לישרים תהילה/חלק ב/דיבור ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דיבור ג[עריכה]

תהלה באה בשדה לבדה, אח"כ רואה את יושר מרחוק ובורחת.

תהלה: הֵן פֹּה אֲשֶׁר עוֹמֶדֶת
עַתָּה לְבַדִּי אָנִי,
אֶשָּׂא לְבָבִי אַף־כַּפַּי אֶפְרֹשָׂה,
אֶשְׁפּוֹךְ בְּמַר נַפְשִׁי אַף־רוּחִי יַחַד
לִפְנֵי אֱלֹהָי, כִּי זוּלָתוֹ אֶַפֶס
מָנוֹס וּמִשְׂגָּב סֶלָה.
אוּלַי בְּעָנְיִי יֵרֶא,
אוּלַי יְחַלֵּץ זֹאת נֶפֶשׁ נִבְהָלָה
מִמּוֹקְשִׁים חִנָּם אֶל־רַגְלָהּ שָׁתוּ.
מוֹשֵׁל בְּעֹז עוֹלָם, שַׁלִּיט וָמֶלֶךְ,
אֶחָד וְאֵין בִּלְתֶּךָ,
יָכוֹל, אֲשֶׁר אֵין קֵצֶה
אֶל־עֹז יְכָלְתָּךְ סֶלָה:
אֶל־חֶפְצְךָ מֵשִׁיב הִנֵּה אֵינֶנּוּ,
אַף־צוּר אֲשֶׁר כָּמוֹךָ
הֵן בַּשְּׁחִָקִים אָיִן,
אַף כִּי בְּכָל־הָאָרֶץ,
מִי זֶה וְאֵי־זֶה הוּא אָמַר וַתֶּהִי,
אוֹ יַעֲמִיד עֵצָה אִם לֹא צִוִּיתָ?
מִי הוּא אֲשֶׁר־יָרִים אוֹ מִי יָנִיחַ
יָדוֹ וְרַגְלוֹ, צוּר בִּלְתִּי יָדָעְתָּ!
מִי הוּא אֲשֶׁר־יִשְׁקוֹט בַּל תַּשְׁקִיטֶנּוּ,
אוֹ מִי יְעֻנֶּה לֹא עִנִּיתוֹ אָתָּה.
אָנָּא רְצֵה־נָא, הֵעָתֵר אֶל־נֶפֶשׁ,
זוּלָתְךָ מָנוֹס לָהּ לֹא יָדָעָה,
הוֹאֵל עֲשֵׂה־נָא חֶסֶד
עִם לֵב בְּעָנְיוֹ מָר, רוּחַ דִּכִּיתָ.
גַּלֵּי חֲמַת אַפֶּךָ
אָנָּא רְצֵה הַשְׁבִּיתָה,
וּכְאָב רְצֵה־עוֹד אֶת־נֶפֶשׁ הוֹכָחְתָּ.
הוֹאֵל וְהוֹצֵא־נָא רַגְלִי מֵרָשֶׁת,
הוֹאֵל שְׁבוֹר פַּח, בּוֹ כָּעוֹף נִלְכָּדְתִּי,
לָמָּה לְעַוָּל, חֵלֶק
נַפְשִׁי תְּהִי, אֶל־אִישׁ כָּזָב שָׂנֵאתָ
לָמָה אֱהִי מִרְמָס, לָמָּה יָרִיעוּ
עָלַי רְשָׁעִים אַף־בִּי יִתְעַלָּלוּ
זֵדִים אֲשֶׁר תִּעַבְתָּ.
אֶהְיֶה לְצַדִּיק חֶבֶל,
אַל אֶל־בְּנֵי עַוְלָה, אֶהְיֶה אֶל־יֹשֶׁר
אָמָה, וְאַל־נָא בֵּית רַהַב שַׁלָּטֶת.
עַתָּה אֲשֻׁרַי אֶל־הָהָר אַדְרִיכָה,
אֶשְׁמוֹר עֲלֵי הָעַיִן
עַד־בֹּא אֲמָתִי, כִּי שָׁם צִוִּיתִיהָ
לֵאמֹר: מְהֵרָה לֵכִי,
כִּי תִמְצְאִי אוֹתִי וּנְהַלֵּךְ יַחַד
הָעִיר כְּבוֹא הַשָּׁמֶשׁ.
אַךְ מִי אֲשֶׁר־אֶרְאֶה מֵרָחוֹק שָׁמָּה
הוֹלֵךְ? הֲלֹּא זֶה יֹשֶׁר!
מָה אֶעֱשֶׂה עַתָּה? מָה אֶבְחַר עָתָּה?
מַה זֶּה יְאֻנֶּה לִי! מַה זֶּה יִקְרֵנִי!
אֵלֵךְ לְפָנִים אוֹ אָחוֹר אָשׁוּבָה?
לִבִּי הֲלֹא לָלֶכֶת
אֵלָיו, פְּעָמַי מֵאַיֶּלֶת יַעַר
יִשָּׂא וְיָרִיץ אַף־יָעִיף כַּנָּשֶׁר,
אַף חָק־יְקָרִי דָּת מוּסַר הַצְנֵעַ,
רַגְלַי הֲלֹא יָשִׁיב, רוּחִי יַפְרִיעַ.
הוֹי נַחֲלַת חֶלְקִי, הוֹי חַבְלֵי חֶבֶל
אֵלַי נְפַלְתֶּם! לָמָּה
אוֹתִי מְאוֹס תָּדִינוּ
אַךְ אֶת־אֲשֶׁר אָהַבְתִּי,
אַף לֶאֱהוֹב תַּכְרִיעוּ
אַךְ אֶת־אֲשֶׁר מָאָסְתִּי?
הֵן אֵלְכָה, אָכֵן לִבִּי לֹא יֵלֶךְ,
אָשׁוּב לְאָחוֹר, אַךְ נַפְשִׁי לֹא תָשָׁב.
יֹשֶׁר יְדִידִי! לוּ יִרְאוּ עֵינֶיךָ
נֶפֶשׁ עֲנִיָּה זֹאת עֵת כִּי רַגְלֶיהָ
מִצִּלְּךָ יָנוּסוּ,
אֵיךְ אַחֲרֶיךָ הִיא תִּדְבַּק אַף תָּרָץ,
אֵיךְ צִלְּךָ תַּחְמוֹד, אֵיכָה נִכְסָפָה
לִלְחוֹךְ עֲפַר רַגְלֶיךָ,
מַה יֶּהֱמוּ מֵעֶיךָ
עַל־כָּל־כְּאֵבָהּ! מֶה עַל־עָנְיָהּ תָּחָס!
אַךְ אֵלְכָה מַהֵר טֶרֶם יִרְאֵנִי,
אָנוּס וְאֶבְרַח, פֶּן רַע יִקְרָאֵנִי.
מִתַּאֲוַת נַפְשִׁי בּוֹרַחַת אָנִי
אֶל־תּוֹעֲבַת נַפְשִׁי, אֶל־מַר־הַמָּוֶת;
מִגַּן עֲדָנִים, בּוֹ רַגְלִי נָחַנִי,
נָסָה אֲנִי לִשְׁאוֹל וּלְגֵיא צַלְמָוֶת.
אַךְ גַּם בְּכָל־זֹאת לֹא הוֹחִיל אֶחְדָּלָה,
לֹא נוֹאֲשָׁה נַפְשִׁי אַף לֹא נוֹחָלָה.