משנה כלים ה א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ה · משנה א | >>
תנור, תחילתו ארבעה, ושייריו ארבעה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: במה דברים אמורים? בגדול.
אבל בקטן, תחילתו כל שהוא, ושייריו רובו, משתיגמר מלאכתו.
איזהו גמר מלאכתו? משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין.
רבי יהודה אומר: משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין.
תַּנּוּר,
- תְּחִלָּתוֹ אַרְבָּעָה, וּשְׁיָרָיו אַרְבָּעָה,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
- תְּחִלָּתוֹ אַרְבָּעָה, וּשְׁיָרָיו אַרְבָּעָה,
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּגָדוֹל;
- אֲבָל בְּקָטָן,
- תְּחִלָּתוֹ כָּל שֶׁהוּא,
- וּשְׁיָרָיו רֻבּוֹ,
- מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתּוֹ.
- אֵיזֶהוּ גְּמָר מְלַאכְתּוֹ?
- מִשֶּׁיַּסִּיקֶנּוּ
- כְּדֵי לֶאֱפוֹת בּוֹ סֻפְגָּנִין.
- מִשֶּׁיַּסִּיקֶנּוּ
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- מִשֶּׁיַּסִּיק אֶת הֶחָדָשׁ
- כְּדֵי לֶאֱפוֹת בַּיָּשָׁן סֻפְגָּנִין:
- מִשֶּׁיַּסִּיק אֶת הֶחָדָשׁ
תנור -
- תחילתו ארבעה, ושיריו ארבעה - דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרין: במה דברים אמורים? - בגדול,
- אבל בקטן - תחילתו כל שהוא, ושיריו רובו.
- משתיגמר מלאכתו.
- איזה הוא גמר מלאכתו?
- משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין.
- רבי יהודה אומר:
- משיסיק את החדש, כדי לאפות בישן סופגנין.
התנורים והכירות וכל מוקדי האש הנבנים בארץ או על שטחה, הנעשים לבשל או לאפות בהן או עליהן, הן כולן מקבלין טומאה, ולשון התורה "תנור וכירים יותץ, טמאים הם"(ויקרא יא, לה), ודינן בטומאה דין כלי חרש כמו שיתבאר.
ואמר רבי מאיר, כי מאז שנבנה מהתנור גובה ארבעה טפחים יקבל טומאה, וכן התנור השלם כאשר נפסד ונשאר ממנו ארבעה טפחים הנה הוא יקבל טומאה.
וחכמים אומרים, שתנור קטן מעת שנבנה בו כל שהוא מקבל טומאה. והתבאר בתלמוד שאמרם כל שהוא טפח, הנה מאז שנבנה ממנו טפח יקבל טומאה. וכן התנור הקטן כאשר נפסד ונשאר ממנו רובו, רוצה לומר רוב גובהו, יקבל טומאה. ואם נשאר ממנו חציו לבד, וממה שלמטה מזה, אינו מקבל טומאה.
עוד סידרו על שני המאמרים ואמרו משתגמר מלאכתו, רוצה לומר שמה שאמר רבי מאיר שמעת שנבנה ממנו ארבעה טפחים, וכן חכמים שאומרים טפח בקטן וארבעה בגדול, בתנאי שגמר מלאכתו. ובאור זה שגמר מלאכתו, הוא שיחממו אותו עד שיהיה בקרקעיתו מחום שיעור מה שיאפו בו הסופגנים, והוא הלחם הרך, ונקרא בשם זה לפי שהוא כמו הספוג שהוא ממהר הבישול לקלות הלישה.
וידוע שהתנור החדש אשר לא נאפה בו עדיין, יצטרך לחימום רב ואז יגיע לזה החום, אולם התנור אשר כבר נאפה בו הרבה פעמים, הנה יתחמם באש מעט ויגיע לאפות בו סופגנים בדבר מועט. ואמר רבי יהודה, שמעת שהוסק התנור החדש באש כשיעור שאם היה ישן יהיה אפשר לאפות בו סופגנים, הנה כבר נגמרה מלאכתו ויקבל טומאה.
