מ"ג במדבר ה ב
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כׇּל־צָר֖וּעַ וְכׇל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | פַּקֵּיד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּן מִן מַשְׁרִיתָא כָּל דִּסְגִיר וְכָל דְּדָאִיב וְכֹל דִּמְסָאַב לִטְמֵי נַפְשָׁא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | פַּקֵיד יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיִפְטְרוּן מִן מַשְׁרִיתָא כָּל דִמְצוֹרָע וְכָל דְדָאִיב וְכָל דִמְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דְמִית: |
רש"י
"וישלחו מן המחנה" - שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן תוך הקלעים היא מחנה שכינה חניית הלוים סביב כמו שמפורש בפ' במדבר סיני היא מחנה לויה ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל (פסחים סז) הצרוע נשתלח חוץ לכולן הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים יא וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במס' פסחים
"טמא לנפש" - דמסאב לטמי נפשא דאנשא אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי והרבה יש בב"ר אדריאנוס שחיק טמיא שחיק עצמות
מפרשי רש"י
[ב] וכולם דרשו וכו'. במסכת פסחים (דף סז.) דרשו כך; מדכתיב גבי מצורע (ויקרא י"ג, מ"ו) "בדד ישב", שמע מינה דהחמיר במצורע יותר מבשאר טמאים, שהוא משולח יותר מכל שאר הטמאים, ואין טמאים אחרים יושבים עמו. ואם גם שאר טמאים משולחים כמו המצורע, אם כן למה כתב גבי מצורע "בדד ישב", דמשמע הוא לבד ישב בדד, שאין טמא אחר יושב עמו. ואם כן על כרחך צריך לומר דהוא משולח חוץ לג' מחנות, דהא זב משולח חוץ לב' מחנות. דאין לומר דטמא [מת] וזב משולחים חוץ למחנה אחת, דהא כתיב (פסוק ג) "ולא יטמאו את מחניהם", תן מחנה לזה ומחנה לזה, דהוי למכתב 'ולא יטמא את מחנם', מאי "מחניהם", אלא תן מחנה לזה ומחנה לזה (רש"י גיטין סז.). ואם הזב משולח חוץ לב' מחנות, אם כן המצורע משולח חוץ לג' מחנות:
והקשה הרא"ם, שמא הא דכתיב "ולא יטמאו את מחניהם" 'תן מחנה לזה ומחנה לזה' הכי קאמר; טמא מת משולח חוץ למחנה אחת, והמצורע חוץ לב' מחנות, ו'תן מחנה לזה' - זב וטמא מת, ו'תן מחנה לזה' היינו מצורע, וכדי שלא תאמר מנא ליה שהמצורע משתלח חוץ לב' מחנות וטמא מת והזב חוץ למחנה אחת, דילמא איפכא, אי נמי, דמצורע וזב יש לו מחנה בפני עצמו, וטמא מת מחנה בפני עצמו, הוצרך למכתב "בדד ישב", שאין טמא אחר יושב עמו. ולא קשה מידי, דאם כן, לכתוב 'ולא יטמאו את מחנם', ולמה למכתב "את מחניהם", אם בשביל ללמוד על מצורע שנשתלח חוץ לב' מחנות, זה כבר למדנו מ"בדד ישב" דיש לו מחנה מיוחדת. ואל תשיבני דלא יתכן למכתב 'ולא יטמאו את מחנם', כיון דיש למצורע מחנה בפני עצמו, דודאי יתכן לומר 'מחנם', דהיינו סתם מחנה, אף על גב דיש למצורע מחנה בפני עצמו, שהרי כתיב "וישלחו מן המחנה", וכתיב בתריה "כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", אף על גב דאינם שוים, וכל אחד משולח מן מחנה בפני עצמו, ולא כתב 'וישלחו מן מחניהם', ועל כרחך אתה צריך לומר דיתכן למכתב לשון סתם 'מחנה' אף על גב דכל אחד ואחד מחנה בפני עצמו, ואם כן למה לא כתב 'ולא יטמאו את מחנם' כדכתיב "וישלחו מן המחנה", אלא למדרש אתא, ופשוט הוא זה:
