לישרים תהילה/חלק א/דיבור א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דיבור א[עריכה]

המשל מדבר

פִּי הַמְדַבֵּר, הַמָּשָׁל, אָנֹכִי
אוֹתוֹ אֲשֶׁר בָּחָרָה
מֵרֹאשׁ יְמוֹת עוֹלָם מֵעֵת הֵכִינָה
חָכְמָה מְרוֹם כִּסְאָהּ עַל פִּתְחֵי שַׁעַר,
אוֹתָהּ לְשָׁרֵת, וּבְכָל חַצְרוֹתֶיהָ
מַשְׂכִּיל וּמוֹצֵא חֵן רִאשׁוֹן נִצָּחְתִּי.
מִמַּעֲמַקֵּי לֵב כִּתְהוֹם לָעֹמֶק
עֵצָה דְלוֹת, הִנֵּה יָדַי לִמַּדְתִּי,
וּבְתוֹךְ לְבַב אִישׁ חֵץ מוּסָר וָדַעַת
לִירוֹת (בְּלִי אֶחְטָא), מֵאֵין כָּמוֹנִי.
הֵן עַד מְעַט מִלִּין דֵּעָה אַכְבִּירָה,
מִבְחַר תְּהִלּוֹת הֵנָּה
יַחְדָּו תְּהִלּוֹתַי, מֵיטַב כָּל שֶׁבַח.
כִּי אֶת אֲשֶׁר קָצַר כָּל לָשׁוֹן מֶנּוּ
הֵן יִרְזְמוּן מִלָּי, הֵמָּה יִצְפֹּנוּ
בֵּין מִשְׁבְּצוֹת עֶדְיָם חָכְמָה רַבָּתִי.
עַתָּה יְדִידִי, הֵן אֶחָד מֵאֶלֶף
בֵּין שׁוֹמְרֵי סַף בֵּית חָכְמָה מָצָאתִי
אוֹתָךְ לְהַלֵּל, עַל כֵּן בָּךְ יָרִיתִי
אֶבֶן לְפִנָּה לִי, וָאֵט עָלֶיהָ
קַו חֵן לְמִבְנֵה חָסֶד.
כִּי רֹב תְּהִלּוֹתֶיךָ
אָשִׁיר בְּחִידָתִי, אַף אֶפְרוֹשׁ נֶגֶד
אַחַי וְגַם אַחֶיךָ.
הִנֵּה אֲהַלֶּלְךָ, אַף לֹא עַל שָׁקֶר,
אָכֵן לְךָ אֶתֵּנָה
אֶת שֶׁלְּךָ, הוֹד וּתְהִלָּה יָאָתָה
אֶל יָשְׁרְךָ, כִּי זַךְ אַף יָשָׁר אָתָּה.
עַל כָּל רְהָבִים עַל כָּל כָּזָב יָחַד,
תִּדְרוֹךְ וְתִרְמוֹס סֶלָה,
כִּי לִבְּךָ לָהֶם פּוֹנֶה אֵינֶנּוּ,
יִרְחַק לְשׁוֹן תַּרְמִית, יָסוּר מִמֶּךָּ,
כִּי כֵן שְׂנֵאתוֹ אַף אוֹתוֹ מָאָסְתָּ.
תֵּבוֹשׁ וְתִכָּחֶשׁ לָךְ סִכְלוּת נֶצַח,
וִיקָרְךָ תִּפְאֶרֶת
אֶל כָּל מְבַקֵּשׁ שֶׂכֶל.
מַטָּע לְהִתְפָּאֵר, גֶּפֶן אַדֶּרֶת,
רַב הָעֲנָפִים, אַף נִכְבַּד הַשֹּׁרֶשׁ.
יָקָר כְּבָר הָיִיתָ,
אָכֵן עֲטָרָה אֶל הוֹד רֹאשָׁךְ שָׂמוּ
עוֹד מִמְּרוֹמִים עָתָּה,
אֶת יָפְיְךָ לִכְלוֹל, אֶת יִפְעָתֶךָ,
הוֹד הַבְּתוּלוֹת זֹאת כַּלָּה אֵרַשְׂתָּ,
הַדְרַת בְּנוֹת הֶחָיִל,
עַל מֵי יְקָר פַּלְגֵי כָבוֹד נִטָּעָה,
אֶל נַהֲרֵי הָדָר כָּל שָׁרָשֶׁיהָ.
הִנֵּה הֲכִי קָרָאוּ
לָךְ יַעֲקֹב אִישׁ תָּם, כִּי תָּם הִנֶּךָ,
וּלְחֶלְקְךָ נִתָּנָה
רָחֵל, כְּרָחֵל כֵּן תִּבְנֶה בֵּיתֶךָ.
אָבוֹת מְאֻשָּׁרִים, מוֹצָאֵי אֵלֶה
נִטְעֵי אֱמֶת, בָּהֶם שִׂישׂוּ וָגִילוּ,
תִּפְאַרְתְּכֶם הַבִּיטוּ
אַחַר אֲשֶׁר זָקָנָה,
עַתָּה חֲדָשָׁה בִּבְנֵיכֶם צוֹמָחַת.
הִתְבָּרְכִי חֶבְרַת צַדִּיקִים סֶלָה,
תִּנְעַם אֲחֻזַּתְכֶם לָכֶם עַד נֶצַח,
תִּרְאוּ כְּחוֹל יָם זָרַע,
אַף בַּנְּעִימִים רֹב יָמִים תִּשְׂבָּעוּ.
עַתָּה רְצוּ נָא קָחוּ
מִנְחַת יְדִידוּת זֹאת לָכֶם הֵבֵאתִי,
מִגִּיל לְבָבִי, מִשִּׂמְחָה מָלֵאתִי,
עַל נַחֲלַתְכֶם, כִּי עָלַי נָעֵמָה.
וּתְהִי לְעֵדָה לִי, אוֹת לָכֶם צֶדֶק,
עַל כָּל אֲשֶׁר נִכְסוֹף נִכְסָף אָנֹכִי
לִשְׁלוֹמְכֶם תָּמִיד, לִרְאוֹתְכֶם יַחַד
שָׂשִׂים שְׂמֵחִים עַד לִבְלִי יָרֵחַ.
וּכְטָהֳרַת לֵבָב וּכְמוֹ תֹּם נָפֶשׁ,
מִנְחָה קְטַנָּה זֹאת לָכֶם הִגַּשְׁתִּי,
אוֹתָהּ לְקַבֵּל כֵּן אָנָּא הוֹאִילוּ,
שָׁלוֹם יְהִי לָכֶם, שִׂישׂוּ וָגִילוּ!