מפרשי רש"י על במדבר ה ב
| מפרשי רש"י על במדבר • פרק ה' • פסוק ב' |
• ב • ז • ח • יב • יג • יד • טו • יח • יט • כ • כב • כד • כה • כז • כח • לא •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כׇּל־צָר֖וּעַ וְכׇל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃
רש"י
"צו את בני ישראל וגו'" - פרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן ושמנה פרשיות נאמרו בו ביום כדאיתא במס' גיטין בפ' הנזקין
"וישלחו מן המחנה" - שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן תוך הקלעים היא מחנה שכינה חניית הלוים סביב כמו שמפורש בפ' במדבר סיני היא מחנה לויה ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל (פסחים סז) הצרוע נשתלח חוץ לכולן הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים יא וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במס' פסחים
"טמא לנפש" - דמסאב לטמי נפשא דאנשא אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי והרבה יש בב"ר אדריאנוס שחיק טמיא שחיק עצמות
רש"י מנוקד ומעוצב
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹמֵר – פָּרָשָׁה זוֹ נֶאֶמְרָה בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן. וּשְׁמוֹנָה פַּרְשִׁיּוֹת נֶאֶמְרוּ בּוֹ בַּיּוֹם, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת גִּטִּין בְּפֶרֶק 'הַנִּזָּקִין' (דף ס' ע"א).
וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה – שָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת הָיוּ שָׁם בִּשְׁעַת חֲנִיָּתָן. תּוֹךְ הַקְּלָעִים הִיא מַחֲנֵה שְׁכִינָה; חֲנִיַּת הַלְוִיִּם סָבִיב, כְּמוֹ שֶׁמְּפוֹרָשׁ בְּפָרָשַׁת 'בְּמִדְבַּר סִינַי' (במדבר א,נג), הִיא מַחֲנֵה לְוִיָּה; וּמִשָּׁם וְעַד סוֹף מַחֲנֵה הַדְּגָלִים, לְכָל אַרְבַּע הָרוּחוֹת, הִיא מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. הַצָּרוּעַ נִשְׁתַּלַּח חוּץ לְכֻלָּן; הַזָּב מֻתָּר בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וּמְשֻׁלָּח מִן הַשְּׁתַּיִם; וְטָמֵא לָנֶפֶשׁ מֻתָּר אַף בְּשֶׁל לְוִיָּה, וְאֵינוֹ מְשֻׁלָּח אֶלָּא מִשֶּׁל שְׁכִינָה. וְכָל זֶה דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ מִן הַמִּקְרָאוֹת בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים (דף ס"ז ע"א).
טָמֵא לָנָפֶשׁ – 'דִּמְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא', אוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן עַצְמוֹת אָדָם בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי. וְהַרְבֵּה יֵשׁ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה, "אַדְרִיָּאנוּס שְׁחִיק טַמְיָא", שְׁחִיק עֲצָמוֹת.
מפרשי רש"י
[א] ביום שהוקם המשכן נאמרה. פירוש, אף על גב שפרשה הזאת היא כתובה אחר הקמת המשכן, ביום שהוקם המשכן נאמרה, דלא יתכן לומר שכבר הוקם ולא יהיו הטמאים משולחים מן המחנה, שהרי יהיו נכנסים אף למחנה שכינה, ולפיכך על כרחך תאמר דביום שהוקם נאמרה. וכדי שלא יקשה לך הרי אינה סמוכה להקמת המשכן, לפיכך אמר (רש"י) שאין זה קשיא, שהרי 'שמונה פרשיות נאמרו באותו יום', ואין אחד מהם סמוכה להקמת המשכן:
[ב] וכולם דרשו וכו'. במסכת פסחים (דף סז.) דרשו כך; מדכתיב גבי מצורע (ויקרא י"ג, מ"ו) "בדד ישב", שמע מינה דהחמיר במצורע יותר מבשאר טמאים, שהוא משולח יותר מכל שאר הטמאים, ואין טמאים אחרים יושבים עמו. ואם גם שאר טמאים משולחים כמו המצורע, אם כן למה כתב גבי מצורע "בדד ישב", דמשמע הוא לבד ישב בדד, שאין טמא אחר יושב עמו. ואם כן על כרחך צריך לומר דהוא משולח חוץ לג' מחנות, דהא זב משולח חוץ לב' מחנות. דאין לומר דטמא [מת] וזב משולחים חוץ למחנה אחת, דהא כתיב (פסוק ג) "ולא יטמאו את מחניהם", תן מחנה לזה ומחנה לזה, דהוי למכתב 'ולא יטמא את מחנם', מאי "מחניהם", אלא תן מחנה לזה ומחנה לזה (רש"י גיטין סז.). ואם הזב משולח חוץ לב' מחנות, אם כן המצורע משולח חוץ לג' מחנות:
והקשה הרא"ם, שמא הא דכתיב "ולא יטמאו את מחניהם" 'תן מחנה לזה ומחנה לזה' הכי קאמר; טמא מת משולח חוץ למחנה אחת, והמצורע חוץ לב' מחנות, ו'תן מחנה לזה' - זב וטמא מת, ו'תן מחנה לזה' היינו מצורע, וכדי שלא תאמר מנא ליה שהמצורע משתלח חוץ לב' מחנות וטמא מת והזב חוץ למחנה אחת, דילמא איפכא, אי נמי, דמצורע וזב יש לו מחנה בפני עצמו, וטמא מת מחנה בפני עצמו, הוצרך למכתב "בדד ישב", שאין טמא אחר יושב עמו. ולא קשה מידי, דאם כן, לכתוב 'ולא יטמאו את מחנם', ולמה למכתב "את מחניהם", אם בשביל ללמוד על מצורע שנשתלח חוץ לב' מחנות, זה כבר למדנו מ"בדד ישב" דיש לו מחנה מיוחדת. ואל תשיבני דלא יתכן למכתב 'ולא יטמאו את מחנם', כיון דיש למצורע מחנה בפני עצמו, דודאי יתכן לומר 'מחנם', דהיינו סתם מחנה, אף על גב דיש למצורע מחנה בפני עצמו, שהרי כתיב "וישלחו מן המחנה", וכתיב בתריה "כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", אף על גב דאינם שוים, וכל אחד משולח מן מחנה בפני עצמו, ולא כתב 'וישלחו מן מחניהם', ועל כרחך אתה צריך לומר דיתכן למכתב לשון סתם 'מחנה' אף על גב דכל אחד ואחד מחנה בפני עצמו, ואם כן למה לא כתב 'ולא יטמאו את מחנם' כדכתיב "וישלחו מן המחנה", אלא למדרש אתא, ופשוט הוא זה:
ואם תאמר, דילמא טמא מת משתלח חוץ למחנה לויה וזב חוץ למחנה שכינה, תרצו התם בגמרא (פסחים דף סז.) כתיב (שמות י"ג, י"ט) "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", 'עמו במחיצתו', ומשה לוי היה (שמות ו', כ'), אם כן טמא מת מותר במחנה לויה, שהרי מת עצמו במחנה לויה מותר:
[ג] לשון עצמות. פירוש, מדלא תרגם 'מסאבא', על כרחך פירוש 'טמיא' הוא עצמות אדם. והקשה הרא"ם, דהכי נמי יש לדקדק שאין פירוש הכתוב עצם, מדלא תרגם 'גרמא' כמו שתרגם שאר "עצם" דקרא, ואין זה קשיא, דשם 'עצם' נאמר על עצם חי ונאמר גם כן על עצם מת, ו'טמיא' לא נאמר רק על עצמות מתים, לכך מביא (רש"י) ראיה 'שחיק טמיא' (ב"ר י, א) דהם עצמות מתים:
ואם תאמר, מי הכריח התרגום לפרש עצמות, ולא תרגם כמשמעו 'למת', שהרי "לנפש לא יטמא" דפרשת אמור (ויקרא כ"א, א') תרגם 'על מית' (קושית הרא"ם). ויראה שהוכרח התרגום כן, מפני דכתב "לנפש" בלמ"ד, ולא כתב 'מנפש', ולא תמצא לשון זה אלא בטומאת אדם, ולא בשרץ ולא בשום טומאה. ונראה טעמא, מפני שרוח טומאה שורה על מת, והנטמא במת דבק לטומאה, כי הלמ"ד מורה על הדביקות והתחברות לדבר. ולכך תרגם אונקלוס 'לטמי נפשא דאנשא', כי שם 'טמי' הוא המורה על דבר זה, כי מתים יש בהם טמטום, ומטמטמים את האדם מן רוח הקודש. ולפיכך נקראו דורשי מתים "חרטומים" (ר' בראשית מא, ח), ופירש רש"י ז"ל (שם) 'הנחרים בטימי מתים', שהם דורשים אל המתים כדי שתשרה עליהם הטומאה. אבל "לנפש לא יטמא" דפרשת אמור, יש לפרש כמשמעו, שלא יבא לנפש מת. וזה מפני שכתוב אצלו פעל "לא יטמא", יאמר הכתוב שפיר "לנפש לא יטמא", שלא יטמא למת. אבל במקום שכתיב (להלן ט, ו) "טמאים לנפש אדם", או "טמא לנפש", דהוי למכתב 'טמא מנפש אדם', כיון שכבר נטמא ועכשיו אינו נוגע בטומאה, לא הוי למכתב "טמא לנפש", לכך הוצרך לתרגם 'לטמי נפשא דאנשא':
והרא"ם פירש מאחר דכתיב "לנפש" בלמ"ד, משמע דבר שהוא שייך לנפש, והיינו עצמות מת שהוא שייך לנפש, ואינו מת ממש. ולכך תרגם אונקלוס 'טמיא דאינשא'. וזה אינו, שהרי "טמאים לנפש אדם" (להלן ט, ו) היה נדב ואביהו, ולמה כתב בלמ"ד, שהרי לא היה הטומאה רק למת, ולא לעצם:
עוד פירש הרא"ם, דרש"י דייק דהאי 'טמיא נפשא דאנשא' רצה לומר עצמות, ואינו אדם הנטמא מטמת מת, דאם היה פירושו אדם הנטמא מטמא מת, אם כן האדם הנטמא בו - ולד הטומאה, דטמא מת הוא אב הטומאה (כלים פ"א מ"א), והנוגע בו הוא ולד הטומאה, לא הוי דומיא דמצורע וזב, דהם אבות הטומאה (כלים פ"א מ"ג), אבל אי 'טמיא' הוא עצמות, אם כן אדם הנטמא בו אב הטומאה, והוי שפיר דומיא דמצורע וזב, והם אב הטומאה, אבל איך יזכור הכתוב אדם הנטמא בטמא מת, דהוא ולד הטומאה, עם מצורע וזב דהם אב הטומאה. ואין זה נכון כלל, כיון דאין טמא מת משולח רק ממחנה שכינה בלבד (פסחים דף סז.), אם כן ולד הטומאה הוי דינו כמו אב הטומאה, דהרי שניהם שוים, דשניהם הם משולחים ממחנה שכינה ומותרים במחנה לויה. ואם כן למה נפרש דווקא באב הטומאה, כיון דולד הטומאה הוי דינו כמו אב הטומאה. והשתא לפי פירושו דבעינן דומיא דזב ומצורע שהם אב הטומאה, אם כן ולד הטומאה יהיה מותר ליכנס במחנה שכינה, ויהיה אדם הנטמא בטמא מת מותר במחנה שכינה, וזה לא יתכן כלל:
ומה שתרגם אונקלוס "או בנפש אדם אשר ימות" (ר' להלן יט, יג) 'בנפשא דאנשא', זהו בשביל דשם כתיב "בנפש" בבי"ת, ושייך שם לתרגם כמשמעו, דכבר אמרנו דלא תרגם אונקלוס 'לטמי נפשא' רק "טמאים לנפש אדם" בלמ"ד, ושם לא כתב "טמא", גם לא כתיב "לנפש":