והלכה כחכמים:
תנורים. שלהם עשויין כקדרות גדולות ומושיבם לארץ ומחברם בטיט [כדמוכח בפ' כל הכלים (דף קכה.) (דס"ד אמינא כיון כו' דארעא דמי קמ"ל כצ"ל.) דאי סלקא דעתך אמינא כיון דחבריה בארעא כגופא דארעא דמי] ומדבק טיט סביבותיו כדי לעשותו עב שיחזיק חומו והיא קרויה טפילה ומגעת לארץ ומתוך כך הבל שלו מתקיים ומספקא לי אם היו מצרפין אותן בכבשן תחלה משום דגבי כלי חרס תנן לעיל משיצרפם בכבשן והכא קתני משיסיקנו לאפות בו סופגנין ופליגי תנאי לקמן בפירקין ומוכח בפרק כל הכלים (שם) דפליגי בהא דרבי יהודה בעי במחובר היסק ראשון שמחשיבו כלי ורבנן סברי דמהני אפילו תלוי בצואר גמל. ומיהו נראה דאפילו לא צרפן בכבשן תחילה מקבל טומאה על ידי היסק דעבדי לאפייה דלא גרע מיורות הערביים שחופרים בארץ וטחין בטיט דתנן בפירקין אם יכול הטיט לעמוד בפני עצמו טמא והתם ליכא צירוף בכבשן תחילה. ותנן נמי בחתכו חליות ומרחו בטיט דמקבל טומאה משיסיקנו:
תחלתו ארבעה. אין תנור פחות מארבעה אפילו נגמרה מלאכתו:
ושיריו. אם היה גדול ונטמא ושברו צריך שלא יהא בו שבר של ארבעה:
בד"א. דתחילתו ארבעה ושיריו ארבעה בגדול בתנורים העשוים לאפות ולצלות כדרכן:
אבל קטן. שעושין התינוקות לשחוק:
תחלתו כל שהוא משתגמר מלאכתו לאחר שנגמר ומסיקו. ואמרינן בפרק העור והרוטב (דף קכד.) וכמה כל שהוא טפח שכן עושין תנורי בנות טפח שהנערות שוחקות בהן. וצריך לומר שהקטן משונה בעשייתו יותר מן הגדול או בגובה או ברוחב או בכתלים דקים דאי לא תימא הכי גדול כשתחלתו ארבעה כשהוא פחות מארבעה יהא דין קטן עליו דתחלתו כל שהוא:
ושיריו ברובו. בפרק העור והרוטב (שם) מקשינן רובו דטפח למאי חזי ומשני האי שיריו אגדול קאי והכי קאמר שירי גדול ברובו ומותבינן בגדול הא קאמר שיריו ארבעה ומשני הא בתנורא בר שבעה הא בתנורא בר תשעה. פירוש בר שבעה ברובו. בר תשעה בארבעה. ויש מפרשים אפכא [דבר שבעה בארבעה ובר תשעה ברובו]. וכמו שפי' נראה דכי היכי דמחמרי רבנן בתחלתו מחמירי בסופו. ועוד דאיכא רובא בבר שבעה בפחות מארבעה. ועוד מקשינן התם מהא דתנן לקמן בפירקין תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקים לשלשה והכא תנן שיריו ארבעה ומשני הא דצלקיה מצלק הא דעבדיה גיסטרא וכולה מילתא פירשתי בפרק המפלת (דף כו:):
משתגמר מלאכתן. אתחלתן כל שהוא קאי:
משיסיקנו. בשאר כלי חרס סגי בצירוף כבשן אבל תנור בעי לדבק בו טיט כדי לעבותו להחזיק חומו כדפרישי' ולא נגמרה מלאכתו עדיין עד שיעשה לו טפילה ויחזור ויסיקנו שמתחבר יפה לכלי ותתחזק ולא היסק גדול כל כך כדבעי לאפיית הפת אלא בכדי לאפות בו סופגנים. ולרבי יהודה סגי בהיסק מועט מזה דחדש לאפות בו סופגנים בעי היסק מרובה מן הישן. ואם הוסק החדש היסק מועט דבהסק גדול כזה היה ישן ראוי לאפות בו סופגנים היינו גמר מלאכתן:
סופגנים. פת העשוי כספוג. תני"א בתוספת"א [פ"ד] ר"מ אומר רואין את העצים שהוסק בהן כאילו לא הוסקו אלא לאחר רדיית הפת. רשב"ג אומר משום ר' יוחנן הסנדלר משיגמור פי' שיגמר כל ההסקה שצריך לעשות לו: תני"א בתור"ת כהני"ם תנור שומע אני בין חדש בין ישן ודין הוא טימא כלי חרס משנגמרה מלאכתו אף תנור משנגמרה מלאכתו דברי ר' אליעזר אמר לו ר"ע וכי דנין אפשר משאי אפשר ראיה גדולה היא חזר ר"ע וחילף את הדין טמא כלי חרס וטמא תנור מה כלי חרס משנגמרה מלאכתו באור אף התנור משנגמרה מלאכתו (צ"ל באור) אי מה כלי חרס כשמן אף התנור כשמו תנור שלא הוסק תנור שמו ת"ל אך. מאימתי מקבל טומאה משיסיקנו כו'. כדתנן הכא פירוש קסבר רבי אליעזר דבלא הסקה כלל אין מקבל טומאה:
תנור תחלתו ארבעה - סתם תנור עשוי כמין קדירה גדולה שאין לה שוליים, ומחברים אותו בטיט על גבי קרקע, ורצפת הקרקע היא תחתיתו של תנור א. ואע"פ שמעצמו אין לו בית קבול אף על פי כן טמא, דבתוכו תלה רחמנא והרי יש לו תוך:
תחלתו ארבעה - אין גובהו של תנור פחות מארבעה טפחים:
ושייריו - אם היה גדול ונטמא ואחר כך נשבר, לא טהר עד שלא יהיה בשבריו ארבעה:
במה דברים אמורים - דתחלתו ושייריו ארבעה:
בגדול - העשוי לאפות ולצלות בו כדרך התנורים:
אבל בקטן - העשוי לתינוקות לצחק בו:
תחלתו כל שהוא - ולאו דוקא כל שהוא, דבציר מטפח לא הוי ב:
ושייריו ברובו - בגמרא בפרק העור והרוטב [דף קכ"ד] מקשה על מתניתין דהכא, ובציר מטפח למאי חזי. ומשני, האי ושייריו ברובו אגדול קאי, ולא אתנור קטן. ומותבינן, בגדול, הא קאמר ושייריו ארבעה, דהא קתני במה דברים אמורים בגדול משמע דלא פליגי חכמים על תנא קמא בגדול כלל. ומשני, הא בתנור בר שבעה הא בתנור בר תשעה, כלומר בר שבעה שייריו ברובו, ואע"פ דלא הוו ארבעה ואין תנור פחות מארבעה, הואיל ומתחלתו היה כלי חשוב משתמשין בשייריו אע"פ שאינן ראויין כל כך, ובתנור של תשעה דרובו הוי שיעור גדול, מטמא בשייריו בארבעה כתחלתו:
משתגמר מלאכתו - אתחלת תנור קאי. מאימתי התנור מיטמא, משתגמר מלאכתו:
משיסיקנו - אע"ג דשאר כלי חרס סגי להו בצירוף כבשן, תנור דבעי לדבק בו טיט לעבותו להחזיק חומו לא נגמרה מלאכתו עד שיסיקנו ג. ומיהו לא בעי היסק גדול כדי לאפות בו פת, אלא כדי לאפות בו סופגנים, פת שבלילתה רכה העשויה כספוג, דבהיסק מועט סגי לה:
משיסיק את החדש כדי לאפות בישן - דחדש כדי לאפות בו סופגנים בעי היסק מרובה מן הישן. ואם הוסק החדש היסק מועט דבהיסק כזה היה ישן ראוי לאפות בו סופגנים, היינו גמר מלאכתו. ואין הלכה כרבי יהודה:
תנור. פירש הר"ב סתם תנור עשוי כו' ומחברים אותו בטיט על גבי קרקע. וכך כתב הר"ש וכן פירש הר"ב במשנה ח פ"ב דעדיות. אבל יש שעושין על בסיס וכדפי' הר"ב ברפ"ב דב"ב ועיין לקמן רפ"ז:
במה דברים אמורים בגדול כו'. עיין מ"ש במשנה ח פ"ב דעדיות:
אבל בקטן תחלתו כל שהוא. כתב הר"ב ולאו דוקא כל שהוא דבציר מטפח לא הוי. בפרק העור והרוטב דף קכד. וכתב הר"ש שצריך לומר שהקטן משונה בעשייתו יותר מן הגדול. או בגובה או ברוחב או בכתלים דקים. דאי לא תימא הכי. גדול כשתחלתו ארבעה. כשהוא פחות מד'. יהא דין קטן עליו דתחלתו כל שהוא ע"כ. וכיוצא בזה כתבו התוס' פ"ג דנדה דף כ"ו:
משיסיקנו. פי' הר"ב אע"ג דשאר כלי חרס סגי להו בצירוף כבשן תנור דבעי לדבק כו' לא נגמרה מלאכתו עד שיסיקנו. וצירוף כבשן לא בעי. כך מסיק הר"ש בתחלת המשנה. אע"ג דהכא כתב לא נגמרה מלאכתו עדיין עד שיעשה לו טפילה (פירוש דיבוק הטיט קרוי טפילה) ויחזור ויסיקינו צ"ל דויחזור לא קאי על צירוף שהיה קודם. דלא בעי צירוף. אלא כלפי עשיית טפלה הוא דקאמר. ויחזור עוד ויסיקנו:
(א) (על הברטנורא) ויש שעושין על בסיס. וכדפירש הר"ב בריש פרק ב' דבבא בתרא. ועיין לקמן ריש פרק ז':
(ב) (על הברטנורא) וצ"ל שהקטן משונה בעשייתו יותר מן הגדול או בגובה או ברוחב או בכתלים דקים. דאי לא תימא הכי, גדול כשתחלתו ד' כשהוא פחות מד' יהא דין קטן עליו דתחלתו כל שהוא. הר"ש:
(ג) (על הברטנורא) וצירוף כבשן לא בעי. הר"ש. ועתוי"ט:
תחלתו ד': אין גבהו של תנור מקבל טומאה פחות מד' טפחים ואפי' נגמרה מלאכתו:
ושיריו ד': אית דגרסי ושיוריו ור"ל שלא יהא בו שבר של ד' טפחים על ד' טפחים אבל כל זמן שיש שבר של ד' על ד' מקבל טומאה דאכתי חזי למלאכה ראשונה והתם פרק העור והרוטב דייק טעמא דאיכא שיריו ד' הא ליכא שיריו ד' טהור אמרי התם דצלקיה מיצלק הכא דעבדיה גיסטרא ופי' רש"י ז"ל שם קתני מיהא בד"א בגדול דשיריו ד' אבל בציר מד' לאו טמא הוא והתם קתני חולקו לשלשה אבל לשנים לא סגי ואע"ג דליכא בחציו ד' דמדקא מקיל ר"מ ואמר אינו צריך אלא ממעטו מבפנים מד' מכלל דרבנן נמי בהא פליגי דאע"ג דלא הוי השבר ד' אפ"ה בעי' דלא להוי רובא ומשני הכא דקתני בעינן ד' ואי לא לא הוי טמא דצלקיה מיצלק לרחבו דשוב אינו עומד יפה התם דקתני ברובא טמא ואע"ג דלא הוי ד' דעבדיה גיסטרא פי' שחלקו לארכו בגבהו כזה %( ) ע"כ. ומלת התם דקאמר תלמודא קאי אמתני' דלקמן בפירקין סימן ז'. וז"ל הר"ש ז"ל ועוד מקשינן התם מהא דתנן לקמן בפירקין תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקו לשלשה והכא תנן שיריו ד' ומשני הא דצלקיה וכו' ע"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני פ' עשירי:
אבל בקטן תתלתו כל שהוא: וא"ת וגדול שאין לו ד' טפחים אמאי טהור והלא אף בקטן טפי טמא וי"ל דגדול וקטן היינו ברחב הרבה והרחב הרבה צריך גבוה ד' להחזיק חומו אבל קטן שהוא צר די בגבוה טפח תוס' ז"ל שם בנדה והתם בגמ' קרי לקטן תנורי בנות. והתם בגמ' בנדה הכי קתני לישנא דמתני' וחכמים אומרים בד"א בגדול אבל בקטן תחלתו כל שהוא משתגמר מלאכתו ושיריו ברובו. וכתבו שם תוס' ז"ל במשניות גרסי' תחלתו כל שהוא ושיריו ברובו משתגמר מלאכתו ואיזהו גמר מלאכתו וכו'. ודרך תלמוד שמהפך פעמים מסדר המשנה לפי הצורך משום דההיא דהעור והרוטב ע"כ:
ושיריו ברובו: כצ"ל:
בסוף דבור זה לר"ע ז"ל. ובתנור של תשעה דרובו הוי שיעור גדול מטמא בשיריו בד' כתחלתו ע"כ. אמר המלקט לחומרא הכא והכא. ורש"י ז"ל פי' התם בתנורא בר ז' קאמרי ד' הואיל ורובו בציר מד' הוא לא מטמינן ליה ברובו דלא חמירי שיריו מתחלתו דהא תחלתו כשהוא שלם לא הוי תנור בציר מד' והאי דקתני רובו בתנור בר ט' דאע"ג דבחציו איכא ארבעה לא מטמא עד דהוי רובא ובהא רבנן לקולא ע"כ. וכתבו תוספות ז"ל כמו שפירש בקונטרוס לקולא כן נראה דאין לפרש לחומרא דבר תשעה בארבעה ובר שבעה ברובו דלא עדיף מתחלתו בארבעה עכ"ל ז"ל. ובהרמב"ם ז"ל לא מצאתי שחילק בין תנור שבעה לתנור תשעה לא בפירושו למשנתנו ולא בחבורו אשר עשה:
משתגמר מלאכתו: אתחלת תנור קאי ר"ל אגדול דתחלתו ארבעה טפחים לכולי עלמא ואקטן דתחלתו טפח לרבנן:
איזהו גמר מלאכתו משיסיקנו: רבי אליעזר פליג בתורת כהנים פ' שמיני פ' עשירי וכאמר דמשתגמר מלאכתו מקבל טומאה אף בלא היסק:
יכין
תנור: כל תנור שבש"ס הוא כקדירה גדולה בלי שוליים. ונמצא שיש לו תוך בלי ב"ק. והרי כל כ"ח כה"ג אמק"ט [ועי' מ"ש בס"ד בפ"ב בבועז סי' א']. ואפ"ה תנור כה"ג גזירת הכתוב הוא שיק"ט. ואפילו מחובר בארץ בטיט. והרי כל מחובר בארץ אמק"ט [כפי"א מ"ב] אפ"ה בתנור בין שהוא מחובר או תלאו במקום שמטולטל תמיד. כדרך הערביים שנוסעים למדברות. ומוליכין תנוריהן עמהן בצואר גמליהן לאפות פתן בכל גוונא מקבל טומאה [כשבת קכ"ה א']:
תחלתו ארבעה: ר"ל אמק"ט בתחלתו רק כשדפנותיו גבוהין ד' טפחים:
ושיריו ארבעה: ר"ל אם נשבר קצת מגובה דפנותיו. אינו נטהר. רק כשנשאר גבהו בכל דפנותיו סביב עד ד' טפחים:
וחכמים אומרים בד"א בגדול: ר"ל דוקא בהי' רוחב התנור גדול יותר מגבהו אז אמק"ט בתחילתו או בסופו רק בשנשאר גובה כתליו ד"ט. דהיינו בכדי שישמור חומו עדיין. וכ"ש שאינו נטהר מטומאה שכבר נטמא. עד שלא ישאר גובה כותליו כך:
אבל בקטן: ר"ל אבל אם הריוח שבין כותלי התנור הוא צר וקטן. אז אפילו אין כותליו גבוהים ד"ט. אפ"ה משמר חומו. לפיכך תחלתו וכו':
תחלתו כל שהוא: והיינו גובה טפח:
ושיריו רובו: בשנשאר רוב גבהו. אפי' נשאר פחות מגובה ד"ט. ועכ"פ צריך גובה טפח. דבפחות מהכי לא חזי למידי. מיהו אם נשאר גובה ד"ט. והוא פחות מרוב גבהו בתחילה. וכגון שהי' גבהו בתחילה ט' טפחים. ונשאר השתא ממנו ד' טפחים. היינו דקאמרינן ברישא דשירי גדול בד"ט סגי:
משתגמר מלאכתו: ר"ל וכל תנור אמק"ט עד שיגמור מלאכתו:
משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין: דהיינו עיסה רכה שא"צ היסק הרבה כל כך כעיסה עבה. דרק שאר כ"ח לא חשיב נגמר מלאכתו עד אחר שנצרף בכבשן כסוף פרקן דלעיל אבל תנור סגי לי' בשהוסק היסק מועט לאפות סופגנין [ועי' רמב"ם ספי"ט דכלים]:
רבי יהודה אומר משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין: ר"י ממעט בשיעור הסקתו. דכשהוסק החדש בהסקה מועטת דסגי בה לאפות סופגנין בתנור ישן. אף שבזה החדש צריך הסקה גדולה מזו כשירצה לאפות בו סופגנין. אפ"ה נחשב החדש כנגמר מלאכתו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת