם ממקור נפתח בפ"ע שלא באמצעות משה:


 

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)

וישארו שני אנשים במחנה. יש אומרים בקלפי נשתיירו, לפי שאמר לו הקב"ה למשה לבור לו שבעים זקנים, אמר משה: מה אני עושה? הרי הם נופלים ששה וששה לכל שבט ושבט, וחמשה חמשה לשני שבטים! איזה שבט מקבל עליו לבור ממנו חמשה? עשה משה תקנה: נטל פתקים וכתב עליהם "זקן" ונטל שני פתקים חלקים, ובללן והטילם לתוך קלפי. אמר להם בואו וטלו פתקיכם! כל מי שנטל פתק וכתוב עליו "זקן" היה אומר לו משה כבר קידשך המקום; וכל מי שהיה נוטל פתק שלא היה כתוב בתוכו "זקן" היה משה אומר לו: מן השמים הוא, מה אני יכול לעשות לך? כיוצא בו אתה אומר [[במדבר ג] "ואת פדויי השלשה..." אמר משה: מה אני אעשה? עכשיו כל אחד ואחד אמר פדאני לוי! עשה משה תקנה: נטל פתקים וכתב עליהם לוי, ונטל פתקים וכתב עליהם כסף חמשת שקלים, ובללם והטילם בקלפי. אמר להם בואו וטלו פתקיכם! כל מי שנטל פתקו וכתוב היה עליו בן לוי - אומר לו כבר אתה פדוי. ומי שנטל פתקו וכתוב עליו כסף חמשת שקלים - היה משה אומר לו צא ותן פדיונך!

ר' שמעון אומר: במחנה נשתיירו, לפי שראו את משה שמברר לו הזקנים, אמרו אין אנו כדי לגדולה זו. הלכו והטמינו את עצמם. אמר להם המקום: אתם מעטתם עצמכם - אני אגדל אתכם יותר מכולם! בשבעים זקנים אומר "ויתנבאו ולא יספו" יתנבאו לפי שעה. באלדד ומידד הוא אומר "ויתנבאו במחנה", שהיו מתנבאים עד יום מותם. ומה היו אומרים? משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ:

<< · מ"ג במדבר · יא · כו · >>