ואם תאמר, דילמא טמא מת משתלח חוץ למחנה לויה וזב חוץ למחנה שכינה, תרצו התם בגמרא (פסחים דף סז.) כתיב (שמות י"ג, י"ט) "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", 'עמו במחיצתו', ומשה לוי היה (שמות ו', כ'), אם כן טמא מת מותר במחנה לויה, שהרי מת עצמו במחנה לויה מותר:
[ג] לשון עצמות. פירוש, מדלא תרגם 'מסאבא', על כרחך פירוש 'טמיא' הוא עצמות אדם. והקשה הרא"ם, דהכי נמי יש לדקדק שאין פירוש הכתוב עצם, מדלא תרגם 'גרמא' כמו שתרגם שאר "עצם" דקרא, ואין זה קשיא, דשם 'עצם' נאמר על עצם חי ונאמר גם כן על עצם מת, ו'טמיא' לא נאמר רק על עצמות מתים, לכך מביא (רש"י) ראיה 'שחיק טמיא' (ב"ר י, א) דהם עצמות מתים:
ואם תאמר, מי הכריח התרגום לפרש עצמות, ולא תרגם כמשמעו 'למת', שהרי "לנפש לא יטמא" דפרשת אמור (ויקרא כ"א, א') תרגם 'על מית' (קושית הרא"ם). ויראה שהוכרח התרגום כן, מפני דכתב "לנפש" בלמ"ד, ולא כתב 'מנפש', ולא תמצא לשון זה אלא בטומאת אדם, ולא בשרץ ולא בשום טומאה. ונראה טעמא, מפני שרוח טומאה שורה על מת, והנטמא במת דבק לטומאה, כי הלמ"ד מורה על הדביקות והתחברות לדבר. ולכך תרגם אונקלוס 'לטמי נפשא דאנשא', כי שם 'טמי' הוא המורה על דבר זה, כי מתים יש בהם טמטום, ומטמטמים את האדם מן רוח הקודש. ולפיכך נקראו דורשי מתים "חרטומים" (ר' בראשית מא, ח), ופירש רש"י ז"ל (שם) 'הנחרים בטימי מתים', שהם דורשים אל המתים כדי שתשרה עליהם הטומאה. אבל "לנפש לא יטמא" דפרשת אמור, יש לפרש כמשמעו, שלא יבא לנפש מת. וזה מפני שכתוב אצלו פעל "לא יטמא", יאמר הכתוב שפיר "לנפש לא יטמא", שלא יטמא למת. אבל במקום שכתיב (להלן ט, ו) "טמאים לנפש אדם", או "טמא לנפש", דהוי למכתב 'טמא מנפש אדם', כיון שכבר נטמא ועכשיו אינו נוגע בטומאה, לא הוי למכתב "טמא לנפש", לכך הוצרך לתרגם 'לטמי נפשא דאנשא':
והרא"ם פירש מאחר דכתיב "לנפש" בלמ"ד, משמע דבר שהוא שייך לנפש, והיינו עצמות מת שהוא שייך לנפש, ואינו מת ממש. ולכך תרגם אונקלוס 'טמיא דאינשא'. וזה אינו, שהרי "טמאים לנפש אדם" (להלן ט, ו) היה נדב ואביהו, ולמה כתב בלמ"ד, שהרי לא היה הטומאה רק למת, ולא לעצם:
עוד פירש הרא"ם, דרש"י דייק דהאי 'טמיא נפשא דאנשא' רצה לומר עצמות, ואינו אדם הנטמא מטמת מת, דאם היה פירושו אדם הנטמא מטמא מת, אם כן האדם הנטמא בו - ולד הטומאה, דטמא מת הוא אב הטומאה (כלים פ"א מ"א), והנוגע בו הוא ולד הטומאה, לא הוי דומיא דמצורע וזב, דהם אבות הטומאה (כלים פ"א מ"ג), אבל אי 'טמיא' הוא עצמות, אם כן אדם הנטמא בו אב הטומאה, והוי שפיר דומיא דמצורע וזב, והם אב הטומאה, אבל איך יזכור הכתוב אדם הנטמא בטמא מת, דהוא ולד הטומאה, עם מצורע וזב דהם אב הטומאה. ואין זה נכון כלל, כיון דאין טמא מת משולח רק ממחנה שכינה בלבד (פסחים דף סז.), אם כן ולד הטומאה הוי דינו כמו אב הטומאה, דהרי שניהם שוים, דשניהם הם משולחים ממחנה שכינה ומותרים במחנה לויה. ואם כן למה נפרש דווקא באב הטומאה, כיון דולד הטומאה הוי דינו כמו אב הטומאה. והשתא לפי פירושו דבעינן דומיא דזב ומצורע שהם אב הטומאה, אם כן ולד הטומאה יהיה מותר ליכנס במחנה שכינה, ויהיה אדם הנטמא בטמא מת מותר במחנה שכינה, וזה לא יתכן כלל:
ומה שתרגם אונקלוס "או בנפש אדם אשר ימות" (ר' להלן יט, יג) 'בנפשא דאנשא', זהו בשביל דשם כתיב "בנפש" בבי"ת, ושייך שם לתרגם כמשמעו, דכבר אמרנו דלא תרגם אונקלוס 'לטמי נפשא' רק "טמאים לנפש אדם" בלמ"ד, ושם לא כתב "טמא", גם לא כתיב "לנפש":
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה – שָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת הָיוּ שָׁם בִּשְׁעַת חֲנִיָּתָן. תּוֹךְ הַקְּלָעִים הִיא מַחֲנֵה שְׁכִינָה; חֲנִיַּת הַלְוִיִּם סָבִיב, כְּמוֹ שֶׁמְּפוֹרָשׁ בְּפָרָשַׁת 'בְּמִדְבַּר סִינַי' (במדבר א,נג), הִיא מַחֲנֵה לְוִיָּה; וּמִשָּׁם וְעַד סוֹף מַחֲנֵה הַדְּגָלִים, לְכָל אַרְבַּע הָרוּחוֹת, הִיא מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. הַצָּרוּעַ נִשְׁתַּלַּח חוּץ לְכֻלָּן; הַזָּב מֻתָּר בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וּמְשֻׁלָּח מִן הַשְּׁתַּיִם; וְטָמֵא לָנֶפֶשׁ מֻתָּר אַף בְּשֶׁל לְוִיָּה, וְאֵינוֹ מְשֻׁלָּח אֶלָּא מִשֶּׁל שְׁכִינָה. וְכָל זֶה דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ מִן הַמִּקְרָאוֹת בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים (דף ס"ז ע"א).
טָמֵא לָנָפֶשׁ – 'דִּמְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא', אוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן עַצְמוֹת אָדָם בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי. וְהַרְבֵּה יֵשׁ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה, "אַדְרִיָּאנוּס שְׁחִיק טַמְיָא", שְׁחִיק עֲצָמוֹת.
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ונראה שדעת בעל המדרש לתרץ סמיכת פרשה זו לכאן. כי בר"ח ניסן נאמרה, דאל"כ למה באו הטמאים אל משה בי"ד בניסן ואמרו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע וגו' (במדבר ט, ז) וא"כ למה הוקבעה פרשה זו לכאן, אלא ודאי אחר שסידר המשכן על מכונו והשרה שכינתו ית' בתוכם בא להזהירם שלא יסבבו סילוק השכינה ע"י ג' ראשי עבירות אלו המסבבים החורבן, ע"כ צוה לשלוח מן המחנה כל צרוע, וכל זב, וכל טמא לנפש, כי ג' אלו סימנים מובהקים על אשר בקרבם או שמץ מינות של ע"ז נזרקה בו כי על זה בא הצרעת כמ"ש בעגל (שמות לב, כה) וירא משה את העם כי פרוע הוא. וארז"ל (במד"ר ז, ד) שנצטרעו כמ"ש במצורע ראשו יהיה פרוע. (ויקרא יג, מה) ועל עון זה נחרב בית ראשון ושני כי אע"פ שלא עבדו ע"ז בבית שני מ"מ היה בהם חטא שנאת חנם ולשה"ר השקול כע"ז, כמו שלמדו רז"ל (ילקו"ש תהלים תרנו.) מן אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. (תהלים יב, ה) שהמספר לשה"ר חשוב ככופר בעיקר, וטעם שלוח המצורע חוץ לג' מחנות לרחק שמץ ע"ז משלשתן. ואם בעון לשון הרע, צריך להיות בדד מושבו. כשם שהבדיל בין איש לחבירו ואם לא יהיה מרוחק מכל ג' מחנות לא יהיה בדד מושבו. וכל זב. כי זיבה שלו הוא אות על שהוא פרוץ בעריות וע"כ הוא בא לידי זיבה, ושלוחו חוץ למחנה שכינה הקדושה וחוץ למחנה לויה שיש בהם ג"כ קדושה וכל מקום קדושה אינו סובל דבר ערוה לאפוקי מחנה ישראל שאין בה כל כך קדושה. וכל טמא לנפש. כי זה מורה ג"כ על רוח עועים אשר בקרבו ושאינו מקפיד להטמא בנפש אדם ע"י ש"ד הנוגע בצלם אלהים כביכול ע"כ ראוי שיתרחק ממחנה שכינה כי הוא פוגם כבוד השכינה.
ולפי שג' אלו גרמו החורבן וסילוק השכינה, על כן צוה לרחקם מן המחנה שלא יטמאו את מחניהם כי במקום שהמה מצויין הקב"ה מרחיק שכינתו משם כי המקום טמא טמא יקרא, רמז לדבר ט' מן טמא, רמז לש"ד הנולד לט' חדשים כי מטעם זה היו ערי מקלט ששה וכתיב (דברים יט, ט) ויספת לך עוד ג' ערים. בין הכל ט' לא יותר מן הטעם שנתבאר. מ' מן טמא, רמז לג"ע שכן היו מי המבול מ' יום על שהטריחו ליוצרם לצור צורת ממזרים במ' ימי יצירת הולד. א' מן טמא, רמז לע"ז הנוגע באחדות הש"י הרמוז באל"ף. וע"כ קרא דוד המלך ליצר הרע טמא (סוכה נב, א) לפי שהכשילו בשלשתן ג"ע בבת שבע, ש"ד באוריה החתי, ע"ז כמו שלמדו (סנהדרין קז, א) מן פסוק ויהי דוד בא עד הראש (שמואל ב טו, לב) בקש לעבוד ע"ז כו', ויש בהם ג"כ טומאה כי הע"ז מטמאה כנדה שנאמר (ישעיה ל, כב) תזרם כמו דוה. ע"כ רמז בהרחקת ג' טמאים אלו להרחקת ג' ראשי עבירות אלו המסבבים סילוק השכינה, וסמך לפרשה זו איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם. להורות שהרחקת הטמאים הוא ג"כ בעבור חטאם כאמור.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
ב. צו הצווי מיד בשעת מעשה ולדורות. אתה אומר הצווי מיד בשעת מעשה ולדורות, או אינו אלא לאחר זמן. תלמוד לומר צו את בני ישראל ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם. הא למדת שהצווי מיד בשעת מעשה. לדורות מנין, תלמוד לומר צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וגו' [יערוך אותו אהרן חוקת עולם לדורותיכם] (ויקרא כ"ח) הא למדת שהצווי מיד בשעת מעשה ולדורות מצווי הזה. מנין לכל הצואות שבתורה, היה רבי ישמעאל אומר הואיל ונאמרו צואות בתורה סתם ופרט באחת מהם, (שאינה אלא) [שהוא] מיד בשעת מעשה ולדורות, אף פורטני בכל הצואות שבתורה שיהיו מיד בשעת מעשה ולדורות. ר' יהודה בן בתירה אמר, אין הצווי בכל מקום אלא זירוז שנא' וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו (דברים ג') לפי דרכנו למדנו שאין מחזקים אלא המחוזקים ואין מזרזים אלא למזורזים. ר' שמעון בן יוחי אומר אין צווי בכל מקום אלא חסרון כיס שנאמר צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך (ויקרא כ”ד) צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה (במדבר ה') צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת (שם ל”ה) צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאשי (שם כ”ח). הא אין צווי בכל מקום אלא חסרון כיס חוץ מאחת, ואיזה זה צו את בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם באים אל הארץ כנען (שם ל"ד) תזרזם לענין חילוק הארץ.
ורבי אומר אין צווי בכל מקום אלא אזהרה שנא' ויצו ה' אלהים על האדם [וגו'] ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו (בראשית ב').
ג. וישלחו מן המחנה מחנה שכינה. שומע אני ממחנה לויה תלמוד לומר אל מחוץ למחנה תשלחום. הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל, קל וחומר ממחנה שכינה החמור. אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר וישלחו מן המחנה ללמדך שאין עונשין מן הדין. רבי אומר אין צריך קל וחומר אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל קל וחומר ממחנה שכינה החמור, אם כן למה נאמר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב אלא בא הכתוב ליתן להם את המחיצות
ד. וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש שומע אני ששלשתן במקום אחד תלמוד לומר במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל ולמד על הכלל, מה מצורע שהוחמרה טומאתו חמור שלוחו משלוח חברו, אף כל שהוחמרה טומאתו חמור שלוחו משלוח חברו. מכאן מנו חכמים למחיצות כל שהזב מטמא מצורע מטמא, חמור מצורע שמטמא בביאה. כל שטמא מת מטמא זב מטמא חמור הזב שהוא מטמא תחת אבן מסמא. כל שטבול יום מטמא טמא מת מטמא חמור טמא מת שהוא מטמא את האדם, כל שמחוסר כפורים פוסל טבול יום פוסל חמור טבול יום שהוא פוסל את התרומה
ה. וישלחו מן המחנה [כל צרוע וגו'] למה נאמר אין לי אלא אלו שאר טמאים מנין [תלמוד לומר כל צרוע וכל זב] היה ר' יאשיה אומר קל וחומר אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל קל וחומר ממחנה שכינה החמור אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וישלחו מן המחנה וגו' ללמדך שאין עונשין מן הדין [ר' יונתן אומר אין צריך, אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל קל וחומר למחנה שכינה החמור אם כן למה נאמר וישלחו מן המחנה כל צרוע בא הכתוב ליתן להם את המחיצות].
מלבי"ם - התורה והמצוה
ב. צו את בני ישראל, כבר בארתי בהתו"ה ( צו א ) שיש הבדל בין צווי ובין דבור ואמירה, שהצווי מציין דבר שלטון שיפקד על המצו לעשות פקודתו בשיש לו איזה הכרח למלאות פקודת המצוה כמו אב או גדול
או מושל הפוקד. עוד בארתי שם שכל מקום שבא בתחלת המאמר לשון צווי יהיה בא' מג' פנים: א] אם ירצה לציין הזריזות, ב] אם ירצה לציין התכיפות, ג] אם ירצה לציין שתהיה מצוה נוהגת תמיד. ושם בארתי הדבר היטב בטעמו, וכתבתי כי בספורי התורה ירשום בפעל צוה אם נמצא שם א' מן ההוראות האלה. אבל בצווים שבאו בהלכות ומשפטי התורה שדרכו להתחיל תמיד בלשון דבר אל בני ישראל או אמור אל בני ישראל אם התחיל בו לשון צו את בני ישראל צריך שימצאו בו ג' הוראות אלה.
ור' ישמעאל למד בברייתא די"ג מדות (פסקא ו) שצו מורה מיד ולדורות מבנין אב משני כתובים. והוא עצמו מה שאמר כאן שבשלוח טמאים היה עולה על הדעת שלא נצטוו תיכף כי לא היו טמאים אז כי מצורע וזב שלפני הדבור אינו מטמא, לכן משמיענו שעשו כן תיכף. ובנרות היה עולה על הדעת שאינו לדורות דהא אמר ויקחו אליך שמן זית לכן הודיע שהוא חקת עולם לדורותיכם. ולמדין מכאן לכל מקום שמתחיל צו את בני ישראל [וכל זה דוקא בלשון צו שבא בתחלת הפרשה. לא כן בלשון צווי שבא באמצע הענין ובזה סרה פליאת המפ' ממה שאמר ר' ישמעאל בקדושין דף כט].
ורבי יהודה בן בתירא באר הלמוד שצו מורה על הזריזות ממה שאמר וצו את יהושע וחזקהו, ומה שפרט זה אצל יהושע לפי שמחזקים את המחוזקים, ששפע האלהית תחול כפי ההכנה. וכן אמר בספרא שם אין צו אלא זירוז מיד ולדורות.
ורבי שמעון בר יוחאי מוסיף חסרון כיס שבזה צריך זריזות ביותר ובכל אלה יש חסרון כיס חוץ ממה שאמר כי אתם באים אל הארץ כנען שמורה הזירוז לבד. ומה שאמר רבי שצו מורה אזהרה אין כונתו אזהרת ל"ת דכל הנחשבים הם בקום ועשה, וכן הראיה שמביא ממה שאמר ויצו ה' על האדם אינו ראיה כי יש הבדל בין צוה שאחריו מלת על ובין צווי שאחריו מלת את. שצווי שאחריו מלת על הוא אזהרת ל”ת כמו כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד אם לא במקום שהצויי הוא על נושא שלישי כמו ויצו עליו פרעה אנשים. רק כונתו כמו שמצאנו שהצווי מורה אזהרה. כן גם כשאחריו מלת את הגם שאינו אזהרת ל"ת הוא אזהרת המעשה שמזהיר אותו מאד בל יתעצל בדבר ועל אופן זה בא צוי כי אתם באים אל הארץ כנען שהזהיר אותם באזהרה גדולה. .
.
ג. וישלחו מן המחנה , כבר בארתי ויקרא רלד) שהיה בישראל ג' מחנות, וכשאמר סתם שלוח מן המחנה לא ידענו אל איזה מחנה יכוין ויפורש תמיד לפי ענין הכתוב. וכאן יש לומר מן הסברא שמדבר ממחנה לויה כי כל הפרשיות הקודמות (מן סימן ג' עד כאן) מדבר ממחנה הלוים, אמנם ממה שכפל שם מחנה כי היה לו לומר חוצה לה תשלחום למה אמר חוץ למחנה. מבואר שמחנה ראשונה הוא מחנה שכינה ואל מחוץ למחנה תשלחום הוא מחנה לויה, כפי הכלל שיסדתי באילת השחר ( כלל קלח ) שכל שם הבא כפול מורה שהשם השני אינו השם הראשון. ועל זה שואל הלא אם יאמר וישלחו מן המחנה לבד שנפרש ממחנה לויה כנ”ל נדע מחנה שכינה מקל וחומר ומשיב שאין עונשין מן הדין.
ורבי אומר שאין צריך לכפול בשביל זה שם מחנה כי נדע מחנה שכינה מקל וחומר רק שבא ליתן את המחיצות, רוצה לומר שממחנה שכינה ישלחו טמא לנפש, וזב ומצורע מחוץ למחנה האחרת תשלחו שהם זב ממחנה לויה ומצורע ממחנה ישראל שעל זה אמר ולא יטמאו את מחניהם. ופי' הראב"ד שרבי סבר עונשין מן הדין, והמפ' נתקשו בזה מאד הא אמרינן (פ' קמא דמכות) דאף למאן דאמר עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין. ונראה על פי מה שאמר בספרא שמיני ( שמיני סט ) ששאר בהמות טמאות למד ל"ת שלהם מקל וחומר ומלאו הבא מכלל עשה. ופי' ההמ"ג שאף שאין מזהירין מן הדין כיון שכבר נזכר איסורו בפי' בלאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין. וכן דעת הרמב"ם והרמב"ן עיי"ש.
והוא הדין כאן שיש לאו הבא מכלל עשה בכל הטמאים והזרתם את בני ישראל מטומאתם, בדד ישב (כמה שאמר ב נשא א ) סבירא ליה לרבי שבזה מזהירין מן הדין. ושם ( שמיני קעד ) בארתי שמה שאמר שם אחרים אומרים להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בא ליתן אזהרה לחיה, פליגי על מה שאמר בספרא שלמדין אזהרה לחיה טמאה מקל וחומר ומלאו הבא מכלל עשה. כי סבירא ליה שגם בהאי גוונא אין מזהירין מן הדין, ולא כסברת ההגהות מיימוניות. וזה דעת התנא קמא פה שסובר שגם בכאן אין מזהירין מן הדין אף שיש לאו הבא מכלל עשה, ולפי מה שאבאר לקמן ( נשא ה ) שמדברי הספרי שבאו להלן שלא בענין מבואר דתנא קמא דפה הוא ר' יאשיה ורבי דפה הוא ר' יונתן, אם כן הדבר שריר וקים, שכבר בארתי בפ' בא ( בא נט ) שר' יונתן למד איסור מלאכה בחולו של מועד מקל וחומר ומלאו הבא מכלל עשה כסברת הרב המגיד ור' יאשיה חולק שם עליו וסבירא ליה דאף שיש עשה וקל וחומר אין מזהירין מן הדין אם כן כל אחד לשיטתו אזיל.
.
ד. וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכו' לפי הפשט מדבר בדרך לא זו אף זו שישלחו צרוע החמור ואף זב הקל ממנו ואף טמא מת הקל משניהם. אולם הלא יכול לאמר בקצרה וישלחו כל הטמאים, דהא באמת מרבה כל הטמאים ממלת כל שכתוב בכל אחד כמו שאמרו בפסחים (דף ס”ז). ואחר שמצאנו שבמצורע אמר בדד ישב שלא יהיו שאר טמאים עמו [כמה שאמר בספרא תזריע קנד ] הוא מלמד על הכלל שכל חמור מחברו חמור שלוחו משלוח חברו. מכאן מנו חכמים למחיצות כמה שאמר בפרק קמא דכלים, ולכן פרטם כל צרוע וכל זב וכו'. כי כ"א משתלח למחנה אחרת.
ודברי הספרי אלה מועתקים ברמב"ם (פ"ג מה' ביאת המקדש), ויש הבדל בין שטת הספרי ובין שטת רבי שמעון בפסחים שלמד גם כן באופן קרוב לזה שהוא לומד כן מצד הסברא ומיותר ליה בדד ישב שגבי מצורע, ואמר שהכתוב נתקו לעשה ולדידיה מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו אינו לוקה. אבל לשטת הספרי הוצרך בדד ישב שזה מלמד על הכלל כולו וכל שחמור מחברו שלוחו חמור מחברו שלשטת הספרי לא נדע זאת מסברא רק ממצורע שיצא מן הכלל, שכתוב בו בדד ישב ואם כן לא נתקו הכתוב לעשה. ולכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מהלכות ביאת המקדש ה"ח) שמצורע שנכנס לירושלים לוקה, אף על גב שבהלכה ג' למד חילוק מחיצות כסברת רבי שמעון, בכל זאת לא סבירא ליה שהכתוב נתקו לעשה כי סמך על הספרי.
וזה שלא כמה שאמר הכסף משנה שם שהרמב”ם פוסק כר' יהודה שלמד מן ולא יטמאו את מחניהם. וזה דבר שאי אפשר דהא בגמ' (דף ס"ז ע"ב) מקשה ור' יהודה שפיר קאמר רבי שמעון, ומשיב ההוא מבעיא ליה לכדתניא ר' אליעזר אומר יכול דחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהיו חייבים תלמוד לומר וישלחו כל צרוע וכו' והרמב"ם לא פסק כר' אליעזר בהא ואם כן א"א שיפסוק כר' יהודה..
.
ה. כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש . בפסחים (דף ס"ז) אמר וכל זב מרבה בעל קרי [רוצה לומר שכל זב כולל אף ראיה ראשונה ודומה לו בעל קרי] וכל טמא מרבה טמא שרץ. וזהו שאמרו שאר טמאים מנין תלמוד לומר כל זב כצריך לומר. ומה שאמר היה ר' יאשיה אומר מחקו הגר"א, וכן מה שנאמר ( נשא ז ) ר' יונתן אמר מזכר עד נקבה תשלחו מחקו גם כן. ולדעתי חוזר בכאן מה שאמר בסימן י. ותנא קמא דשם הוא ר' יאשיה דכאן ורבי דשם הוא ר' יונתן וכפל טעוית בדברי ר' יונתן וגם הציגוהו שלא במקומו כי מקומו הוא כאן וכפי הנוסח שהגהתי. וחזר פלוגתא וכאן על מה שנאמר שריבה מן וישלחו כל זב שאר טמאים, באר שנית למה צריך שתי פעמים מחנה, והיה מקום לתלות דבריהם במה שיש דעות אם בעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות וגם בספרא ( תצא קכ ) משמע דפליגי בזה תנא קמא ור' שמעון התימני. ור' יונתן חדש שגם לבעל קרי שמרבה מכל זב שייך חילוק מחיצות וכר' יונתן דבעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות. ואין כאן מקום להאריך בזה
.