לדלג לתוכן

משנה כלים א ב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף כלים פרק א משנה ב)

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק א · משנה ב | >>

למעלה מהם, נבלה, ומי חטאת שיש בהם כדי הזיהיא, שהם מטמאין את האדם במשא לטמא בגדים במגע, וחשוכי בגדים במגע.

לְמַעְלָה מֵהֶם,

נְבֵלָה,
וּמֵי חַטָּאת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה,
שֶׁהֵם מְטַמְּאִין אֶת הָאָדָם בְּמַשָּׂא
לְטַמֵּא בְּגָדִים בְּמַגָּע,
וַחֲשׂוּכֵי בְּגָדִים בְּמַגָּע:

למעלה מהן -

נבילה,
ומי חטאת שיש בהן כדי הזיה,
שהן מטמאין את האדם במשא - לטמא בגדים,
וחשוכי בגדים - במגע.

עניין למעלה, יותר עליון במדרגה מהקודמת בטומאה, לפי שהן יטמאו טומאת הקודמים ויוסיפו זה התוספת, וכן הוא אמרו "למעלה מהן" בשארית הפרק.

ויצטרך שאבאר טומאת משא מה היא, וזה:

  • שכל מה שיאמר בו "מטמא במשא" עניינו שהאדם כאשר הגביה משקל זה הדבר הטמא, יטמא ואף על פי שהוא לא יגע גופו בעצם הדבר הנטמא, אבל אפילו היה בינו לבינו אלף אמה באמצע הגוף שהגיע כבדותו עליו טמאהו.
  • ואין הבדל בין שיעתיק זה הדבר הטמא על ראשו, או יחזיק בידיו או יהיה על מקום מגופו ממעל.
  • וכן אם תלה אותו בחוט והגביהו מהארץ בזה החוט, הנה זה תקרא גם כן משא לפי שכבר הגביה משאו.
  • וכן ההיסט הוא מין מן המשא, והוא שיניע זה הדבר שנטמא ויגביה משקלו גם כן, אבל בהנטיה.
דמיון זה שיהיה עץ מונח על ראש הכותל והטומאה על קצה העץ, וכאשר נטה האדם על קצה השני הגביה הקצה אשר בו הטומאה, והתטמא זו בנטיית העץ.
  • וכבר התבאר בגמר [בבא] בתרא שהנבלה מטמאה בהיסט, ואמנם דין זה להיותה מטמאה במשא, ובהיסט מין מן המשא.
  • ודע שלא יטמא במשא זולת האדם לבדו. ובספרא "לכם הן מטמאין, ואין מטמאין לא אוכלין ולא משקים ולא כלים במשא".
דמיון זה שאם לקח אדם מאה כלים דרך משל, וישימם בידו אחת הראשון על השני, עוד ישים כזית מהנבלה בכלי העליון, הנה זה האדם אשר בידו הכלים כבר נטמא בהיותו נושא נבלה והוא ראשון לטומאה, וכן הכלי היותר עליון נטמא להיותו נוגע בנבלה, ושאר הכלים טהורים לא יטמאו כלל במשא הנבלה.
הנה כבר בארנו טומאת משא על השלמות, והושלם עניינו.

אמר שנבלה מטמאה במשא לטמא בגדים, רוצה לומר שמי שמעתיק אותם נטמאו בגדיו, וזה לשון התורה, אולם הנבלה הנה אמר יתברך "והנושא את נבלתה, יכבס בגדיו"(ויקרא יא, מ).

ואמר "ומזה מי הנדה, יכבס בגדיו"(במדבר יט, כא), ובאה הקבלה שאשר יזה מי נדה לא יטמא ושהוא טהור מקל וחומר, שהוא מטהר הטמא ואיך יטמא הוא בעצמו. והוציאו בלשון מזה להודיענו שהוא לא יטמא במשא עד שיהיה בו שיעור הזאה ובתנאי שישא שלא לצורך, אולם כאשר נשא להזות והזה כמו שזכרנו הנה הוא טהור. ובתוספתא "טהור שהזה על הטמא, טהור המזה וטהור הטמא, וזה וזה אומר טהרתי וטהרתיו", לפי שאם לא יזה עליו יהיה המזה טמא, ובלבד שיהיה נושא כדי הזייה. ובגמר נדה המזה ומזין עליו טהור, ונוגע בהן טמא" רוצה לומר הנוגע ללא צורך. ודע שאמרו יתעלה "יכבס בגדיו" במקום שבא, אין הכוונה בו שהוא יטמא הבגדים אשר הוא לובש לבד, אבל הכוונה שהוא יטמא איזה בגד, ילבש אותו או לא, וכן שאר הכלים. ולשון ספרא "מטמא שאר הכלים כבגדים", זולת כלי חרש שהוא לא יטמאהו זולת האב כמו שקדם. וזה אשר אמרנו שהוא מטמא בגדים וכלים, בתנאי שיגע בהן והוא מחובר באב אשר טמאהו, ויהיו אלו הכלים אז ראשון ולא שני, לפי שהוא לא יטמא מפני נגיעתו לבד, אבל מפני נגיעתו והוא לא פירש מטומאתו. אולם כאשר פירש ממטמאיו, כמו שישליך הנבלה ממנו, ויהיה אז ראשון, והוא ולד הטומאה, ולא יטמא בגדים אז כאשר נגע בהן לפי מה שבארנו בפתיחת דברנו. וכאשר הועתק מן הנבלה ונגע בכלים והוא מועתק ממנה, יטמאו אלו הכלים והם ראשון, וכן מי חטאת שיש בהן כדי הזיה.

ופירוש חשוכי בגדים - מנועי בגדים, מאמרו "חשכת נפשי משחת"(ישעיה לח, יז), ומטמאים במגע חשוכי בגדים. והעניין שהאדם כאשר נגע בנבלה יטמא, ולא יטמא בגדים ואפילו בשעת מגעו, וזה לשון התורה "והנושא את נבלתה, יטמא עד הערב"(ויקרא יא, מ) ולא יוודע במגע בטומאת בגדים.

הנה יתבאר לך מזה שהנבלה מן העתקתה נטמא גופו, ויטמא הבגדים ושאר כלים חוץ מכלי חרש בשעת נשיאתו, לאמרו "והנושא את נבלתה יכבס בגדיו". ומי שיטמא בה בלתי משא נטמא גופו לבד, ולא נטמאו אפילו הבגדים אשר הוא לובש אותן בשעת מגע, וכן מי נדה, וזהו עניין אמרם "נבלה, חלק מגעה מן משאה":

לטמא בגדים. הא דמטמאין אדם לטמא בגדים היינו בין בגדים שהוא לבוש בין בגדים שהוא נוגע בין כל הכלים חוץ מאדם וכלי חרס דממעט להן בתורת כהנים גבי נבלה בפרשת ויהי ביום השמיני. מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל יטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס וכה"ג דרשינן בפרשת זאת תהיה גבי משכבו של זב דמרבי שאר כלים כבגדים ואינו ממעט אלא אדם וכלי חרס. והא דמטמא אדם לטמא בגדים היינו דווקא בגדים שהוא נוגע בעוד שהוא נושא את הנבלה: ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה. אבל פירש מהן תו לא מטמא אלא אוכלין ומשקין כדתנן בסוף מס' זבים הנושא את הנבלה ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה מטמא שנים ופוסל אחד. פירש מטמא אחד ופוסל אחד:

וחשוכי בגדים במגע. מלשון ולא חשכת (בראשית כב) תרגום ולא מנעת שמנועים הבגדים מטומאה אי איכא מגע בלא משא כדדרשי' בת"כ בפ' ויהי ביום השמיני גבי נבלה דכתיב והנוגע בנבלת' יטמא עד הערב אין הנוגע מטמא בגדים כלומר דיטמא משמע הוא ולא בגדיו ותימה דלא חשיב הכא אבר מן החי מן הבהמה שדינו כדין נבלה לטמא במשא אדם לטמא בגדים. ובשלמא עצם כשעורה אע"פ שגם הוא כך דינו כדאיתא בפ' העור והרוטב (דף קכו:) לא חשיב ליה לפי שטומאתו טומאת שבעה ולקמן תני ליה אלא אבר מן החי ליתני דאין חלוק מנבלה כלל אלא לענין בשר הפורש ממנו כדאיתא בפ' העור והרוטב (דף קכח:) ושמא לכך לא תני ליה משום דבכלל נבלה הוה דמקרא דנבלה נפקא לן אבר מן החי בפ' העור והרוטב (שם) דכתיב וכי ימות מן הבהמה שמקצתה מתה כגון שנתלש ממנה אבר מחיים:

מטמאים את האדם במשא - משהגביה אחד מהן בין בידו בין שהגביהו חבירו על כתיפו. ואפילו שלא נגע הוא בטומאה, או שהיתה הטומאה קשורה בחבל והגביה הטומאה ע"י החבל. כיון שהניע כובד הדבר הטמא בעצמו נטמא האדם טומאת משא לטמא בגדים שעליו, או כל בגדים וכלים שהוא נוגע בהן, חוץ מכלי חרס יב, כל זמן שהטומאה על גביו. אבל לאחר שפירש מן הטומאה אינו מטמא כלים בנגיעה יג, לפי שהנושא את הטומאה, לאחר שפירש ממנה אינו אלא ראשון לטומאה, ואין כלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. ואפילו בזמן שהוא נושא את הטומאה אינו מטמא אדם וכלי חרס, אלא שאר כלים בלבד. ואין לך טמא טומאת משא אלא האדם בלבד, ולא כלים ולא אוכלים ומשקים, שאם היו כלים רבים זה על גב זה ונבלה או מי נדה בכלי העליון, לא נטמאו הכלים התחתונים במשא כל זמן שלא נגעו בנבלה או במי הנדה. וכן אוכלים ומשקים אין טמאים טומאת משא, דגבי טומאת משא כתיב לכם, ודרשינן לכם הם מטמאים במשא ואין מטמאים לא כלים ולא אוכלים ומשקים במשא. וכשם שהנבלה מטמאה במשא, כך מטמאה בהיסט, שהיסט ממין משא הוא, כגון שהיה עץ מונח בראש האילן או בראש הכותל ונבלה בקצה אחד של העץ ובא אדם והכריע בקצה השני, כיון שהגביה הקצה יד שבו הנבלה מחמת הכרעתו, נטמא טומאת היסט, דהוי כנושא:

וחשוכי בגדים במגע - כלומר מנועים הבגדים מטומאה אי איכא מגע בלא משא, שהנוגע בנבלה או במי הנדה ואינו נושאם אינו מטמא אפילו בגדים שעליו, כדכתיב (ויקרא יא) הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב, ולא נזכר שם כיבוס בגדים, ובמי הנדה נמי כתיב (במדבר יט) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב טו. חשוכי, לשון מניעה. כמו ולא חשכת את בנך (בראשית כב):

נבילה. דכתיב (ויקרא יא) והנושא את נבלתה יכבס בגדיו. וכתב הר"ב לטמא בגדים שעליו. או כל בגדים וכלים שהוא נוגע בהן חוץ מכלי חרס. דממעט להן בת"כ גבי נבילה. בפרשת ויהי ביום השמיני מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל*) יטמא. יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד. בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס. הר"ש. ובריש פ"ה דזבים כתב הר"ב ברייתא כיוצא בזו. ושם אפרש בס"ד. ומ"ש הר"ב אבל לאחר שפירש כו' דגבי זב ילפינן הכי. כמ"ש הר"ב בריש פ"ה דזבים. ומינה לכל שאר מטמאי במשא:

ומי חטאת שיש בהם כדי הזייה. ולחטאת מיהא טהור הנושא. דאלת"ה הנושא צלוחית של מי חטאת נטמא ויחזור ויטמא את הצלוחית [ותחזור הצלוחית] ותטמא את המים. ומצינו כל העוסקים בפרה דמטמאים בגדים והפרה טהורה. הר"ש במ"ב פ"ח דפרה. ובפי' הר"ב מ"ח פ"ט דפרה. ועוד בספ"י:

שהם מטמאים כו'. ותימה דלא חשיב הכא אבר מן החי מן הבהמה. שדינו כדין נבילה לטמא במשא אדם לטמא בגדים. דאין חלוק מנבילה כלל. אלא לענין בשר הפורש ממנו. כדאיתא בפ' העור והרוטב (מ"ז). ושמא לכך לא תני ליה משום דבכלל נבילה הוה דמקרא דנבילה נפקא לן אבר מן החי (כדפי' הר"ב שם) דכתיב (שם) וכי ימות מן הבהמה וכו'. הר"ש:

במשא. עיין בפי' הר"ב דמ"ג פרק בתרא דזבים [ד"ה חוץ] דצריך שיזיזה ג"כ. ומ"ש הר"ב וכשם כו'. כך מטמאה בהיסט כיון שהגביה הקצה כו'. וכן לשון הרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו פ"א מה' ט"מ כתב כיון שהניד את הטומאה שבקצה השני טמא משום נושא ואצ"ל אם משך כו' עד שהגביה הטומאה שגררה על הארץ שזה נושא ודאי. ע"כ. ואם גם דעת הר"ב כן. א"כ לפי מ"ש בזבים דאין משא בלא הזזה לא משכחת למשא בלא היסט. אבל היסט בלא משא משכחת לה. ואפ"ה טמא משום נושא. ומיהו לא לכל המטמאים במשא צריך שיסיט. כמ"ש בזבים פרק בתרא מ"ו:

וחשוכי בגדים במגע. עמ"ש במ"י פרק בתרא דזבים [ד"ה ובמי] [*ומה שכתב הר"ב ובמי נדה נמי כתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ואומר אני דאגב חורפיה נשתבש. שבקש למצוא ראיה מן הכתוב. והכתוב הזה לא נאמר אלא על הנוגע בטמא מת כמ"ש הר"ב בעצמו בריש מס' אהלות. ולכך הר"ש והרמב"ם לא הביאו שום מקרא לנוגע במי הנדה ומשמע דמדין נבלה נפקא לן. ועוד יראה לי דאיכא למדרש מפשטיה דקרא דלעיל. והנוגע במי הנדה (יכבס בגדיו). [צ"ל יטמא עד הערב] אע"ג דמוקים ליה לעיל באין בהן כדי הזייה מ"מ שמעת מינה נמי לכל נוגע. ושוב מצאתי כדברי בתו' פ"ק דיומא דף י"ד [ד"ה אלא]. דקרא דוהנווע במי הנדה משמע אפי' נגע בכשיעור יטמא גרידא טומאה קלה בלא כבוס בגדים. וכתבו ג"כ דליכא לאוקמא ומזה. לנוגע בכשיעור הזייה. דאם כן משא לא טימא הכתוב. ולא אשכחן טומאת כבוס שאין בו משא דנבילה כו']:

(יא) (על המשנה) כדי כו'. ולחטאת מיהא טהור הנושא. דאי לא תימא הכי הנושא צלוחית של מי חטאת נטמא, ויחזור ויטמא את הצלוחית ותחזור הצלוחית ותטמא את המים. ומצינו כל העוסקים בפרה דמטמאים בגדים והפרה טהורה. הר"ש:

(יב) (על הברטנורא) ממעט להן בת"כ מקרא כו'. הר"ש. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) דגבי זב ילפינן הכי כמ"ש הר"ב בריש פרק ה' דזבים, ומינה לכל שאר מטמאים במשא:

(יד) (על הברטנורא) והר"מ בחיבורו כתב, כיון שהניד את הטומאה שבקצה השני, טמא משום נושא. ואין צריך לומר אם משך כו' עד שהגביה הטומאה שגררה על הארץ שזה נושא ודאי. ואם גם דעת הר"ב כן א"כ לפי מה שכתב בזבים דאין משא בלא הזזה, לא משכחת למשא בלא היסט אבל היסט בלא משא משכחת ליה ואפ"ה טמא משום נושא ומיהו לא לכל המטמאים במשא צריך שיסיט כמ"ש בזבים פ"ה מ"ו:

(טו) (על הברטנורא) תימה דהכתוב הזה לא נאמר אלא על הנוגע בטמא מת כמ"ש הר"ב בעצמו בריש אהלות. ולכך הר"מ והר"ש לא הביאו שום מקרא לנוגע במי הנדה ומשמע דמדין נבלה נפקא לן. ועתוי"ט:

למעלה מהם נבלה:    ואבר מן החי מן הבהמה דינו כנבלה דמקרא דנבלה נפקא לן אבר מן החי מן הבהמה דכתיב וכי ימות מן הבהמה שמקצתה מתה כגון שנתלש ממנה אבר מחיים. ה"ר שמשון ז"ל:

לטמא בגדים במגע:    מצאתי שהרב בצלאל אשכנזי ז"ל וגם הרי"א ז"ל מחקו מלת במגע. וע"ש ברמב"ם פ"ו דהל' אה"ט סי' י"ג בביאור וחשוכי בגדים במגע לדעת הרמב"ם ז"ל שנדחק בכ"מ לפרש שר"ל דאין מטמאין בגדים מדין מגע אלא מדין היסט ושכתב הר"י קורקוס ז"ל דאפשר דנ"מ לאם היו קרושין כגליד דליכא היסט ע"כ. וספר קרבן אהרן האריך בזה ברפי"ב בדבורא דחטאות ע"ש:

יכין

למעלה מהם:    כל למעלה מהן דקתני. ר"ל שחמור בדבר זה משלפניו. אע"ג דאית ביה נמי קולא משלפניו במלתא אחריתא [רב"א וכ"כ הר"ש במ"ג]:

נבילה:    ר"ל כזית מבשר נבילה:

ומי חטאת שיש בהם כדי הזייה:    ר"ל מטמאין לאדם טהור שנשא אותן. מיהו בין ביש או באין בהן כדי הזייה אין מטמאין רק כשנגע או נשא אותן שלא לצורך להזות. אבל שעשה כן לצורך להזות על הטמא נשאר בטהרתו [רמב"ם רפט"י מפרה]:

שהם מטמאין את האדם במשא:    כשנשא אדם את הטומאה. כל שהטומאה מכבדת על האדם נטמא [ולאפוקי במפסיק אבן מסמא בין האדם להטומאה ועי' ביבקש דעת סי' ו] ואפי' הניחה אדם אחר עליו. ולא הזיז הנושא את הטומאה ממקומה [ולהר"ב צריך שיזיזנה] או אפילו רק הניעה אדם ע"י היסט וכגון שהיתה מונחת על דף. והקיש אדם בגופו בדף ונזדעזעה הטומאה. כולן דינן כנושא טומאה ונטמא [ועיין רמב"ם פ"א מטו"מ]:

:    ר"ל דנבילה ומי חטאת חמורים מהנך דלעיל בב' דברים. א) דמטמאין לאדם שנשא אותן אפי' לא נגע בהן [וכמש"ל]. ב) דבגדים או כלים שנגע בשעה שנשא הטומאה נטמאו גם הן. חוץ מאדם וכ"ח שנגע בהן אז שנשארו בטהרתן. משא"כ אחרי שפירש האדם מהטומאה. אינו רק ראשון לטומאה. ולפיכך אינו מטמא בגדים וכלים עוד [כב"ק דף ב' א']:

וחשוכי בגדים:    ר"ל מנועים בגדי הנוגעים בטומאות הנ"ל מלהטמא דדוקא מי שנשא נבילה או מי חטאת מטמא בגדים וכלים שנגע בהן באותה שעה קודם שפירש מהטומאה. משא"כ הנוגע באה"ט הנ"ל אמ"ט בגדים וכלים שנוגע. אף קודם שפירש מהטומאה. והא דלא נקט תנא כפשוטו "ואין מטמאין בגדים במגע" היינו רק משום מי חטאת נקט הך לישנא. מדא"א שיגע בהן בלי שיסיט. והרי היסט הו"ל כנושא. להכי קאמר וחשוכי בגדים במגע. ר"ל אף דאדם שנוגע במי חטאת מטמא בגדים לא משום מגע מטמא הבגדים רק משום היסט (רב"א):

בועז

פירושים נוספים


משנה משניות כלים פרק א משנה ב