ילקוט שמעוני על בראשית כ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · ילקוט שמעוני על בראשית · כ · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

פרק כ

ויסע משם אברהם ארצה הנגב. "ואולם הר נופל יבול", זה לוט שנפל מהר; "וצור יעתק ממקומו", זה אברהם, שגרם לו שפינה ממקומו. דבר אחר: לפי שחרב מקומה של סדום ופסקו העוברים והשבים, אמר: מה אני מפסיק צדקה מביתי? הלך ונטה לו אהל בגרר. הדא הוא דכתיב: ויסע משם אברהם.

"אח נפשע מקרית עוז", זה לוט שהיה בן אחיו של אברהם, שפשע באברהם; כפרת ביה, שקרת ביה. ומה גרם לו? שהביא עליו מדנים כבריח בית ארמונו של הקב"ה, זה בית המקדש; מה להלן לא יבא טמא לכל דבר בבית המקדש, אף כאן "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'". לכך סמך ויסע משם אברהם.

"חכם לב יקח מצוות", זה אברהם, לפי שחרב מקומה וכו'. ויסע משם, פינה מקומו מפני ריח רע, שהיו אומרים: לוט בן אחי אברהם בא על בנותיו.

ארצה הנגב, שבעה שמות נקראו לו: דרום, נגב, ים, תימנה, וימין, חדר, וסינים. התיבון, והכתיב: "ולא ממדבר הרים"? אמר להם, אף הוא דרום הוא. אמר ר' חייא בר אבא: עבר הוינא קמי כנישתא דבבלאי דציפורי ושמעית ינקיא יתבין וקריין: ויסע משם אברהם ארצה הנגב, אמרתי, גדולים דברי חכמים שאומרים: הזהר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל וכל דבריהם כגחלי אש. משעה שנתפרש אברהם אבינו מלוט היתה פרישתו פרישת עולם. ויגר בגרר, בגרדיקו:

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה. אפשר שהלכה מדעתה? אלא לקחה בעל כרחה שלא בטובתה.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה. מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם? אין הקב"ה נגלה על נביאי אומות העולם אלא בחצי דיבור, שנאמר: "ויקר אלהים אל בלעם"; אין לשון "ויקר" אלא לשון טומאה, כמה דאת אמר: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה". אבל לישראל נגלה בלשון טהרה, בלשון קדושה, בלשון ברור, "ויקרא אל משה", בלשון שמלאכי השרת מקלסין אותו, שנאמר: "וקרא זה אל זה ואמר" וגו'. "רחוק ה' מרשעים", אלו נביאי אומות העולם; "ותפלת צדיקים ישמע", אלו נביאי ישראל. אין הקב"ה נגלה על נביאי אומות העולם אלא בשעה שדרך לפרוש אלו מאלו, הדא הוא דכתיב: "בשעפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה על אנשים ואלי דבר יגונב". מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם? למלך שהיה הוא ואוהבו בטרקלין, והיה תולה את הוילון וכופלו ומדבר עם אוהבו. ורבנן אמרי: למלך שהיה לו פילגש, כשהוא בא אצל אשתו הוא בא בפרהסיא, כשהוא בא אל פילגשו הוא בא במטמוניות. כך אין הקב"ה נגלה על אומות העולם אלא בלילה, שנאמר: "ויבא אלהים אל בלעם לילה", "ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה"; אבל נביאי ישראל ביום, "והוא יושב פתח האהל כחם היום", "ויהי ביום דבר ה'", "ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה'".

ויאמר הנך מת על האשה. מכאן שאין התראה לבני נח. איתמר: כסבור בהמה ונמצא אדם, גוי ונמצא גר תושב, רבא אמר: חייב, רב חסדא אמר: פטור. רבא אמר חייב, אומר מותר קרוב למזיד הוא; רב חסדא אמר פטור, אומר מותר אנוס הוא. איתיביה רבא לרב חסדא: הנך מת על האשה אשר לקחת, מאי לאו בידי אדם? לא, בידי שמים, דכתיב מחטו לי. ולטעמיך "וחטאתי לאלהים", לאלהים ולא לאדם? אלא דינו מסור לאדם, הכא נמי דינו מסור לאדם. איתיביה, "הגוי גם צדיק תהרוג?" התם כדקא מהדרי עליה וכו':

תמן תנינן: האשה נקנית בשלש דרכים: בכסף, בשטר, ובביאה. בביאה מנלן? אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן, אמר קרא: והיא בעולת בעל, מלמד שנעשה לה בעל על ידי בעילה. אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו: כעורה (משנה) זו ששנה רבי, "ובעלה", מלמד שנקנית בביאה? אי מהתם הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל, קמ"ל. מתקיף לה ר' אבא בר ממל: אם כן נערה המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכי משכחת לה? אי דקדיש ובעיל, בעולה היא, ואי דקדיש ולא בעיל לאו כלום הוא. אמר רב נחמן בר יצחק: משכחת לה כגון שקדשה בשטר, הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס. ור' יוחנן האי "ובעלה" מיבעיא ליה, זו נקנית בביאה ואין אמה העבריה נקנית בביאה; סלקא דעתך אמינא, הואיל וכתיב: "אם אחרת יקח לו", הקישה הכתוב לאחרת, מה אחרת נקנית בביאה אף אמה העבריה נקנית בביאה, קמ"ל. ורבי האי סברא מנא ליה? אם כן לכתוב רחמנא "ובעל", מאי "ובעלה"? שמעת מינה תרתי. ולרבא דאמר: בר אהינא אסברה לי, "כי יקח איש אשה ובעלה", קדושין המסורין לביאה הוו קדושין, שלא נמסרו לביאה לא הוו קדושין, מאי איכא למימר? אם כן לכתוב רחמנא "או בעל"; מאי "ובעלה"? שמע מינה כולהו. ורבי האי בעולת בעל מאי עביד ליה? מיבעיא ליה, בעל עושה אותה בעולה [שלא כדרכה] ואין אחר עושה אותה בעולה [שלא כדרכה]. ומודה ר' לענין קנס דכולהו משלמי. ומאי שנא מקטלא, דאמר רבי: באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה, הראשון בסקילה וכולן בחנק? שאני התם דאמר קרא: "ומת האיש ההוא אשר שכב עמה לבדו". ורבי יוחנן האי סברא מנא ליה? אם כן לכתוב רחמנא "בעולת איש", מאי בעולת בעל? שמע מינה תרתי:

תני ר' חנינא: והיא בעולת בעל, בעולת בעל יש להם, נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם. והיא בעולת בעל, בעלייתו של בעל [ברמז לד]:

והיא בעולת בעל. אמר רב: בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרה בבעלה. רבנן אמרי: מרתא דבעלה, בכל מקום האיש גוזר, ברם הכא, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה":

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואבימלך לא קרב אליה ויאמר ה' הגוי גם צדיק תהרוג. אמר: אם כך דנת לדור המבול ולדור הפלגה, צדיקים היו. אמר ר' ברכיה: אם גוי זה תהרוג, צדיק תהרוג.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא. אף חמריא וגמליא ובני בייתיה כולם אמרו כן. בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת. אמר ליה: אמת באחד, תום יש לך, נקיון כפים אין לך, ממה שהשיבו: "גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת"; הדא אמרה, משמוש ידים היה שם.

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

על כן לא נתתיך לנגוע אליה. לגבור שהיה רוכב על הסוס, והיה הסוס רץ מתחתיו, וראה תינוק אחד מושלך בדרך, ומשך הסוס ולא הזיק; למי מקלסין? לסוס או לרוכב? הוי אומר לרוכב. כך על כן לא נתתיך לנגוע אליה. מחטו לי, יצרך המחטיאך בידי הוא מסור, ואני מנעתיך מלחטוא, משכתיך מן החטא, והשבח שלי הוא ולא שלך.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

תנו רבנן: כל אלו שאמרו דמי בושתו; אבל צערו, אפילו הביא כל אילי נביות אינו נמחל לו עד שיבקש הימנו, שנאמר: ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. אשת נביא הוא דתהדר דלאו נביא לא תהדר? הכי קאמר ליה: ועתה השב אשת האיש מכל מקום; ודקאמרת: "הגוי גם צדיק תהרוג הלא הוא אמר לי אחותי היא", נביא הוא וממך למד: אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו, אשתך היא, אחותך היא? מכאן לבן נח שנהרג על שהיה לו ללמוד ולא למד:

ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. אמר ליה: מי מפייסו ומודיעו שלא נגעתי בה? אמר ליה: כי נביא הוא. אמר ליה: ומי מודיע לכל? אמר ליה: ויתפלל בעדך וחיה.

ואם אינך משיב דע כי מות תמות. מכאן שאין התראה לבני נח.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

וישכם אבימלך בבקר ויקרא לכל עבדיו. לפי שהיו רואים עשנה של סדום עולה ככבשן האש, אמר: תאמר, אלו מלאכים שנשתלחו לסדום באו לכאן? לפיכך וייראו האנשים מאד.

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי. בכל מקום היתה רווחא מקדמתך, וכאן קדמך רעבון.

מה עשית לנו, "הנך מת על האשה"; ומה חטאתי לך, "דע כי מות תמות"; כי הבאת עלי, "כי עצור עצר ה'" (ברמז כ"ה):

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים, "וגם אמנה אחותי בת אבי היא" (ברמז נ"ו).

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וגם אמנה אחותי בת אבי. כשיטתן השיבן.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויהי כאשר התעו אותי. אמר ר' חנן: הלואי נדרוש הדין קריא בתלתא אפין וניפיק ידוהי. כך אמר אברהם: בשעה שבקשו אומות העולם להזדווג לי עד שאני בבית אבא, נתקיים עלי הקב"ה; ובשעה שבקשו אומות העולם לענות אותי, נגלה עלי הקדוש ברוך הוא; ובשעה שבקשו אומה לתעות אותי מדרכיו של הקב"ה, העמיד להן הקב"ה שני גדולים משל בית אבא, כגון שם ועבר, והיו מתרים בהם.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך. אזלת למצרים, סחרת בה; אתית הכא, סחרת בה. אם ממון אתבעי, הא לך ממון וכסי עינך מנאי. דבר אחר: עשה לך כסות שיהיו הכל מביטין בו בכסות ולא ביפיה. נטל לבוש מלכות והלבישה ועשאה מטרונא, ולמה? כדי שלא יתבע אדם אותה, אלא יהו שומעין שהיא מלכה ומתיראין לתבוע אותה, שהיא מכוסה מן העין. ריש לקיש אמר: ביקש להקנותה בפני בעלה, לומר: כל השנים הללו היתה עמו ולא עשה לה דבר, וזה היתה עמו לילה אחת ועשה לה כל הכבוד הזה. דבר אחר, אמר להם: אתם כסיתם ממני את העין, בן שאתם מעמידים יהיה כסות עינים:

אסור להסתכל בצלם דמות רשע, שנאמר: "לולי פני יהושפט אני נושא אם אביט אליך ואם אראך". רבי אלעזר אמר, עיניו כהות, שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות", משום דאסתכל ביה בעשו הרשע. והא גרמא ליה? והאמר רבי יצחק: לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קילל את שרה ונתקיים בזרעה, שנאמר: הנה הוא לך כסות עינים, אל תקרי כסות אלא כהות עינים, שנאמר: "ותכהין עיניו"? הא והא גרמא ליה. אמר לה: הואיל וכסית מנאי ולא גלית לי שהוא אישך וגרמת לי הצער הזה, יהי רצון שיהיו לך בנים כסויי עינים:

ואת כל ונוכחת. אמר לה: כבר תוכחתיה דההוא גברא גבי, דתנינן: המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת; למה ז'? שהיתה מתחייבת ז' מלאכות וכו'. וכן המורד באשתו, מוסיפין לה על כתובתה ג' דינרין בשבת, מפני שהוא מתחייב לה שלשה דברים: שאר כסות ועונה.

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויתפלל אברהם אל האלהים. מתחילת הספר עד כאן לא נאמר בלשון הזה; וכיון שנתפלל אברהם, הותר אותו הקשר.

מנין שאם לא מחל אדם לחברו, שהוא אכזרי? שנאמר: ויתפלל אברהם אל האלהים. אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרו רבנן: כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה? שנאמר: "וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו". אמר ליה: את אמרת מהתם? אנא אמרי מהכא: ויתפלל אברהם אל האלהים, וכתיב "וה' פקד את שרה כאשר אמר" [וגו'; כאשר אמר] אברהם על אבימלך:

החובל בחברו, אף על פי שלא ביקש החובל מן הנחבל צריך שיבקש עליו רחמים, שנאמר: ויתפלל אברהם; וכן אתה מוצא באיוב: "ואיוב עבדי יתפלל עליכם". וכן הוא אומר: "ונתן לך רחמים"; כל זמן שאתה רחמן, ירחם עליך המקום:

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

כי עצור עצר ה'. (נאמר) עצירה בפה, (ונאמר) עצירה בגרון, עצירה באוזן, עצירה מלמעלה, עצירה מלמטה, והכל על דבר שרי אשת אברם. אמר רבי ברכיה: על דטולמוס למקרב למסאנא דמטרונא וכו':

אמר רבי אלעזר: שתי עצירות אלו למה? אחת באיש, שכבת זרע; שתים באשה, שכבת זרע ולידה. במתניתא תנא: שתים באיש, שכבת זרע וקטנים; שלוש באשה, שכבת זרע וקטנים ולידה. רבינא אמר: שלוש באיש, שכבת זרע וקטנים ופי טבעת; ארבע באשה, שכבת זרע וקטנים ופי טבעת ולידה. בעד כל רחם, אפילו תרנגולת של אבימלך לא הטילה ביצתה.