טור חושן משפט/הלכות נזיקין
מתוך: טור חושן משפט שעח (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן שעח (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
הלכות נזיקין
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו אפילו אם אינו נהנה כיון שמזיקו בין במזיד בין בשוגג חייב לשלם ובלבד שלא יהא אנוס כגון אם נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק אבל אם נפל ברוח מצויה והזיק חייב דלאו אנוס הוא כתב הרמב"ם היה עולה בסולם ונשמטה השליבה מתחתיו ונפל והזיק אם לא היתה חזקה ומהודקת חייב ואם היתה חזקה ומהודקת והתליעה פטור שזו מכה בידי שמים היא וכל כיוצא בזה והראב"ד השיג עליו ואומר דאין זה אונס ליפטר טפי מרוח [שאינה] מצויה: ואפילו לגרום נזק לממון חבירו אסור אלא יש צד גורם שחייב לשלם ויש צד גורם שפטור כאשר יתבאר בע"ה: ואפילו בראייתו אם יש בו היזק לחברו אסור לו להסתכל בו דאמר רב יהודה אסור לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה:
כל מקום שמזיק חייב לשלם בין ברשות הרבים בין ברשות הניזק ואפי' ברשות המזיק אם הכניס בו הניזק ממונו שלא ברשות והזיקו ל"ש בגופו ול"ש בממונו חייב לשלם דנהי דיש לו רשות להוציאו אין לו רשות להזיקו ומיהו דוקא במזיקו במזיד אבל אם בשוגג הזיק בו פטור בע"ה: ואם בע"ה הוזק בנכנס אפילו בשוגג חייב בנכנס כיון שנכנס שלא ברשות וכתב הרמ"ה דוקא שלא ידע בע"ה שנכנס בו אבל ראהו שנכנס והוזק בו פטור דאיהו דאזיק אנפשיה אע"פ שנכנס שלא ברשותו:
היו שניהם ברשות כגון שנתן בעל החצר לשניהם רשות ליכנס או שהיו שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה בין בגופם בין בממונם אם לא ידעו זה בזה שלא ראו זה את זה פטורין ראו זה את זה אע"פ שלא כיונו חייבים לפיכך שנים שהיו רצים בר"ה או שהיו מהלכים שניהם והוזקו זה בזה פטורים: הזיקו זה את זה חייבין:
היה אחד רץ ואחד מהלך והוזק מהלך ברץ חייב מפני שרץ שלא ברשות בד"א בחול אבל בע"ש בין השמשות פטור מפני שרץ ברשות כתב הרמ"ה ז"ל אם שניהם רצין אפילו הזיקו זה את זה פטורין והא דאמרי' דהזיקו זה את זה חייבין היינו דוקא שהמזיק עשה מעשה שהוזק זה והניזק לא עשה כלום אבל גבי שנים רצין דהתרווייהו עבדי מעשה [והזיקו זה את זה הוי כאילו] הוזקו זה בזה פטורין:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל חתן היוצא מחופתו ומיודעיו הלכו עמו ורכבו בסוסים כנהג הבחורים ועבר החתן לפניהם בא אחריו אחד בסוסו ופגע בפרד שהחתן רוכב עליו והכהו ובא לו לחתן הפסד ש' זהובים בסיבה זו שהפרד היה של עכו"ם וטוען המזיק כיון שהיה בר"ה שיש רשות לכל אדם לילך בו שאינו חייב לשלם למאי מדמינן ליה מאחר שהכהו בסוסו הוי כמו חציו או לרגל מדמינן ליה מאחר שנעשה בשליכת האוכף או נאמר כיון שכוחו מעורב בו שרגלו של הרוכב הולך בשליבת האוכף כאילו עשאו הוא בעצמו אפילו אם היה אנוס כיון שתחילתו בפשיעה חייב.
תשובה מה שטוען שהוא פטור כיון שהוא בר"ה והיה לו לניזק לשמור עצמו לאו טענה היא שאין לו לרוץ בר"ה ואפילו ברגליו שיכול לעמוד כשירצה כ"ש הרוכב סוס שאין לו לרוץ במקום שבני אדם רוכבין שמא לא יוכל להעמיד הסוס כשירצה ונמצא שפושע בו ומזיק בגופו הוא כיון שרוכב על הבהמה ומזיק בגוף הבהמה או באוכף שעליה וחייב לשלם כל מה שישומו בית דין שנפחת דמי הפרד בשביל הכאה זו אבל אם הפרד של עכו"ם וצריך הניזק לשלם לעכו"ם יותר ממה שנפחתו דמי הפרד אין המזיק חייב לפרוע לו אם העו"ם מעביר עליו הדרך בשביל זה אין לחייב לזה כיון שלא כיון:
בית יוסף
[עריכה]כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו אפילו שאינו נהנה כיון שמזיקו בין בשוגג בין במזיד חייב לשלם משנה בפרק ב' דב"ק: (כו.) אדם מועד לעולם בין בשוגג בין במזיד:ומ"ש ובלבד שלא יהא אנוס כגון אם נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק אבל אם נפל ברוח מצויה והזיק חייב דלאו אונס הוא בספ"ב דב"ק (כז.) אמר רבה נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור מד' דברים ברוח מצויה והזיק ובייש חייב בד' דברים ופטור על הבשת והעתיק הרמב"ם ז"ל מימרא זו בפ"א מהלכות חובל ומזיק וכתב שם הרב המגיד דע שג' חלקים הם כל זמן שיש בדבר פשיעה גמורה וזהו רוח מצויה אבל הוא שלא בכוונה חייב בד' דברים ופטור מן הבשת לא היה שם פשיעה וג"כ לא נעשה באונס גמור חייב על הנזק ופטור מן השאר וזהו רוח שאינה מצויה ובאונס גמור כתבו המפרשים שהוא פטור וכתב עוד שם וממה שאמרו הוזקו זה בזה פטורים דקדקו שאונסין גמורים פטור בהם אף בנזקין כמו שכתבתי למעלה ובפ"ו מהל' הנזכר כתב הרמב"ם המזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד וכתב ה"ה כבר כתבתי בפ"א דאונס גמור כתבו ז"ל שהוא פטור והרב לא חילק עכ"ל ומ"מ יש לתמוה שכתב בנפל ברוח שאינה מצויה והזיק פטור ומשמע פטור מנזק והא אמר רבה דחייב על הנזק ולדברי הפוטרים באונס גמור צ"ל דרוח שאינה מצויה לאו אונס גמור הוא וכ"כ הרשב"א ז"ל : כתב הרמב"ם היה עולה בסולם ונשמטה השליבה מתחתיו ונפל והזיק וכו' ואם היתה חזקה ומהודקת והתליעה פטור וכו' בפ"ו מהלכות חובל ומזיק וכתב ה"ה למד זה הרב מהסוגיא שבפרק אלו הן הגולין (ז:) ונראה שהוא גורם ואי בעית אימא הא והא לניזקין ויש גורסין הא והא לגלות וכן הוא בספרינו והטעם שיהיה פטור לדעת הרב מפני שהן אונסים גמורים ואין רוח שאינה מצויה אונס כ"כ עכ"ל והראב"ד כחב תמה אני מ"ש אונס מכח שאינה מצויה מן הישן ובגמרא משמע דלא איתלע אונס דאי איתלע לאו אונס הוא עד כאן:
ואפי' לגרום נזק לממון חבירו אסור אלא יש צד גורם שחייב לשלם ויש צד גורם שפטור כאשר יתבאר בע"ה [בסי' שפ"ו]:
ואפי' בראייתו אם יש בו צד היזק לחבירו אסור להסתכל בו זה מבואר מדין הרחקת היזק ראיה:ומ"ש דאמר רב יהודה אסור לעמוד על שדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה בפרק המקבל (קז.) ופרש"י אסור לאדם וכו' שלא יפסידנה בעין הרע:
(ה) כל שמזיק חייב לשלם בין בר"ה בין ברשות הניזק ואפילו ברשות המזיק אם הכניס בו הניזק ממונו שלא ברשות והזיקו לא שנא בגופו לא שנא בממונו חייב לשלם דנהי דיש לו רשות וכו' ומיהו דוקא במזיקו במזיד אבל אם בשוגג הזיק בו פטור ב"ה וכו' בפרק הפרה (מח.) אמר רבא הכניס שורו לחצר בע"ה שלא ברשות והזיק את בע"ה או בע"ה הזזק בו חייב ואמר רבא נכנס כחצר ב"ה שלא ברשות והזיק את ב"ה או ב"ה הוזק בו חייב הזיקו ב"ה פטור אמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה הזיקו ב"ה חייב מ"ט משום דא"ל נהי דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא. ופרש"י הזיק. קרי בין מתכוין בין שאין מתכוין ומיהו בידים הזיקו: הוזק. שזה היה עומד במקומו ובא ב"ה ונתקל בו. ויש ט"ס בלשון רבינו שכתב ואם ב"ה הזיק בנכנס אפילו בשוגג חייב וצריך להגיה הוזק במקום הזיק:ומ"ש בשם הרמב"ם דוקא שלא ידע ב"ה שנכנס בו אבל ראהו שנכנס והוזק בו פטור וכו' טעות סופר יש כאן וצריך להגיה ולכתוב הרמ"ה במקום הרמב"ם וכן מצאתי בספר מדוייק ובסי' תכ"א ג"כ כתבו בשם הרמ"ה:
ומ"ש היו שניהם ברשות וכו' או שהיו שניהם שלא ברשות וכו' שם ואזדי לטעמייהו דאמר רבא ואיתימא רב פפא שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורים טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות דברשות פטור שלא ברשות חייב ופרש"י שניהם ברשות כגון בר"ה או חצר השותפין או שנתן לו ב"ה רשות ליכנס או שניה' שלא ברשות כגון שניהן רצים בר"ה הזיקו בידים זה את זה ואפי' שלא במתכוין חייבין דבנזקין לא שאני לן בין מתכוין לשאין מתכוין והא דתנן בהמניח (לב.) שנים שהיו מהלכים בר"ה והזיקו זה את זה פטורין ההוא והזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה דברשות פטור בין הזיק דבידים בין הזיק דממילא ובלא ידע ליה וכ"כ הרשב"א בפרק המניח דהא דקתני הזיקו זה את זה שניהם פטורים לאו דוקא הזיקו אלא הוזקו זה בזה קאמר אבל הזיקו משלמין במותר נזק שלם כדאמרינן בפרק הפרה וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהלכות חובל ומזיק המזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד בד"א ברשות הניזק אבל ברשות המזיק אינו חייב לשלם אלא אם הזיק בזדון אבל בשגגה או באונס פטור וכן אם היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה פטור וכתב ה"ה ממה שכתב הרב וכן אם היו שניהם ברשות נראה שדעת הרב לפטור המזיק ברשותו אע"פ שהניזק הכניס כליו שם מדעתם ודעת הרב בסוגיא שהבאתי כך הוא שהוא מפרש דלא הוה ידע ביה שלא היה מתכוין להזיקו והוא ידע ביה שהיה מתכוין להזיקו והזיקו זה את זה פירשו הרב בכוונה ואז הן חייבים והוזקו זה בזה שלא בכוונה ואז פטורים זה דעת הרב ומשם הוציא דינים אלו ודעת הר"א כדעת רש"י עכ"ל וכתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר שנים שהיו מהלכין בר"ה היו שניהם רצים והוזקו זה בזה שניהם פטורים:
ומ"ש רבינו אחד רץ ואחד מהלך והוזק מהלך ברץ חייב וכו' בד"א בחול אבל בע"ש בין השמשות פטור וכו' משנה וגמרא בפרק המניח (לב.) ובעי בגמרא בע"ש מאי ברשות איכא כדר' חנינא דאמר בואו ונצא לקראת שבת כלה מלכתא וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהלכות חובל ואם היה ע"ש בין השמשות פטור מפני שברשות הוא רץ כדי שלא תכנס השבת והוא אינו פנוי. וכתב המרדכי דוקא אותה מצוה דבין השמשות דאין לו שהות אבל בשאר מצוה כגון לרוץ לב"ה או לבית המדרש דיש לו פנאי אם הזיק חייב :ומ"ש רבי' בשם הרמ"ה אם שניהם רצים אפילו הזיקו זה את זה פטורים וכו' פשוט שהוא כדי ליישב מתני' עם הברייתא ולא יצטרך לידחק במה שנדחק רש"י דההוא הזיקו הוזקו היא ולא דק:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל חתן היוצא מחופתו ומיודעיו הלכו עמו ורכבו בסוסים וכו' כלל ק"א סי' ה':
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]כשם שאסור וכו'. כלומר לא תימא דליכא איסורא אלא לגנוב ולגזול כדכתיב בקראי אבל להזיק ממון שלו אין בו איסור אם משלם לו ההיזק אלא איסורא נמי איכא אלא דקשיא לי הלא אפילו ממון עצמו איכא איסורא כדתנן ס"פ החובל הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור אחרים חייבים ופרש"י אינו רשאי דעובר בבל תשחית: ומ"ש אפילו שאינו נהנה וכו'. ריש ב"ק אמרי קרן אין הנאה להיזקו אלמא דאפי' ממונו שהזיק חייב עליו אפילו אין הנאה להיזקו כ"ש אדם עצמו שהזיק וכן שנינו ס"פ כיצד הרגל (דף כ"ו) סימא את עין חבירו ושיבר את הכלים משלם נזק שלם: ומ"ש בין במזיד בין בשוגג חייב לשלם. משנה שם אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן: ומ"ש ובלבד שלא יהא אנוס וכו'. תימה דבגמ' קאמר מה"מ דנזק חייב אפי' שוגג תנא דבי חזקיה אמר קרא פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון ותו אמר התם נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק חייב על הנזק ופטור בד' דברים וכך פסק רבי' בסי' תכ"א סי"ג וכך הקשה ב"י ונראה דרבינו כאן רצונו לומר ובלבד שלא יהא אונס גמור דהתם פטור אף מן הנזק כדכתב ה"ה בפ"א מחובל בשם המפרשים ומ"ש כגון אם נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק וכו' אין כוונתו דנפל מן הגג ברוח שאינה מצויה בענין שלא היה אונס גמור כמו שאמרו בגמרא אלא ר"ל דנפל בענין שהיה אונס גמור ומהרו"ך כתב לחלק בין הזיק אדם להזיק כלים ושארי ליה מאריה דבמשנה ובגמרא מפורש דאין חילוק בין הזיק אדם להזיק כלים אלא כדפי' עיקר דברוח שאינה מצויה גופי' איכא לחלק בין אונס גמור כגון שהיה רוח סערה גדולה וחזקה מפרק הרים ומשבר סלעים לשאינו כ"כ חזקה וק"ל: כתב הרמב"ם היה עולה בסולם וכו'. ר"פ אלו הן הגולין היה עולה בסולם ונשמטה השליבה מתחתיו תני חדא חייב ותניא אידך פטור מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס ירידה היא ומ"ס עלייה לא דכ"ע עלייה היא ול"ק כאן לנזקין חייב כאן לגלות פטור וא"א הא והא לגלות ול"ק הא דהתליע הא דלא התליע וא"א הא והא דלא התליע ול"ק הא דמיהדק והא דלא מיהדק וכתב ה"ה ונראה שהרמב"ם היה גורס וא"א הא והא לנזקין וכן נראה מתוך מ"ש פ"ו מה' רוצח עכ"ל ר"ל מדלא חילק בדין גלות בין התליע ללא התליע ובין מיהדק ללא מיהדק אלמא דלענין גלות אין חילוק דבכל ענין פטור דירידה שהיא צורך עלייה פטור ותלמודא אינו מחלק במיהדק והתליע אלא לנזקין ואפשר נמי לומר דהרמב"ם היה גורס בסתם וא"א הא דהתליע והא דלא התליע דכך תפסו התו' בד"ה וא"א הא דהתליע וכו' ומפרש הרמב"ם דה"ק וא"א הא והא לנזקין ובדלא התליע ומיהדק פטור משום דאנוס גמור הוא אבל בדהתליע אפילו מיהדק אי נמי בדלא מיהדק אפילו לא התליע לאו אונס גמור הוא וחייב בנזקין ופרש"י מיהדק. השליבה מילאה הנקב שהיא תחובה בו ואחוזה יפה עכ"ל והיינו דכתב הרמב"ם אם לא היתה חזקה כלומר שהתליעה אי נמי היתה חזקה דלא התליעה אלא שלא היתה מהודקת חייב דאין זה אונס גמור ולפי זה וי"ו ומהודקת כלומר אי לא היתה מהודקת ואם היתה חזקה ומהודקת פטור שזו מכה בידי שמים היא. ומ"ש רבינו והתליעה ט"ס הוא שהרי אינו פטור אלא דוקא בהיתה חזקה ולא התליעה ובספרי הרמב"ם כתוב או שהתליעה וגם זה ט"ס הוא ולפעד"נ שצ"ל שלא התליעה במקום או שהתליעה וה"ק ואם היתה חזקה ומהודקת שלא התליעה וק"ל וגם הראב"ד היה גורס טעות זה בספרי הרמב"ם והשיג עליו ואמר בגמרא משמע דלא התליע אונס דאי התליע לאו אונס עכ"ל: ומ"ש רבינו דהראב"ד השיג עליו וכו'. נראה דדעת הראב"ד דאין אונס זה דשליבה חזקה ומהודקת מכה בידי שמים ליפטר בה יותר מרוח שאינה מצויה דחייב וס"ל דהגירסא בפ' אלו הן הגולין וא"א הא והא בגלות כגירסא שלנו וכפרש"י דבדלא מיהדק אי נמי בדאיתלע נכפפת השליבה והו"ל דרך ירידה חייב גלות אבל בדלא איתלע וגם מיהדק דאחוז' יפה יפה אינה נכפפת השליבה ולא הויא דרך ירידה ולפיכך פטור אבל לנזקין בכל ענין חייב דלא הוי אונס גמור מנפל הגג ברוח שאינה מצויה ומ"ש בספרי רבינו מרוח מצויה ט"ס הוא וצ"ל מרוח שאינה מצויה:
ואפילו לגרום נזק לממון חבירו אסור. בפרק לא יחפור (סוף דף כ"ב) א"ר טובי בר מתנא זאת אומרת גרמא בנזקין אסור ופרש"י ואע"פ דפטור מלשלם אסור לגרום וכשבא להעמיד גרמא להזיק חבירו מעכב עליו עכ"ל וכן פי' התוס' לשם וה"א פ' כיצד הרגל (דף כ"ג) דרב יוסף קאמר לאביי דליזיל ולימא ליה למרייהו דעיזי דליצנעינהו ולא ליפסדו ליה ואע"ג דאביי השיב לרב יוסף דלא מיחייבי למצנעינהו דיחויא בעלמא הוא והלכתא כרב יוסף כדפסק רב אלפס וכך כתבו התוס' לשם:
(ה) כל מקום שמזיק חייב לשלם. פירוש אין חילוק בין מקום למקום אלא בכל מקום שא' מזיק לממון חבירו חייב המזיק לשלם ההיזק בין שהזיקו ברשות הרבים וכו' וטעמו לומר דאע"ג דבנזקי שור איכא חילוק בין מקום למקום כמו שיתבאר בסי' שפ"ט ס"ד ה"ו אפילו הכי בנזקי אדם עצמו אין חילוק דבין ברשות הרשים בין ברשות הניזק ואפילו ברשות המזיק אם הזיק לממון חבירו אע"פ שהכניסו שלא ברשות חייב לשלם וכך כתב רבינו בסימן תכ"א והוא מימרא דרבא פרק הפרה (דף מ"ח) הכניס שורו לחצר ב"ה שלא ברשות והזיק את ב"ה או ב"ה הוזק בו חייב ופרש"י הוזק בו. שנתקל בו ואמר רבא נכנס לחצר ב"ה שלא ברשות והזיק את ב"ה או ב"ה הוזק בו חייב הזיקו ב"ה פטור א"ר פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה הזיקו ב"ה חייב משום דא"ל נהי דאית לך רשותא לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא וס"ל לרבינו דהא דקאמר רבא הזיקו ב"ה חייב לאו דוקא באדם עצמו אלא ה"ה בשורו שהכניסו שלא ברשות והזיקו ב"ה חייב דאין חילוק בזה בין הוא עצמו לממונו וכן הא דמחלק רב פפא בין לא ידע לידע אין חילוק בין אדם עצמו לממונו. ודעת הרמ"ה הוא לפרש דכיון דרב פפא מפרש לסיפא דמימרא דרבא הזיקו ב"ה פטור דאיירי דלא ידע ביה א"כ רישא נמי היכא דהזיק את ב"ה או ב"ה הוזק בו חייב איירי נמי בדלא ידע ביה ב"ה שנכנס בחצר ולפיכך חייב הנכנס שלא ברשות אפילו הוזק בו ב"ה בשוגג אבל אם ידעו בו ולא הוציאו והוזק בו בשוגג פטור הנכנס אע"פ שנכנס שלא ברשות דב"ה אפסיד אנפשיה דהו"ל להזהר שלא יהא נתקל בנכנס כיון דידע בו שנכנס לחצר ולא הוציאו ואיכא לתמוה במ"ש רבינו ומיהו דוקא במזיקו במזיד אבל אם בשגג הוזק בו פטור ב"ה שזה היפך משמעות הסוגיא דדוקא בהוזק בו פטור דהיינו שזה עמד במקומו ובא זה ונתקל בו אבל אם הזיקו בידים אפילו בשוגג שאינו מתכוין הו"ל כאילו היה מתכוין וחייב וכן פרש"י והראב"ד בהשגות. וכתב ב"י שכן פי' הרשב"א ואע"ג דגם הרמב"ם כתב דבשוגג פטור וכתב המ"מ לפרש הסוגיא אליביה דוחק גדול להוציא משמעות לשון התלמוד מפשוטו ותו קשה טובא דכאן כתב רבינו בסתם כדברי הרמב"ם דאם בשוגג הזיקו בלא מתכוין פטור ב"ה אע"פ שהכניס כליו ברשותו מדעתו וכמו שפי' הרב המגיד דבריו ומביאו ב"י ודלא כהראב"ד ובסוף סי' שע"ט תמה על דברי הרמב"ם בזה והסכים לדעת הראב"ד ומיהו בקושיא זו י"ל דרבינו ס"ל דלא אמר הרמב"ם כן דבשוגג בלא מתכוין פטור בעה"ב אלא בהכניס שלא ברשות ומ"ש לקמן בסי' שע"ט דמיירי בהכניסו ברשות ואפ"ה פטרו הרמב"ם תמה עליו רבינו ודוק:
היו שניהם ברשות וכו'. שם מימרא דרבא ורב פפא ופרש"י שניהם ברשות בר"ה שלא ברשות כגון ששנים רצים והקשו התוס' דהיינו מתני' בפ' המניח ונראה לפרש כגון שנכנסו לחצר ב"ה שלא ברשות או ברשות דאית ליה לאסוקי אדעתיה כמו שנתנו לו רשות כמו כן נתנו לאחר רשות או כמו שהוא נכנס שלא ברשות שמא גם אחר נכנס שלא ברשות ולכך חייב כשהזיקו זה את זה אפילו הזיקו שלא מדעת אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות האי דשלא ברשות אית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי והאי דברשות לית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי ואם שלא מדעת הזיקו ברשות פטור שלא ברשות חייב עכ"ל וכך הם דברי רבינו.
היה אחד רץ וכו'. משנה וגמרא פרק המניח ודע דרש"י קשיא ליה בפ' הפרה הא דקאמר הזיקו זה את זה חייבים ובפ' המניח תנן שנים שהיו מהלכין בר"ה והזיקו זה את זה פטורין ותירץ ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה עכ"ל אבל הרמ"ה מפרש דשפיר דק בלישניה ומיירי דתרווייהו עבדי מעשה והזיקו זה את זה הו"ל כאילו הוזקו זה בזה ופטורין והא דקאמר הזיקו זא"ז חייבים היינו דוקא כשהמזיק עשה מעשה שהוזק זה והניזק לא עשה כלום וכך פי' ב"י: כתב הרא"ש ומודה איסי ברץ בע"ש ב"ה שפטור שרץ ברשות למהר לטרוח ולהכין לכבוד שבת וכתב עלה בהגהות אשיר"י וז"ל וכן פרש"י מתוך כך יש ללמוד דלאו דוקא ב"ה אלא משעה שמתחילין לתקן צרכי שבת לאפות ולבשל ולצלות ה"ה ברשות דהיינו מחצי היום ולמעלה שמתחיל היום להעריב ודוקא בלא מתכוין אבל אם הזיקו במתכוין חייב עכ"ל ובנ"י כתב דבסתמא דיינינן ליה דרץ לצורך שבת אבל אי בריר לן דלא רהיט אלא לשאר חפציו דלא שייך בזה צורך שבת חייב כמו בחול עכ"ל:
שאלה לא"א הרא"ש חתן היוצא מחופתו וכו'. מיהו המרדכי ס"פ הישן ובאגודה פרק לולב וערבה כתבו דבחתן וכיוצא בו שנהגו להזיק זה את זה מתוך שמחה פטורין מלשלם ומהרא"י בכתביו כתב דהב"ד יכולים לעשות גדר שלא יזיקו זה את זה ע"ש בסי' ר"י ומביאו הרב בהגהת ש"ע ונראה דתשובת הרא"ש דהכא דינא קאמר היכא דלא נהגו אבל היכא דנהוג נהוג:
דרכי משה
[עריכה](א) וכתב נ"י פרק האומנים דף י"ב ע"ב הא דאמרינן [ב"ק לא] האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דניזקין היינו כל הדינים האמורים בתלת בבי דהיינו נזקין וגזל והשבת אבידה ואונאה ורבית ע"ש.
(ב) וכ"ה בגמרא ספ"ב דב"ק דאם נפל ברוח שאינה מצויה חייב בנזק:
(ג) וכתב הרמב"ם פ"ו מהלכות חובל שנים שהיו מהלכים בר"ה היו שניהם מהלכין או שניהם רצין והוזקו זה בזה שניהם פטורין וכנ"י דף ט"ו ע"א מיהו בזה איכא לאפלוגי כדפליג גבי זה בא בחביתו וזה בא בקורתו בין מהלכין זה לקראת זה או זה לאחר זה או מיהר האחרון או עמד הראשון וע"ל סי' שע"ט באלו הדינים.
(ד) וכתב הר"ן פרק המניח דף ט"ו ע"א הא דפטור ברץ בע"ש בין השמשות היינו דאיכא דאיכא למימר דרץ לצורך שבת ומסתמא דיינינן ליה בהכי אבל אי בריר לן דלא רהיט אלא לשאר חפציו דלא שייך ביה צורך שבת חייב כבחול עכ"ל:
(ה) ובמרדכי ס"פ הישן דסוכה ויש ללמוד לאותן הבחורים הרוכבים לקראת חתן וכלה ונלחמים זה עם זה וקורע איש בגדי חבירו או קלקלו פטורין הואיל ונהגו כן מחמת שמחת חתן וכלה עכ"ל, וכ"כ בחידושי אגודה פרק לולב וערבה בחורים ששוחקין זה עם זה והכו זה את זה אם אינם מכוונים פטורין. וכתב מהרא"י בפסקיו סי' ר"א באחד שהזיק בחבירו בשעת הקפת המזבח בהושענות ופסק דאע"ג דמדינא פטור הואיל והיה בשעת השמחה מ"מ כדי שלא יכוין כל אחד להזיק חבירו בשעה זו יש לקנסו וע"ש שהאריך שם לקנוס ע"פ אומדנות אע"פ שאין עדות ברורה כדי לעשות סייג וגדר.
מתוך: טור חושן משפט שעט (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן שעט (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]שנים שמהלכין בר"ה זה בחביתו וזה בקורתו ופגעו זה בזה ונשברה החבית בקורה פטור לפי שהיו שניהן ברשות ודוקא שסייע בעל החבית בשבירתה שדרך הילוכו הטיח חביתו בקורה אבל אם עמד בעל החבית ובעל הקורה בא בקורתו ושברה חייב היה בעל קורה ראשון ובעל הבית אחרון ונשברה חבית בקורה פטור ואם עמד בעל קורה לנוח מכובד משאו חייב אפילו אין הקורה ממלאה את כל הדרך ואם הזהיר לבעל החבית ואמר לו עמוד פטור ואם עמד לתקן משאו אף על פי שלא הזהירו פטור דטרוד היה ולא היה יכול להזהירו היה בעל החבית ראשון ובעל קורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב ואם עמד בעל חבית לנוח פטור ואם הזהיר לבעל הקורה שיעמוד חייב אע"פ ששינה בעל החבית ועמד לנוח ואם עמד לתקן משאו חייב בעל הקורה אע"פ שלא הזהירו:
כתב הרמב"ם מי שמילא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן אפילו הכניסן ברשות אם לא קבל עליו לשמרן ה"ז נכנס ויוצא כדרכו וכל מה ששובר בכניסתו וביציאתו פטור עליהן ואם שברם בכוונה אפילו שהכניס שלא ברשות חייב וכן כל כיוצא בזה ע"כ ותימה הוא כיון שהכניס ברשות איך יפטר על מה שמשבר בכניסתו וביציאתו וכן השיג עליו הראב"ד וכתב אפשר דדין זה שלא נתן לו רשות למלאות אבל נתן לו רשות למלאות חייב:
בית יוסף
[עריכה]שנים שמהלכין בר"ה זה בחביתו וזה בקורתו ופגעו זה בזה ונשברה החבית בקורה פטור לפי שהיו שניהם ברשות משנה בפרק המניח (לא:): ומה שאמר ודוקא שסייע בעל החבית בשבירתה וכו' שם (לב.) אהא דמחייב מזיק את אשתו בתשמיש המטה מקשינן אלא הא קתני שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך ומשני התם תרווייהו כהדדי נינהו הכא איהו קא עביד מעשה ופירש רש"י תרווייהו כהדדי נינהו שניהם שוים בשבירתה שאף בעל החבית סייע בשבירתה וכתבו התוספות תרווייהו כי הדדי נינהו שאף בעל החבית מסייע בשבירתה שבדרך הילוכו הטיח חביתו בקורת חבירו וא"ת א"כ למה לי שלזה רשות להלך אפילו אין רשות לא לוה ולא לזה פטור בעל הקורה מטעם זה וי"ל דבא למעוטי אם היה בעל הקורה רץ ובעל חבית מהלך אף על פי שבעל חבית עצמו הטיח החבית אי נמי י"ל דבא למעט במקום שאין לו רשות להלך כגון בחצר בעל החבית דכיון שאין לו רשות לבעל הקורה להלך אין לבעל החבית ליזהר ממנו מיהו כשעמד בעל החבית חייב בעל הקורה אפילו שניהם ברשות כיון שעשה כל ההיזק דדוקא משום דתרווייהו כי הדדי נינהו פטרינן ליה ולא דמי לעמד בעל החבית דמתניתין דכיון שהוא ידע שבא אחריו בעל קורה ונושא כשלדא פשע בעמידה עכ"ל: היה בעל קורה ראשון ובעל החבית אחרון ונשבר החבית בקורה פטור שם במשנה ופרש"י פטור. שזה מהלך לדרכו והוא מיהר ללכת:ומ"ש ואם עמד בעל קורה לנוח מכובד משאו חייב אפי' אין הקורה ממלא את כל הדרך ואם הזהיר לב"ה וא"ל עמוד פטור ואם עמד לתקן משאו אע"פ שלא הזהירו פטור וכו' שם במשנה אם עמד בעל קורה חייב ואם אמר לבעל חבית עמוד פטור ולעיל (לא.) מההוא מתני' אמתני' דשני קדרים שהיו מהלכים זה אחר זה נתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון הראשון חייב בנזקי שני א"ר יוחנן לא תימא מתני' ר"מ היא וכו' אלא אפי' לרבנן חייב שהיה לו לעמוד ולא עמד רב נחמן בר יצחק אמר אפילו תימא לא היה לו לעמוד היה לו להזהיר ור' יוחנן אמר כיון דלא הו"ל לעמוד לא הו"ל להזהיר דטרוד תנן היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון נשברה חבית בקורה פטור ואם עמד בעל קורה חייב מאי לאו שעמד לכתף דאורחיה הוא קתני חייב דהו"ל להזהיר לא בשעמד לפוש אבל עמד לכתף מאי פטור אדתני סיפא ואם א"ל לב"ה עמוד פטור ליפלוג וליתני בדידה בד"א בשעמד לפוש אבל עמד לכתף פטור הא קמ"ל דאע"ג דעמד לפוש כי א"ל לבע"ה עמוד פטור. ופרש"י לכתף. לתקן הקורה על כתפו כדרך נושאי משאוי: לפוש. דמשונה הוא ואין ר"ה עשויה לכך. ופסק הרי"ף כר' יוחנן ואע"פ שהרא"ש תמה עליו למה לא פסק כרב נחמן בר יצחק דבתרא הוא סתם רבינו דבריו כדעת הרי"ף: ומ"ש רבינו חייב אפילו אין הקורה ממלאה את כל הדרך שם בגמרא (לב.) פריך מהך מתניתין לר"ל דאמר שתי פרות אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה רבוצה במהלכת תייבת דמשמע דוקא בעטה הא לא בעטה והוזקה ממילא פטורה והא מתניתין כשעמד בעל הקורה פי' לפוש ושינה שאין דרכו לעמוד לפוש חייב על שבירת החבית אע"ג דהוי ממילא ומשני מתני' דרמיא כשלדא כלומר שעמד בעל הקורה וקורתו על כתפו מונח לרוחב הדרך ואין דרך לבעל החבית אנה ואנה אבל אם עמד בלא שלדא פטור וכתב שם הרא"ש דאע"ג דלכאורה משמע דהכי הלכתא כי היכי דלא תקשה אר"ל רב אלפס לא הביא כל זו הסוגיא אלא המשנה כצורתה דמשמע דס"ל דאפילו בלא שלדא חייב וי"ל דרב אלפס ס"ל כיון דלית הלכתא כר"ל בעיקר דבריו דקאמר בעטה מהלכת ברבוצה פטורה ורבוצה במהלכת חייבת אין בה שום חדוש אין לשנות פשט המשנה לאוקומי דיוקא דר"ל: ומ"ש היה בעל החבית ראשון ובעל קורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב שם במשנה:ומ"ש ואם עמד בעל חבית לנוח פטור ואם הזהיר לבעל הקורה שיעמוד חייב אף על פי ששינה בעל החבית ועמד לנוח ואם עמד לתקן משאו חייב בעל הקורה אע"פ שלא הזהירו שם במשנה אם עמד בעל חבית פטור אם א"ל לבעל קורה עמוד חייב וכבר נתבאר בסמוך דעמד לכתף אורחיה הוא אף ע"ג דלא הזהיר פטור ועמד לפוש הוי משונה וחייב והיכא דהזהיר אע"ג דעמד לפוש פטור ונתבארו דברי רבינו:
כתב הרמב"ם מי שמילא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן אפילו הכניסן ברשות אם לא קיבל עליו לשמרם ה"ז נכנס וווצא כדרכו וכל מה ששיבר בכניסתו ויציאתו פטור עליהם ואם שברם בכוונה אפילו שהכניס שלא ברשות חייב וכן כל כיוצא בזה בפ"ו מהלכות חובל ומזיק וכתב הרב המגיד הרי שמילא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן וכו' ברייתא בפרק המניח (כח.) ומ"ש ואפילו הכניסן ברשות הוא נמשך כפי השיטה שכתב למעלה דכל זמן שאינו מתכוין להזיק אפילו ברשות כיון שהוא ברשותו פטור והר"א כתב איפשר לדין זה כשלא נתן לו רשות למלאות אבל נתן לו רשות למלאות חייב וזה נכון עכ"ל :
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]שנים שמהלכין בר"ה זה בחביתו וכו'. משנה פרק המניח (סוף דף ל"א) זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשבר כדו של זה בקורתו של זה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך ודקדק רבינו שכתב שנים שמהלכין בר"ה דבמ"ש שנים שמהלכין אתא למעוטי אם היה בעל הקורה רץ ובעל חבית מהלך דהואיל והוא רץ שלא ברשות חייב אע"פ שבעל החבית עצמו הטיח החבית ובמ"ש בר"ה אתא למעט דאם היה זה בחצר בעל החבית דכיון שאין לו רשות לבעל הקורה להלך אין לבעל החבית ליזהר ממנו וחייב וכ"כ התוס' לשם (בדף ל"ב) בד"ה תרווייהו: ומ"ש ודוקא שסייע וכו'. כך פרש"י והתו' לשם: ומ"ש היה בעל קורה ראשון וכו'. שם במשנה ופירש"י פטור שזה מהלך כדרכו והוא מיהר ללכת: ומ"ש ואם עמד בעל הקורה לנוח מכובד משאו וכו'. שם מסקנא דגמרא אליבא דר' יוחנן דבעומד לפוש מכובד משאו משונה הוא דאין ר"ה עשויה לכך חייב אבל בעומד לכתף לתקן הקורה על כתפו הוא כדרך נושאי משאוי אורחיה הוא ופטור ופסק הרי"ף כרבי יוחנן: ומ"ש אפילו אם אין הקורה ממלאה את כל הדרך. כלומר וא"כ הו"ל לבעל החבית לנטות אנה ואנה אפ"ה חייב וכ"כ הרא"ש פ' המניח דכך הלכה דלא כאוקימתא דגמרא אליבא דר"ל ושזו היא דעת רב אלפס ע"ש: היה בעל חבית ראשון וכו'. שם במשנה וכמו שנתבאר בסמוך דעומד לפוש משונה הוא ועומד לכתף אורחיה הוא:
כתב הרמב"ם מי שמילא וכו' ותימה הוא וכו'. הרב המגיד כתב דהרמב"ם אזיל לטעמיה שכתב למעלה דכל זמן שאינו מתכוין להזיק אפילו ברשות כיון שהוא ברשותו פטור עכ"ל והיינו מ"ש בפ"ו דחובל בתחלת הפרק דברשות המזיק אם בשוגג הזיק בו פטור ב"ה וכמ"ש גם רבינו בסי' שע"ח ס"ד ופי' בו ה"ה שדעת הרמב"ם לפטור המזיק ברשותו אע"כ שהניזק הכניס כליו שם מדעתו עכ"ל ודברי ה"ה. הללו הביא ב"י בסי' שע"ח וגם כאן ותימה גדולה דאם כן יהיו סותרים דברי רבינו במ"ש בסי' שע"ח בסתם כדברי הרמב"ם וכאן השיג על הרמב"ם והסכים להראב"ד ונראה דרבינו לא ס"ל מה שפירש ה"ה בזה אלא ס"ל דמ"ש בתחלה באותו פ' דאם הזיק בשוגג פטור לא איירי אלא בהכניס שלא ברשות ולפיכך פטור אפילו הזיקו בידים שלא במתכוין ולזה הסכים גם רבינו אבל כאן במילא חצר חבירו דמיירי בהכניסן ברשות השיג על הרמב"ם והסכים לדעת הראב"ד וכבר כתבתי זה בסימן שע"ח סעיף ד':
דרכי משה
[עריכה](א) וא"כ קשיין דברי רבינו זה על זה דלעיל סי' שע"ה משמע דס"ל כדעת הרמב"ם וכאן פסק כדעת הראב"ד מיהו אפשר דרבינו ס"ל דיוצא ונכנס ושובר מיקרי בכוונה.
מתוך: טור חושן משפט שפ (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן שפ (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]כתב הרמב"ם האומר לחבירו קרע כסותי ושבור כדי והלך זה וקרעו ושברו ה"ז חייב לשלם אע"פ שהרשהו אלא א"כ שאמר לו קרע כסותי והפטר בד"א שחייב בשלא אמר לו קרע ותהיה פטור כשבא לידו בתורת שמירה או בתורת שאלה ופקדון אבל אמר לו קח כלי זה ושברו בגדי זה וקרעו וזה הלך ועשה כן פטור: אבל אמר לו קח כלי של פלוני ושברו אפילו א"ל ע"מ שתפטר ה"ז חייב ואע"פ שהמשבר בידיו חייב מ"מ האומר לו שישברו שותפו הוא בענין ורשע שהכשיל עור וחיזק ידי עוברי עבירה ע"כ:
וא"א הרא"ש ז"ל כתב אפילו לא אמר לו בפירוש ע"מ לפטור אלא הניזק א"ל שבור כדי ושאל אותו המזיק אתה אומר ע"מ שאהיה פטור והשיב הניזק לא ואפי' אם נראה קצת בניחותא שמשמע שאינו נותן לו רשות ע"מ ליפטר אפ"ה יש לנו לומר דבתמיה קאמר לא פשיטא היאך לא הייתי אומר לך ע"מ ליפטר אלא ודאי ע"מ ליפטר אמרתי לך ולכן פטור ובשל חבירו כיוצא בזה חייב:
רודף שהי' רודף אחר חבירו להרגו או אחר אחת מן העריות לאנסה בין חייבי כריתות בין חייבי מיתות ב"ד או אחרי הזכר לרבעו ושבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור שהרי הוא חייב מיתה ולכך פטור מהתשלומין ואם הנרדף שבר כלים של רודף פטור שלא יהא חמור ממונו מגופו ואם היו של אדם אחר חייב שהמציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם: ואחר שרדף אחר הרודף להציל את הנרדף ושבר כלים בין של רודף בין של כל אדם פטור ולא מן הדין אלא משום תקנה כדי שלא ימנע מלהציל הנרדף:
כתב הרמב"ם ספינה שטבעה מכובד משאה ועמד אחד מהם והקיל ממשאה והשליך לים פטור שהמשא שבתוכה היא רודפת להרגם ומצוה רבה עשה המשליכו והושיען ע"כ והראב"ד השיג עליו וכתב שאין זה רודף כלל דלא דמי לההוא מעשה דפרק הגוזל: ודין זה שהטיל לים אע"פ שהפיל משל איש אחד מחשב על כולם כפי משאם:
בית יוסף
[עריכה](ב) כתב הרמב"ם האומר לחבירו קרע לי כסותי ושבור כדי והלך זה וקרעו ושברו הרי זה חייב לשלם אע"פ שהרשהו אא"כ שא"ל קרע כסותי והפטר בד"א שחייב וכו' כשבא לידו בתורת שמירה וכו' עד וחיזק ידי עוברי עבירה בפ"ה מהל' חובל ומזיק ודבריו מבוארים בס"פ החובל (צב.) דתנן התם האומר סמא את עיני קטע את ידי שבור את רגלי חייב ע"מ לפטור חייב קרע את כסותי שבור את כדי חייב ע"מ לפטור פטור עשה כן לאיש פלוני חייב בין בגופו בין בממונו ובגמרא (צג.) שבור את כדי קרע את כסותי חייב ורמינהו לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע ואסיקנא ל"ק הא דאתא לידיה בתורת שמירה הא דאתא לידיה בתורת קריעה ופרש"י הא דאתא לידיה מעיקרא בתורת שמירה והדר אמר ליה קרע חייב אי לא א"ל ע"מ לפטור:
ומ"ש וא"א ז"ל כתב אפי' לא אמר ליה בפירוש ע"מ לפטור אלא הניזק א"ל שבור כדי ושאל אותו המזיק אתה אומר ע"מ שאהיה פטור והשיב הניזק לא ואפילו אם נראה קצת בניחותא וכו' שם אמתני' שכתבתי בסמוך האומר סמא את עיני וכו' קרע את כסותי וכו' מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רב משום שאין אדם מוחל על ראשי איברים שלו רבי יוחנן אמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן תנ"ה הכני פצעני על מנת לפטור ואמר ליה הן יש הן שהוא כלאו קרע את כסותי ע"מ לפטור וא"ל לאו הרי לאו שהוא כהן. ופרש"י רבי יוחנן אמר אדם מוחל על הכל ומתניתין לאו דא"ל נחבל לחובל קטע את ידי ע"מ שתהא פטור אלא קטע את ידי סתמא וא"ל חובל ע"מ לפטור כלומר אמור לי אתה ע"מ שאהיה פטור וא"ל היאך הן וקמ"ל מתניתין דיש הן שהוא כלאו וכגון דמתמה אתמוהי: יש לאו שהוא כהן. אי אתמה פטור והאי דנקט חיובא לגבי מכה ופצוע ופיטורא לגבי ממונא אורחא דמילתא נקט דמחיל אינש אממוניה טפי מגופיה. וכתבו התוספו' על זה ודוחק הוא אלא נראה לפרש דנזקי גופו אפילו אמר ליה הן שנראה כאומר בניחותא מסתמא בתמיה קאמר ובנזקי ממונו אמר ליה לאו ודומה כאומר בניחותא מסתמא בתמיה קאמר כיון שמתחילה אמר ליה קרע את כסותי ושבור כדי עכ"ל וכך כתב הרא"ש ז"ל וכך הם דברי רבינו והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות חובל השמיט הא דיש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן וכתב ה"ה דע שרבינו מפרש דרבי יוחנן לא קאי אראשי איברים דמתניתין דלימא דטעמא דמתניתין מפני שאמר ליה הן בתמיה וכדפרש"י אלא דר"י דינא באפי נפשה הוא ובהכצי פצעני הוא בדוקא אבל בראשי איברים אפילו בניחותא חייב וזהו שהזכיר רבינו בראשי איברים בדוקא אבל בהכני ופצעני ודאי הרי הן כנזקי ממון וכן עיקר ולא הביא רבינו דין המדבר בתמיה לפי שהוא פשוט עד כאן לשונו:
(ה) רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו וכו' ושבר כלי בין של נרדף בין של כל אדם פטור וכו' עד כדי שלא ימנע מלהציל הנרדף מימרא דרבה בס"פ הגוזל בתרא (קיז:) ובפרק בן סורר ומורה (עד.):
(ז) כתב הרמב"ם ספינה שטבעה מכובד משאה ועמד אחד מהם והקיל ממשאה והשליך לים פטור וכו' בסוף הלכות חובל:ומ"ש והראב"ד השיג עליו וכתב שאין זה רודף דלא דמי לההוא מעשה דפרק הגוזל וכו' שם וכתב עליו ה"ה כתב הרב עובדא דחמרא שממנו יצא הדין לרבינו ז"ל ואמר שאינו דומה לו ולא כתב הטענה וזהו תימה איך ידחה דברי רבינו בלא טעם וראיה ועתה אפרש גרסינן בפרק הגוזל בתרא (שם) ההוא גברא דהוה מסיק תמריה למברא הוו סלקי אינשי קא בעיא דנטבע אינשי קם חד מינייהו שדא חמרא במיא אתא לקמיה דרבה פטריה א"ל אביי הא מציל עצמו בממון חבירו הוא א"ל האי רודף הוא רבה לטעמיה וכו' ובההיא פירקא (קיו:) גרסינן ת"ר ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטבעה והקילו ממשאה מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון וכו' ושתיהן בהלכות וכבר כתב רבינו דין זה דברייתא בלשונה פי"ב מה"ג ומתוך דבריו נראה לי שהוא מחלק בין זו לזו דההיא דוקא עמד עליה נחשול ואין הספינה טעונה יותר מדאי אלא להשקיט שאון גלי הים הם משליכים על צד זה אמרו מחשבין לפי משאוי ומ"ש כאן הוא כשהיה מתנהג כדרכו אלא שהספינה טעונה יותר מדאי שא' או ב' מהם טענוה ואז המשאוי כרודף והיינו עובדא דחמרא וזה החילוק מבואר עכ"ל. וכתב נ"י בפרק הגוזל בתרא ע"ז אמר המחבר מפני שאין דעת המחבר כן כמו שהגיד המגיד תפסו הרב שמתוך דבריו ניכר שאינו מדבר באם ידוע שטוען אותה יותר מדאי ואז חשבה להשבר שנאמר דמה בין זה למעשה דחמרא ועוד שהוא מבואר שאין כן דעת המחבר שאמר והקל ממשאה שלא חילק בין משא של טוען ראשונה שאינו מכביד לטוען באחרונה שמכביד יותר מדאי אלא שהגורם הוא המשא שהיה כבד בה ואין אנו יודעים מי הגורם מן הסוחרים וכן שטענוה יחד או שהחזיקו בה קודם שתלך במים שלא היה ניכר עדיין ההיזק וכשהלכה ע"פ המים חשבה להשבר דלא מצינו למימר לשום אחד הוא הגורם וזה כטעם נחשול שבים שכיון שאין זה גורם יותר מזה מדוע נציל לאחד בממון חבירו אלא כ"א בממונו בחלקים שוים ולא דמי למעשה דחמרא שהיה ידוע שהוא בא וטבע כרודף ממש ולפיכך לא טעם בה הרב שום טעם עכ"ל ואני אומר שמ"ש ועוד שהוא מבואר שאין כן דעת המחבר וכו' אינו קשה כלל שמאחר שבפ' י"ב מהלכות גזילה ואבידה כתב דין ספינה שעמד עליה נחשול ובסוף הלכות חובל כתב ספינה שחשבה להשבר מכובד המשאוי ממילא משמע שמה שכתב בסוף הלכות חובל צריך לפרשו כמ"ש ה"ה דמיירי בכעין עובדא דחמרא ועוד שכתבו סמוך לדין רודף כמו שהוא בגמרא: כתוב בתשובות מיימוניות דספר נזיקין סי' כ' דהאי עובדא דחמרא דוקא כשהיה מתחלה סכנה להכניס חמור בספינה אבל אי הוו רגילים להכניס כמו שעושין עתה ואח"כ היה החמור מקרטע ובאה לטבוע הספינה אם השליכו בנהר חייב דבעל החמור לאו רודף ובמה שחמורו מקרטע הוא אנוס ומציל עצמו בממון חבירו חייב עכ"ל ודברי תימה הם דאטו מי שיש לו כלב רע או דבר המזיק שחייב להרגו ולסלק הדבר המזיק כדי שלא יוזקו אחרים אם קדמו אחרים והרגום מי מיחייבי :
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]כתב הרמב"ם האומר לחבירו קרע וכו'. משנה וגמ' ס"פ החובל וכ"פ הרי"ף והרא"ש:
ומ"ש וא"א הרא"ש כתב אפילו לא אמר הוא בפירוש וכו'. כלומר הרא"ש הוסיף על הרמב"ם בזה דאפילו לא א"ל בפי' ודברי הרא"ש בזה כפי' התוס' על הך דתניא יש הן כלאו וכו' דלא כפרש"י ומ"ש ובשל חבירו וכיוצא בזה חייב נראה דצ"ל כיוצא בזה בלא וי"ו וה"פ דבשל חבירו בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו כיוצא בזה דלא אמר בפי' ע"מ לפטור חייב אבל אם אמר בפי' ע"מ לפטור פטור אפילו אמר לו עשה כן לאיש פלוני ומתני' דעשה כן לאיש פלוני חייב איירי בדלא אמר כן בפי' אלא בהן שהוא כלאו דומיא דרישא סמא את עיני וכו' ע"מ לפטור חייב דלא מיירי באמר בפי' אלא בהן שהוא כלאו אבל אמר בפי' אפילו בנזקי גופו פטור וכדכתב רבינו להדיא בסי' תכ"א סי"ח ע"ש הרא"ש וה"ה באמר עשה כן לאיש פלוני וכו' ודו"ק:
וכתב הרמב"ם ספינה שטבעה וכו' והראב"ד השיג עליו וכו' עד סוף הסי'. כך הוא בסוף ה' חובל ודעת הראב"ד דלא הו"ל רודף אלא כגון מעשה דחמרא פ' הגוזל בתרא שהיה ידוע שהוא בא לטבוע הספינה והו"ל רודף ממש אבל ספינה שטענוה הסוחרים ביחד דלא מצינו למימר זהו הגורם שתטבע הספינה הו"ל כנחשול שבים שאין זה גורם יותר מזה וכל אחד בממונו בחלקים שוים ואפילו הטיל משל אחד מחשבים על כפי משאם ויש ליישב דברי הרמב"ם דלא איירי הכא אלא כעין עובדא דחמרא כגון דידוע היה מי הוא הטוען האחרון שהטעינה יותר מדאי שהוא הגורם לספינה להטבע ולפיכך קאמר הרמב"ם דמי שבא והשליך טעינה זו האחרונה בים מצוה רבה עשה שהשליך והושיעם מן הרודף שזה האחרון כמו רודף הוא אבל בטענוה הסוחרים ביחד וליכא למימר זהו הגורם אה"נ דמודה בה הרמב"ם דהוה ליה כנחשול שבים וכמ"ש הראב"ד דמחשבים לפי משאם אע"פ שהטילו מאיש אחד: כתב בת"מ דס' נזיקין סי' כ' וכ"כ במרדכי פרק הגוזל בתרא דאם הרגילות הוא להכניס החמורים בספינה כמו שעושים עתה ואחר כך היה החמור מקרטע ובא לטבוע הספינה אם השליכוהו בנהר חייבים לשלם דבעל החמור אנוס הוא ולא רודף הוא עכ"ל ור"ל דכיון דאנוס הוא אע"ג דודאי מותרים להציל עצמן ולטבעו לחמור כדי שלא תטבע הספינה מ"מ צריכין לשלם לו החמור בין כולם דומיא דעמד עליהם נחשול שבים דאע"ג דמותרים להטיל המשא לים להקל מעליהם להציל עצמן אפ"ה כולם חייבים לשלם לאותו איש שהטילו משאו לים והוא הדין כאן ולפי זה התיישב דל"ק מה שהקשה בית יוסף:
דרכי משה
[עריכה](א) ועיין בזה במרדכי פרק החובל ע"ג דפליג וע"ל בדיני שותפים ולקמן סי' שפ"ב א' מן השותפין שאמר שחבירו צוה לו למחול חוב אחד וכתב המרדכי ריש כל הגט אם אמר ע"מ שאין בו דין נזק הוי תנאי ולא מיקרי מתנה על מ"ש בתורה וכתב הר"ן פ"ק דקידושין דף תרכ"ה ע"א האומר לחבירו זרוק מנה לים ואתחייב אני לך דחייב וי"א דפטור וע"ש:
(ב) ובמרדכי פרק הגוזל בתרא דף ל"ב ע"ב דאין חילוק בין אונס ממון לאונס נפשות דמ"מ חייב לשלם ומ"מ רשע לא הוי דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ג' דברים עכ"ל וע"ל סי' שנ"ט:
(ג) ואין בדבריו ממש דזה לא מיקרי דבר המזיק דכל החמורים בחזקת שימור קיימי ודרכן בקפיצה ולאו שינוי הוא ואם אירע לו אונס פתאום אע"פ שמותרין להציל עצמן לטבוע החמור מ"מ צריכין לשלם לו החמור דומיא דעמד עליהם נחשול שבים שנתבאר דאע"פ שמותרין להטיל המשא כדי להציל עצמן מ"מ חייבים לשלם וה"ה כאן:
מתוך: טור חושן משפט שפא (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן שפא (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]כתב הרמב"ם חמשה שישבו על ספסל אחד ולא נשבר ובא אחד וישב עליו ונשבר אע"פ שהיה ראוי לישבר בהן קודם שישב אצלם הואיל וקירב שבירתו האחרון חייב שהם יאמרו אילו לא נסמכת עליו היינו עומדין קודם שישבר ואם ישבו כולם כאחד ונשבר כולם חייבין ע"כ:
וא"א הרא"ש ז"ל כתב שסתם בני אדם היושבים על הספסל ונשבר תחתיהן פטורין ל"ש ישבו כאחד ול"ש בזה אחר זה דסתם ספסל עשוי לכך לישב עליו ואין בעליו מקפיד עליו והוה ליה כשואל הבהמה ומתה מחמת מלאכה אבל אם היושבין עליו גדולים ושמנים שאין סתם ספסל ראויה לסבלן וישבו כולם כאחד כולם חייבין ואם ישבו זה אחר זה אם לא היה נשבר אלמלא ישיבת האחרון אז הוא לבדו חייב ואם היה נשבר מיד אף עם לא ישב זה עליו אז הוא פטור ואם הענין כך שבזולתו היה מתקיים שעה וע"י שישב עליו נשבר מיד אם בשישב עליו נשען עליהם ומנען מלעמוד הוא לבדו חייב ואם לאו כולם חייבין:
בית יוסף
[עריכה]כתב הרמב"ם חמשה שישבו על ספסל אחד ולא נשבר ובא אחד וישב עליו ונשבר וכו' בפ"ו מהלכות חובל וטעמו מדגרסינן בפרק קמא דבבא קמא (דף י:) אמתני' דהכשרתי במקצת נזקו וכו' מתקיף לה רב פפא הא דתניא ה' שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחר וישב עליו ושברו האחרון חייב ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא ה"ד אילימא דבלאו איהו לא איתבר פשיטא אלא דבלאו איהו נמי איתבר מאי קא עביד סוף סוף מתניתא היכי מיתרצה לא צריכא דבלאו איהו הוה מיתבר בתרי שעי והשתא איתבר בחדא שעה דא"ל אי לאו את הוי יתבינן טפי פורתא וקיימינן ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה מיתבר לא צריכא דברי דסמך בה תבר וקמ"ל דכחו כגופו דמי. ופרש"י כגון פפא בר אבא. שהיה בעל בשר: לא צריכא דבהדי דסמך עלייהו. לעולם דבלאו איהו לא הוה מיתבר כלל ודקאמר פשיטא לא צריכא דלא ישב עליו אלא עמד על רגליו ונסמך עליה ואתא לאשמועינן דכוחו כגופו דמי: סמך בהו. נסמך עלייהו ולא יכלו לעמוד. והרב המגיד כתב על דברי הרמב"ם ברייתא שם ופירש"י דוקא בשנסמך עליהם ולא הניחם לעמוד עכ"ל נראה מדבריו שהרמב"ם מפרש כפרש"י ואף על פי שאינו במשמעות דבריו כך נ"ל עכ"פ אם לא נאמר שגירסא אחרת היתה לו:
ומ"ש רבינו וא"א ז"ל כתב שסתם בני אדם היושבים על הספסל ונשבר תחתיהם פטורים וכו' שם כתב הרא"ש וז"ל פי' הרשב"ם דוקא אדם עב ושמן וכבד כגון פפא בר אבא חייב אם נשבר הספסל תחתיו אבל שאר כל אדם פטורים דסתם ספסל עשוי לכך לשבת עליו כל הנכנס לחצר ואין אדם מקפיד על כך כשואל שמתה מחמת מלאכה וכן עשה מעשה ונחלק עליו ה"ר עזריאל והחולק צריך לפרש כמו שפי' ר"ת דנקט כגון פפא בר אבא משום מסקנא דסמך בהו דוקא פפא בר אבא שהיה אדם חזק ויכול לעכב את כולם ואין משמעות הסוגיא סובלת פירוש זה הילכך נראה כפירוש רשב"ם עכ"ל:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]כתב הרמב"ם חמשה וכו' פ"ק דב"ק (דף י') תניא ה' שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחד וישב עליו ושברו האחרון חייב ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא ופרש"י שהיה בעל בשר ואסיקנא דמיירי דבלאו איהו הוה מיתבר בתרי שעי והשתא איתבר בחדא שעה ומיירי נמי דנסמך עלייהו שלא היו יכולין לעמוד קודם שנשבר מפני סמיכתו ולפיכך האחרון חייב דכחו כגופו דמי ולפי זה משום הכי קאמר שהיה זה האחרון כבד כפפא בר אבא דאילו אחר (לא יניחו) [יכולין] לעמוד מפני סמיכתו וכולן חייבים וכ"כ הסמ"ג בדף קמ"ז ע"ד ע"ש ר"י וכ"כ בהגהות אשיר"י ע"ש פר"י וכ"כ התוספות והרא"ש ע"ש ה"ר עזריאל ור"ת דכולם חייבים בדלא נסמך עליה' אבל הרא"ש גופיה הסכים לפרשב"ם דסתם בני אדם כולם פטורים. ואם בני אדם גדולי' ושמנים כיון שהוא משונה וכבד משאר בני אדם סתמא אין שאול לו וחייב וכל החילוקים שכתב רבינו ע"ש הרא"ש הוא מבואר בגמרא וכמו שהוא הדין לפרשב"ם בבני אדם גדולים ושמני' כך הוא הדין להרמב"ם ור"י בסתם בני אדם דלא אמרו בברייתא דהאחרון חייב אלא היכא שלא הניחם לעמוד מפני סמיכתו הא לאו הכי כולם חייבים אם ישבו כולם כאחד אבל בזה אחר זה אם לא היה נשבר וכו' וכדכתב רבינו להרא"ש:
דרכי משה
[עריכה](א) וכן דעת התוספות שם פ"ק דב"ק אבל מסקנת המרדכי שם כדברי הרמב"ם וכ"ה שם בהגהות דף י' ע"ג ע"ש:
(ב) וכ"פ נ"י פ"ק דב"ק דף ה' ע"ב וכתב דה"ה בכלי נזיקין דינא הכי וע"ש ובמרדכי ריש הפרק ע"ז.
מתוך: טור חושן משפט שפב (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן שפב (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי (פטור) אחרים שקצצו חייבין: ואם האילן ראוי ליקצץ כגון שהוא מזיק את הרבים וקדם זה וקצצו או שיש לו שור העומד ליהרג כגון שמזיק את הבריות וקדם אחר והרגו שלא מדעת בעלים חייב לשלם כפי מה שיראו הדיינים משום שהפקיעו מלקיים המצוה: ואם יטעון אתה אמרת לי לקצוץ את האילן או להרוג את השור נאמן ופטור כיון שעומדין ליקצץ וליהרג אבל שאר כל מזיק הטוען אתה הרשיתני אינו נאמן וכיוצא בזה:
השוחט חיה ועוף ובא אחר וכסה שלא מדעת השוחט חייב ליתן לו י' זהובים שמנעו מלעשות מצוה: והדין כן בכל מצות עשה שהוא עליו לעשות וקדם אחר ועשאה ומנע את זה מלעשות חייב ליתן לזה י' זהובים:
בית יוסף
[עריכה]הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור אחרים שקצצו חייבים משנה בס"פ החובל (צ:):
(ג) ומ"ש ואם האילן ראוי ליקצץ כגון שהיה מזיק את הרבים וקדם זה וקצצו או שיש לו שור העומד ליהרג שם (צא:) תנא רבה בר בר חנה קמיה דרב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להרגו אתה אמרת לי לקצצו פטור א"ל א"כ לא שבקת חיי לברייתא א"ל אסמייה א"ל לא תתרגם מתניתך בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה א"ה מאי טעין ליה דא"ל אנא בעינא למעבד האי מצוה. ופרש"י עומד להריגה. שור שהמית: עומד לקציצה. אשרה או כל עץ הנוטה לר"ה ומתיירא שמא יפול על האדם וימות: אנא בעינא למעבד האי מצוה. וכי טעין ליה היאך אתה אמרת לי להרגו מסתמא קושטא קאמר דכיון דלהכי קאי לא קפיד כולי האי ואינשן הוא דאינשי:
(ה) השוחט חיה ועוף ובא אחר וכסה שלא מדעת השוחט חייב ליתן לו י' זהובים וכו' והדין כן בכל מצות עשה שהיה עליו לעשות וקדם אחר ועשאה וכו' שם ובפרק כסוי הדם (פז.) וכן פסקו שם הרי"ף והרא"ש ז"ל וכן פסק הרמב"ם פ"ז מהלכות חובל וכתב ה"ה בשם הרשב"א ומ"מ לא מגבי' ליה בבבל דהא אמרינן לעיל דלא עבדינן שליחותייהו בכל מידי דלא חסרי' ממונא אבל אי תפס לא מפקינן מיניה וכבר ביאר הרב דינין אלו פרק ה' מהל' סנהדרין עכ"ל וכ"כ התוספות שם שר"ת פטרו משום דבבבל אין דנין מילתא דלית בה חסרון כיס כדאמרינן לעיל וכבר כתב רבינו בטור יורה דעה סימן כ"ח שאין גובין אותו בזמן הזה וכ"כ הריב"ש בסימן תק"ו בשם הרשב"א והאחרונים ז"ל: וכתבו התוספות שם מעשה באחד שקראו ש"צ לקרות בס"ת ובא אחר וקדם וקרא ואמר ר"ת שיתן לו תרנגול לשחוט תחת אותם שתי ברכות ואין נראה לר"י דא"כ למה חייבו ר"ג י' זהובים ועוד פטרו ר"ת מטעם שיענה אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך עכ"ל ובטור יו"ד בסי' כ"ח כתוב בדינים אלו בשם ה"ר חזקיה: כתוב במישרים נל"א ח"ד מי שאמר למוהל למול וקדם אחר ומל פטור אבל אם גזלה מאביו חייב:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]הקוצץ נטיעותיו וכו' משנה וגמרא ס"פ החובל אלא דבמשנה ה"א הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור אחרים שקצצו חייבים ורבינו השמיט מלת פטור ונראה דט"ס הוא ואפשר ליישב דה"ק הקוצץ נטיעותיו כלומר מי שדרכו לקצוץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי והוי אמינא כיון שהוא בעצמו דרכו לקצוץ נטיעותיו א"כ גם אחרים שקצצו פטורין דמה לי הוא עצמו מה לי אחרים אפ"ה אחרים שקצצו חייבים:
דרכי משה
[עריכה](א) וכתב נ"י פרק החובל דף ל"א ע"א דאפילו ליכא עדים שהזיקו אפ"ה אינו נאמן לומר שצוהו להזיק במגו דלא הזקתי דהוי מגו במקום חזקה ואינו נאמן וכ"ה שם במרדכי בתשובת מוהר"ם על שותף אחד שהיה מוחל חוב שהיה בשותפות עם אחר ואמר שצוה לו למחול לו ופסק דאינו נאמן במגו דלא מחלתי אבל אם לא היה עדים על החוב נאמן לומר שצוה למחול במגו דלא היה חייב לו כלום ע"ש הטעם וע"ש בתשובת רשב"א סימן אלף צ"ו וכתב המרדכי פרק החובל ע"ג שליש ששרף שטרות שהושלשו בידו ואמר שצווהו לשרוף דנאמן ובתשובת הרא"ש כלל ס"ד סימן ה' דאינו נאמן וע"ש ג"כ בכלל נ' סימן ו' ובסוף כלל ק"א:
מתוך: טור חושן משפט שפג (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן שפג (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]כשם שחייב על נזקי שאר ממון חבירו כך חייב על נזקי בהמתו לפיכך אם הניח נחלת על לב שור חבירו ונשרף או שדחפו לים חייב כאילו עשה כן לבגד חבירו: אבל אם הניח נחלת על עבד חברו ונשרף פטור שהיה לו לסלקה ולקמן בנזקי האש יתבאר שאינו חייב בהנחת נחלת על לב שור אלא בכפות ובעבד פטור אפילו בכה"ג אבל אם אינו כפות בשור נמי פטור ומ"מ כשדוחף השור לים וכיוצא בזה חייב לשלם:
שור שעלה ע"ג שור חבירו להרגו בין אם הוא תם או מועד ובא בעל שור התחתון ושמט את שורו להצילו ונפל העליון ומת פטור דחף לעליון ונפל ומת אם היה יכול לשמטו חייב לא היה יכול לשמטו פטור:
כתב הרמב"ם שנים שהמיתו בהמה או שברו כלי כאחד משלשין ביניהן:
ה' שהניחו ה' חבילות עליה ולא מתה ובא אחרון והניח חבילתו עליה ומתה אם היתה מהלכת באותן חבילות ומשהניח זה חבילתו עמדה ולא יכלה לילך האחרון חייב ואם מתחילה לא יכלה לילך האחרון פטור אם אין ידוע כולם משלמין בשוה:
היתה בהמת חבירו במים וכבש עליה שלא תעלה ומתה במים או שהיתה בהמה ואחזה שלא יכלה לצאת עד שמתה חייב ודוקא שאחזה בידו אבל סגר עליה הדלת שלא תצא נראה שפטור מדיני אדם:
בית יוסף
[עריכה](ב) כשם שחייב על נזקי שאר ממון חבירו כך חייב על נזקי בהמתו לפיכך אם הניח גחלת על לב שור חבירו ונשרף או שדחפו לים חייב כאילו עשה כן לבגד חבירו אבל אם הניח גחלת על עבד חבירו ונשרף פטור שהו"ל לסלקה בעיא דאיפשיטא בסוף פ"ב דב"ק (כ"ז.):ומ"ש ולקמן בנזקי האש יתבאר שאינו חייב בהנחת גחלת על לב השור אלא בכפות ובעבד פטור ואפי' בכה"ג אבל אם אינו כפות בשור נמי פטור:ומ"ש ומ"מ כשדוחף השור לים וכיוצא בזה חייב לשלם כלומר דע"כ לא פטרינן בשור כשאינו כפות אלא משום שהו"ל לנער הגחלת מעליו אבל בדחפו לים דלא שייך האי טעמא פשיטא דחייב:
שור שעלה על גבי שור חבירו להרגו ובא בעל השור התחתון ושמט את שורו להצילו ונפל העליון ומת פטור דחף לעליון ונפל ומת אם היה יכול לשמטו חייב לא היה יכול לשמטו פטור ברייתא בר"פ המניח (כח.) ומבואר שם בגמ' דל"ש לן בין תם למועד לענין זה וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהלכות חובל שור שעלה על גבי שור להרגו ברשות הניזק שהוא בעל התחתון וכו' וכתב ה"ה מ"ש ברשות הניזק לומר דאי ברשות העליון ודאי לא עד כאן לשונו ונראה שזה על פי מה שנתבאר בפרק ההוא שדעת הרמב"ם לפטור המזיק ברשותו אף על פי שהניזק הכניס שם כליו מדעתו וכתבתיו בסימן שע"ט ואף על גב דהתם מיירי באדם המזיק שלא בכוונה י"ל דשור בכוונה דמי לענין זה:
(ה) כתב הרמב"ם שנים שהמיתו בהמה או שברו כלי כאחד משלשין ביניהם ה' שהניחו ה' חבילות עליה ולא מתה ובא אחרון והניח חבילתו עליה ומתה וכו' עד כולם משלמין בשוה בפ"ו מהלכות חובל וכתב ה"ה שנים שהמיתו וכו' זה פשוט ונלמד מדין זה דבהמה שהזכיר עתה ומדין הכסא ומ"ש ה' שהניחו ה' חבילות וכו' זה כתב בפירוש מה שאמרו מרבה בחבילתו בפ"ק דב"ק (י.) וזו היא גרסתו והא איכא מרבה בחבילות ה"ד אי דבלא איהו הוה אזלא פשיטא פירוש דחייב ואלא דבלא איהו נמי אזלא מאי קא עביד ופטור ודברי הרב וגירסתו נכונה עכ"ל:
היתה בהמת חבירו במים וכבש עליה שלא תעלה ומתה במים או שהיתה בחמה ואחזה שלא יכלה לצאת חייב בפרק הנשרפין (עו:) ההוא גברא דמצמצמה לחיותא דחבריה בשמשה ומתה רבינא מחייב רב אחא בר רב פוטר רבינא מחייב ק"ו מרוצח ומה רוצח שלא עשה שוגג כמזיד ואונס כרצון חייב בו את המצמצם נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שיחייב את המצמצם רב אחא בר רב פוטר דאמר קרא מות יומת המכה רוצח הוא ברוצח הוא דחייב לן מצמצם בנזקין לא חייב לן מצמצם ופסק הרא"ש כרבינא משום דהוי דינא דגרמי וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' חובל וכתב ה"ה דטעמא משום דהוי דינא דגרמי וכ"כ הרמב"ן:ומ"ש ודוקא שאחזה בידו אבל סגר עליה הדלת שלא תצא נראה שפטור מדיני אדם כלומר אבל בדיני שמים חייב דלא גרע מההיא דריש פרק הכונס (נה:) ולישנא דמצמצמה הכי משמע שאחזה בידו אבל סגר עליה את הדלת גורם בעלמא הוא ונראה לרבי' דפטור מדיני אדם:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]כשם שחייב וכו'. בעיא דאיפשיטא ספ"ק דב"ק וכתב שם נ"י ודוקא עבד גדול אבל עבד קטן דינו כשור ולקמן בסי' תי"ח בסופו יתבאר בס"ד:
שור שעלה ע"ג שור חבירו להרגו בין אם הוא תם או מועד ובא וכו'. כך הוא בספרים המדוייקים ומבואר כך בר"פ המניח וכ"כ הרמב"ם בפ"ו דחובל:
היתה בהמת חבירו במים וכו'. בפ' הנשרפים ופסקו הפוסקים כרבינא דמצמצם בבהמה חייב מדינא דגרמי: ומ"ש ודוקא שאחזה בידו וכו'. לישנא דמצמצמא הכי משמע דוקא שאחזה בידו וע"ל סי' שע"ה ס"ט ובסי' שס"ג סעיף ו' הארכתי בזה ע"ש:
דרכי משה
[עריכה](א) וכתב נ"י ס"פ כיצד הרגל דוקא עבד גדול אבל עבד קטן דינו כשור עכ"ל
מתוך: טור חושן משפט שפד (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן שפד (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]אדם המזיק הוא אחד מאבות נזיקין ונזק העושה בידו או בגופו הוא האב והנזק שאינו עושה בגופו הוא תולדתו כגון זרק אבן או ירה חץ או פטר מים על חבירו או על כליו והזיקו או שרק והזיקו בזריקת הרוק קודם שנח אבל אם הזיק אחר שנח הו"ל תולדות בור כאשר יתבאר בנזקי הבור:
הכה בפטיש ויצא מתחת ידו ניצוץ והזיק חייב:
הבנאי שקבל עליו לסתור הכותל וסתר ושבר את האבנים או הזיק חייב היה מכה בצד זה ונפל בצד אחר פטור ואם מחמת ההכאה חייב:
החוצב שחצב אבן ונתנו לסתת והזיק בו הסתת חייב מסרו הסתת לחמר החמר חייב מסרו החמר לכתף הכתף חייב מסרו הכתף לבנאי הבנאי חייב מסרו הבנאי למסדר המסדרו על שורת הבנין המסדר חייב ואם אחר שמסדרו על שורת הבנין נפל והזיק אם הן קבלנין כולן חייבין ואם הם שכירי יום האחרון חייב וכולן פטורין:
בית יוסף
[עריכה]אדם המזיק הוא אחד מאבות נזיקין בריש ב"ק (ד.):ומ"ש ונזק העושה בידו או בגופו הוא האב ונזק שאינו עושה בגופו הוא תולדתו כגון זרק אבן או ירה חץ וכו' שם ובכמה מקומות אמרו על נזקין היוצאים מתחת ידי אדם גירי נינהו: ומה שחילק ברוק בין קודם שנח לאחר שנח שם גבי כיחו וניעו (ג:) אמרו ה"ד אי בהדי דאזלי מזקי כחו הוא ואי בתר דנייחי בין לרב בין לשמואל בורו הוא:ומ"ש רבינו דהני מיקרי תולדות כ"כ הרמב"ם בפרק ו' מהלכות חובל ואיני יודע למאי נ"מ שקראו אותם תולדות:
הכה בפטיש ויצא מתחת ידו ניצוץ והזיק חייב משנה בס"פ הכונס (סב:) גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב:
הבנאי שקבל עליו לסתור הכותל וסתר ושבר את האבנים או הזיק חייב היה מכה בצד זה ונפל בצד אחר פטור ואם מחמת ההכאה חייב משנה בפרק הגוזל עצים (צח:) וכתב הרמב"ם בפ"ו מהלכית חובל דטעמא דאם מחמת המכה חייב מפני שזה כזורק חץ והזיק בו הוא:
החוצב שחצב אבן ונתנה לסתת והזיק הסתת חייב וכו' עד סוף הסימן ברייתא וגמרא בס"פ הבית והעלייה (קיח:) ופרש"י חייב זה שהיא בידו חייב בנזק אם תפול מידו ותזיק את אחרים או תשבר היא הוא חייב לשלם ואף ע"ג דמוקמינן להא בקבלנות וכולן שותפין במלאכה אין חייב אלא מי שהיתה מסורה לו דכיון דכחו הוא הנזק מוטל עליו כל היכא דמתרמי: וכולן. אלו שהיה שותפין במלאכה אחת ומשהניחו אבן על הדימוס היא שורש הבנין נפלה והזיקה הואיל ולאו כחו דאדריכל הוא שלאחר שהניחה נפלה וליכא לחיוביה משום גירא דיליה כולן חייבים יחד שכולן שותפין בדבר ועליהם המלאכה לעשות וקבלו אחריות הנזק יחד: בשכירות. האחרון חייב: בקבלנות. כולן חייבים היכא דלא נפלה מיד אחד מהן דעל כולן לשמור שתהא מיושבת יפה:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]אדם המזיק הוא א' מאבות נזיקין וכו'. ריש ב"ק:
החוצב וכו'. ס"פ הבית והעלייה פי' סתת הוא המרבעה ומחליקה והוא מוסר אותה לחמר שמוליכה למקום שבונין שם ומוסרה לכתף המושיטה לבנאי העומד על מעמד החומה העשוי להילוך האומנים והבנאי מוסרה לאדריכל הוא אבי האומנים שהוא מדקדק בהנחת האבן לצדדה על מושבה ומי שהאבן בידו ונפלה מידו והזיקה הוא לבדו חייב אבל אם אחר שסדרה האדריכל על מושבה נפלה והזיקה כולן חייבים אם הם קבלנים דעל כולן לשמור ואם הם שכירי יום האחרון חייב וכולן פטורין:
מתוך: טור חושן משפט שפה (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן שפה (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]המזיק לחבירו היזק שאינו ניכר כגון המטמא טהרותיו או שעירב לו יין נסך ביינו מן התורה הוא פטור אבל חכמים קנסוהו לשלם כדי שלא ירגיל עצמו לכך לפיכך אם מת המזיק קודם ששילם אין קונסין בנו לשלם וכן אם היה שוגג פטור שלא קנסו אלא מזיד.
המנסך יין חברו לעבודת כר"ם לא נאסר שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואם היה לו בו שותפות או שהוא מומר או שהתרו בו וקבל ההתראה שחשוב כמו מומר ואוסר חייב לשלם אע"פ שמתחייב בנפשו שחיוב תשלומין חל משעה שהגביהו ועדיין לא נתחייב כנפשו:
בית יוסף
[עריכה]המזיק לחבירו היזק שאינו ניכר כגון המטמא טהרותיו או שעירב לו יין נסך ביינו מן התורה הוא פטור אבל חכמים קנסוהו לשלם כדי שלא ירגיל עצמו לכך וכו' וכן אם היה שוגג פטור וכו' משנה בפ' הניזקין (נב: ) המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב ובגמ' אמר חזקיה ד"ת אחד שוגג ואחד מזיד חייב מ"ט היזק שאינו ניכר שמיה היזק ומ"ט אמרו בשוגג פטור כדי שיודיענו ור' יוחנן אמר ד"ת אחד שוגג ואחד מזיד פטור מ"ט היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ומ"ט אמרו במזיד חייב שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני ואותיבנא עליה דחזקיה מדתנן גזל מטבע ונפסל תרומה ונטמאת וכו' אומר לו הרי שלך לפניך וסלקא בתיובתא וקיי"ל כר"י דאמר לא שמיה היזק:ומ"ש לפיכך אם מת המזיק וקודם שישלם אין קונסין בנו לשלם בפרק השולח (מד:) אמר אביי נקטינן טימא טהרות ומת לא קנסו בנו אחריו מ"ט היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וקנסא דרבנן הוא לדידיה קנסוהו רבנן לבריה לא קנסוהו רבנן וכתב כל זה הרי"ף בפרק קמא דב"ק והרמב"ם בפ"ז מהלכות חובל וכתב דבאונס נמי פטור כמו בשוגג ופשוט הוא: המנסך יין חבירו לכו"ם לא נאסר שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואם היה לו בו שותפות או שהוא מומר או שהתרו בו וקבל התראה שחשוב כמו מומר ואוסר חייב לשלם מ"ש דבהני גווני אוסר אע"פ שאינו שלו נתבאר בטור י"ד בסימן ד':ומ"ש חייב לשלם אף ע"פ שמתחייב בנפשו שחיוב תשלומין חל משעה שהגביהו ועדיין לא נתחייב בנפשו מימרא דרבי ירמיה בפ' הניזקין שם ובפ' הגוזל ומאכיל (קיז.) אהא דתניא חזרו לומר המנסך יינו של חבירו חייב ואמרינן דטעמא משום דס"ל כר' ירמיה ופסקה הרמב"ם בפ"ז מהלכות חובל:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]המזיק לחבירו היזק שאינו ניכר וכו'. פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן בפ' הנזקין (דף נ"ג) ופסקו הפוסקים כר' יוחנן: המנסך יין חבירו לעכו"ם וכו'. איכא למידק דבי"ד סי' ד' כתב דנחלקו בזה הרמב"ם והרא"ש ובי"ד סי' קמ"ה פסק בסתם כהרא"ש דאפי' יש לו חלק בה אינו אוסר שודאי אינו מכוין אלא לצערו וכאן פסק בסתם כהרמב"ם ונראה ליישב דס"ל לרבינו אע"ג דלענין איסור הנאה אין לנו לאסרו בהנאה כיון דאיכא הרא"ש דפסק דאפי' אית ליה ביה שותפות אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ כיון דלאכילה מודה הרא"ש דאסורה וכדכתב הר"ן שכל שיש בו סרך לעכו"ם מיתסר באכילה וכמו שנתבאר בי"ד סי' ד' וסי' קמ"ה הילכך הכא בדין מזיק פסק דחייב לשלם כהרמב"ם ולא מצי למימר ליה קח לך ההין שלך שהוא מותר בהנאה ואשלים לך ההיזק מה שאסרתיו לך בשתייה אלא כיון דגרם לו בידים היזק דאסור לו ליהנות לדעת הרמב"ם חייב המזיק ליקח היין לרשותו ולשלם ואם רוצה המזיק ליהנות בו כדעת הרא"ש הרשות בידו אבל אינו יכול לכוף לניזק ליהנות בו כדעת הרא"ש כיון דאיכא הרמב"ם דאסרו בהנאה ושארי ליה מריה למהרו"ך דכתב לחלק בין בהמה ליין וחילוק זה לא שערו הראשונים:
מתוך: טור חושן משפט שפו (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן שפו (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]יש צד במזיק בממון חבירו ואינו עושה שום מעשה אלא שבגרמתו בא הנזק לחבירו וקיי"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי: לפיכך כתב הרמב"ם הדוחף מטבע של חבירו עד שנפל לים חייב לשלמו אע"פ שלא הגביהו וכן הפוחס מטבע של חבירו והעביר צורתו חייב לשלמו אע"פ שלא חסרו והמוכר שט"ח לחבירו וחזר בו המוכר ומחלו דקיי"ל שהוא מחול צריך לשלם ללוקח הפסדו וכן השורף שט"ח של חבירו חייב לשלם כל מה שהיה מחזיק אע"פ שלא שרף אלא נייר וכגון שמאמין למלוה במה שאומר שהיה מקויים וכמה סכומו ומיירי שאין עדים שיודעין כמה היה כתוב בו שאם יש עדים שיודעין אינו חייב לו כלום שהעדים יעשו למלוה שטר אחר וכן הזורק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות שראוי ליפול עליהם שלא ישברו ובא אחר וסלקם המסלק חייב אע"פ שלא עשה הנזק אלא שבגרמותו בא לו:
ור"י פי' כיון דקיי"ל דגרמא בנזקין פטור וגם קיימא לן כמאן דדאין דינא דגרמי צריך לחלק ביניהם והיוצא מכלל דבריו דשורף שטר חבירו והמוכר שט"ח וחזר ומחלו ומראה ממון חבירו לעכו"ם ומראה דינר לשולחני ואומר לו טוב הוא ונמצא רע ומסכך גפנו על תבואת חבירו ואסרה ודיין שדן וטעה וחייב שלא כדין בכל אלו חייב משום דינא דגרמי אבל המסלק כרים מתחת כלי שזרק חבירו והדוחף מטבע חבירו עד שנפל לים או שפיחס צורתו והנותן סם המות לפני בהמת חבירו והשולח בעירה ביד חרש שוטה וקטן והפורץ גדר בפני בהמת חבירו והטומן קמת חבירו מפני הדליקה והמבעית את חבירו או שתקע באזנו וחרשו וליבה ולבתו הרוח ושיסה בו את הכלב כל אלו פטורים משום דינא דגרמי וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:
כתב הרמב"ם הזורק כלי של חבירו מן הגג על גבי כרים של בעל הכלי וקדם בעל הכלי וסלק הכרים הזורק חייב שזריקתו הוא הגורם הראשון לשבירת הכלי ואם קידם אחר וסלקו שניהם חייבין הזורק והמסלק ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה עד כאן ואני תמיה איך מחייב הראשון דבהדיא אמרינן בגמרא בעידנא דשדא פסוקי מיפסק גיריה אלא ודאי הזורק פטור לעולם אם סלקו אחר ואם סלקו הוא לדעת רב אלפס חייב ולדעת ר"י פטור אף על הסילוק וכן השיג עליו הראב"ד:
הזורק כלים מראש הגג ואין תחתיהן כרים וכסתות ובעודן באויר בא אחר ושברן במקל הזורק חייב והמשבר פטור דחשבינן ליה כשבור משעה שזרקו:
בית יוסף
[עריכה]יש צד במזיק בממון חבירו ואינו עושה שום מעשה אלא שבגרמתו בא הנזק לחבירו וקיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי בפרק הגוזל עצים (ק.) גבי המראה דינר לשולחני ואח"כ נמצא רע א"ל רבי אלעזר לר"ל והא את הוא דאמרת ר"מ הוא דדאין דינא דגרמי מאי לאו רבי מאיר ולא סבירא לך כוותיה א"ל לא ר"מ וס"ל כוותיה:
ומ"ש לפיכך כתב הרמב"ם הדוחף מטבע של חבירו עד שנפל לים חייב לשלמו אע"פ שלא הגביהו כלומר שאילו הגביהו בלא דינא דגרמי חייב לשלומי מדינא וכן הפוחס מטבע של חבירו והעביר צורתו חייב אף על פי שלא חסרו כלומר דמחייה בקורנסא ולא שפייה בשופינא דאילו שפייה בשופינא בלא דינא דגרמי חייב לשלומי מדינא בפ"ז מהלכות חובל וכתב ה"ה בכל הני פטר רבא פרק הגוזל עצים (צח.) משום דל"ל דינא דגרמי אבל המפרשים כתבו דלדידן בכולהו חייב וכן דעת ר"ח ובהלכות ויתר הפוסקים ז"ל עכ"ל:ומ"ש וכן השורף שט"ח של חבירו חייב לשלם כל מה שהיה מחזיק וכו' כן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר ואע"ג דבפ' הגוזל גרסינן (שם) אמר רבה השורף שטרו של חבירו פטור דאמר ליה ניירא קלאי מינך כתב הרי"ף דלית הלכתא כוותיה דהא אסיקנא אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה כי כשורי לצלמי וכן הלכתא:ומ"ש וכגון שמאמין למלוה שהיה מקויים וכמה סכומו ומיירי שאין עדים יודעים כמה היה כתוב בו וכו' שם בגמרא אמר אמימרא דרבה מתקיף לה רמי בר חמא ה"ד אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה בשטרא ליכתבו ליה שטרא מעליא ואי דליכא סהדי אנן מנא ידעינן אמר רבא תהא במאמינו וכתב רבינו שבכלל זה הוא אמאמינו שהוא מקוים דאל"כ לא היה יכול לגבות בו וכ"כ הרמב"ם בפרק ז' מהלכות חובל וכתב בעה"ת בשער כ"ט אבל בעל השטר אומר מנה היה כתוב בו והשורף אומר לא כי אלא חמשים ישבע כדין מודה מקצת ואי לא מודה ששרפו משתבע היסת אי אודי במקצת ועל השאר טען איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם עכ"ל: אשה שקרעה שטרות של יורשי בעלה ואמרה שבעלה צוה לה לעשות כן ואחר כך אמרה שהיורשין עצמם צוו לה לקרעם עיין בכלל ס"ד סימן ה' ובכלל נ' סימן ז' ועיין בסוף כלל ק"א סופר שכתב שטר לראובן ונתנו ליעקב אביו וראובן תובע ממנו בכלל ל"ט סימן ב': ראובן שהיה לו חבית בר"ה וסמכו באבן ובא שמעון ונטל את האבן כי אמר שהיתה שלו ואמר שסמכה באבן אחרת ואח"כ נמצאת החבית שבורה בכלל ק"א סימן ג' (א): כתוב מישרים נתיב ל"א ח"ב ראובן שהלוה לעכו"ם מעות ברבית ובא שמעון ואמר לעכו"ם הילך בפחות ופרע לראובן אינו חייב לשלם לו כלום דלא ברי הזיקא אלא ספק גרמא דשמא לא יוכל להלוות מעותיו ברבית כל כך מהרה ודמי למבטל כיסו של חבירו ומיהו יש לקרותו רשע טפי מעני המהפך בחררה כך כתב ר"מ בתשובה עד כאן לשונו. וכתוב עוד שם על מי שהשאיל לחבירו חבית של יין בביתו ובשעה שרצה למכור סגר הדלת בפניו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. וכתוב עוד שם שטרי חוב של עכו"ם והם של ראובן שמעון ולוי ויש בו ערב ובא לוי ופטר את הערב בלא דעת חבירו חייב. וכתוב עוד שם על ראובן שתובע משמעון פטרת ערבי או בעל חובי והוא אומר אתה אמרת לי לפטרו ועיין שם ובתשובת מיימוניות דספר נזיקין סימן י"ב ובמרדכי פרק החובל. אם אמר שמעון לראובן כל מה שתעשה בחובך עשו בחובי והלך ומחל לו הכל עיין במרדכי בפרק הנזכר. וכתוב עוד במישרים שם ומזיק חבירו והוא דבר שאם ימכר ביחד ימכר בפחות ואם ימכר אחד אחד ימכר ביותר אינו משלם אלא כמו שהיה נמכר כל מה שהזיקו יחד ואינו יכול ניזק לומר אילו היה בידי הייתי מוכרו אחד אחד מציעא בפרק הזהב: וכתוב עוד שם המזיק שעבודו של חבירו כגון שחפר בשדה המשועבדת לחבירו בורות חייב וכתב רבינו מאיר שאם היתה אפותיקי ומחל לו המלוה בעל הקרקע תובעו ואם היה אפותיקי מפורש אין ב"ח גובה מהמזיק כמו שאינו גובה משאר נכסי הלוה: ומה שאמר וכן הזורק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וכו' ובא אחר וסילקם המסלק חייב וכו' בסוף פרק א' דבבא קמא (כו:) אמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים או כסתות בא אחר וסילקן או קדם וסילקן פטור מאי טעמא בעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה וכתב הרב אלפס מסתברא לן דלית הלכתא בהא כרבא משום דסבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי דהא הוא דאמר בפרק הגוזל עצים השורף שטרותיו של חבירו פטור מדיני אדם וקיימא לן דלית הלכתא הכי דאמרינן כפייה רפרם לרב אשי ואגבייה כי כשורא לצלמי וכן פסק הרמב"ם בפ' ז' מהלכות חובל וכתב הראב"ד הרב פסק כן ואין הכל מודים לו לפי שלא עשה בכלי שום מעשה והרא"ש גם כן כתב בפרק הנזכר על דברי הרב אלפס ור"י פירש דגרמא בניזקין הוי כיון שלא עשה מעשה בגוף דבר הניזוק והכי מסתברא עכ"ל:
ומה שאמר ור"י פירש כיון דקיימא לן דגרמא בניזקין פטור וגם קיימא לן כמאן דדאין דינא דגרמי צריך לחלק ביניהם והיוצא מכלל דבריו דשורף שטר חבירו והמוכר שט"ח וחזר ומחלו וכו' בכל אלו חייב משום דינא דגרמי אבל המסלק כרים מתחת כלי שזרק חבירו וכו' כל אלו פטורים משום דינא דגרמי כלומר אין בהם משום דינא דגרמי דאינם אלא גרמא בעלמא ופטור וטעם החילוק ביניהם מבואר שם בדברי התוספות דדינא דגרמי דחייב הוא עצמו עושה ההיזק לממון חבירו ועוד חילק דדינא דגרמי דחייב שההיזק נעשה מיד בשעת מעשה וכתב הרא"ש דבריו שם ובפרק הגוזל עצים והתוספות בפרק לא יחפור (כב:) הקשו על חילוקים אלו מטיהר את הטמא וב"ה עצמו עירבן עם פירותיו אמאי חייב דהוא עצמו אינו עושה היזק בממון חבירו וגם באותה שעה שמטהר אינו בא ההיזק ונראה לריצב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבוא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחברו והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר ואיפשר דבשוגג נמי קניס ר"מ וכי היכי דקניס במטמא ומדמע אחד שוגג ואחד מזיד עכ"ל ועיין בתשובה להרמב"ן סי' ר"מ כי שם כתב לחלק בין דינא דגרמי לגרמא בנזקין ועיין גם בתה"ד סי' ס"ז וסימן שט"ו וסימן שס"ט ועיין במרדכי פרק הגוזל (ובגמרא) ובהגהותיו בפרק הנזכר כי האריך לכתוב בזה ולהרמב"ן בסוף חידושי בתרא מאמר ארוך ביותר בענין זה: כתב הרשב"א בתשובה רואה אני לפטור את שמעון אם עבר והחזיר השטר לעכו"ם לפי שאין כאן דינא דגרמי שאין ראובן זה מתחייב מיד בחזרת השטר לעכו"ם וכל שאינו ניזוק מיד אינו קרוי דינא דגרמי אלא גרמא בניזקין ולא עוד אלא אפילו היה ביד שמעון שטר פרוע ממש של ראובן ונתנו שמעון למלוה נ"ל שהוא פטור מדיני אדם מטעם זה שאמרתי עכ"ל. סופר שטרות שטעה וכתב מנה במקום ק"ק אינו משלם ההפסד שהגיע לו בריעות השטר דגרמא בעלמא הוא כך כתב הר"ן בפרק לא יחפור וכ"כ נ"י וכתב עוד דה"ה לאומן שהקיז וחלה אינו משלם לו צער חוליו . סופר שנתן שטר של שמעון לאביו ונפטר האב ושמעון תובע שטרו מהסופר בכלל ל"ט סי' ב'. כתב הר"ן בפרק המקבל גבי זבן לעכו"ם משמתינן ליה וכו' כתב הראב"ד דכל היכא דלא קבל עליה אע"ג דאתי ליה אונסא לא מיחייב דגרמא בנזקין הוא וכתב הרא"ה וה"ה לכל גרמא בנזקין דמשמתינן ליה עד דמסלק ליה או עד דמקבל עליה כל אונסא דאתו מיניה ע"כ וכ"כ תלמידי הרשב"א בשם הראב"ד וכ"כ בתשובה לרמב"ן שאכתוב בסי' שפ"ח ואע"פ שמדברי הרא"ש שם משמע דמוכר לעכו"ם מדינא חייב לשלם כל אונסא דאתי ליה כיון דכל הני רבוותא פליגי עליה נקטינן כוותייהו. חיוב דינא דגרמי בסימן קנ"ז. שוכר עדי שקר בסימן ל"ב. כתב נ"י בפ' האומנים וגבי הנותן ערבון לחבירו מכאן נלמוד דכל משלם מחמת דינא דגרמי משלם מעידית שבנכסיו כמזיק :
כתב הרמב"ם הזורק כלי של חבירו מן הגג ע"ג כרים של בעל הכלי וקדם בעל הכלי וסילק הכרים הזורק חייב וכו' בפ"ז מהלכות חובל:ומ"ש ואני תמה איך מחייב הראשון דבהדיא אמרינן בגמ' בעידנא דשדא פסוקי מיפסק גירי' היא מימרא דרבה שכתבתי בסמוך ואין ממנה השגה להרמב"ם שהוא סובר שהיא דלא כהלכתא וכמו שנתבאר לדעת הרי"ף ואם כן קשה היאך מקשה ממנה להרמב"ם ונראה שרבינו לא היה גורס באותה מימרא ובא אחר וסילקן אלא וקדם וסילקן בלבד וס"ל דבהא הוא דקאמר הרי"ף דלית הלכתא כרבה אבל היכא דסילקן אחר מודה הרי"ף דהלכה כרבה דפטור הזורק ואין זה נוח לי שבספרי' דידן בגמ' והרי"ף והרא"ש גרסינן ליה וצ"ל דאע"ג דגרסי תרווייהו ס"ל דלא קאי הרי"ף אלא להיכא דקדם וסילקן אבל היכא דסילקן אחר מודה דהזורק פטור מטעמא דרבה וכ"נ מדברי הראב"ד שכתב בהשגה לא ראיתי שבוש זה והזורק לעולם פטור דפסקי גיריה והמסלק אם הוא כדברי הרב חייב כדברי אחרים פטור כדכתיבנא עכ"ל ואין כאן מקום להשגה כלל דפשט דברי הרי"ף דפסק דלית הלכתא כרבה היינו לומר דלעולם הזורק חייב בין קדם הוא וסילקן בין סלקן אתר וה"ה כתב וז"ל אמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וכו' והרב מפרש כך זרק כלי של חבירו מראש הגג ובא אחר וסילק הכרים והכסתות שהיו תחתיו או קדם בעל הכלי וסילקן פטור הזורק דבעידנא דשדא פסקי גיריה שהרי לא היה ראוי לישבר באותה שעה אבל בדין המסלק כשאינו בעל הכלי לא דבר רבה ואולי אף רבה יחייב אותו שבשביל מעשה שלו נעשה כל ההיזק והרב אלפסי כתב דלית הלכתא כרבה פי' דבריו לדעת רבינו שאין הלכה כרבה שפטר כהזורק אלא אף הזורק חייב שהוא היה גורם ראשון ואלמלא זריקתו לא נשבר בשום צד הילכך כשאין המסלק בעל הכלי משלמין בין שניהם וכשהוא בעל הכלי משלם הזורק ואין בגירסת הרב או קדם הוא דמשמע הזורק ומצאתי בהלכות וקדם וסילקן או בא אחר וסילקן ודעת הר"א כפרש"י ז"ל עכ"ל:
הזורק כלים מראש הגג ואין תחתיהם כרים וכסתות ובעודן באויר בא אחר ושברן במקל הזורק חייב והמשבר פטור וכו' מימרא דרבה ספ"ב דב"ק (כו:):
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]יש צד במזיק וכו' בפ' הגוזל קמא (דף ק') אסיקנא דס"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי:
ומ"ש לפיכך כתב הרמב"ם הדוחף מטבע וכו'. כלומר אע"ג דרבה קאמר התם (דף צח) דבדוחף מטבע וכו' וכן הפוחס מטבע פטור היינו משום דלית ליה דינא דגרמי אבל למאי דקיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי הדוחף וכן הפוחס חייב: ומ"ש אע"פ שלא הגביהו וכו' כלומר דבהגביהו חייב לשלומי מדינא אליבא דכ"ע דכיון דבעלמא הגבהה קונה בכל מקום הו"ל כאילו גזלו ונטלו לרשותו וחזר והשליכו לים דחייב לשלם וכן אם שייפיה בשופינא (נל"א פיי"ל) וחסרו הו"ל מזיק ממון בידים ממש וחייב לכ"ע. ופסק מהרש"ל בספר יש"ש פ' הגוזל קמא סי' י"ז דהא דהפוחס מטבע וכו' איירי נמי דלא שקליה בידים אלא מזיקו במכת קורנס ואין כאן חסרון דהוא במשקל הראשון ישוה לנסכא כמתחלה ומנח לקמיה אכא דהוזל מעט מחמת פחס צורתו אבל היכא דשקליה בידים מגזל גזליה ובעי השבה מעלייתא כדין הזורק מטבע של חברו לים הגדול עכ"ל: ומ"ש וכגון שמאמין למלוה וכו' פי' כיון דמיירי שאין עדים יודעים וכו' כדכתב בסמוך א"כ צ"ל כגון שמאמין וכו' דאי אינו מאמין אין עליו אלא שבועת היסת בכופר הכל וש"ד במודה מקצת. וכ"כ ב"י בשם בעה"ת וכ"כ הרא"ש וז"ל ולא מהימן בעל השטר בשבועה כי היכא דעשו תקנת נגזל באשו אפילו היכא דלא קלייה בידים דדוקא עשו תקנה היכא דקלייה לממוניה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וכו' עכ"ל: וכן הזורק כלי מראש הגג וכו' ספ"ב דב"ק אמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסלקן פטור מ"ט בעידנא דשדייה פסוקיה מפסקי גיריה והרי"ף והרמב"ם פסקו דלא כרבה משום דרבה אזיל לטעמיה דלא מיחייב בדינא דגרמי בשורף שטר של חברו אבל אנן דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי חייב בשורף שטר חברו וכן בזורק כלי וכו'. ואפילו בא אחר וסילקן חייב הזורק וכ"ש אם הוא בעצמו סילקן:
ומ"ש בשם ר"י שם בתו' ואשי"רי וס"ל דבזורק כלי וכו' שאני דאפי' למאן דדאין דיני דגרמי ומחייב בשורף שטר של חברו שאני התם דעושה מעשה בגוף השטר דשורף אותו אבל הכא דאינו עושה מעשה בגופו אפי' הוא עצמו קדם וסילק הכרים והכסתות פטור דגרמא בנזקין הוא ופטור לכ"ע וכן הדוחף מטבע חברו עד שנפל לים ופחס צורתו פטור משום דלא הוי דינא דגרמי אלא גרמא בניזקין כיון דלא גזליה ושקלוה בידים אלא הוה מנח קמיה אי נמי היו בידו בתורת פקדון ומיהו בדוחף מטבע של חברו לים לא קאמר רבה דפטור אלא אם כן במים צלולים דאיתיה קמיה וקחזי ליה אלא דבעי למיתב זוזא לבר אמוראה פי' היודע לשוט תוך המים ויוציאנו ואינו אלא גרמא שגורם לו להפסיד אותו שכר וגרמא בניזקין פטור אבל עכורים דלא קחזי ליה מודה רבה דחייב ואיכא לתמוה למה לא הביא רבינו חלוק דבין צלולים לעכורים לדעת ר"י והרא"ש דפסקו כרבה וכדאיתא להדיא בגמרא ואפשר דכיון דכתבו התוספות והרא"ש דלאו דוקא צלולים ועכורים אלא כל היכא דמצי למישקלא בר אמוראה פטור ואי לא חייב וכו' נסתפק רבינו בדבריהם אי איתיה להאי לאו דוקא אי ליתיה ולכך לא הזכיר כלל חלוק דצלולין ועכורין אלא כתב סתם מימרא דרבה דהדוחף מטבע לים פטור או שפיחס צורתו ומשמע הלשון דהדוחף הוי דומיא דפיחס דאיתיה קמיה ומצי למישקליה: ומ"ש והנותן סם המות לפני בהמת חברו וכו' כל הני איתנהו ריש פרק הכונס דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אלא דמ"ש רבינו והטומן קמת חברו מפני הדליקה הא אוקמתא דרב אשי דאמר טמון איתמר פירוש ראובן שלח את הבעירה ובא אחר וכיסה קמת חבירו בסדינין כשראה דליקה אצלה ושויה טמון באש וגרם להפסיד את הניזק ולפטור את המבעיר דפטור טמון באש אבל לאוקימתא קמייתא איתמר הכופף קמתו של חברו בפני הדליקה פירוש שכפף הקמה לצד הדליקה כדי שתבער בה האש ומירי דלא הוה מטיא ליה ברוח מצויה אלא הוה מטיא ליה ברוח שאינה מצויה דמידי דלא אסיק אדעתיה הוא ולכך פטור מדיני אדם: והכי איתא במקצת ספרי רבינו והכופה קמת חברו בפני הדליקה: ומ"ש והמבעית את חברו או שתקע באזנו וחרשו איתיה בסוף פ' החובל (דף צ"א). ומ"ש וליבה וליבתה הרוח איתיה בפרק הכונס (דף ס') ומ"ש ושיסה בו את הכלב איתיה בפרק כיצד הרגל (דף כ"ג) ואף ע"ג דאיכא לשם נמי שיסה בו את הנחש לא נקט ליה משום דלא שכיחא והעושה מלאכה במי חטאת בפרק הניזקין. וצורם אוזן פרה דמטיל בה מום ואינה ראויה לקרבן כל הני לא דנהיגי האידנא ואף על גב דאיכא נמי נהגי נשברה כדו ולא סילקה דפרק המניח והשוכר עדי שקר והיודע עדות ואינו מעיד וכו'. לא היתה כונתו לפרש כל הגרמות דפטור בהו אלא נקט הני ודדמי להו:
כתב הרמב"ם הזורק כלי של חברו וכו'. וז"ל הרמב"ם פ"ז דחובל כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם אף על פי שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה הואיל והוא הגורם הראשון חייב. כיצד הזורק כלי שלו מראש הגג ע"ג כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסלק את הכרים מעל הארץ ונשבר חייב נזק שלם כאילו שברו בידו שסילוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר וכן כל כיוצא בזה הזורק כלי של חברו וכו'. ויש להקשות דמ"ש כשהכלי שלו דחייב המסלק לבדו וכשהכלי אינו שלו דחייב הזורק והמסלק כל אחד מחצה ולמה לא נאמר דגם כשהכלי שלו אין המסלק חייב אלא המחצה ועוד מפני מה פסק דכשהכרים הם של המסלק דחייב הזורק לבדו וכשהכרים אינן של המסלק חייבי' בין שניהם הזורק והמסלק ועוד מפני מה לא כתב הרב בזורק כלי שלו למי הם הכרים כמו שכתב אח"כ בזורק כלי של חברו ונראה דס"ל להרמב"ם בזורק כלי שלו אין חלוק בין אם הכרים הם של הזורק או של איש אחר כל שבא איש אחר שאין הכרים שלו וסלקן חייב המסלק כאילו שברו בידו דהזורק כלי שלו לא הו"ל לאסוקי אדעתיה שיבא איש אחר שאין הכרים שלו ויסלקן וכיון שהו"ל ידיעה שלא יבא בעל הכרים ויסלקן כגון שהיה נודע לו שאינו בביתו או כיוצא בזה א"כ אין הזורק כלי שלו גורם כלל בשבירתו כיון שהיו כרים תחתיו מובטח היה שלא יהיו נשברין א"כ המסלק הוא הגורם הראשון בשבירת הכלי ואצ"ל אם היו הכרים של הזורק שהוא בעל הכלי דפשיטא דחייב המסלק הכרים של הזורק וגורם שנשבר הכלי אבל בזורק כלי של חברו ע"ג כרים של בעל הכלי אז יש לחלק דאם בעל הכלי עצמו סלקן הזורק חייב לשלם נזק שלם דהא ודאי דבעל הכרים אין חייב שלא לסלקן כדי שלא יגיע היזק להזורק כלי דיש לו רשות ליטול כרים שלו כל שעה שירצה ודוגמתו מצינו במכסה בור בכיסויו של חברו וכו' כדלקמן בסימן ת"י סעיף י"ד אבל הזורק אין לו רשות לזרוק כלי של חברו ע"ג כרים שאינן שלו אם אינו מובטח שלא יבא בעל הכרי' ויטול כרים שלו אבל אם אותו שסילק הכרים אינו בעל הכרים אז ודאי גם הוא גורם ההיזק שזה זורק כלי שאינו שלו וזה מסלק כרים שאינו שלו ושניהם עושים שלא ברשות ולפיכך שניהם חייבים ששניהם הזיקוהו לבעל הכלי ביחד ואין זה גורם ראשון יותר מזה ואע"ג דהיה יכול לחלק חלוק זה כשזורק כלי של חברו וגם כשהכרים אינן של בעל הכלי דאם בא איש אחר שאין הכרים שלו וסלקן שניהם חייבים ואם בעל הכרים בא וסלקן חייב הזורק לבדו אלא דרבותא אשמועינן דאפילו הכרים הם של בעל הכלי וקדם וסלקן ולא חשש לשבירת כלי שלו דאפ"ה חייב הזורק לבדו מטעמא דאפי' דיש לו רשות לסלק כרים שלו ולזורק אין לו רשות לזרוק כלים של חברו כל זמן שאיננו מובטח שלא יסלק בעל הכרים כרים שלו: ומה שכתב רבינו ואני תמיה איך מחייב הראשון דבהדיא אמרי' בגמרא בעידנא דשדא פסוקי מפסק גיריה וכו' טעמו דבס"פ כיצד הרגל איתיה אמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים או כסתות ובא אחר וסילקן או קדם וסלקן פטור מ"ט בעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה ומפרש רבינו דהאי טעמא לא קאמר תלמודא אלא כדי שלא תקשה למה לא נחייב הזורק שהוא העושה מעשה ממש וקאמר טעמא דכיון דבשעה שזרק הכלי היו הכרים תחתיו א"כ מזריקתו אין סופו לישבר עד שינטלו הכרים ואם כן בשעה שסילק את הכרים כבר פסקו גירי הזורק ולפיכך פטור הזורק. אבל על מה שפטור המסלק לא קא יהיב תלמודא טעמא דפשיטא הוא דפטור דגרמא בנזקין הוא ולפי זה הא דכתב הרי"ף והרא"ש מסתברא לן דלית הלכתא בהא כרבה משום דס"ל דלא דיינינן דינא דגרמי דהא הוא דאמר בפרק הגוזל קמא השורף שטרות של חברו פטור מד"א וחייב בדיני שמים וקי"ל דלית הלכתא כותיה אלא כי היכי דאמרינן אכפייה רפרם לרב אשי ואגבייה כי כשורה לצלמי עכ"ל רצונם לומר דאע"ג דלית הלכתא כוותיה במאי דפוטר להמסלק מטעמא דהוי גרמא בנזקין אלא המסלק חייב אע"ג דליכא אלא גורם כמו השורף שטר שאינו אלא גורם בנזקין לדעת האלפס וז"ש הרא"ש על דברי האלפס ור"י פי' דגרמא בנזקין הוי כיון שלא עשה מעשה בגוף דבר הניזק והכי מסתבר עכ"ל רצונו לומר דאע"ג דלית הלכתא כרבה בשורף שטר דהו"ל דינא דגרמי כיון דעשה מעשה בגוף השטר מ"מ בהא הלכה כרבה דפטור המסלק כיון שלא עשה מעשה בגוף הכלי אבל מה שפטור הזורק שהא ליכא פלוגתא דאף להרי"ף ודאי פטור הזורק משום דמפסקי גירי' וליכא מאן דפליג אהא וכן כתב נ"י לפרש דברי הרי"ף דס"ל דהזורק פטור והמסלק חייב ומבואר כך מדברי הרא"ש וכדפי'. ולכן תמה רבינו על הרמב"ם שפסק לחייב הזורק דבהדיא אמרינן בגמרא דפטור הזורק ומה שכתב רבינו אלא ודאי הזורק פטור לעולם אם סלקו זהו סוף תמיהתו על דברי הרמב"ם ומ"ש אח"כ ואם סלקו הוא וכו' אין זה השגה על הרמב"ם אלא כתבו הדין היכא דהזורק עצמו סילק הכרים שלא כתבו הרמב"ם ובא רבינו להודיע דבדין זה נחלקו דלרב אלפס חייב הזורק שהוא המסלק ולא מטעם זריקה דכבר פסקו גיריה אלא על הסלוק הוא דחייב משום דינא דגרמי ולר"י פטור אף על הסילוק דלא הוי אלא גרמא בנזקין וכדכתב הרא"ש. ומ"מ נראה לי ליישב דעת הרמב"ם דס"ל דתלמודא ודאי לא קיהיב טעמא בהא דפוטר רבה המסלק דפשיטא דפטור כיון דהוא גורם האחרון אלא קיהיב טעמא בהא דרבה פוטר הזורק הלא הוא הגורם הראשון וקאמר דטעמא הוי משום דבעידנא דשדייה פסיקי מפסקי גיריה והאלפסי דקאמר דלית הלכתא כרבה הכי קאמר דלית הלכתא כותיה דהזורק פטור אלא כי היכא דקי"ל דהשורף שטריו של חברו חייב מדינא דגרמי הכי נמי הזורק כלי חייב מדינא אע"ג דמפסק גיריה. אבל במסלק איכא לחלק בין זורק כלי שלו ובא אחר שאינו בעל הכרים וסלקן חייב נזק שלם דאיהו הוה הגורם הראשון אבל בזורק כלי של חברו אם באיש אחר שאינו בעל הכרים וסלקן חייבים בין שניהם הזורק והמסלק כל אחד מחצה הנזק דביחד עשו הנזק אבל אם בעל הכרים עצמו סילקן אפילו הוה הכלי של בעל הכרים חייב הזורק שהוא הגורם הראשון וכמו שכתבתי טעם דברי הרמב"ם בסמוך. ומה שלא כתב הרמב"ם דין קדם הזורק עצמו וסילקן כבר יישבו ה' המגיד בישוב מספיק הנה התבאר דעת הרמב"ם ודעת רבינו בטוב טעם וברי לי שאילו שם הרב ב"י את לבו לדברים שכתבנו לפרש דברי רבינו לא היה כותב טל דבריו ואין ממנה השגה להרמב"ם שהוא סובר שהוא דלא כהלכתא וכו' עיין עליו:
הזורק כלי מראש הגג וכו' מימרא דרבה ספ"ב דב"ק ופירש רש"י זרק בעל הכלי מראש הגג פטור זה ששברו במקל קודם שבירתו שהרי סופו לישבר עכ"ל. והרא"ש הקשה על פירושו וכתב דהא מלתא דפשיטא היא דפטור המשבר דאבדה מדעת היא אלא בזרקו אחר מיירי וז"ש רבינו בסתם הזורק כלי מראש הגג וכו' דמשמע אפי' זרק כלי של חברו הזורק חייב והמשבר פטור מיהו הנ"י כתב ר"פ כיצד הרגל בשם הריטב"א שדעתו דכיון דאיתא התם סוף (דף י"ז) דהך מילתא דפשיטא ליה לרבה דזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פטור מיבעיא ליה לרבא הלכך כיון דמספקא ליה לרבה שניהם פטורים דהמע"ה ולא אמרינן הכא אין ספק מוציא מידי ודאי כדכתב הרא"ש והרמ"ה אלא כשאינו בדור אחר אבל רבא שהוא בתראה יש לחוש לספקו ושניהם פטורים ע"ש: עוד כתב שם נ"י ע"ש הרא"ש מיהו אם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דיש לחלק בין ענין זה לזורק כלי עצמו עכ"ל. ור"ל דבזורק כלי עשה הזורק מעשה בגוף הכלי שזרקו לארץ חשבינן ליה מנא תבירא ואם קדם אחר ושברו פטור המשבר אבל בזורק אבן או חץ דלא עשה מעשה בגוף הכלי אם קדם אחר ושברו חייב המשבר והוא מדברי התוס' שם בסוף (דף י"ז) בד"ה זרק כלי והפי נקטינן:
דרכי משה
[עריכה](א) וז"ל שם על ראובן שלקח אבן של שמעון וסמך בו חבית של יין שהיה מונח בר"ה ובא שמעון ולקח אבן שלו ונתגלגלה החבית ונשברה שמעון חייב אבל אם חזר וסמכה באבן אחר פטור אע"ג דאין האבן גדול בראשון ע"ש:
(ב) גם בתשובת מוהר"ם פד"ו סי' ס"ב ועיין ריש סי' שפ"ט מדין דינא דגרמי כתב נ"י פרק שור שנגח את הפרה דף נ' ע"ב הא דדינא דגרמי חייב דוקא אדם אבל גרמי דבהמה לכ"ע פטור.
(ג) כתב מהר"מ מריזבורק ראובן שעמד במקח עם עכו"ם על חפץ א' שרוצה העכו"ם לקנות ממנו ואומר לו העכו"ם אמור לי בכמה אתה רוצה ליתן לי ואומר בכך והעכו"ם שותק ולקחו ממנו ואומר שמעון לעכו"ם שאינו שוה כל כך חייב לשלם לראובן הפסדו עכ"ל ואינו נ"ל משום דהוי גרמא בנזקין. דהא אין ההיזק מגיע לו מיד גם הוא אינו עושה ההיזק בגופו ואפשר דהוי מילתא דשכיחא בימי מוהר"ם ולכן פסק וכן וכדעת הרשב"א דכתב דבמקום דשכיח קנסו או מטעם דהוי כמסירה כנ"ל:
(ד) כתב הרשב"א בתשובה סימן צ"ט המזיק לחבירו בעצתו כגון שאמר לעבדו להתגייר פטור כו' וע"ל סי' ל"ב וכתב עוד שם סימן אלף נ"ב שליש שהחזיר למלוה שטרו הוי גרמא בנזקין מיהו אם לא גבה המלוה עדיין החוב משמתינן ליה לשליש עד שמסלק מזה היזקו וכן בכל גרמא דנזקין מחייבינן לזה לסלק גרם הזיקו וע"ש וכ"כ הרמב"ן בתשובה סי' שפ"ח וכ"כ הר"ן פרק המקבל ולקמן ס"ס שפ"ח תשובת הרשב"א שחולק בזה וע"ע בדין דיני דגרמי לעיל סימן קנ"ז ובתשובת הריב"ש סי' קע"ו א' הפקיד אצל חבירו וע"י זה העליל השר על הנפקד פטור דהוי גרמא בנזקין כתב בת"ה סי' קפ"ו טבח שקילקל בדברים שאנו מחמירים בו חייב לשלם אע"ג דאפשר דמדינא כשר הואיל ונהגינן למטרף חייב ולא נ"ל האי פסקא כמו שנתבאר לעיל סימן ש"ו.
מתוך: טור חושן משפט שפז (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן שפז (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]כאשר ישלם המזיק שמין לו השברים שאם שבר לו כלים או הרג שור אין אומרים יקח השברים והנבלה וישלם לו כלי ושור אחר אלא הניזק יקח השברים והגבלה והמזיק ישלים לו עליהן מה שנפחתו כשבירתו ובהריגתו:
בית יוסף
[עריכה]כאשר ישלם המזיק שמין לו השברים וכו' עד. סוף הסימן ז"ל הרמב"ם בפ"ז מהלכות חובל שמין למזיק בידו כדרך ששמין אם הזיק ממונו כיצד הרי שהרג בהמת חברו או שבר כליו שמין כמה היתה הבהמה שוה וכמה הנבילה שוה וכמה היה הכלי שוה והוא שלם וכמה שוה עתה ומשלם הפחת לניזק עם הנבלה או הכלי השבור כדרך שביארנו בשור שהזיק דין אחד היא עכ"ל וכתב ה"ה שמין למזיק בידו וכו' זה הוא שמין לשואל האמור בפ"ק דב"ק (יא.) ובפ' השואל (דף צו:) ואיתא בהלכות עכ"ל:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]כאשר ישלם המזיק וכו' בפרק קמא דב"ק (דף י"א) דבנזקין הכל מודים דשמין הנבלה והשברים לניזק דלא נתחייב המזיק אלא כמה שהזיק וכדכתיב והמת יהיה לו ולא פליגי אלא בגנב וגזלן וע"ל סוף סימן שנ"ד ובמ"ש לשם בס"ד:
מתוך: טור חושן משפט שפח (עריכה)
<< | טור · חושן משפט · סימן שפח (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]כמו שהנגזל נשבע ונוטל כך ניזק נשבע ונוטל שאם זורק כיסו לים הניזק אומר שהיה מלא זהובים והמזיק אומר איני יודע מה היה בו נשבע הניזק בנקיטת חפץ ונוטל והוא שיטעון עליו דברים שהוא אמוד בהן שיהא לו או שדרכו להיות פקדונות בידו וכגון שיטענו בדבר הרגיל כגון שטוענו שהיו מעות בכיסו אבל טוענו בדבר שאינו רגיל כגון שטוען שזרק לו סל מלא מעות לים ואין דרך ליתן בו מעות מיבעיא לן ולא איפשטיא אי נאמן בשבועתו וכתב הרמב"ם אם תפס אין מוציאין מידו אלא נשבע ומחזיק וא"א הרא"ש ז"ל כתב כיון דפסיקא דדינא הוא אין מועיל בו תפיסה ודבר זה מבואר יותר למעלה בסימן צ':
- הלכות מוסר
המוסר ממון חבירו ביד אנס בין אנס כותי בין אנס ישראל חייב לשלם לו מפני שגרם לו הפסד ממונו ודינו כשאר מזיק לכל דבר אף על פי שלא נשא ונתן ביד בד"א שהראהו מעצמו בלי אונס או שאנסוהו להראות שלו והראה שלו ושל חבירו או שיסרו אותו ולא אמרו לו על מה והראה ממון חבירו ונפטר בו בכך חייב אבל אם אנסו האנס שיראה לו ממון פלוני והראהו פטור ואם נטלו בידו ונתנו לו חייב אפילו אנסו גם על הנטילה שיטלנו ויתננו לו כיון שעשה מעשה חייב והראב"ד כתב שהוא פטור וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה וכ"כ רב אלפס והרמב"ם ומיהו אם כשאנסו האנס להראותו והראהו לו אחר כך נטלו ונתנו בידו פטור אם היה במקום שיכול להאנס ליטלו שעל מה שהראהו לו פטור כיון שהוא אנוס וגם לא עשה מעשה ועל מה שנטלו ונתנו לו אח"כ פטור דכיון שראהו האנס ויכול ליטלו חשוב כאילו נטלו לפיכך אינו חייב אא"כ שהאנס מאנסו לילך ולהביא אותו הממון מבית פלוני ואפילו בזה כתב א"א הרא"ש ז"ל שאינו חייב אלא א"כ לא ידע האנס שיש לפלוני ממון אלא ע"פ המוסר אבל ידע האנס שהיה לפלוני ממון ואנס לו לילך לביתו ולהביאו פטור:
שנים שמריבין על דבר אחד קרקע או מטלטלין כל אחד אומר שלי הוא והלך האחד ומסרו ביד אנס היו מנדין אותו עד שיחזירנו כמו שהיה ויסלק האנס מעליו ויעשה לו דין:
ראובן שהיה חייב מעות לכותי ואנס הכותי את שמעון עד שפרעם בשביל ראובן אין ראובן חייב לשלם לשמעון מה שלקח ממנו האנס בשבילו אא"כ היה החוב שהיה לאנס על ראובן מן המס ואנס לשמעון שיפרע בשבילו אז חייב לפורעו ודבר זה מבואר עוד למעלה בסימן קכ"ח:
מסור מיבעיא לן אם נשבע ונוטל ולא איפשיטא וכתב הרמב"ם שאם תפס הנמסר אין מוציאין מידו אלא נשבע ומחזיק מה שבידו ולדעת א"א הרא"ש ז"ל כיון דספיקא דדינא הוא לא מהני תפישה. ופירש ר"ת דלא מיבעיא אי נשבע ונוטל אלא כשהמוסר מכחיש הנמסר אבל אם המוסר אינו יודע כמה הזיק אז ישבע הנמסר ויטול אבל ר"י פירש אפי' אין המוסר טוען ודאי לא יטול הנמסר בשבועה ולזה הסכים א"א ז"ל:
כתב הרמב"ם אין המוסר לאנס נשבע לא שבועה דאוריית' ולא שבועה דרבנן שהוא רשע ואין לך פסול יותר מזה בד"א שהראה מעצמו בלי אונס אבל אם אנסוהו להראות או להביא ואותו ונשא ונתן ביד אע"פ שחייב לשלם אינו רשע אלא בר תשלומין הוא ומשבעינן ליה כשאר הכשרים ע"כ:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל רחל שטוענת את ראובן שמסרה ביד אנס והפסידה הרבה וקצת ביררה בעדים וקצת בהוכחות והוא אומר לא הפסדתיך. תשובה מה שתוכל לברר בעדים שהפסידה יפרע לה וישבע ראובן שאינו יודע שהפסידה יותר דכיון דסליק בתיקו אם עשו בו תקנת נגזל במסור לא מפקינן ממונא ובהוכחות אין נראה לחייבו ולאפוקי ממונא:
כתב הרמב"ם אסור למסור ישראל ביד אנס בין בממונו בין בגופו ואפילו היה רשע ובעל עבירות ואפי' היה מיצר לו ומצערו:
וכל המלשין בעלילה ישראל ביד אנס בין בגופו בין בממונו אין לו חלק לעוה"ב: כשאומר הריני מלשין פלוני לאנס מתרין בו השמר ואל תמסור ואם העיז פניו ואומר אמסרנו מצוה למסרו ביד השלטון:
וכל המיצר לציבור ומצערם מותר למסרו ביד השלטון להכותו ולקנסו ולאסרו אבל מפני צער היחיד אסור למסרו: ולאבד מממונו של מוסר בשקר לאנס אסור שממונו ראוי ליורשיו עכ"ל וכן כתב רבינו אשר מלוניל שאסור למוסרו ביד השלטון בפעם ראשונה שנייה ושלישית עד שיתחזק במלשינות או שמתרין בו ולא ציית:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ילמדנו רבינו מה לעשות באיש שנתפרסם עליו שהוא מלשין בשקר ביחידים מישראל ובקהל לאנסים והוא מגזם תמיד שילך ויאמר על אנשים יחידים וקהילות ישראל דברים שיוכל להגיע להם נזק בגופם ובממונם והנה ניתן רשות לקהל מצד המלכות לענשו ועל זה נקבצו והעמידו ב"ד לחקור הדבר אם יתאמת הפירסום הנזכר שיקבלו העדיות ועל פיהם ידונו ויצאו לפניהם עדיות וזה נוסחן העידו בבית דין ראובן ושמעון שנתברר להן שהאיש הזה היה מוחזק שהוא מלשין ומסור לאנסים ושגיזם במלשינות פעמים רבות ושמהיום חדש ועד הנה בהיות דו"ן פידר"ו בכאן באשבילי"א שהיה מגזם כיוצא בזה גלגל עמו אחד מגדולי הקהל שיסור מזה הגיזום ולא רצה להמנע וגם העידו עליו אנשים רבים מלבד אלה שהוא מוחזק בחזקת מסור ומלשין לאנסים ושגיזם לפניהן במלשינות פעמים רבות עתה יורנו מורינו ורבינו אם יש לענשו כדין רודף.
תשובה היינו לגמרי עובדא דרב כהנא מההוא גברא דבעי אהוויי אתבנא דחבריה וא"ל לא תחוי הדר א"ל אחוינא יתיב רב כהנא קמיה [דרב] וכו' ה"נ בנדון זה שנתן רשות לקהל מצד המלכות לענשו והיה מגזם והתרו בו ולא רצה להמנע: וא"צ לקבל העדות בפניו ואף שלא בשעת מעשה א"צ לקבל העדות בפניו כי הדבר ידוע מי שהוא מוחזק מלשין בשקר לאנסים מקרבין אותו בשביל הנאתן ואילו רצה לקבל העדות לפניו ולדרוש ולחקור בדינו לעולם לא יענשו אותו כי נצול ע"י מסירה לאנסים:
בית יוסף
[עריכה]כמו שהנגזל נשבע ונוטל כך ניזק נשבע ונוטל שאם זרק כיסו לים זה אומר שהיה מלא זהובים והמזיק אומר איני יודע מה היה בו נשבע הניזק בנקיטת חפץ ונוטל וכו' וכגון שיטענו בדבר הרגיל כגון שטוענו שהיו מעות בכיסו אבל טוענו בדבר שאינו רגיל כגון שטוען שזרק לו סל מעות לים ואין דרך ליתן בו מעות מיבעיא לן ולא איפשיטא וכו' בס"פ הכונס (סב.) ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה שדייה בנהרא אתא מריה ואמר כך וכך הוה לי בגוה יתיב רב אשי וקא מעיין בה כה"ג מאי א"ל רבינא לאו היינו מתניתין וכו' א"ל אי דקא טעין זוזי ה"נ הב"ע דקא טעין מרגניתא מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא תיקו. ומ"ש שנשבע כ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות חובל והוא ע"פ מ"ש בפ' מ"ה שכל הנוטל מחבירו משום דאידך לא ידע אינו נוטל אלא בשבועה בנקיטת חפץ ומ"ש והוא שיטעון עליו דברים שהוא אמוד בהן שיהא לו או שדרכו להיות פקדונות כיוצא באלו בידו שם. ומ"ש בשם הרמב"ם אם תפס אין מוציאין מידו בפרק הנזכר ומ"ש וא"א כתב דספיקא דדינא הוא אין מועיל בו תפיסה ומ"ש ודבר זה מבואר יותר למעלה בסי' צ' שם נתבאר. וכתב ה"ה בפ"ז מהלכות חובל מתוך דברי רבינו נראה שהוא סובר דבעיא בגמרא דההוא דבטש בכספתא דסלקא בתיקו היא שדבר ידוע שאין דרכו להניחו שם וזה טוען שהניחו שם והלה הזיקו ומשום דסלקא בתיקו פסק הרב שאם תפס אין מוציאין מידו כדרכו בכל תיקו האמורים בתלמוד אבל יתר המפרשים ראיתי שפירשו השאלה אותו הענין הנזכר באותו מעשה אם היה ראוי להניחו שם אם לאו אבל פשוט הוא שאם אין דרכו שאינו נוטל בשום צד ודברי רבינו נראין דמשמע דלא ליבעו דרך בני אדם כיצד הוא דלשיילינהו לאינשי אבל לשון הגמרא נראה כדברי האחרים דקאמרי מי מנחי אינשי וכו' ומ"מ אם יש עדים שאותו דבר שהוא טוען היה שם אף על פי שאין דרך להניחה גובין מן המזיק ונותנין לניזק בלא שבועה כך העלה הרשב"א בזה שלא כדעת בעל ההלכות עכ"ל: וכתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר ידע המזיק שהיו בו זהובים אבל אינו יודע כמה היו ואומר הניזק אלף היו נוטל אלף בלא שבועה ואינו יכול להשבע כמו שיתבאר בענין הפקדון עכ"ל והראב"ד חלק עליו וכתב וישבע ויטול כמעשה דשק צמר וכבר נתבאר זה: המוסר ממון חבירו ביד אנס וכולי חייב לשלם לו בריש בבא קמא (ה) ובפרק הגוזל בתרא (קז:) ומ"ש בין אנס עכו"ם בין אנס ישראל כן כתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות חובל ומ"ש ודינו כשאר מזיק לכל דבר נראה שכתב כן לומר דמשלם ממיטב כדאיתא בריש ב"ק שם ועי"ל שכתב כן לומר שאם מת גובה מיורשיו וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מהלכות חובל וכתב ה"ה שכן כתבו רבינו האי והרמב"ן והרשב"א ומ"ש אע"פ שלא נשא ונתן ביד בד"א שהראהו מעצמו בלי אונס וכו' אבל אם אנסו האנס שיראה לו ממון פלוני והראהו פטור ואם נטלו בידו ונתנו לו חייב אפילו אנסו גם על הנטילה וכו' בפרק הגוזל ומאכיל (קיז:) רב הונא בר יהודה איקלע לבי אביוני אתא לקמיה דרבא א"ל כלום מעשה בא לידך א"ל ישראל שאנסוהו עכו"ם והראה ממון חבירו בא לידי וחייבתיו א"ל אהדר עובדא למריה דתניא ישראל שאנסוהו עכו"ם והראה ממון חבירו פטור ואם נטל ונתן ביד חייב אמר רבה אם הראה מעצמו כנשא ונתן ביד דמי ההוא גברא דאנסוהו עכו"ם ואחוי אחמרא דרב מרי בריה דרב פנחס אמרי ליה דרי ואמטי בהדן דרא ואמטי בהדייהו אתא לקמיה דרב אשי פטריה א"ל רבנן לרב אשי והתניא אם נשא ונתן ביד חייב א"ל ה"מ היכי דלא אוקמי עליה מעיקרא אבל היכא דאוקמיה עליה מיקלא קלייה איתיביה רבי אבהו לרב אשי א"ל אנס הושיט לי פקיע עמיר זה או אשכול ענבים זה והושיט לו חייב הב"ע דקאי בתרי עברי נהרי דיקא נמי דקתני הושיט ולא תני תן ש"מ וכתב הרי"ף איכא מ"ד כי היכי דישראל שאנסוהו עכו"ם והראה ממון חבירו פטור ה"נ ישראל שאנסוהו עכו"ם להביא ממון חבירו והביא פטור ואנן לא ס"ל הכי דכי מעיינא בשמעתא לא סלקא אליבא דהאי סברא כל עיקר דהא דתניא ואם נשא ונתן ביד חייב במאי עסקינן אי באונס הא אמרת פטור ואי מעצמו מאי איריא נשא ונתן ביד אפילו הראה נמי חייב אלא לאו ה"ק וישראל שאנסוהו עכו"ם והראה ממון חברו פטור אבל נשא ונתן ביד חייב ואף על גב דאניס לא שנא אנסוהו והלך הוא והביא לא שנא אנסוהו להביא והביא וכ"ת מאי שנא מראה מנושא ונותן ביד דהאי פטור והאי חייב ותרוייהו אניסי האי גרמא והאי בידים וכ"פ הרא"ש ז"ל וכ"פ הרמב"ם בפ' שמיני מהל' חובל: ומ"ש רבינו דהראב"ד כתב שהוא פטור בהשגות כ"כ וכתב ה"ה שהרשב"א הסכים לדברי הרי"ף וכתוב בתשובת מיי' דספר נזיקין סימן כ' דהא דאנסוהו עכו"ם להראות ממון חבירו פטור היינו מחמת אונס נפשות אבל מחמת אונס ממון חייב ופשוט הוא ונראה דאונס מחמת מכות הוי כמחמת נפשות ומ"ש או שאנסוהו להראות שלו והראה שלו ושל חבירו שם אהא דתנן הגוזל שדה ונטלוה מסיקים אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה מוקי לה בגמרא כגון דאנסוה עכו"ם ואחוי ליה אחוויה ארעתיה ואחוי ההוא בהדייהו:ומ"ש או שיסרו אותו ולא אמרו לו על מה והראה ממון חבירו ונפטר בו בכך חייב כן משמע התם בעובדא דההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא סליקו גנבי עליה שקלה ויהבה להו:ומ"ש ומיהו אם כשאנסו האנס להראותו והראהו לו אח"כ נטלו ונתנו בידו פטור אם היה במקום שיכול האנס ליטלו וכו' מבואר בעובדא שכתבתי בסמוך ההוא גברא דאנסיה ואחוי אחמרא דרב מרי בריה דרב פנחס:ומ"ש ואפילו בזה כתב א"א ז"ל שאינו חייב אלא א"כ לא ידע האנס שיש לפלוני ממון אלא ע"פ המסור אבל ידע האנס שיש לפלוני ממון ואנסו לילך לביתו פטור ז"ל הרא"ש בפסקיו פרק הגוזל ומאכיל כללא דמילתא הראה מעצמו חייב אנסוהו והראה אפילו נשא ונתן ביד פטור דכיון דפטור על מה שהראה משום דאנוס הוא והוא לא עשה מעשה פטור נמי על מה שנשא ונתן ביד דכמאן דקלייה דמי ואם אנסוהו לילך לבית פלוני ולהביא מה שבבית חייב והכי משמע צורתא דשמעתא דירושלמי דס"פ החובל גרסינן תני' עכו"ם שאנסוהו ונטלו ממון חבירו בפניו [ולהביאו] פטור נטל הוא ונתן להם חייב א"ר יוסי הדא דתימא באותו שאמרו ליתן לנו ממון סתם אבל באותו שאמרו ליתן לנו ממון פלוני אע"פ שהוציא ונתן ביד פטור ולכאורה משמע שאם אנסוהו לילך לבית פלוני להביא ממונו דפטור ויש לפרש הירושלמי כגון שידע האנס הממון שבבית אותו פלוני ואנסוהו להביאו עכ"ל. כתב החכם המרשים ע"ז שכתב רבינו בשם הרא"ש נראין דבריו כשידע מקום הממון דלא הוי כקאי בתרי עברי נהרא הא לאו הכי לא וכן כל שיכול המסור להציל עצמו לומר ביקשתיהו ולא מצאתיו חייב עכ"ל וה"ה בפ"ח מהלכות חובל כתב בשם הרשב"א וז"ל באנסוהו להביא והביא שהוא חייב ה"מ אם אותו הממון אינו במקום שיד האנס שולטת אבל אם אותו ממון במקום שיד האנס שולטת בו אפי' אינו רואהו כל שיכול לחפש ולמצוא פטור ובודאי ברואהו ויכול ליטלו מפורש שם בגמרא וזה נכלל במ"ש רבינו אבל אונס שאנס את ישראל עד שהראהו וכו' וכ"ש הוא במה שהאנס רואה כבר או ידו שולטת בו שזה המביא פטור כדברי הרשב"א ז"ל ועיקר עכ"ל. עיין בתשובות הרשב"א סימן תתק"פ ובתשובה לו ז"ל שאכתוב לקמן בסימן זה:
שנים שמריבין על דבר אחד קרקע או מטלטלין כל אחד אומר שלי הוא והלך האחד ומסרו ביד אנס היו מנדין אותו עד שיחזירנו כמו שהיה וכו' שם בפ' הגוזל ומאכיל בעובדא דההוא שותא דהוו מנצו עלה בי תרי וכו' וכתוב בתשובות מיימוניות בספר ניזקין סימן כ"א דמ"מ אינו נקרא מסור ואפילו אם תקפה על ידי אנס לעצמו אין לו דין מסור אפי' אם הפסיד אותו שתקפה מידו הרבה כגון שהעלילו ולקחו לו יותר או שהענישוהו אפ"ה אין על התוקף דין מסור וכ"כ במרדכי (ד):
ראובן שהיה חייב מעות לכותי ואנס הכותי את שמעון עד שפרעם בשביל ראובן אין ראובן חייב לשלם לשמעון מה שלקח ממנו האנס בשבילו אלא א"כ היה החוב שהיה לאנס על ראובן מן המס כו' ז"ל הרמב"ם בפ"ח מהלכות חובל מי שנתפס על חבירו ולקחו כותי ממונו בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם אין לך מי שנתפס על חבירו ויהיה חבירו חייב לשלם לו חוץ מן הנתפס מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה או הנתפס על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך בעברו עליהם הוא או חיילותיו ה"ז חייב לשלם לו והוא שיקחו ממנו בפירוש בגלל פלוני בפני עדים וכתב ה"ה ירושלמי פרק הגוזל ריב"ל אמר אין אדם נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון ובגולגולא ואע"ג דמשמע התם דרב פליג עליה פסק כריב"ל ופירוש ארנון ארנונא האמור בתלמוד בבלי [ב"ב ח.] פירשו סעודה וארוחה ומשאת ונ"ל דטעם אלו מפני שמחוק המלך למשכן מחמת דברים אלו איש על חבירו וא"כ אינו בדין שיפסיד זה עד כאן לשונו וכבר נתבאר כל זה בסימן קכ"ח:
מסור מיבעיא לן אם נשבע ונוטל ולא אפשיטא בס"פ הכונס [סב:] ומ"ש בשם הרמב"ם שאם תפס הנמסר אין מוציאין מידו בפ"ח מהלכות חובל ומ"ש ולדעת א"א ז"ל כיון דספיקא דדינא הוא לא מהני תפיסה בס"פ הכונס כתבו כן התוספות והרא"ש ודלא כרב האי שכתב דכל תיקו דממונא חולקין ובתשובות מיימוניות דשייכי לספר נזיקים סימן ו' כתוב שגם רבינו האי כתב בתשובתו דכיון דסלקא בתיקו המע"ה ולא כאשר כתוב בשערים:ומ"ש ופר"ת דלא מיבעיא אי נשבע ונוטל אלא כשהמוסר מכחיש הנמסר וכו' ז"ל הרא"ש שם ר"ת היה אומר דהך בעיא מיירי כגון שהמסור מכחיש את הנמסר דומיא דנגזל שהגזלן מכחישו אבל אם המסור עצמו אינו יודע כמה הפסיד ישבע הנמסר כמה הפסיד ויטול ואין נראה לר"י דמשמע דאיירי בעיא דומיא דטמון באש שאין המבעיר יודע כמה הפסיד הניזק והכי מסתברא טפי לדמות בעיא זו לבעיא דטמון באש מלדמותו לנגזל דהא טמון לא מדמינן לנגזל אע"ג דקאמר עשו תקנת נגזל באשו עכ"ל והרמב"ם כתב בפ"ח מהל' חובל מי שיש עליו עדים שמסר ממון חבירו כגון שהראה מעצמו או שנאנס ונשא ונתן ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו והנמסר אומר כך וכך הפסידני והמוסר כופר במה שטענו אם תפס הנמסר אין מוציאין מידו אלא נשבע בנקיטת חפץ וזכה במה שתפס ואם לא תפס אין מוציאין מן המוסר אלא בראיה ברורה עכ"ל. ודקדק ה"ה מדבריו שהוא סובר כדברי ר"ת כתוב בהג"א אם ראובן אומר לשמעון מסרתני ואין עדים ביניהם ישבע לו היסת שלא מסרו:
כתב הרמב"ם אין המוסר נשבע לא שבועה דאורייתא ולא שבועה דרבנן וכו' עד כשאר הכשרים בפרק הנזכר ופשוט הוא: כתוב בתשובת הרשב"א סימן אלף וצ"ח בשם תשובת הר"מ ראובן שתובע לשמעון שמסר אותו ויש לו עד אחד והעכו"ם מעידים עליו ישבע להכחיש העד בפני העכו"ם וכ"כ המרדכי בפרק החובל וכתב עוד בפרק הגוזל בתרא בשם ר"ת שהצווח על חבירו שמסרו והלה אומר להד"מ שיש לו לישבע בפני השלטון שלא דבר על שכנגדו שום דבר שהביאו לידי הפסד ממון. דיני מסור במרדכי סוף קמא ופ' שנגח את הפרה:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל רחל שטוענת את ראובן שמסרה ביד אנס והפסידה הרבה וכו' לפי מה שקיצר רבינו זה שכתב מה שתוכל לברר בעדים שהפסידה יפרע לה וישבע ראובן שאינו יודע שהפסידה יותר קשה דשבועה זו מה טיבה שאם תברר בעדים שהפסידה הו"ל רשע ואין מוסרין לו שבועה כמו שנתבאר בסמוך אבל לפי מה שהיא שנויה באורך לא קשה מידי שז"ל השאלה בכלל י"ז לאה שטוענת על ראובן שמסרה ביד אנס ובזה הפסידה הרבה וקצת בררה בעדים וקצת בהוכחות וראובן השיב נפלה דליקה ובתוך כך גזלת ממוני ובקשתי מן האנס לתופסך כדי להפחידך שתחזיר לי את שלי ולא הפסדת כלום כי פטרתיך מן השר תשובה כל מה שתוכל לאה לברר בעדים שהפסידה באותה תפיסה יפרע לה וישבע ראובן שאינו יודע מה שהפסידה יותר וכו' דהשתא כיון שראובן לא נתכוון למוסרה ולא תפסה אלא כדי להוציא מידה ממונו דכל כה"ג אינו מסור וכשר הוא. אם מת המוסר אין מחייבין בנו לשלם בתשובות הרא"ש תחלת כלל ק"א ובמרדכי סוף בתרא מי שנתחייב ממון עבור מלשינות לאנס ומת גובה מיורשים אבל אם חייבוהו ב"ד קנס לא קנסו בניו אחריו לי) כתוב בתשובת הרשב"א בסי' תקע"א מה שדנו להפסידה כתובתה מפני שמסרה זהו במה שהיא מודה שהפסידה מפני מסירתה או שיש לו עדים אבל בלאו הכי אינה מפסדה כדין כל מוציא מחבירו ואפילו היא מודה בקצת והשאר טוענת שאינה יודעת עליו להביא ראיה ולא דמי לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהתם הוא דאפסיד אנפשיה דהו"ל למידע אבל כאן אינה מחוייבת לדעת. מי שתפסו השלטון על דבר עלילה ונתפשר עמו בסך ידוע והשלטון יש לו פקיד יהודי שנוטל עישור כל העונשין אם מותר לו לקבל אותו חלק עיין בתשובה הנזכרת סי' תרי"ב. כתב הרשב"א בתשובה על ראובן שהלשין את שמעון ונמצא פטור גמור שלא עשה שום דבר שיענש עליו כלום הרי מלשינותו מכח הדרך האמצעי המוזכר בתקנתכם שהלשין אבל לא מלשינות שהגיע ממנו נזק לשמעון וא"ת הרי הגיע ונזק גוף וממון שתפסו בעל החצר ושם אותו במשמר והוצרך להוציא ממון על זה אין זו טענה כי כל עיקר המלשינות אין מגיעו נזק וגם זה אילו המתין ולא הוציא הוצאות היה נפטר מכל עונש א"כ לא הגיעו מצד עיקר המלשינות ואם נזק בגרמתו אתם לא הכנסתם בתקנתכם נזקי גרמות אלא נזקי המלשינות וזו גרמא בעלמא בנזקין הוא ופטור אף לפי תקנתכם לפי משמעות התקנה עכ"ל :
כתב הרמב"ם אסור למסור ישראל ביד אנס וכו' בפ"ח מהלכות חובל ומ"ש ואפילו היה רשע ובעל עבירות:ומ"ש ואפי' היה מיצר לו ומצערו בפ"ק דגטין (ז:) שלת ליה מר עוקבא לרבי אלעזר בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרן למלכות שרטט וכתב ליה אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכו' אע"פ שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום שלח ליה קא מצערן לי טובא ולא מצינא דאיקום בהו שלח ליה דום לה' והתחולל לו השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מאליהם והביאו הרי"ף בסוף קמא וכתב ש"מ דאפילו במקום צער אסור לממסר בר ישראל לאנס לא שנא גופיה ל"ש ממוניה:
ומ"ש וכל המוסר ישראל ביד אנס בין בגופו בין בממונו אין לו חלק לעולם הבא בפרק חלק מני מסורות בהדי הנך דאין אין לו חלק לע"ה להם חלק לעה"ב:
(י) ומתרין בו השמר ואל תמסור וכו' כתב ה"ה זה נזכר בעובדא בפרק הגוזל בתרא (קיז.) ההוא גברא דבעא אחוי אתבנא דחבריה אמר להו רב לא תחוי א"ל מחוינא ומחוינא קם רב כהנא וכו' מכאן למד הרב ז"ל וכן מאותו מעשה דרבי שילא דפרק הרואה (נח.) אלא שאותו מעשה היה במוסר הבא למסור נפשות וההוא נמי שיתרוהו כדאיתא בפ"א מהל' רוצח והוא שיש פנאי ורבי שילא אפשר שלא היה פנאי ומה שכתב וכל המיצר לציבור ומצערם מותר למסרו ביד השלטון להכותו וכו': ומה שכתב אבל מפני צער היחיד אסור למסרו:
ומ"ש ולאבד ממונו של מוסר אסור וכו' בסוף ב"ק ממון מסור רב הונא ורב יהודה חד אמר מותר לאבדו ביד וחד אמר אסור לאבדו ביד ומ"ד אסור דילמא הו"ל זרעא מעליא וכתיב יכין רשע וצדיק ילבש ופסקו הפוסקים כמ"ד אסור:ומ"ש רבינו בשם הרא"ש מלוניל ומ"ש בשם בעל העיטור. כתוב בתשובת הרשב"א סי' קפ"א אם רגיל לעשות כן כל שאומר לעשות כאילו עשה כההיא דרבי שילא שלא המתין לראות היעמדו דבריו ואפילו מי שאינו רגיל בכך אם הכרנו בו שהוא רוצה לעשות כההיא דרב כהנא הרי הוא כאילו ידענו בבירור שיעשה:
שאלה לא"א הרא"ש ילמדנו רבינו מה לעשות באיש שנתפרסם עליו שהוא מלשין וכו' בכלל י"ז. וכתב עוד שם על ראובן שאומר שיש לו תרעומת על שמעון שחייב לו מעות ועוד שעשה לו דברים שלא כהוגן שהוציא עליו דבה רעה ואומר שרוצה להתרעם ממנו בפני אנסים בא שמעון לב"ד והזמין לראובן ואמר לב"ד הנני מזומן לירד לפניכם לדין ולהתחייב בכל אשר תחייבו אותי ומעתה תתרו בו שלא יוציא עלי אלו הדבות יראה כי ראובן אינו אלא כמוציא דבה ולעז על שמעון ועובר משום לא תשא שמע שוא וכן כל השומע דבריו ואם יגזום ויאמר אלך ואומר לפני האנסים דבר שיוכל לבוא ממנו הפסד לשמעון משעת דיבורו יצא מכלל ישראל בני ברית וניתן רשות לכל ירא ה' וחרד על דבריו להצילו עכ"ל: כתוב בתשובה להרמב"ן סי' ר"מ על ראובן שחירף וגידף הממונים הממשכנים אותו והרים קול ברחובות לפני כותים כי היהודים עוברים מאמר המלך ולוין יותר ממצותו מלשין זה פטור מדיני אדם אם נא אמר הוא עצמו לשלטון אע"פ שחייב בדיני שמים אם הגיע מחמת דיבורו הפסד לחבירו כיון שהוא עצמו אינו המגיד הראשון וה"ז פחות ממרביץ ארי לפני בהמת חבירו (ב"מ צ:) שאינו מזיק ממש אלא שמענישין אותו תחלה והיו משמתין אותו עד שיקבל עליו הנזק שיבוא מתוך מעשיו כי ההוא (ב"מ קח:) דבר ישראל דזבן ארעא לעכו"ם אמצר דישראל עד דמקבל עליה כל אונסא דאתי מחמתו ומדשמתינן ליה מעיקרא ש"מ שאם הזיק עד שלא קבל פטור כ"כ הראב"ד עד כאן לשונו: כתוב בתשובות מיימוניות דספר נזיקין סי' י"ד אפי' לפי דבריו שאומר שלא רצה אלא להכריחו למשפט והא אפי' למשכנו אינו רשאי כ"ש שאינו רשאי לתפסו ובסימן ט"ו כתב אותו ר"א לא טוב עשה וראוי לימתח על העמוד על כי הלך שלא כדין תחלה להכריח שכנגדו ואף ע"פ שלא בא להכריח אלא על דת יהודים לא הו"ל לעשות דבר זה אלא ע"פ קהלו או ע"פ גדולים שבמלכות ויקבל עליו הדין ללקות או יתן ממון הכל לפי מה שהוא אדם כאשר ישיתו עליו רבותינו שבמלכות אמנם רבי יואל חייב לשלם לרבי אפרים כל ההפסד שהפסידו ול"מ כה"ג שר"א לא הפסיד לרבי יואל כלום דחייב ר"י לשלם לרבי אפרים מה שהפסידו אף ע"פ שרבי אפרים התחיל בקלקול אלא אפי' הפסיד תחלה רבי יואל ממסירת רבי אפרים ואחר שנגמר הפסידו של רבי יואל היה הולך ומוסר גם הוא את רבי אפרים והפסידו היה נ"ל דשמין את ההפסדות שעשו זה לזה ואם רבי יואל הזיק לרבי אפרים יותר ממה שהפסיד רבי אפרים לרבי יואל משלם רבי יואל לרבי אפרים במותר נזק שלם עכ"ל ועיין עוד שם ובמרדכי סוף קמא וכתב כתבתי בסי' נ"ו שמדברי מהרי"ק בשורש קפ"ח לא משמע הכי. אדם שחבל בחבירו והלך זה והפסידו ממונו לפני אנס בשעת זעמו עיין בתשו' הנזכרת בסימן הנזכר ובמרדכי פ' הפרה. כתוב במרדכי פרק המניח אדם שכפר בו חבירו פקדונו והלך המפקיד ולקח את שלו ע"י אנסין ומתוך כך העלילו את הנפקד והפסיד הרבה אם אפשר למפקיד להציל את שלו בע"א חייב כמו היה לו לשמטו ולא שמט (יג): כתב הריב"ש בתשובותיו בסי' רל"ט הנה שמעון התפיס בידכם אף אם יתברר שאר הדברים שטענו עליו אינו חייב בדין התורה שאף אם היה באמירת אותן הדברים דין מסירה הנה מאחר שכבר עשה מעשה אין כאן חיוב אא"כ היה רגיל ומוחזק למסור אף כי יש לדון אם יש באמירת הדברים ההם דין מסירה אם לא כי אחרי שראובן ובנו הנאמר עליהם היו חשודים על הגניבה ההיא והיו תפוסים זה כמה ביד הגזבר ומוקדמי הקהל ואין ספק שכבר היה זה מפורסם אם שמעון מרוב שיחו וכעסו על הגניבה שהיתה של אחותו ואולי הגזבר היה מענה את דינה היה צועק שהמשפט מצד המלך היה ראוי לבוא ליועצי העיר ולא לגזבר ולמוקדמין אין זה מסירה גמורה ואם באמרו שראובן ובנו הם הגנבים וחייבים על הגניבה הנה דברים אלו חירופים ולא מסירה ואחרי שכבר היו תפוסים על זה בפרסום ביד הגזבר והדבר ידוע שבין שיהיה המשפט ליועצי העיר או לגזבר הכל יהיה ע"פ הדין גם מ"ש כנגד המוקדמים אין ראוי להקרא מסירה שא"א להיות להם שום עונש על זה אחרי שיד הגזבר היתה באמצע אבל מ"מ בהמשך מן הדברים ההם נזק לקהל והוצאות ולבוא במשפט עם זקני עמו ושריו לא ימלט שמעון מהיות מיצר ומצער הצבור באמרו הדברים ההם וראוי להענש ע"ז כפי מה שיראה בעיני הב"ד כמו שכתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות חובל וכן כל המיצר לצבור ומצער אותם מותר למסרו ביד שלטון להכותו וכו' וכן אם יראה בעיני הב"ד שהדור פרוץ אין חומה באנשים אין מעצור לרוחם להגדיל פה ולהרחיב לשון במסירות בשקר ומלשינות ולא ישימו מחסום לפיהם ולפי צורך השעה ירצו להעניש את זה יותר מן הדין משום מיגדר מילתא לא מפני שהדין כך אלא מפני שהשעה צריכה לכך כו'. וכתב עוד שם בסימן רל"ז הלכה פסוקה היא שאין מקבלין עדים אלא בפני בעל דין אבל מצאתי בתשובה להרא"ש שבקבלת עדות כנגד המוחזק במסור ומלשין בשקר כדי לדון אותו על ידי שלטון אין צריך לקבל העדות בפניו וכו' עד וגם להציל את ישראל הנרדפים מתחת ידו ובנדון זה אין נראה שיהיה בדרך זה שהרי לא מסר זה פעמים אחרות גם שאין נראה שיהיה גברא אלמא ובעל זרוע ולזה ראוי לקבל העדיות בפניו אא"כ יראה בעיני הדיינים שיש סכנה לזה שאז לצורך השעה יכולים ב"ד לעשות שלא מן הדין לעשות סייג לתורה: וכתב עוד שם בסימן רל"ו שאלת אם יש רשות לב"ד להוציא את שמעון המסור מבית האסורים בערבים בטוחים בסך נורא ובקנסות תשובה אין ספק שכל שיש בעובר עבירה חשש חיוב מיתה שב"ד חייבים לחבשו ולאסרו בבית האסורים עד שיתברר להם שאין בדבר חיוב מיתה רק חיוב ממון לבד ואין נותנין אותו בערבים שהרי העובר אם יראה שיתחייב בדין מידו ברוח יברח ומה יעשו ב"ד לערבים ומה יועילו כי יפגעו בהם והם לא עשו עבירה ועוד שהעובר ילך לו בלי שום עונש ולא מצית לקיומי ביה (דברים כה) ובערת הרע מקרבך ועוד שמי שעבר עבירה שיש בה חיוב מיתה אין ראוי שילך ויטייל עצמו בשוק בעוד שב"ד מעיינים ונושאים ונותנים בדינו וזהו ששנינו במכילתא ונקה המכה יכול יתן ערבים ויטייל בשוק ת"ל אם יקום והתהלך בחוץ מגיד שחובשין אותו עד שיתרפא ולכן אם ראו ב"ד שיש ממש בדברי התובע ושאם יתברר הדבר שיהיה עובר חייב מיתה או עונש אחר בגופו אין נותנין אותו בערבים עכ"ל ועיין עוד בתשו' סימן תע"ג: וכתב הרא"ש בתשובה כלל ו' על הוצאות שעשו למסור המלשין בשקר בידי שלטון הכל חייבים בתשלום הוצאת ביעור הרע מקרבם כי היא תקנת ישוב העיר כי הנשארים ישמעו וייראו ולא יצאו עוד מקרבם בני בליעל להדיח את יושבי עירם ובני העיר כופין זה את זה לבנות חומה דלתים ובריח וכל דבר שהוא צורך העיר ואין לך צורך העיר גדול מזה להתם את הרע ולכלות המורדים לבער עושי רשעה ולפיכך כל הדרים בעיר בין שפורעים מס במקום אחר בין שפורעין בעיר חייבים ליתן חלקם מכל מה שהוציאו בנידון זה ואין שום אדם בעולם יכול לסלק עצמו מפרעון זה עכ"ל. וכתב עוד בתשובה כלל י"ז ששאלת באחד שהתפיס את חבירו ע"י זקני העיר לכופו ליתן גט בלא טענה וסוף דבר יצא מתחת ידיהם והיו רודפים אחריו להתפיסו כאשר בתחלה והלך הנרדף והתפיס את הרודף ע"י אנס כדי לבטל רדיפתו מעליו והפסיד לו בזה י"ד זהובים. דע כי מנהג רע לכוף את האדם לגרש מלבד אותם ששנו חז"ל כתובות (עז.) ושלא כדין תפסהו ואם עזרו השם שיצא ורצה לתפסו שנית שלא כדין יפה עשה שהציל עצמו בנפשו של רודף ועיין בכלל מ"ג סי' י"א וסי' י"ב : ז"ל הרשב"א בכתב א' ששלח לחכמי צרפת על מלשין אחד בזמן ה"ר יונה בן אחי אביו של ה"ר יונה החסיד ז"ל והרשב"א שצוה המלך לעונשו תחלת של הדברים אמרנו וכו' ומוסיף על זה שלפעמים אנו מקבלים עדים שלא בפני בעל דין שהרי אמרו (ב"ק קיב:) היה הוא חולה או עדיו חולים וכו' מקבלין שלא בפניו ואפילו ב[שלא] שלחו ולא בא היא המימרא וכן פירשה הראב"ד ז"ל והוא הנכון וכ"ש זה שהיה אסור בזיקים ואין לו לב"ד שילכו אצל העדים בכל עיר ועיר עם זה ושיקבצו כולם כא' ואם נפשך לומר שלא אמרו כן אלא בד"מ והראיה מדאמרינן בשילהי שור שנגח ד' וה' (מה.) בפלוגתא דר' יעקב אי מהדרא ליה ניהליה עד שלא נגמר דינו הוה מערקניה לתורא לאגמא אלמא אילו היה באגמא לא היה איפשר להו לגמור דיניה לא היא דהתם מחמת גמר דין קאמר וגמר דין שלא בפניו לא אפשר משום דדילמא אי הוי הכא הוה טעין ושור לאו בר טענתא הוא גזירת הכתוב הוא דאקשי' לבעלים וכדרבנן דרבי יעקב אבל בקבלת עדות לא איכפת לן כל שיש צורך בכך כגון שהיה חולה או עדיו חולים שהרי לאחר קבלה יכול הוא עדיין לטעון ולפסול עדיו וכ"כ בעל העיטור משמן של גדולי ישראל ועוד דאפילו במקום שצריך בפניו אפוטרופוס שלו כמוהו דהא מוקמי' אפוטרופוס לשור של יתומים לשוייה מועד כדאיתא בפרק שור שנגח ד' וה' (לט.) ושליח כאפוטרופוס כדתנן בפרק נערה מאורסה (עג:) האומר לאפוטרופוס כל נדרים שתדור אשתי עד שאבוא ממקום פלוני וכו' א"ל ר"י מצינו בכל התורה ששלוחו של אדם כמותו וא"ת מעשה דינאי מלכא (סנהדרין יט.) דעבדיה קטל נפשה ושלחה ליה תא את אמאי לא שוי שליח י"ל דאה"נ אלא מעשה שהיה כך היה ואי נמי כל היכא דאפשר לא משוי שליח משום כבוד ב"ד והיינו נמי דאמר ליה עמוד על רגליך אע"פ שאפשר לו למחול משום כבודו כדרך שמוחלין לת"ח אלא שכבוד ב"ד היינו כבוד שמים וזהו שא"ל לא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם וגדולה מכל אלו שנדון שלפנינו שאנו לא דננו אלא נשאול נשאלנו מבית אדונינו המלך לראות בעונו ולהגיד עצתינו ולפי מה שעשה אמר שהוא יכול לענשו לפי שלא נאמרו דברים הללו אלא בדיני סנהדרין מגזירת הכתוב אבל בדינא דמלכותא אין משגיחין בכל אלו שאין דינם אלא אחר ידיעת האמת ונענש בדיני המלכות אפי' ע"פ קרובים ואפי' ע"פ עצמו ושלא בהתראה שאין דין המלכות אלא אחר ידיעת האמת שאם אי אתה אומר כן אלא שאתה מעמיד הכל על ד"ת כדין סנהדרין היה העולם שמם שירבו דוברי שקר וחביריהם עוד גדולה מזו שהרי רבי אלעזר בר"ש (ב"מ פג:) תפס גנבי בהרמנא דמלכא ועניש להו וכן רבי ישמעאל ברבי יוסי (שם פ"ד.) ואע"ג דא"ל ריב"ק חומץ בן יין כו' וכן אמר ליה אליהו לר' ישמעאל בר' יוסי מ"מ לא נשוי להו כטועין גמורים בדינים מפורשים אלא שמחמת חסידותן היה להם להמנע מלענוש על מה שלא חייבה תורה וזהו שקראוהו חומץ בן יין לומר שלא היה נוהגין בחסידות כאבותן ואילו היו טועים גמורים ועושים שלא כדין לא קראום אלא טועים גמורים חלילה וחס לגדולי ישראל וחסידי עליון כמותם ועוד תדע לך מדא"ל ר' ישמעאל לאליהו מאי אעביד הרמנא דמלכא הוא ואהדר ליה אליהו אבוך ברח לעסיא וכו' ואילו היה איסור גמור מאי קאמר הרמנא דמלכא הוא ואליהו נמי לימא ליה (פסחים כה:) מאי חזית דדמא דידך סומק טפי אלא ודאי כדאמרי' שכל שהוא ממונה על כך מן המלך דן ועושה כאילו במשפטי המלוכה כי מלך במשפטים אלו יעמיד ארץ ע"כ קצרתי מתוך תשובת הרשב"א הנזכרת: שנים שמסרו ממון ישראל בעלילה ביד אנס ואחד מהם עני אם חייב העשיר לשלם כל הנזק עיין בהגהות מיימין פי"ב מהלכות נזקי ממון ומרדכי פ' הפרה. המוסר את חבירו בעלילה לאנס ובא אחר וחזר ומסרו על מי לשלם ההפסד עיין בתשובת הר"ם שכתב המרדכי פ' הפרה וכן נתבארו שם כמה דברים בענין זה. דין אשת איש שמסרה עיין במרדכי פרק החובל. כתב הר"ש בר צמח שנשאל על ראובן שלוה מעות מישמעאל בשטר והפקידו הישמעאל אצל שמעון וראובן אומר שפרע החוב לישמעל ושצוה הישמעאל לשמעון שיחזיר לו השטר ושמעון אומר שלקח ממנו השטר זקן הקהל בחזקה ומסרו לשר העיר ושר העיר תובע החוב מראובן מפני שהלך הישמעאל מן העיר וראובן אומר אתה גרמת להפסיד ממוני והשיב שאין על שמעון חיוב כיון שהזקן אינו מוחזק באנס והוא הראה שטרותיו לו ובכללם היה זה השטר ולקחו ממנו מה היה לו לעשות ויכול ראובן להזהיר סתם על שמעון אם הוא גרם לו ההפסד ההוא בכוונה ואם היה הזקן מוחזק במלשין ואנס היה חייב שמעון לשלם לראובן כל מה שהפסידו מחמת מסירתו השטר ההוא וגם אם מסרו הזקן לשר ע"פ שמעון חייב ולא תימא אין שליח לדבר עבירה דלא תיפטר בהאי טעמא אלא בישראל אבל אם הוחזק במלשין ובאנס לאו ישראל הוא וכיון שכן אין למשלח טענה לפטור משום דברי הרב וכו' שזה מפורסם הוא שאינו שומע דברי הרב ועוד שזה דומה לשליחות יד דחייביה רחמנא ע"י שליח ועוד יש לחייבו כאילו מסרו אל האנס עצמו ואין אנו צריכים לבוא עליו מדין שליח שכיון שהוחזק הזקן למלשין המוסר בידו כמוסר ביד האנס וכן יראה מדברי הרמב"ם בפ"ח מהל' חובל ופ"ג מהל' תשובה ולא מיפטר בטענתו שטוען שכשהראה השטר לזקן בכלל שטרות אחרים ולא בכוונת מלשין דהא תנן (ב"ק כו.) אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וגם אין לפטרו בטענת אונס שלא היה יודע שאותו שטר היה בכלל אותם שטרות לפי שהטוען לא הייתי יודע פושע הוא כדאיתא בפ' המפקיד (נז.) וכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב וגדולה מזאת שאפי' היה ראובן המלוה ושמעון מסר שטרו ביד מלשין בעלילה והפסיד חובו מיחייב שמעון מדין מלשין בעלילה אע"ג דמדין שומר מיפטר כדאיתא בהזהב (נו.) ע"כ :
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]כמו שהנגזל נשבע ונוטל כך ניזק וכו' ס"פ הכונס ומ"ש בשם הרא"ש כיון דספיקא דדינא הוא אין מועיל בו תפיסה כ"כ ר"פ כיצד הרגל תחלת (דף קכט) ומביאו רבינו בסימן ש"ץ ס"א וס"ב ע"ש וע"ל סי' ש"ן ס"ט ועיין עוד בסימן זה ס"ד. ומ"ש ודבר זה מבואר יותר למעלה בסימן צ' פי' דבר זה דנגזל וניזק נשבע ונוטל וכל דין שבועה זו נתבאר בסי' צ' כי שם מקום דין זה דאיירי בדיני שבועה ועיין במה שכתבתי לשם:
שנים שמריבים וכו' שם (דף קי"ז) ההוא שותא דהוו מינצי עליה בי תרי:
ראובן שהיה חייב מעות לכותי וכו' נתבאר לעיל בסי' קכ"ח:
מסור מיבעיא לן וכו' ע"ל בסי' צ' סי"ד ובמ"ש לשם בס"ד:
כתב הרמב"ם אין המוסר בעלילה נשבע וכו' אבל אם אנסוהו להראות או להביא אותו ונשא ונתן ביד כצ"ל וכן הוא הלשון ברמב"ם ובמקצת ספרים השמיט הסופר מלות ונשא ונתן:
שאלה לא"א הרא"ש וכו' וקשה שהרי בסמוך הביא דברי הרמב"ם דאין מוסרין שבועה למלשין בשקר שהוא רשע ופסול לשבועה וי"ל דהך תשובת הרא"ש איירי שראובן לא נתכוין למסרה אלא תפסה להוציא ממונו מידו והיא היתה טוענת שמסרה ביד אנס וכו'. וכיון דלא היה זה כלל מסור פסק הרא"ש דישבע וכו' וכן פי' ב"י וכך מבואר בגוף התשובה ע"ש: ומ"ש הרא"ש ובהוכחות אין נרא' לחייבו ולאפוקי ממונא נראה דאין זה אלא בהוכחות שאינן ברורים כל כך אלא יש צד לדחותם שאינן הוכחות אבל אומדנות והוכחות ברורים שאין לדחותם מחייבינן ליה ומפקינן ממונא וכ"כ הרא"ש גופיה בפרק הכונס (דף קל"ו סוף ע"ג) בעובדא דההוא גברא דבטש בכספתא דלאפוקי ממונא מן המזיק אזלינן בתר אומדנא וכדי שלא תקשה דידיה אדידיה צריך לחלק בין אומדנא דמוכח ללא מוכח וכ"כ מהר"ר מנחם מ"ץ בתשובה וז"ל אף באומד הדעת נאמנים על המלשין בשק' אע"פ שאין שומעין שהלשין רק רואים שמדבר עם האנס ואז צוה האנס מיד על הנלשן לתופסו או שאר אמתלאות כה"ג עכ"ל ומביאו מהרש"ל בפ"ק דב"ק סוף סימן מ"א וכ"כ רבינו לעיל סימן צ"ט וסימן ס"ה ע"ש תשובת הרא"ש דאזלינן בתר אומדנא. והיינו באומדנות ואמתלאות המוכיחות שאין לדחותם כדפי' מיהו נראה ודאי דלענין כמה הפסיד אצל האנס לא סמכינן אאומדנות דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שלא הזמין עדים כשרים ואם לא היה אפשר להזמין מזליה גרים אבל לענין המוסר כדי להעיד עליו שהוא הוא המוסר אפילו בהוכחות ואמתלאות נאמנים עליו לפי שאין פנאי להזמין עדים כשרים על כך ועוד שהרי המלשין נזהר שאין מוסר אלא בצינעא ועל הרוב אי אפשר לידע שהוא המוסר אלא על ידי הוכחות ואמתלאות ואם לא היינו סומכין אאומדנות לא היה נידון שום מוסר לאנסים בדין מלשין בשקר ולא שבקת חיי לכל בריה הלכך סומכין על אמתלאות ברורות לדון עליו ולאפוקי ממונא מידו כשיתברר בעדים כמה הפסיד מכח מסירתו וגדולה מזו כתב רבינו בסימן ב' שאפילו עונשין אותו אף על פי שאין כאן עדות ברורה אלא רגלים לדבר וקלא דלא פסיק כל שכן לענין ממון שסומכין על האמתלאות ואומדנות והא דכתב המרדכי בפרק החובל על שם מהר"ם שהמסור נשבע להכחיש את העד היינו כשאין שם אומדנות ואמתלאות אלא עד א' בלבד מיהו בתשובת מהר"י קולום שורש קע"ט כתב דאפי' אשה יחידה או קרוב או קטן נאמנים בענין מלשינות בעלילה וכו' נראה שאין זה אלא תקנה ולא ניתקנה אלא לפי שעה ולא לדורות. וכן כתב בסוף תשובת מהרי"ו (דף ק"ד ע"א) כי ר"ת תיקן בדורו לחייב המלשין בשקר על פי עד אחד וז"ל תשובת הרב פלטיאל בהגהת מרדכי סוף קידושין אע"פ שאין עדים שציוה בפירוש לתופסו מ"מ רגלים לדבר יש ואמתלא וכו' מיהו בדיני ממונות אזלינן בתר אומדנא כי ההוא דרבי אחא גמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו וגם במילי דמלשינות אין לכוין עדות ברורה כמו בשאר עדות ובפרק שבועת העדות אמרינן דבדיני ממונות מתקיים העדות בידיעה בלא ראיה ובראיה בלא ידיעה דכתיב והוא עד או ראה או ידע וכו' ונראה דבדין זה הכל לפי ראות עיני הדיין וצריך להתיישב בדבר ועיין במ"ש מהרש"ל בספרו פ"ק דב"ק סי' מ"א:
דרכי משה
[עריכה](א) ועיין בזה במרדכי פרק הכונס ע"ב ושם דארנקי בשק אם היה יום טוב או שבת אמרינן דרכו להניחו בשק וע"ש דף נ"ג ע"ב וע"ג
(ב) וכתב נ"י פרק השותפין דף קנ"ט מי שרואה שנזק רוצה לבוא עליו יכול להציל עצמו אף על גב דעל ידי זה יבוא הנזק לחבירו אבל אם כבר בא עליו וגרמו לחבירו חייב. כתב המרדכי פרק הגוזל בתרא דף נ"ג ע"א בשם מוהר"ם אם אנסו עכו"ם להנפקד לתת להם פקדון יכול ליתן להם ופטור דכל היכא דאיכא למיתלי דאדעתיה דפקדון אתו יכול להציל עצמי בפקדון וכ"כ שם אשיר"י וכן נתבאר לעיל ועיין בב"י פ' הגוזל דמ"א מדין נשא ונתן ביד מחמת אנסין, וכתב עוד שם במרדכי ב' שותפים שהיה להם חוב והיה להם ערב בעד החוב ואנס האנס אחד מהן לפטור הערב וכן עשה דפטור דזה אינו אלא גרמא בעלמא ולא מיקרי נשא ונתן ביד ואי עשה מדעתו בלא אונס חייב ועיין בתשובת מהרי"ק שורש כ"ד מדינים אלו.
(ג) וכתב הריב"ש בתשובה סי' פ' בא' שביזה חכם ועמד החכם ונתן העונש שלו לשר העיר וכתב שם דהוא קרוב למלשונות. וע"ש.
(ד) פ' הגוזל בתרא דף נ"ב ע"ב דלא מיקרי מסור בעלילה אלא במתכוין להזיק אבל אם מתכוין להוציא שלו לא מיקרי מסור אבל שם דף מ"ח ע"ב כתב דאפילו בכה"ג מיקרי מסור וכן דן מוהר"ם הלכה למעשה אם לא היה הנתבע סרבן וע"ש:
(ה) ובהגהות דב"ב במרדכי ד' רס"א ע"א על ראובן שבאו אנסין לביתו ליקח משכון שמעון ולקחו משכונו של ראובן בשביל שמעון ופסק ר"י דמאחר שבאו בשביל שמעון יכול ראובן למסור משכונו של שמעון ומאחר דלא נתנו יכול לתפוס משכון של שמעון עד שיפדה לו משכונו והר"ם פי' דאינו חייב לשלם מי שנתפס בעבורו אלא בדבר קצוב כו' וע"ע לעיל סימן קכ"ה:
(ו) וע"ל סימן צ' וריש סימן זה וע"ל סי' קל"ה היאך קיי"ל בזה וכתב מהרי"ל סימן פ"ו בתשובה הא דאין הנמסר נשבע ונוטל היינו דוקא שמסר ממונו אבל אם מסר גופו מיקרי מזיק בידים ונשבע הנמסר ונוטל וכתב שם דאם גרם לו תפיסה מיקרי מזיק בידים וע"ש וכן משמע במרדכי פרק הגוזל דף מ"ח ע"א:
(ז) ועיין בזה במרדכי פרק הכונס דף מ"ו ע"ב באלו הדינין כתב המרדכי פ' הגוזל בתרא ד' נ"א ע"ד ואפי' איכא עדים שמסרו בעלילה ואינם יודעים כמה אינו נשבע ונוטל ומיהו פסול לעדות ולשבועה ואם הודה מעצמו אינו נפסל לעדות ולשבועה אבל חייב לשלם ולא שייך בקנסות דרבנן מודה בקנס פטור. וכתכ המרדכי שם דף נ"ב ע"ב בשם מוהר"ם דאפי' יש לנמסר עדים שכך וכך הוצרך ליתן בעד המסירה אפ"ה צריך הנמסר לישבע לו שלא נתן לו משום דבר אחר הואיל ולא ידעו בירור הדברים אלא שמעו מפיו בשנתפשר עם השר אבל אם ידעו בבירור פשיטא דאין צריך לישבע ע"ש ובמרדכי פרק שור שנגח את הפרה לא כ"כ ולכן אם הפסידו חוב ולא ידוע שוויו הנמסר נשבע כמה שוה ונוטל וע"ש שהאריך בדין זה:
(ח) כתב המרדכי פרק הגוזל בתרא דף נ"א ע"ד מלשין בשקר פסול לעדות אפילו אדם המריב עם חבירו ואמר בפרהסיא אלך ואמסור ממונך לאנס הואיל ומעיז פניו בפרהסיא נקרא רשע ופסול לעדות ולשבועה ושם דף נ"ב ע"א דלא נפסל בכה"ג אלא במוחזק לכך וכן הוא במרדכי פרק כל הנשבעים ע"ב וע"ד דף של"ז דבמוחזק לכך לא אמרי' עביד אינש דגזים ולא עביד ומוהר"ם מריזבורק כתב דלא אמרינן גזים ולא עביד אלא בצנעה אבל בפרהסיא לא ומותר להציל עצמו ממנו אפילו ע"י אנס עכ"ל וכתב הרשב"א סימן קכ"א אם רגיל לעשות כן כל שאומר לעשות הרי הוא כאילו עשה וכו' ואפילו מי שאינו רגיל בכך אם הכרנו בו שהוא רוצה לעשות הרי הוא כאילו ידענו בבירור שיעשה עכ"ל וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל י"ז:
(ט) וכמו שנתבאר לעיל מדברי המרדכי ולקמן במעשה דר' יואל ור' אפרים לא משמע כן.
(י) וכן הוא תשובת מוהר"מ במרדכי פרק החובל ע"ב דצריכים היורשים לשלם מה שנתחייב אביהם מחמת מסירה לאנס אבל אם לא הספיקו לעמוד בדין עד שמת אין היורשים צריכין לשלם ופסק שם על אשה שמסר' על א' אע"ג דאין לה לשלם מחייבין אותה ואם יש לה ממון שאין לבעלה רשות בו צריכה לשלם וכן אם יש לה נכסי מלוג יחלימו אותן ביד הנמסר ובעל אוכל פירות עד יום מותה ואם מתה לא יירש בעל אלו הגכסים אע"ג דבעל כלוקח בנכסי אשתו ומוציא מיד הלקוחות היינו דוקא נגד הלקוחות דאינהו אפסידו אנפשייהו שלקחו נכסי אשה שיש לה בעל אבל אם מסרה או הזיקה או במקום אחר דאיכא פסידא לאחרינא אין הבעל אלא יורש וצריכה לשלם וע"ש:
(יא) ומהרי"ו כתב שם סימן כ"ח ראובן שקבל על שמעון בפני אנס ותפסוהו והוצרך להוציא הוצאות וראובן אומר שלא תפסוהו משום שהכהו אלא משום שברח ופסק דבטענה זו אין לפטרו וכמ"ש מוהר"ם בתשובת מיימון ס"ס נזיקין סי' י"ד על א' שרצה לתפוס חבירו ולהכריחו למשפט ומתוך שלא רצה להניח לתפוס עצמו הכהו והרגו השופט ודן מוהר"ם וכ"כ מהרי"ל בתשובה סימן פ"ז דחייב לשלם לו כל היזקא שגרם לו כתפיסה ואדרבא גרע משאר מסור לאנס דזה מיקרי מזיק בידים דרוצה להזיק גופו:
(יב) וז"ל המרדכי פרק הגוזל בתרא דף נ"ב ע"ב בשם ר' ברוך אומר אני דמצינו למימר דהתם לא מיירי אלא שחזר המסור בשקר לאנס בתשובה לכן אסור לאבד ממונו לדברי הכל וע"ש במרדכי.
(יג) וכ"פ בתשובת הרא"ש כלל י"ד דאם התרו בו שלא יתבע חבירו בפני אנסים ועבר יש לו דין מסור לאנס וע"ל בתשובת הרא"ש שכתבתי בסמוך ועיין בתשו' הרא"ש כלל י"ז סי' ד'.
(יד) ועיין בתשובת מהרי"ק שורש קפ"א ולעיל סימן כ"ו עוד כתב המרדכי פ' שור שנגח מתשובת מוהר"ם על אחד שעשה סעודה ובקש ראובן ובני ביתו ועמדו בסעודה והכהו לבעל הסעודה והלך אל השופט וקבל על ראובן ובני ביתו שהכהו והשר היה חייב לראובן ונפטר ראובן מן השר אבל הוצרך להעמיד ערבות מחמת בני ביתו והלך שמעון קרובו של בעל הסעודה והגיד להשר שגם ראובן הכהו והעליל השר על ראובן והפסיד החוב של ראובן והיה לראובן עדים על שמעון ושמעון טוען שגם לוי הגיד להשר ועכו"ם אחד מעיד כן והשיב מוהר"ם שאם שמעון עשה מסירתו לאחר שמסר בעל הסעודה את ראובן שמעון פטור דאע"ג דעשה שלא כדין וחייב לענשו אם בר הכי הוא מ"מ פטור הוא מלשלם דמי החובל דמאחר שראובן כבר נמסר מבעל הסעודה ברור שכבר היה החוב מופסד ואע"ג דפטרו השופט מי יוכל לידע כמה הפסידו שמעון אח"כ שכבר היה מחוייב ראובן עונש להשר והוצרך להעמיד ערבות בעד בני ביתו אמנם אם אין ידוע שבעל הסעודה מסרו תחילה לאו כ"כ דשמעון לומר הכי הואיל ואיכא עדים שהוא ובעל הסעודה עמדו בפעם אחת והגידו לשופט ולכן כל אחד עשה כל ההיזק וחייב לשלם פלגא ואם בעל הסעודה הוא עני לא יפסיד שמעון משום זה ואינו משלם אלא פלגא ולאו כ"כ לומר שלוי מסרו ג"כ אמנם אם אתה מרגילין לפטור בעל הסעודה משום שהיה מוכה ואין אדם נתפס על צערו אז יראה ששמעון משלם הכל שיימינן החוב כמה היה שוה וכך משלם שמעון ואם אין ידוע שוויו ראובן נשבע ונוטל ומכל מקום לא ישלם לו אלא הקרן ולא הרבית דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה וע"ש שהאריך בתשובה זו ומ"ש שלא לענוש המוכה שהלך למסור המכה כך פסק מהרי"ו סימן כ"ח בתשובה בשם מוהר"ם והיא בתשובת מיימון ס"ס נזיקין סי' ט"ו וכ"כ מוהר"ם מריזבורק וכתב דאם מועד להכות הבריות מותר לענשו או להפסיד כל אשר לו ומותר לכל אדם להגידו לשופט ויש להסתפק איזה עדיף אם להפסיד ממונו וכו' עכ"ל וע"ש שהאריך בדינים אלו ואין דבריו נראים דהא אפילו מסור גמור אסור לאבד ממונו וכ"ש זה כנ"ל ועוד כתב על אחד שהכה חבירו ועכו"ם ראוהו והלך אחד והגיד שפטור דהא בלא"ה ראוהו עכו"ם ובודאי ויגידו ועיין בתשובות מהרי"ק שורש ק"פ כתב מוהר"ם מריזבורק אם דרך באותה העיר שיהודים מעכבים לחבריהם ע"י אנסים כי אין שם ב"ד פטור:
(טו) וכתב בתשובת בר ששת סי' רל"ד אע"ג דבדיני ממונות אין מקבלין עד ששומעין תחילה הודאת הנתבע בזה א"צ דאין חילוק בהודאתו ונותנים מורשה לנתבע כשדנין אותו בפניו.
(טז) כתב מוהר"ם מריזבורק מי שרודף רבים בעסקיו כגון שעוסק במטבעות פסולין או בגזירת מטבעות וכדומה לזה אם התרו בו הקהל ולא השגיח ימסרוהו לשלטון ויחיד שבא לו עלילה בגינו יכול לומר שהוא אינו עושה אלא פלוני, ראובן שטען על חמיו שגילה לאנסים שרצה לברוח אם לא הפסידו רק שהוצרך לשלם מה שהיה חייב אין זה מיקרי הפסד ואם הפסידו בזה יותר ממה שהיה חייב צריך לשלם לו כל הפסדו. ראובן לקח חפץ א' משמעון למכרו לאנס ואח"כ החזירו לשמעון בפני עבדו ואח"כ לקח האנס החפץ משמעון בחזקה בלא דמים ראובן חייב לשלם לשמעון דהיה לו להחזירו בינו לבין עצמו ולא מהני מה שאומר ולא כיונתי להזיק עכ"ל מוהר"ם מריזבורק ועוד האריך בחילוקי דיני מלשין ומזיק ע"ש וע"ל סי' ת"ח אם עד אחד או פסולים נאמן במלשין ושאר מזיק ועיין בתשובת מהרי"ל סי' פ"ו שהאריך הרבה בדיני מלשין וחילוקים בזה: