טור ברקת/תרמח
שולחן ערוך
[עריכה]- סימן תרמ"ח - דברים הפסולים באתרוג - ובו כ"ב סעיפים
- (א) אתרוג היבש, פסול. ושיעור היבשות כשאינו מוציא שום ליחה. ויבדק ע"י שיעביר בו מחט ובו חוט, ואם יש בו ליחה יראה בחוט.
- (ב) אתרוג שניקב נקב מפולש כל שהוא, פסול. ושאינו מפולש - אם היה כאיסר, פסול. ואם חסר כל שהוא, פסול. וי"א דגם בנקב מפולש בעינן חסרון משהו. ושאינו מפולש, בחסרון כאיסר.
- (ג) מפולש - יש מפרשים כפשוטו, דהיינו שניקב מצד זה לצד זה, ויש מפרשים שכיון שניקב עד חדר הזרע שהגרעינים בתוכו, מקרי מפולש.
- (ד) אתרוג שנימוח כל בשרו בפנים, וקליפתו החיצונה קיימת וחדרי הזרע קיימים בפנים, כשר. ויש פוסלים.
- (ה) נסדק כולו מראשו לסופו, אפי' אינו חסר כלום, פסול. אבל נשאר בו שיור למעלה ולמטה, אפילו כל שהוא, כשר. ויש מי שאומר דדוקא מלמטה, אבל בחוטמו אפילו כל שהוא, פסול.
- (ו) נקלף הקליפה החיצונה שלו, שאינו מחסרו אלא נשאר ירוק כמות שהוא ברייתו -- אם נקלף כולו, פסול, אם נשאר ממנו כל שהוא, כשר. ויש אומרים שצריך שישתייר כסלע.
- (ז) ניטל דדו, והוא הראש הקטן ששושנתו בו, פסול.
- (ח) ניטל העץ שהוא תלוי בו באילן בעיקר האתרוג, ונשאר מקומו גומא, פסול.
- (ט) עלתה חזזית עליו, אם בשנים או בשלשה מקומות, פסול. ואם במקום אחד, אם עלה על רובו, פסול. ואם על חוטמו, אפי' כל שהוא, פסול. וחוטמו היינו ממקום שהתחיל להתקצר ולהתחדד[1] כלפי ראשו.
- (י) י"א דהא דבב' ובג' מקומות פסול, היינו דוקא כשנתפשט[2] הנימור ברובו אף על פי שבשטח החברבורות הוא מיעוט. אבל במיעוטו, כגון שהכל מצד אחד של אתרוג, כשר. ויש פוסלים אפילו במיעוטו של צד אחד.
- (יא) אם הוא מחצה על מחצה במקום אחד, יש מכשירין ויש פוסלים.
- (יב) מחוטמו ואילך, דהיינו ממקום שמתחיל לשפע עד הפיטמא, פוסל חזזית. וכל שינוי מראה בכל שהוא. ויש מי שאומר דה"ה דיבש פוסל שם בכל שהוא.
- (יג) חזזית הוא כמו אבעבועות ויש בו ממש שמקומו ניכר במישוש שהוא גבוה מהאתרוג.
- (יד) אם עלתה בו חזזית בענין שפסול, או שהוא מנומר - אם כשקולפו חוזר למראה האתרוג - כשר.
- (טו) נפל עליו מים בתלוש, ותפח או סרח, או שהוא כבוש בחומץ או מבושל, או מנומר, פסול.
- (טז) אם הוא שחור או לבן במקום אחד, פוסל ברובו. בשנים או בשלשה מקומות, דינו כחזזית, ליפסל אפילו במיעוטו.
- (יז) מקום שהאתרוגים שלהם כעין שחורות מעט, כשרים. ואם היו שחורים ביותר כאדם כושי, הרי זה פסול בכל מקום.
- (יח) העגול ככדור, פסול.
- (יט) גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת, פסול. עשהו כמו ברייתו, אע"פ שעשאו דפין דפין, כשר.
- (כ) התיום, דהיינו שגדלו שנים דבוקים זה בזה, כשר.
- (כא) הירוק שדומה לעשבי השדה, פסול, אא"כ חוזר למראה אתרוג כשר כשמשהין אותו.
- (כב) שיעור אתרוג קטן פחות מכביצה, פסול. אבל אם כביצה, אפילו אם הוא בוסר שעדיין לא נגמר פריו, כשר. ואם היה גדול כל שהוא, כשר.
טור ברקת (סעיפים א - כב)
[עריכה]פירוש ראשון
[עריכה]אשר חכמים יגידו כי האתרוג דומה ללב ולכן צריך האדם להיות זהיר ביותר בזה מפני שנאמר "וה' יראה ללבב". וזה יהיה כונת מה שאמרו חז"ל "פרי עץ הדר - זה הקב"ה שנאמר הוד והדר לבשת". כלומר דאע"ג כי הקב"ה כל יצר מחשבות מבין - קודם שנוצרה המחשבה בלבו של אדם הקב"ה מבין אותה. תדע - הרי נבוכדנצר שחיק מחיק מה שעתיד לחשוב בלבו גילה אותו לנביא קודם שלש מאות שנה שנאמר "ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וכו'". ועם כל זה שהקב"ה גלויים לפניו כל המחשבות - מעביר על פשע כמו שאמר הכתוב "ולבם לא נכון עמו וכו'" ועם כל זה "והוא רחום יכפר עון".
ולכן יאמר נא:
"אתרוג היבש פסול" - דהיינו מה שאמרו חז"ל כל המרחם מרחמים עליו מן השמים. אמנם מי שלבו אכזרי ואינו עושה צדקה -- כעובד עבודה זרה. נאמר "פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" ושם נאמר "יצאו אנשים בני בליעל וכו'". ועובר על לאו "לא תאמץ את לבבך". ואיתא בספרי ובילקוט זה לשונו: "פן יהיה דבר עם לבבך בליעל - הוי זהיר שלא תמנע רחמים, שכל המונע רחמים מקיש לעובד עבודה זרה, ופורק עול מלכות שמים מעליו שנאמר בליעל - בלי עול".
ולכן בא הדין זה בגשמי: "אתרוג היבש פסול" לתת רמז כי האדם המאמץ לבו ומיבש אותו מלרחם על הבריות בכל ענין "פסול" הוא לפני הקב"ה. וזו מדה יתירה ממה שעושה האדם בינו לבין המקום דאילו אע"ג שיהיה האדם מֵחֵלק מה שאמר הכתוב "חושבי און ופועלי רע על משכבותם", חושב על ה' רעה -- אינה מצטרפת למעשה כמו שאומרים חז"ל "מחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה דכתיב און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'". כמה שאמר הכתוב "מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים". ואף על גב כי היו מתחשבים לפרוש מאחרי ה' - לא נענשו כלל.
אמנם לענין בין אדם לחבירו - חמיר טפי כאמור. כי המאמץ לבו בלבד ואינו מרחם נקרא עובד עבודה זרה ונקרא 'פורק עול'. ולכן הוא פסול לפני הקב"ה ואין מרחמים עליו מן השמםי כדבר האמור.
חזר והגיד שיעור היבשות "כשאינו מוציא שום ליחה" - והוא כי הנה נאמר "אשריכם זורעי על כל מים" לומר כי מעשה הצדקה אתקש למים מפני כי אי איפשר לעולם לחיות בלי מים. כי לא ימצא פרי תבואה ולא צומח מן השדה חציר לבהמה ועץ הארץ לא יתן פריו, וגם האדם לא יוכל לחיות. וכן נמי הוא מעשה הצדקה -- אי איפשר להתקיים העולם אלא על ידה. ועוד נאמר "ורוח ה' מרחפת על פני המים" - כך "מלוה ה' חונן דל". ועל ידי כן "וצדקה תציל ממות". ולכן אמר "שיעור היבשות", מי הוא זה הנקרא כילי, כליו רעים, נבל שמו -- כשאינו מוציא שום לחות כי זה הוא יבש לגמרי כי אינו מרחם כלל.
וזה "יבדק על ידי שיעביר בו מחט ובו חוט" - היינו מ"ש בזוהר פרשת בשלח דף ס"ה (ח"ב סה, א) וזה לשונו: "רבי אבא פתח ואמר יש רעה חולה ראיתי תחת השמש וכו' - וכי יש רעה חולה ויש רעה שאינו חולה? ודאי יש רעה חולה וכו' אמאי היא חולה? כד שרייא על בני נשא עביד לון קמצנין מממוניהון. אתיין גבאי צדקה גביה - היא מחאת בידיה. א"ל לא תפוק מדידך. אתיין מסכני - היא מחאת בידיה. אתי הוא למיכל מממוניה - מחאת בידיה בגין לנטרא ליה לאחרא. ומן יומא דשרייא עליה דבר נש היא חולה כהאי שכיב מרע דלא אכיל ולא שתי וכו'. וכל אורחוי כשכיב מרע דלא קריב לממוניה ולא אפיק מיניה ונטיר ליה עד דהוא יפוק מעלמא וייתי אחרא ויפיק ליה דהוא בעליו. ושלמה מלכא צווח ואמר "עושר שמור לבעליו" - מאן בעליו? דא אחרא דיריתא ליה. ולמה זכה למהוי בעליו דההוא עותרא? בגין דהאי הימין לההוא רעה ואתרעי בה. הדא הוא דכתיב "לרעתו וכו'"".
והנה מבואר מדברי המאמר כי המרגיל עצמו לענין הכיליות נעשה בו טבע עד מקום שאפילו לעצמו אינו משגיח. ולכן יאמר כי "שיעור היובש כיצד יבדק? על ידי שיעביר בו מחט" - ר"ל בקרב איש ולב עמוק; על דרך כמו שאמרו חז"ל בפסוק "פתחי לי אחותי" (שיר, ה) - פתחי לי פתח כחודא של מחט סרקית וכו'. ודקדקתי ממה שאמר הכתוב "אחותי" שהוא לשון 'איחוי' ותפירה כמו שאמרו חז"ל בפסוק "אחות לנו - זה אברהם שאיחה כל העולם כזה שהוא מאחה את הקרע".
וכן נמי יאמר נא "פתחי לי אחותי" - אותו איחוי שהלב סגור כך יבדוק בזה על ידי שעבר בלבו "מחט ובו חוט" - זה הוא החוט של אברהם אבינו ע"ה שאמר "מחוט ועד שרוך נעל" לפי כי היה בוטח בהקב"ה ולא רצה ליהנות משום בריה והיה מפרנס אחרים משלו. ולכן בזה יבחן אדם זה על ידי זה החוט אם הוא מזרעו של אברהם. כך אמרו חכמים ז"ל שלשה מדות טובות ביד אומה זו: רחמנים ביישנים וגומלי חסדים. ולכן "אם יש בו ליחה" מאותו חסד לאברהם "יראה בחוט", כי בה' אלהי ישראל בטח ומוציא מממונו לצדקה ולא יאמץ את לבבו.
"אתרוג שניקב נקב מפולש וכו'" - הנה מאחר שהנחנו כי האתרוג הוא דוגמא ללב ונאמר "וה' יראה ללבב" - לכן אם לב האדם מלא הוללות וסכלות עד שנעשה בו "נקב מפולש" דהיינו הפך מן האמור למעלה. דאילו בחלוקה הראשונה נתבאר כי זה האדם היה קמצן בממונו עד מקום כי אפילו על עצמו אינו מרחם מתוך מה שהורגל בקמצנות כאמור. אמנם עוד זה מדבר בענין הפך מזה דהיינו שהורגל בענין הפיזור על עצמו להטיב ולעדן עצמו במאכל ומשתה וכיוצא. והיינו מה שאמר "אתרוג שניקב נקב מפולש" דהיינו הלב המכונה לאתרוג ניקב נקב מפולש לעצמו לעדן עצמו כאמור, "כל שהוא פסול".
"ושאינו מפולש אם היה כאיסר פסול" - כלומר בהרחבה שהוא מוציא איסר להטיב לעצמו בלבד אך לא לענין מעשה הצדקה וגמילות חסדים, ולכן פסול אדם זה מלשרות עליו קדושה העליונה כדרך כל עושה מעשה המצות שהוא מתקדש בהם כאמור למעלה. שלכן תיקנו חכמים ז"ל נוסח הברכה "אשר קדשנו במצותיו".
"ואם חסר [3] פסול" - הוא הדבר שנתבאר למעלה ממה שאמרו חכמים ז"ל אמר הקב"ה לישראל מאחר כי שנים אלה, עינא ולבא, תרי סרסורי דעבירא נינהו - ולכן נא תנה בני לבך לי. ולכן אם חסר האתרוג (הוא הלב) ואינו מושלם ביד קונו, "פסול" אדם זה לפי שהוא מעותד אל החטא.
וגם ירצה במאמרו "אם חסר פסול" היינו מה שאמרו חז"ל כל התורה בא דוד והעמידה על אחד עשר דברים שנאמר "ה' מי יגור באהליך וכו' הולך תמים ופועל צדק וכו'". חזר חבקוק והעמיד אותה על אחת שנאמר "וצדיק באמונתו יחיה". ומי שאין בו אמונה זו - נמצא לבו חסר כדאיתא בזוהר "חסר מהימנותא" כמו שאמר הכתוב "גם בדרך כשהכסיל הולך לבו חסר". ולכן בענין החסרון "בכל שהוא פסול".
"ויש אומרים דגם בנקב מפולש" כאשר מרחיב דעתו לטוב להתעדן הזמן, ויד עני ואביון לא החזיק -- עם כל זה "בעינן חסרון כל שהוא" מענין האמונה. הלא זה הדבר אשר חכמים ז"ל הגידו בפסוק "וחסרון לא יוכל להמנות - זה שנמנו חביריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם". כמו כן בנדון דידן - כאשר ימצא באתרוג (הוא הלב) חסרון, ואם מעט הוא, פסול מפני שנאמר "וחסרון לא יוכל להמנות". ומה גם כי זה שלא נמנה לדבר מצוה עם חביריו הוא יורה שאין האמונה בלבו בשלימות ולכן הוא פסול כדאמרן}}. "ושאינו מפולש בחסרון כאיסר" הוא פסול כדבר האמור.
ואמנם בענין האמונה יש שני עניינים. הלא המה בפסוק "שוטטו בחוצות ירושלים וכו' אם יש מבקש אמונה ואסלח לה". משמע שלא בהם בעלי אמנה. והכתיב (ישעיהו ג', ו'-ז') "כי יתפוש איש וכו' לכה קצין תהיה לנו וכו' ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש (מחובשי בית המדרש) ובביתי אין לחם ואין שמחלה (לא תורה ולא משנה)". ומשני - כאן בדברי תורה היו מדברים אמת אמנם במשא ומתן לא כן. וכנגד זה הענין יאמר נא ד"גם בנקב מפולש" כאשר הולך אדם זה אחרי חמדות העולם הזה - לא בזה נפסל לגמרי רק "עד שיהיה בו ענין חסרון" של אמונה "כל שהוא". וזה יהיה בענין של תורה שהוא מחוסר אמנה ממנה. אמנם "נקב שאינו מפולש אינו נפסל עד שיהיה בו חסרון כאיסר" דהיינו חיסרון אמונה במשא ומתן.
"מפורש - יש מפרשים כפשוטו וכו'" - והענין כי הנה בענין נקב מפולש משמע תרתי. "יש מפרשים כפשוטו היינו שניקב מצד זה לצד זה", דהיינו על דרך האמור שהרחיב לבו במאוד מאד להנאתו ולעדן עצמו. לא עשה כן לכל דבר של מצוה. והיינו מה שאמר "שניקב מצד זה לצד זה". "ויש מפרשים שכיון שניקב עד חדקי הזרע שהגרעינים בתוכו מקרי מפולש" - הוא מה שאמרו חכמים ז"ל ענין הרשע כי הוא מריע לכל העולם ומה גם לעצמו שנאמר "ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי" (איוב יט, ד). אמרו לו חביריו אינו כן, אלא "כי יוסיף על חטאתו פשע בינינו יספוק" (איוב לד, לז). משל לקודח בספינה, אמרו לו "מה אתה עושה". אמר להם "ומה איכפת לכם אני קודח במקומי". אמרו לו "ריקא אתה מציף עלינו את הספינה". ולכן יש אומרים כי מה שאמרנו "נקב מפולש" - אין דבר זה תלוי רק שינקב "עד חדקי הזרע", כלומר שיעשה דבר של עבירה דהיינו דבר הנוגע עד חדקי הזרע שהגרעינים (שהם טיפות הזרע) בתוכו מקרי 'מפולש' והוא פסול כדאמרן.
"אתרוג שנימוח כל בשרו בפנים וכו'" - אשר חכמים יגידו בפסוק "לב חכם לימינו" הוא יצר הטוב. "ולב כסיל לשמאלו" זה יצר הרע. ולכן יאמר נא ענין שלישי. דאילו מתחילה יגיד על הלב שהוא סגור חותם צרו אינו עושה מצות ואינו מטיב לעצמו. ועוד חלק אחר המפזר מעותיו על רסן בטנו בתענוגי הזמן ומתחסר במנות ואינו נמנה בדרך מצוה. ועתה יאמר על מי שאין לו לענין מצוה ולא לענין רע. והדוגמא לזה "אתרוג שנימוח כל בשרו בפנים", הוא הלב הדומה לאתרוג כאמור. כי נמחה כל בשרו - שני בתי הלב, משכן יצר הטוב. ואין בו מציאות לעשות ענין מצוה. וגם חלק השמאלי שבו לב כסיל מסכן יצר הרע - נימוח ואין בו לעשות דבר רע.
"וקליפתו החיצונה" של הלב "קיימת", היינו שמתאוה דברים הגופנים אכילה ושתיה ובנין וכיוצא. "וחדרי הזרע קיימים" - כי יתאוה לדרך ארץ "בפנים כשר" מאחר כי אינו מתאוה לעשות דבר רע כלל. "ויש פוסלים" - דמאחר שאינו מתאוה לקיים המצות - מה הנאה ממנו? והלא עיקר האדם הוא קיום המצות.
"נסדק כולו מראשו לסופו אפילו אינו חסר כלום פסול" - אשר חכמים הגידו אצל "ולעבדו בכל לבבכם" שצריך האדם לעבוד להקב"ה ביצר טוב וביצר הרע וכדאיתא פרשת תרומה אמר משה לישראל קחו שעיר עזים לחטאת וכו' אותו יצר הרע העבירו מלבבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום וכו'. ולכן האתרוג (שהדוגמא לו הוא הלב) "שנסדק כולו מראשו לסופו" ואין מתחבר יצר הרע עם יצר הטוב לעבוד את ה' ואין יכולת ביד האדם להכניע יצר הרע להחזיר אותו למוטב. "אף על פי שאינו חסר כלום" ולא עשה עבירה, "פסול" אדם זה שנאמר "חלק לבם עתה יאשמו". כלומר דמאחר כי אין עוד יכולת באדם לרדות את יצרו ולהכניעו לחבר אותו עם יצר הטוב לעבוד את ה' - דע לך כי תכף הוא מוכן לחטא בפועל - "עתה יאשמו" - תכף. ואין בזה שיעור.
"אבל נשאר בו שיור למעלה ולמטה" כי הוא מתבונן במה ששנינו "דע מאין באתה ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" כמו שאמר הכתוב "וזכור את בוראך", היינו בוראך בורך בארך. ומאחר דאיכא תרתי לטיבותא בלב האדם זה שנשאר בו שיור תקוה טובה 'למעלה' - דע מה למעלה ממך - היינו "זכור את בוראך". ויש שיור 'למטה' - כי יזכור להיכן הוא הולך למקום רמה ותולעה, היינו בורך. ובענין זה "אפילו כל שהוא כשר" כי אין צריך לזכור בכל שעה רק כאשר מתגבר היצר עליו יזכור לו יום המיתה ומספיק.
"ויש מי שאומר דדוקא מלמטה" כאשר יקיים "וזכור את בוראך" שיזכור יום המיתה מספיק. "אבל בחוטמו" - הוא הכובנא של האתרוג - "אפילו כל שהוא פסול" - הלא זה הדבר אצלי כמו שאמרו חז"ל "עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם". רוצה לומר אותה יראת ה' שהיה להם, כי לעולם היו מקיימים מה ששנינו "דע מה למעלה ממך", היא השכינה מלא כל הארץ כבודו. ולכן נהנים מזיו השכינה. וכאשר אדם זה לא נתן אל לבו מה למעלה על ראשו שנאמר "ויפח באפיו נשמת חיים", אפילו שלא נתן אל לבו בזה כל שהוא פסול.
"נקלף הקליפה החיצונה וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי נאמרה ערלה בלב שנאמר "ערל לב". ולכן נלמד מזה דמאחר דאתקש לערלת הגוף - לכן כמו שבערלת הגוף נמצא ב' קליפות זו על גבי זו - כמו כן נמי ימצא בערלת הלב. והנה הב' קליפות אשר ימצאו בלב - האחת היא בבחינת המעשה הרע והאחת בענין המחשבה רעה. ולכן כמו שבערלת הגוף צריך לחתוך השני ערלות, השני קליפות -- כמו כן צריך לעשות באותה שבלב שנאמר "המולו לה' והסירו ערלת לבבכם".
והנה בזה אמר "נקלף הקליפה החיצונה", כלומר כי הנה כאשר כורת האדם ערלת הלב אז טוב לו על דרך מה שאמר הכתוב "המולו לה' ערלת לבבכם". אמנם עתה מדבר שלא כרת הערלה להסיר אותה אלא "נקלף", כלומר כי נתגלה אותו המעשה רע הנמצא שם בערלה. דהיינו כי לפי שהיה לו לב חורש מחשבות רעות. כמו שאמרו חז"ל על י"ג דברים לוקים בצרעת אחת מהנה לב חורש מחשבות און, כמו שלמדו מן הנחש. ואיתא בברכות ארבע מראות נגעים אינם אלא מזבח כפרה. ופריך "והא אמרת אלו ייסורין של אהבה?" ומשני "הא בצינעא הא בפרהסייא". נמצא כי הייסורין בפרהסיא מגלה רעתו בקהל שהוא חוטא.
ולכן יאמר נא: הלב שהוא מכונה לאתרוג, כי צריך להיות שלם עם ה'. ולהיות כי לב אדם זה מלא מחשבות רעות לכן נקלף - כי כן דרכו של הקב"ה לפרסם את החטאים כמו שאמרו חז"ל "אם יסתר איש במסתרים" ואני לא אַראה מעשיו לבריות. ולכן "נקלף" לב זה האדם, "הקליפה החיצונה שלו", שהוא מחשבה רעה שהיה בלבו. "שאינו מחסרו" לפי כי כן אמרו חז"ל "מחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה שנאמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'". "אלא נשאר ירוק כברייתו" כי לא נחשב לו לעון. ולכן "אם נקלף כולו", כי נגלה המחשבה רעה לגמרי, "פסול" לפי כי על ידי כן נמצא שם שמים מתחלל. "ואם נשאר ממנו" מאותה המחשבה רעה "כל שהוא" שלא שם מגמת פניו לעשות אותה - "כשר" זה האדם.
"ויש אומרים צריך שישתייר כסלע" - כלומר בדבר שבינו למקום אפילו נתגלה כולו כשר, אמנם בענין מה שהוא בין אדם לחבירו צריך לשייר כסלע - הוא מה שאמרו חז"ל "אם ראית תלמיד חכם שחטא ביום אל תהרהר אחריו בלילה כי ודאי עשה תשובה". ולכן כשנקלף ונודעה חטאתו אשר חטא עליה אמנם לא לגמרי רק נשתייר ממנו כל שהוא כשר - כי ודאי עשה תשובה בלילה. "ויש אומרים שצריך שישתייר כסלע" - ר"ל הני מילי במילי שבינו לבין המקום אבל בדבר שבין אדם לחבירו עד דמהדר ליה למאריה. היינו מ"ש "צריך שישתייר כסלע" - היינו דבר שבממון שהוא בין אדם לחבירו כדבר האמור.
- [כאן בדפוס מוצע ציטוט של סעיפים ז עד כ"ב של שו"ע]
מאחר שהנחנו למעלה היות האתרוג דוגמא אל לב האדם כמו שאמרו חז"ל - לכן ימצא כי כל דרכיו הם מכוונים ללב. וראוי להבין מה למעלה ומה למטה הנמצא בו, וזהו כבודו. כי הנה כאשר "ניטל דדו שהוא הראש הקטן" שבו - זה יהיה על כל דבר מינות שנזרק בו דבר המסור ללב היא העטרה שבראש האדם כאמור למעלה. והיינו "שושנתו" והשבח שבלב. וכאשר ניטל ממנו אמונת הקב"ה "פסול הוא" - הלא זה יהיה דברי כמו שאמרו חז"ל בפסוק "למנצח על שושנים לבני קרח" - למלך שנכנס למדינה עשו לו עטרה מקובעת באבנים טובות ומרגליות, אמרו להם אין המלך רוצה אלא של שושנים וכו' (מאמר). אמרו בני קרח אנחנו שושנים. אמר להם הקב"ה נצחתם. כי הרצון בזה שכונת ישראל לעשות עטרה להקב"ה ממעשים טובים (הם אבנים טובות) כמו שאמרו חז"ל בפסוק "וכל חפצים לא ישוו בה" - אלו מצות ומעשים טובים. אמר המלך אין לו חפץ רק בשושנים -- דבר שהוא מסור ללב דוגמת השושנה שנהפך ללבן וריחו לא נשתנה ואין אדם מכיר בו זולת הבורא. אותו אמרו בני קרח "אנו שושנים" שהרהרו תשובה בלבם. אמר הקב"ה נצחתם למ"ה למלאך המות? יען כי אני חוקר לב.
ולכן אדם זה אשר נהפך לבו מהקב"ה "וניטל שושנתו", הוא האמונה, כי היא העטרה שבלב האדם להאמין בו כמ"ש הרמב"ם ז"ל מצוה ראשונה להאמין שיש שם אלוה. ולכן מאחר כי ניטלה שושנתו זו - "פסול" כי זה העיקר. וזה יהיה כונת חז"ל במה שאמרו מנין שהקב"ה נקרא לבן של ישראל שנאמר "צור לבבי וחלקי אלהים לעולם" (תהלים, עג), כי הרצון בזה לומר כי לפי שאמונת הקב"ה הוא דבר המסור ללב, ומנין נמצא ראיה כי הקב"ה לבן של ישראל והם מאמינים? מדקאמר "צור לבבי וכו' לעולם" - ר"ל לעולם זאת על ישראל שהם מאמינים באחדותו ובכל הניסים שעשה. ולפי כי זה "נטלה שושנתו" - יצא מכלל ישראל שנקרא 'שושנים' מטעם שכולם הם מאמינים בו, ולכן הוא "פסול" כאמור.
"ניטל העץ שהוא תלוי בו" - הלא זה הדבר אשר חכמים ז"ל יגידו בפסוק "איפה היית ביסדי ארץ" - אמר הקב"ה לאיוב איפה שלך היכן היתה בגוף של אדם הראשון? כי כל הנשמות היו כלולים בו בידיו ברגליו במלתין שבאזניו.
ולכן יאמר: "ניטל העץ שהיה תלוי בו" - והענין סובב על שני קוטבים כי הם אחד באחד יגשו. ראשונה, להיות כי האדם נקרא 'עץ' שנאמר "כי האדם עץ השדה" כמו שאמרו חז"ל, וכל אחד הוא תלוי ונאחז באדם הראשון שצדק עליו הכינוי שאמר הכתוב "כי האדם עץ השדה" - כלומר האדם הידוע שנאמר בו "הן האדם היה", כי הוא "עץ השדה" ששתלו הקב"ה בגן עדן כמו שאמרו חז"ל בפסוק "והיה כעץ שתול - זה אדם הראשון ששתלו הקב"ה בגן עדן". הוא השדה שנאמר בו "ויניחהו בגן עדן". ולכן צריך כל אחד שיהיה בו קצת מאותו עץ שהוא דבוק בו.
זאת ועוד אחרת כי הנה נאמר "ויצו ה' על האדם וכו' ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". והנה חכמים ז"ל הגידו אילן שאכל ממנו אדם הראשון אתרוג היה. והנה מאחר כי כל הנשמות היו כלולים באדם הראשון נמצא כי כל אחד מישראל נמצא אתו חלק מן אותו העון שלכן נאמר "הן בעון חוללתי" (תהלים, נא) (אחר שחטא אדם הראשון) "ובחטא יחמתני אמי" (לאחר שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמה). ולכן כל אחד נמצא אתו חלק באותו אילן.
ולכן יאמר נא: "ניטל העץ שהוא תלוי בו" - הוא אותו חלק מן העץ השורש הדבוק באדם הראשון, האדם עץ השדה שהוא תלוי בו. וזה הוא "באילן מעיקר האתרוג" שאכל ממנו אדם הראשון אשר כל אדם נמצא בו קצת מזה כדי לתקן החטא שלו שהוא נכלל בחטא אדם הראשון מפני כי גם הוא שם היה ועבר על הצווי ואכל מאותו האתרוג שאכל ממנו אדם הראשון. ולכן כאשר אדם זה חזר על עון של אדם הראשון שחטא באתרוג - הוא הלב שבקרבו דוגמא אליו - כמו שאמרו חז"ל "אדם הראשון מין היה שנאמר ויאמר לו איכה - להיכן נטה לבך". וכן אדם זה כסיל שונה באולתו וחטא בזה שלכן ניטל העץ שהוא תלוי בו באדם הראשון בגוף ונפש, דהיינו "מעיקר האתרוג". ובמקום שהיה ראוי לתקן אותו העץ, חלק הנמצא בו מזמן הבריאה, עתה נעקר ממנו בעונו ונשאר מקומו בלב "גומא" על ידי מחשבה רעה שנזרק בלבו -- "פסול".
ולפי כי חכמים ז"ל אמרו "פרי עץ הדר - זה הקב"ה" - כלומר כי המקיים מצוה זו נמצא מתקן החטא של אדם הראשון כי גם אדם זה שם הוא שורש גופו ונשמתו וחוזר להדבק בהקב"ה באותו החלק. הוא הדבר אשר הובא למעלה ממה שאמרו חכמים ז"ל כל אחד יש לו חלק בגן עדן וחלק בגהינם (מאמר) - כלומר כי להיות שנאמר באדם הראשון "ויפח באפיו נשמת חיים" נמצא כי כל הנשמות הם חלק אלוה ממעל. ולפי שנאמר "ויקח ה' את האדם ויניחהו בגן עדן" נמצא כי כל אדם יש לו חלק בגן עדן. ולפי שעבר על הצווי נאמר "וישכן מקדם לגן עדן את להט החרב" - זה גהינם כמו שאמרו חז"ל. נמצא שיש לו חלק בגהינם.
ולכן עתה אדם זה אשר חטא על הנפש ושב על עון אדם הראשון באותו העץ - הוא האתרוג הגשמי ומחשבת הלב הוא הרוחני - דוגמא של אדם הראשון (כדאיתא בזוהר ובתיקונים אדם חב במחשבה ובמעשה). ולפי כי כך עשה אדם זה - עקר אותו השורש באתרוג "ונשאר מקומו גומא" בגוף אדם הראשון. ומאחר שהנשמות הם חלק אלוה ממעל שנאמר "ויפח באפיו נשמת חיים" - נמצא כי נשאר מקומו גומא כביכול. ובזה ימצא כי נתחסר מקומו הרוחני שעליו אמרו חכמים ז"ל "כל הקובע מקום לתפלתו שנאמר "אל המקום אשר עמד שם"" - הוא מקום עליון אשר שם עומדים נשמות של הצדיקים שנאמר "ברוך כבוד ה' ממקומו". וההפך נאמר ברשע - "והתבוננת על מקומו" - העליון. דלא שייך לומר בו ענין 'ראיה' אלא בהבנת הלב תלוי. והתבוננת על מקומו זה העליון "ואיננו", כי נמחה משם שורש נשמתו. וזה הדבר הוא סיבה כי מאבד אותו החלק שהיה לו בגן עדן . ולכן נמי "והתבוננת על מקומו" שבגן עדן "ואיננו" לפי שנאבד ממנו. והצדיק חבירו שהיטב מעשיו זכה באותו החלק שלו כאמור.
והיינו מה שנאמר בדין זה "ונשאר מקומו גומא" דמשמע מינה תרתי לריעותא: ראשונה - הא דאמרן כי נאבד ממנו חלק שבגן עדן ונשאר מקומו גומא, רוצה לומר פנוי. זאת ועוד אחרת כי נשאר מקומו בגהינם גומא על ידי החלק השני שנטל מן הצדיק בגהינם נעשה גומא שיורד לאמבטי תחתונה שבגהינם והוא "פסול" מלהכנס בקהל ה' בגן עדן.
"עלתה חזזית עליו וכו'" - הנה ענין חזזית יהיה מה שאמרו חכמים ז"ל "המסתכל בארבעה דברים מה למעלה מה למטה וכו'". והוא מענין "ויחזו את האלהים". ולפי כי כל אלו הדברים הם מסורים ללב (הוא דוגמת האתרוג כאמור) ולכן יאמר "עלתה חזזית עליו" כי נתגבר יצרו עליו וחשב מחשבות כמה דאת אמר "והעולה על לבבכם". ולכן "אם היה בשנים או בשלשה מקומות" - מה שעלתה במחשבת לבו היה בשני מקומות, מה למעלה ומה למטה. "או בשלשה מקומות" - כי הוסיף עוד להתבונן מה לפנים -- הרי זה "פסול" כמו שאמר במשנה "ראוי הוא לו כאילו לא בא לעולם".
"ואם במקום אחד" - הוא ענין "מה לאחור". במחשבה זו יש תנאי; "אם עלתה על רובו" - דהיינו כי בענין 'מה לאחור' הנה יש כמה דברים שמותר לאדם להתבונן בהם כענין עולם הבא מהו. גם באותה סעודה שעתיד לעשות הקב"ה לצדיקים מה היא. כענין שמצינו שהתנאים ז"ל היו שואלים אם הדברים האמורים הם כפי פשוטן שעתיד הקב"ה לעשות סעודה מן הבהמה הרובצת על אלף הרים. וענין "זיז שדי" ו"לויתן" ו"יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית". או אם הדברים הללו הם דוגמא וכינוי אל ההשגה הרוחנית שיזכו הצדיקים לעתיד כענין "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו". ועל שישיגו להכיר לבוראם שנאמר "כי כולם ידעו אותי מגדולם ועד קטנם". את כל אלה מותר לחקור ולדעת אמיתות הדברים על בוריין. וכן לענין עולם הבא מהו, ובאותם אלף שנים שעתיד הקב"ה לחדש עולמו בהם -- כל זה מותר להתבונן.
ולכן צריך תנאי -- "אם עלה על רובו" והסתכל יותר מזה - "פסול". "ואם על חוטמו פסול" - היינו מה ששנינו "וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי הוא לו כאילו לא בא לעולם", כי אז יעשן אף ה' באיש ההוא לפי כי עלה עשן באפו ממחשבת פיגול זה.
ולכן פירש "וחוטמו" האמור, "היינו ממקום שהתחיל להתכווץ ולהתהדר" מזמן הבריאה כי אז גנז הקב"ה האור שנברא ביום ראשון ונתהדר היה ה' אחד. "כלפי ראשו" - על דרך מה שאמרו חז"ל "ראשו כתם פז - מתחילת ברייתו של עולם". וכמו שאמרו חז"ל בפסוק "מי יתן ראשי מים" דהיינו "בראשית ברא ה'" ולכן הוא "פסול" כאמור.
"יש אומרים דהא שבשנים ובשלשה מקומות פסול וכו'" - הנה נתבאר כי המקומות הללו, היינו מה שהיה מתבונן זה האדם וחושב מחשבות מה למעלה ומה למטה והוא לא ידע ואשם -- ולכן יש אומרים "היינו דווקא כשנתפשט הנימור בכולו" כי לא היו מחשבות הללו בלבו דרך עראי אלא בזמן שנתפשט הנימור של אלו המחשבות ברובו, "אף על פי שבשנוי[4] החברבורות הוא מיעוט", ואין בזה כל כך עון, הנה הוא נמשך ומתפשט ברובו לחשוב מחשבות זרות. "אבל במיעוטו כגון שכולם מצד אחד של אתרוג" בבחינת 'מה למעלה' בלבד או בבחינת 'מה למטה' - היינו מצד אחד בלבד - "כשר".
"ויש פוסלים אפילו במיעוטו של צד אחד" באחד מן הדברים ששנינו "כל המסתכל בארבעה דברים וכו'" לאו דווקא כולה אלא אפילו במיעוטו של צד אחד בלבד, היינו אחת מהנה פסול.
"אם הוא מחצה על מחצה" מן המחשבות ואינו מתבונן בהם בכל שעה, "והוא במקום אחד בלבד" מארבעה דברים הללו. "יש מכשירים ויש פוסלים" - היינו בדיעבד שהרי אמרו "שהיה מחצה על מחצה", אבל לכתחילה אסור ודאי להסתכל בכל אותם ארבעה דברים הנזכר.
"מחוטמו ואילך דהיינו ממקום שהתחיל לשפע וכו'" - כבר נתבאר למעלה כי ענין חוטמו הדוגמא לזה הוא מי שלא חש על כבוד קונו, ואמרו חז"ל בגמרא "מאי שלא חס על כבוד קונו? זה המסתכל בקשת איכא דאמרי העובר עבירה בסתר וכו'". ולכן יאמר "מחוטמו ואילך דהיינו ממקום שהתחיל לשפע עד הפיטמא" - שהרי יצא מכלל 'מי שלא חס על כבוד קונו' - "פסול חזזית" ואין ראוי להסתכל בקשת.
"וכל שינוי מראה בכל שהוא" - היינו נמי למאן דאמר "זה העובר עבירה בסתר". כך אמרו חז"ל "ימשל כבהמות נדמו" כי העובר עבירה משתנית צורתו ולכן שולטים בו שנאמר "הכרת פניהם ענתה בם". ולכן "שינוי מראה בכל שהוא" פוסל בלב. "ויש מי שאומר דהוא הדין דיבש פוסל שם בכל שהוא" - היינו כי כאשר נעשה קמצן בממונו נעשה לבו אכזרי ונתייבש מן הלחלוחית של מצוה, ולכן פוסל שם בכל שהוא.
"חזזית היא כמו אבעבועות" - דאף על גב שנתבאר שהוא ענין ראיה - המסתכל באותם דברים שאין ראוי להתבונן בהם כמה דאת אמר "ויחזו את האלהים", ופן תדמה בדעתך כי גם שיחשוב האדם בזה ויחיה בהם אינו עושה פגם בנפש -- ולכן אמר שמענה ואתה דע לך כי ענין חזזית הנזכר "יש בו ממש" ועושה רושם "שמקומו ניכר במישוש שהוא גבוה מהאתרוג", מתגבר ומתעלה על הלב בכל שעה לחשוב מחשבות רעות. כי מזה ניתק למחשבות אחרות כנזכר.
"אם עלתה בו חזזית בענין שפסול וכו'" - הנה נתבאר כי כך הוא החושב מחשבות הללו מה למעלה ומה למטה - מזה ניתק למחשבות רעות אחרות. וכך אמרו חז"ל שלשה דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום אחת מהם הרהורי עבירה. והיינו מ"ש "אם עלתה חזזית" מראה עינים באדם זה בלבו א*רבו(?) בענין שפסול לפי כי על ידי מראית העין בדבר האסור חוזר ומהרהר בלבו. "או שהוא מנומר" בענין של עבירה כענין מה שאמר הכתוב "ונמר חברברותיו" (ירמיהו יג, כג). "אם כשקולפו" ומסיר ממנו אותה המחשבה "חוזר למראה האתרוג" ויהיה לבו שלם עם אלהיו, "כשר" ונקה האיש מעון.
"נפל עליו מים בתלוש וכו'" - כלומר לאחר שנתלש ועקר מלבו (שהוא דוגמא לאתרוג) כל מחשבות זרות ורעות, אחר כך נפל עליו מים - הוא מה שאמר הכתוב "אותי עזבו מקור מים חיים וכו'" של הקדושה, ויבאו מרתה והמים מרים בענין אמונות רעות שהם מרים שנאמר "ואחריתה מרה כלענה", כי לא יתכן לפרוש מן המינות ומי שלומד בספרים החיצונים שלכן כאשר נפל על לבו הדומה לאתרוג מים הרעים אלו, "תפח או סרח או שהוא כבוש (לבו) בחומץ", הוא מעשה רע שהחמיץ, "או מנומר" שנמשך לו ונעתק מן המחשבות לענין המעשה והיה עז כנמר לעשותם, "פסול" ודאי.
"אם הוא שחור או לבן במקום אחד וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי ענין שינוי מראה הוא מורה על העון הנמצא בקרב איש ולב עמוק של האדם, שלכן נשתנית צורתו וזיו פניו ישונא שנאמר "הכרת פניהם ענתה בם". ולכן אם לב האדם המכונה אליו ענין האתרוג היה "שחור" מצד הקליפה כדאיתא בזוהר "לילית אוכמתא", "או נעשה לבן" מסטרא דלבן הארמי כדאיתא בתיקונים. "אם במקום אחד פסול ברובו". אמנם "בשנים או בשלש מקומות" כי זה מורה על שהוא כסיל שונה באולתו ולכן "דינו כחזזית" שהוא ענין מראה ולכן דינו בחזזית "ליפסל אפילו במיעוטו".
"מקום שהאתרוגים שלהם כעין שחרות מיעוטה כשרים" - כי הנה נאמר "שחורה אני ונאוה". "ואם היו שחורים ביותר כאדם כושי" - דבשלמא כאשר השחרות מיעוטה מורה כי לא נתקע לדבר עבירה ועדיין לא נשתרש בחטא ולכן כשרים. אמנם השחורים ביותר הוא מורה כי נשתרש בעון כי לכן נעשה שחור כמו שאמרו חז"ל רשעים הם דומים פניהם לשולי קדרה ולכן "הרי זה פסול בכל מקום" בהווה וגם לעתיד.
"העגול ככדור פסול" - הוא הענין לפי שהוא מתהפך ואינו עומד בשלותו.
"גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת פסול" - אשר חז"ל הגידו בפסוק "כבד לב פרעה" שהוא משל השועל שאכל לב החמור ואמר שניטל - כך לב פרעה נהפך ונעשה כבד. ולכן אדם זה אשר הרגיל לבו לענין אחר עד שנדמה לבריה אחרת **** יאמרו אחר הוא זה. "עשהו כמו ברייתו" להיות עובד ה', "אע"פ שעשאו דפין דפין" והוא מתחשב אחר ענייני שלימות העולם הזה, "כשר" שהרי שם צורך בנין העולם וכשר הדבר.
"התיום דהיינו שגדלו שנים שנים דבוקים זה בזה", ואמנם הוא חלוק עליו בענייני עולם הבא מאחר כי הם דבוקים לצורכי עולם הזה השני לבבות שבו הוא "כשר".
"הירוק שדומה לעשבי השדה וכו'" - היינו מה שאמרו חז"ל מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים אלא שהוא דומה לעשבים וכו' (מאמר). והנראה[5] אצלי במאמר זה מדבר בענין התשובה כי כאשר החי יתן אל לבו ויתן עיניו בתכלת כי הוא תכלית כל האדם והם דומים לעשבי השדה כמו שאמרו חז"ל אם יש לך הטיב לעצמך, כי בני האדם דומים לעשבי השדה וכו'. וכן נמי אם אדם זה האתרוג הוא לבו והוא אחר(?) כל ירוק ידרוש כי יראה בני האדם דומים לעשבי השדה ולכן יהרהר בלבו להיות נהנה מחמדות הזמן ולכן "פסול".
אמנם "אם אחר כך חוזר למראה אתרוג", כי ילמד נמי לעשות תשובה לפי כי לא ידע את עתו ולכן "יחזור מראיתו עליו", מראהו כלבנון, "כשמשהין אותו" חושב מחשבות טהורות אלו "כשר".
"שיעור אתרוג קטן פחות מכביצה פסול" - כך אמרו חז"ל אצל פסוק "כי מי בז ליום קטנות" - מי גרם לצדיקים שמתבזבז שולחנם לעתיד לבא? מיעוט אמונה שהיה בהם. כי כל מי שיש לו פת אחת בסלו ואומר "מה אני אוכל למחר" - הרי זה מקטני אמנה. ולכן יאמר נא: "שיעור אתרוג קטן" - היינו דוגמא שלו לב האדם שהוא מקטני אמנה, מהו השיעור שלו להיות נחשב מקטני אמנה? "פחות מכביצה" - כי הנה לענין ברכה אחרונה צריך שיעור כביצה, ואדם זה נראה בלבו כי זה שהוא אצלו אינו נחשב בעיניו כדי לתת שבח וברכה להקב"ה שהמציא זה אליו. ולכן יחשב מקטני אמנה. ולכן הוא "פסול" כאמור.
אמנם "אם הוא כביצה" נחשב בלבו, "אפילו אם הוא בוסר" על דרך כמו שאמרו חז"ל בפסוק "ונתתי לכם לב בשר" - לב שהוא בוסר בחלק חבירו. וכן נמי אדם זה אף על גב כי הוא בעיניו בערך כביצה - מכל מקום הוא בוסר בחלק זה שנתן לו הקב"ה שיחשוב כי "עדיין לא נגמר פריו" וראוי שהקב"ה יוסיף לו טובות, "כשר הוא". אמנם "אם היה גדול" - כשיחשוב בלבבו כי גדול הוא מה שנתן לו הקב"ה, זה חלקו בכל עמלו, אדם "כשר הוא".
פירוש שני לצד מעלה
[עריכה]חזרנו לענין ראשון להתבונן מה מעשה האדם הגשמי גורם למעלה. וכך היה אומר:
"אתרוג היבש פסול" - להיות כי בזמן הבריאה אמרה הירח לפני הקב"ה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, ואמר לה הקב"ה "לכי ומעטי את עצמך". ומאז נאמר "נפלה לא תוסיף קום" מעצמה. וכדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רי"ו (ח"ג רטז, א) וזה לשונו: "ובגינה אתמר ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנפלת". ועוד נוסף על נפילה זו אשר חטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת טוב ורע ואיתא בזוהר ובתיקונים אדם הראשון חב במעשה ובמחשבה. ואיתא בבראשית רבה "אילן שאכל ממנו אדם הראשון אתרוג היה". ולכן בא הציווי על ענין האתרוג שיהיה נקי מכל מום לקיים מה שאמר הכתוב "כלך יפה רעיתי ומום אין בך".
ולכן בא הדין באתרוג הגשמי "אתרוג היבש פסול". והטעם כי הנה מאחר שהנחנו כי האתרוג הוא דוגמא לאשת חיל - לכן כאשר הוא 'יבש' מורה על העדר ממנו מים העליונים. וכבר אמרו חז"ל "בת היתה לו לאברהם ו"בכל" שמה". ואיתא בזוהר פרשת תצא דף רע"ו (ח"ג רעו, א) וזה לשונו: "פתח ואמר רעיא מהימנא האי כלה דילה קוב"ה יהב לה לאברהם לגדלא לה לגבך. ובגין דאיהו נטיר לה אתקריאת ברתיה, היך מה דאת אמר בת היתה לו לאברהם ובכל שמה. ובה קיים כל אורייתא כולה אפילו ערובי תבשילין. הדא הוא דכתיב וישמור משמרתי וכו'. והוא הוה אומן לגבה כגון(?) ויהי אומן את הדסה וכו' ואיהו גדיל לה בי"ג מכילי דרחמי דרמיזא בתלת תיבין והו אני והו דאינון וא"ו דכליל בהון ע"ב שמהן כמנין חסד וכו'".
והנה נתבאר מדברי המאמר כי עיקר מה שמתגדלת מדה זו הוא על ידי חסד לאברהם ******** שהיתה לו לאברהם נגלה למשה בלבת אש - היינו נוטריקון בת לב - הוא סוד האתרוג הדומה ללב. ולכן כאשר נמנע ממדה זו סוד המים (הוא מדת החסד לאברהם) - נעשה "יבש" זה האתרוג מפני כי מדה זו נפלה כמו שאמר הכתוב "השליך משמים ארץ". לכן אמרה "אוי נא לי כי עיפה נפשי". ולכן התיקון שלה הוא מה שאמר הכתוב "מים קרים על נפש עיפה". ולכן כאשר נמנע ממנה מים אלו מפני שנאמר "ונהר יחרב ויבש" (כדאיתא בתיקונים 'יחרב' בבית ראשון, 'ויבש' בבית שני) - לכן יאמר "אתרוג היבש פסול". דמאחר כי היא מנורת זהב כולה מבחינת הדין - לכן לא נתקנת להתקרב לבעלה עד שנגדלת על ידי המים ונטהרת.
הוא מ"ש בזוהר פרשת אמור דף צ"ה (ח"ג צה, א) וזה לשונו: "לבתר עאלת לבי כלה חמאת עולמתהא דקא מתקנן עטרהא ולבושהא ותכשיטאה לתקנא לה. אמרה לו הא אתקינית בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכא לכלתי. ליתי כלתי מטרוניתא ועולמתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינית בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי אימא עילאה מתקנת בי טבילה דמיין נבעין לטהר אשה לבעלה. הוא סוד מה שאמר הכתוב "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וכו'". ר"ל מלת "אם" משמש אֵם, לומר אֵם העליונה רחץ את צואת בנות ציון (הם המדות של מטרוניתא הנזכר). ואחר כי נטהרה אשה עליונה - אחר כך מתייחדת עם בעלה וממציא לה (על ידי הצדיק) מים קרים על נפש עיפה. ולכן כל עוד שאין נמצא לה כל בחינות מים הללו - מתייבש זה האתרוג ואין הוא כשר להתחבר עם בעלה כדבר האמור.
ולכן "שיעור היבשות כשאינו מוציא שום ליחה" - דהיינו מבחינות המים. כלומר כי הנה גם במדה זו נמצא בה מים שנאמר "אותי עזבו מקור מים חיים". "ויבדק על ידי שיעביר בו מחט" - הוא סוד מה ששנינו "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה". "מאי היא? מחטא דתלמיותא". והענין יובן כי הנה חז"ל דרשו "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" שצריך ללמוד ענין אומנות. כי הנה סוד הענין הוא האומנות להיות מאותם "מחצדי חקלא", כי כל אחד נקרא 'פועל צדק' כנזכר לעיל במאמר, ועל ידי אומנות זו ראה להביא חיים **** עם אשר אהבת. ואמנם עדיין לא נתברר לנו מה היא המצ*** הגשמית אשר יעשה אותה האדם להמשיך חיים אלו הנזכר לאשה יראת השם. "מאי היא? מחטא דתלמיותא" - כי מחט זו מאחה השני צדדין, כך יוסף הצדיק הוא תופר בגד עליון שנאמר בו "בצע אמרתו - בזע פורפירא דיליה". והוא חוזר ומאחה אותם קרעים.
ולכן האתרוג (זו הכלה) "יבדק על ידי שיעביר בו מחט" זו יוסף, "ובו חוט" - היינו של אברהם אבינו ע"ה שנאמר בו "אם מחוט ועד שרוך נעל". "ואם יש בו ליחה" מן המים שבתוך הבאר "יראה בחוט" לפי שנובע.
"אתרוג שניקב נקב מפולש וכו'" - חזר והגיד כי אתרוג זה בסוד הכלה "ניקב נקב מפולש" - הוא מ"ש בזוהר פרשת אמור דף ק"ו (ח"ג קו, א) וזה לשונו: "ויקוב בן האשה הישראלית את השם. מהו ויקוב? רבי אבא אמר ויקוב ודאי, כמה דאת אמר ויקוב חור בדלתו. נקיב מה דהוה סתים וכו'. אמר רבי אבא אי לאו דבוצינא קדישא קיימא בעלמא לא ארשינא לגלאה. מכאן ולהלאה תיפח רוחיהון דאינון דאתיין לגלאה לאינון דלא ידעי וכו'. אי אינון אנצו כחדא מאי קא בעי הכא שמא קדישא ואמאי קלל שמא קדישא? אלא איש הישראלי אמר מלה מאמיה מגו קטטה מיד ויקוב בן האשה הישראלית כמה דאת אמר ויקוב חור בדלתו. רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אמיה. ודא הוא נקיבא דאיהו נקיב שמא קדישא. ולמחצדי חקלא אתמר ורזא דמלה כן דרך אשה מנאפת וכו'".
והנה מובן מן המאמר כי הנקב שהוא מפולש הוא זה. ואין להאריך בזה שהרי אמר "תיפח רוחיהון דאינון דאתיין לגלאה". ולפי כי הוא דבר רע דעאלו אויבים בחלל דילה כדאיתא בתיקונים - לכן "פסול".
"ושאינו מפולש - אם היה כאיסר נמי פסול". "ואם חסר כל שהוא - פסול" - כי הלא לך לדעת כי מפני שהאתרוג נעשה בו פגם מזמן הבריאה (כנזכר לעיל) - לכן אם חסר כל שהוא פסול. והענין יהיה בשני פנים אמתיים.
ראשונה יהיה כי כאשר מדה זו נאמר לה "לכי ומעטי את עצמך" כך מתקיים בה, כי חלק ממנה יורד בעולם העשייה וחלק ממנה יורד בעולם היצירה וחלק ממנה הוא יורד בבריאה, וחלק נשאר בעולם האצילות. והנה לעת מצא שמתעורר הייחוד העליון צריך שיתקבצו כל הבחינות שלה שיורדים בעולמות ותחזור ותבנה ואחר כך מתחברת עם בעלה. ואם יתחסר חלק כל שהוא ממנה לא תבנה. ולכן יאמר כי "אם חסר כל שהוא פסול" כי לא תוכל להבנות.
ועוד יש ענין אחר והוא בסוד אותו החלק הנשאר בעולם האצילות, כי הוא סוד האתרוג באמת לפי כי היא הנקודה העיקרית היושבת ראשונה במלכות, ולא ירדה בעולמות כלל. ועליה נאמר "אם חסר כל שהוא פסול" מפני כי כך נאמר "ומום אין בך" ואינה חסירה כלום.
"ויש אומרים כי גם בנקב מפולש בעינן חיסרון משהו" - והוא סוד הכתלים. והא ליתי רק בענין הגשמי. "ושאינו מפולש" רק שהוא דוגמת יעל שנאמר בה "בין רגליה כרע שכב", "בחסרון כאיסר פסול".
"מפולש - יש מפרשים כפשוטו דהיינו שניקב מצד זה לצד זה" כמה דאת אמר "וישכוב אותה ויענה", "ויש אומרים שכיון שניקב עד חדקי הזרע שהגרעינים בתוכו" עשרה בנים דבנימן הצדיק, "מקרי מפולש".
"אתרוג שנימוח כל בשרו בפנים" - הוא מה שאמר בתיקונים "אית עץ מעורב טוב ורע כלאים, עליה אתמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו וכו' ואית אילנא בטוב ורע דקליפין דאינון גרעינין אינון מלגאו רע ומוחא דקיק מלבר טוב וכו' ואית דאיהו קליפה מלבר ומוחא מלגאו וכו' ואית אילנא לתתא דאיהו עבודה זרה דלית ליה מוחא אלא קליפא וכו'".
ולכן הוא אומר "שנימוח כל בשרו בפנים" - דמאחר כי מדה זו יורדת למטה בעולמות היא מתלבשת בכל האילנות אלו ועליה יצדק לומר כי כל הבשר שלה (שהוא סוד הפנימיות שלה באותו אילן שמתלבשת בתוכו) הכל "נימוח" מפני התערובות הנמצא שם למטה, "וקליפתו החיצונה קיימת וחדרי הזרע הם קיימים" כי בל ישמור זר שם, ולכן "כשר". "ויש פוסלים" מאחר כי הרי נתערב שם טוב ורע.
"נסדק כולו מראשו לסופו" - כי הנה נחלק הבחינה שלה אשר שם מראש ועד סוף בכל המדות שלה על ידי התערובת טוב ורע יחדיו, "אפילו אינו חסר כלום" רק שהמדות שלה הם חלוקים בכל העולמות כל אחד ואחד כפי המקום נתלבש שם סטרא אחרא, ולכן "פסול".
"אבל נשאר בו שיור למעלה" - היינו אותה הנקודה השורשית שהיא נשארת למעלה תמיד. ומאחר כי זה האתרוג הגשמי נמצא בו דבר שרומז בו כלפי מעלה, "כשר". וכן נמי כאשר נשאר השיור מלמטה כשר מפני כי כן מורה השארות המדה האחרונה. "ויש מי שאומר דדוקא מלמטה אבל בחוטמו אפילו כל שהו פסול" לפי כי הנה כאשר נסדק מלמטה אין בזה פיסול מפני כי כך היא המדה כמו שאמר הכתוב "בקיעי עיר דוד כי רבו". אבל "בחוטמו למעלה" אין שם סדק ולא שום העדר ולכן באתרוג הגשמי פסול אפילו כל שהוא.
"נקלף הקליפה החיצונה שלו" כי בזה הוא מורה על העדר הבגדים של מדה זו כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף קי"ח (ח"ב קיח, א) וזה לשונו: "ובשת דמטרוניתא דאשתארת ערומה מארבע בגדי זהב נהרין, מארבע טורי אבן בי"ב אבנין מרגלאן, מעיל בכמה זגין ורמונים, וארבע בגדי לבן דבהון הוות מטרוניתא מתקשטת קדם מלכא. הדא הוא דכתיב וראיתיה לזכור ברית עולם וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כמה בגדים גזלה סטרא אחרא ממטרוניתא.
ולכן יאמר נא לענין האתרוג (שהוא מטרוניתא הנזכר) "נקלף הקליפה החיצונה שלו", דהיינו בסוד הלבוש שלה. "שאינו מחסרו", כי כן אלה הבגדים אינם מחסרים בגופא דמטרוניתא כלום. "אלא נשאר ירוק כמו שהוא בברייתו" - מפני כי מטרוניתא לוקחת גוון ירוק מבעלה תפארת ישראל, וכך אומרים חז"ל "אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה".
ולכן "אם נקלף כולה פסול" מפני דאף על גב כי הקליפה הפשיט לבושהא - היינו לפי שעה. אך לא כל הימים. ולכן באתרוג הגשמי אם נקלף כולו פסול. אמנם "אם נשארו ממנו כל שהוא כשר" מפני כי זה הוא מורה על השארות של אלו הבגדים של המטרוניתא.
"ויש אומרים שצריך שישתייר כסלע" - והוא דוגמא לההוא טינרא תקיפא שהוא לבוש למטרוניתא כי זה הוא מורה על השארות שלה.
"ניטל דדו" - הנה נתבאר למעלה כי מדת המלכות כאשר נתרחקה מלמעלה מעולם האצילות ויורדת בעולמות התחתונים נשאר ממנה למעלה בעולם האצילות חלק, ולזה החלק דוגמא שלו יהיה למטה בגשמי הדד של האתרוג "והוא הראש הקטן שבו" - כי כן נמי החלק הנשאר למעלה מן המלכות הוא בחינת 'כתר מלכות' שבה. וזה החלק הוא דבק עם מדת התפארת. ולכן נמי בא הדין זה באתרוג למטה אם נטל הראש הקטן ששושנתו בו "פסול" כי הוא מורה שאין שם ענין השארות למדת המלכות - ולא כך הוא - כי לעולם נשאר שם כתר מלכות שבה כאמור.
"ניטל העץ שהוא תלוי בו באילן וכו'" - הנה נתבאר בזוהר פרשת שלח לך דף קכ"ז (ח"ג קכז, א) וזה לשונו: "אמר ר' חייא כתיב וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. מאן עצים הכא? ומאן הוא דא? אלא דא צלפחד והוה דייק על אלין אילנין הי מינייהו רב על אחרא ולא חשש ליקרא דמאריה וכו'. ר' יוסי אמר שאר עצים בהדי שבת הוה מקושש וקביל עונשא לפום שעתא ואתכפר חוביה", עכ"ל.
והנה מבואר מדברי המאמר היות כמה מיני עצים, וכן הוא אומר "אפריון (זה העולם הזה) עשה לו המלך שלמה (מלך שהשלום שלו) מעצי הלבנון" כדאיתא פרשת תרומה. והנה הרבה עצים נבנה מהם זה העולם, אמנם העץ אחד פרטי שהאתרוג תלוי בו הוא עץ החיים סוד יוסף הצדיק. כך אמרו חז"ל על שנים עשר עמודים הארץ עומדת שנאמר "למספר בני ישראל". ואית דאמרי על שבעה שנאמר "המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון". ואית דאמרי על עמוד אחד הארץ עומדת והצדיק שמו שנאמר "וצדיק יסוד עולם". והכל אמת. אלו ואלו דברי אלהים חיים, וכדאיתא בזוהר.
ולכן היינו העץ של הצדיק אשר בו תלוי זה האתרוג לא יפרד ממנו כלל. ולכן הדין הוא"אם ניטל זה העץ שהוא תלוי בו באילן מעיקר האתרוג ונשאר מקומו גומא פסול" - הוא הענין מ"ש בזוהר פרשת בראשית דף י"ז (ח"א יז, א) וזה לשונו "וכמה דחשך תיאובתיה לאתכללא באור הכי לילה תיאובתיה לאתכללא ביום וכו' גריעו דליליא לא אשתלים אלא במוסף. מה דאתוסף הכא גרע הכא. במוסף הוה ביה רזא דנקודא עילאה, רזא דעמודא דאמצעיתא בכל סטרין. ובגין כך אתוסף ביה תרין אתוון בליליא גריעו ביה אלין כדין קרא כתיב וגרע מיניה וי' דכתיב קרא לילה וכו'".
הנה נתבאר מזה המאמר כי מדת לילה נתחסר ממנה שני אותיות שאינו אומר "ויקרא". אמנם ביום נאמר "ויקרא". ואלו השני אותיות ואו יוד הם שלימות מדת לילה. והנה הוא אמר כי השלימות זה נמצא במוסף, סוד יוסף הצדיק. ולכן האתרוג סוד לילה תלוי בו להיות נשלם הגרעין שלה על ידי הצדיק שנאמר בו "ויקרא" והיא נתחסרה משני אותיות אלו שנאמר "קרא". ולכן כאשר ניטל העץ שהוא תלוי בו באילן זה מעיקר האתרוג (סוד יוסף) נשאר מקומו גומא ונתחסרה ולכן פסול כנזכר.
"עלתה חזזית עליו" - הוא מה שאמר הכתוב "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת", והיינו מה ששנינו "שתי מראות נגעים שהם ארבע" לפי כי 'ספחת' עולה לכאן ולכאן. וממה שאמר הכתוב "בעור בשרו" משמע כי אלו הנגעים הם מתאחזים במדה האחרונה הנקראת 'בשר אדם' שנאמר "עצם מעצמי ובשר מבשרי". ולכן יאמר אם אתרוג זה "עלתה חזזית" - היא קליפה רעה. כי לפי שבקדושה נקראת "גיא חזיון" כדאיתא בזוהר על שם שכל הבחינות עליונות נגלים ממנה, ואיתא בדברי חז"ל שכל החוזים מתנבאים ממנה. ובתמורה היא חזזית - מן הטעם עצמו. והיינו מה ששנינו "מראות נגעים" לפי שהם מתראים לאדם להחטיא אותו.
והיינו מה ששנינו "הוו זהירין ברשות", היא הקליפה, כי ברשות בא על האדם. הוא משל הזונה שצוה אותה להטעות את בנו לראות אם לבבו שלם עמו אם לאו. ולכן הוו זהירים דברשות קאתי, שאין כונתם אלא "לצורך עצמן" לקחת הטיפה מן האדם. לכן מקרבין לו לאדם לצורך עצמן לפי כי הם אין להם ייחוד כדאיתא פרשת בלק "אשר הלך חשכים - דשארי בחיבורא וסיים בפירודא". ולכן לצורך עצמן מקרבין לו לאדם להתעבר ממנו. תדע - "נראים כאוהבים בשעת הנאתן" שנאמר "זבחי שלמים עלי" כי אני בשלום עמך כדאיתא בהיכלות פקודי "לכה נרוה דודים עד הבקר". הרי מבואר כי "נראים כאוהבים" שנאמר "והנה אשה לקראתו וכו' והחזיקה בו ונשקה לו". והיינו 'בשעת הנאתן' כדאיתא בזוהר פרשת ויצא. "ואין עומדים לו לאדם בשעת דוחקו" שהרי עולה ומשטין כמו שאמרו חז"ל.
ולכן הוא אומר "עלתה חזזית" זו הקליפה שמתראה, "עליו" של האתרוג כדאיתא פרשת ויקהל דף ר"ג (ח"ב רג, א) וזה לשונו: "מסבא אוליפנא דאף על גב דלית סטרא אלא סטרא דמסאבו - נגה לו סביב - ולא אצטריך לאנהגא ביה קלנא וכו'. אבל מבוצינא קדישא שמענא עלה רזא דרזין כד ערלה שרי על קיימא קדישא לסאבא מקדשא וכו' בהאי נוגה מפתי לאתתא לנטלא נהורא ועל דא כתיב וחלק משמן חכה. שוי ההוא נהורא לקבליה דברית ובגיני כך מפתי לה ונטלא נהורא. ודא איהו פתויא דמפתי לאתתא דכתיב כי נפת תטפנה שפתי זרה וכו'".
ולכן כאשר "עלתה חזזית" זו "עליו" - דבר קשה. ולכן אף על גב ששנינו "הקוצץ את הבהרת עובר בלאו", אמנם אם נולדה בעטרה ימול, כי כן הוא סוד 'חשמל' כנזכר בזה המאמר וזה לשונו: "ומתוכה כעין החשמל וכו' כד ערלה שרי על קיימא קדישא לסאבא מקדשא כדין ההוא מקדשא אתעכב מלאתגלאה רזא דאת קיימא מגו ערלה. וכד האי נגה עאל לגו ואפריש בין ערלה ובין מקדשא - כדין אקרי חשמל. חש ואתגלייא. 'מל' מהו? 'מל' כמה דאת אמר מה יהושוע. רזא דאת קיימא דלא אתעכב מלאתגלאה מגו ערלה", עכ"ל.
ולכן אם נולדה בהרת בראש העטרה ימול כי כך הוא נעשה למעלה כאשר קליפת נגה עולה ומכסה סוד הברית אז מל. מכל שכן קליפה אחרת. ולכן כאשר עלתה חזזית אשה רעה "עליו" של האתרוג הנזכר כתרגומו של "ילפת" - חזזית. ואמרו חז"ל בפסוק "ילפתו ארחות דרכם" - מלמד שעלו המים לקראתם כמו אשה שנאמר "ויחרד האיש וילפת". וכן נמי זאת הרשעה מלפפתו.
ולכן "אם בשנים או שלשה מקומות פסול". והענין כי הנה נתבאר בתיקונים איך בעולם העשיה ובעולם היצירה שם מתערב הרע עם הטוב. ולפי כי מדת המלכות היא היורדת ומתפשטת בכל העולמות התחתונים - נמצא כי ענין זה התערובת האמור נמצא בחלקים שלה. ומפני כך ימצא שהם יונקים מאלו למעלה מפני כי רגליה יורדות מות. ולכן אם עלתה חזזית זאת בשנים או בשלשה מקומות פסול משני סיבות. זה יצא ראשונה; לפי כי היא עולה למעלה בסוד האצילות שנאמר שם "לא יגורך רע". ונוסף עוד *** בשנים או שלש מקומות שהרמז שלהם היינו בסוד שני הנצחים. ואם הם שלשה מורה על שנאחזה נמי בבנימן הצדיק. ולכן על כל אלה הוא "פסול" בגשמי.
אמנם למעלה כבר נאמר במאמר שנעשה חש מל - רוצה לומר תכף נעשה מל. "ואם במקום אחד אם עלה על רובו" של האתרוג מלמעלה, "פסול" עד שיסירו ממנה אותה הקליפה. "ואם עלה על חוטמו אפילו כל שהוא פסול". וחזר והגיד "וחוטמו היינו המקום שמתחיל להתקצר ולהתחדד כלפי ראשו" - הוא פסול מפני כי הראש של האתרוג לא ימצא בו אחיזה לקליפה כלל. ולכן למטה בגשמי פסול כאמור.
"יש אומרים דהא שבשנים ושלשה מקומות פסול היינו דוקא כשנתפשט הנימור ברובו" כי זה מורה אחיזה אל הקליפה. ולכן "אע"פי שבשטח החברבורות הוא מיעוט פסול". "אבל במיעוטו של אתרוג כגון שכולם מצד אחד" - כי זה מורה שהקליפה נאחזת בצד אחד המורה על עולם העשיה שבה "של אתרוג", ולכן "כשר".
"ויש פוסלים אפילו במיעוטו של צד אחד" כי אין ראוי להיות נאחזת הקליפה במדה זו רק למטה שנאמר "רגליה יורדות מות" אך לא מן הצד ואפילו שיהיה מצד אחד ולכן פסול כנזכר.
"אם הוא מחצה על מחצה במקום אחד", "יש מכשירין" מאחר כי הנה כבר נאמר בתיקונים כי בעולם היצירה מחצה טוב ומחצה רע, "ויש פוסלים" דאע"ג שאמרנו כי יש מחצה על מחצה היינו באותם החלקים היורדים לעולמות למטה, אמנם זה הענין הוא מורה על השליטה בעולם האצילות ולכן בגשמי הוא פסול כדבר האמור.
"מחוטמו ואילך דהיינו ממקום שמתחיל לשפע עד הפיטמא" שמורה על השלש מדות עליונות שבאתרוג (היא מטרוניתא), ולכן שם "פסול חזזית" אם עלתה שם קליפה. "וכל שינוי מראה בכל שהוא" שהרי נאמר "ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה". "ויש מי שאומר דהוא הדין דיבש פוסל שם" לפי שמורה העדר מימי החסד משם, והרי אמרו חז"ל "בת היתה לו לאברהם ובכל שמה" כנ"ל, ולכן פוסל בכל שהוא.
"חזזית הוא כמו אבעבועות ויש בו ממש" - דאף על גב שנראה שהוא בחינת עור שחופה את האבר למעלה - "יש בו ממש" והוא סוד אשה רעה כאמור פרשת ויצא כל ענין הפרצוף שלה. "שמקומו[6] ניכר במישוש והוא גבוה מהאתרוג" - הוא סוד מ"ש בתיקונים "באילין עשר קליפין אתלבש קוב"ה" - נמצא שהוא 'גבוה מן האתרוג'. ולכן כאשר הקליפה עולה למעלה נמצא בה יכולת לכסות על אות ברית קדש כאמור, והיינו מפני "שמקומו ניכר" - דאף על גב כי סטרא דקדושה מתפשטת מהם ועולה למעלה - עדיין מקומו ניכר "במישוש", ויש בהיכלות להדבק באתרוג למעלה (היא מטרוניתא).
"אם עלתה בו חזזית בענין שפסול וכו'" - הלא זה הדבר שנתבאר למעלה כי מדת המלכות אף על גב שיורדת בעולמות התחתונים חוזרת ומתפשטת מאותם קליפין וטהורה היא ועולה למעלה. ולכן יאמר נא: "אם עלתה בו חזזית" באתרוג זה הנזכר, היא מדת המלכות. וענין זה באופן "שפסול" לפי שנתלבש בה הקליפה. "או שהוא מנומר" כמו שאמרו חז"ל בפסוק "מהררי נמרים" - אלו עכו"ם שהם עזים כנמרים. "אם כשקולפו חוזר למראה האתרוג" - שנאמר "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה" ונאמר "כולך יפה רעיתי". "כשר" - ומתחברת עם בעלה כאמור.
"נפל עליו מים בתלוש וכו'" - הוא הדבר שנתבאר למעלה כי מדת המלכות מתמעטת ויורדת למטה בעולמות ולכן יאמר אם באולי נפל עליו של אתרוג זה (היא מדת המלכות) "מים" - הם מים זרים, מי המרים המאררים. והיינו "בתלוש" - לאחר שנתלש ונעקר מעולם האצילות. ולכן "תפח או סרח" - כי הנה אמרו חז"ל אצל "ויחמנה בבואן לשתות" שהיו המים נעשות זרע במעיהן, אמנם בקליפה אינו כן שהרי "אל אחר אסתרס" (כמו שאמר בסבא דמשפטים), ולכן אותם המים הרעים הנופלים על זה האתרוג לא יתכן להיות ממנו זרע כי אין הסריס מזריע. אמנם "תפח או סרח" כענין שאמרו בענין האורז דאף על גב שתפח אינו מחמיץ רק הוא סרחון.
ואם אמרנו כי 'תפח' הוא ענין אחר למטה והסירחון הוא בבחינת הריח, יהיה 'תפח' כאמור ו'סרח' הוא הפך מן הקדושה. דאילו בקדושה נאמר "וריח אפך כתפוחים", אמנם בקליפה הוא ריח רע של עיקר.
"או שהוא כבוש בחומץ" מסיבת הקליפה, "או מנומר" מהררי נמרים מעכו"ם שהם עזים כנמרים. בכל אלו "פסול" האתרוג הגשמי - יען כי לא נעשה כך למעלה.
"אם הוא שחור או לבן במקום אחד פסול" - היינו מה שאמרו חז"ל "היכי דמי דבר אחר בעור הבהמה? כגון שהיה בו שינוי בעור". וכן נמי להיות כי המדה זו החיצוניות שלה הוא היורד למטה בעולמות - ולכן אם עדיין ימצא בה למעלה בבחינת החיצוניות (דהיינו עור שלה) "שחור או לבן במקום אחד - פסל ברובו". אמנם "בשנים או בשלשה מקומות" - דהיינו בסוד הנצחים שבה או גם ביסוד שהם שלשה מקומות. "דינו כחזזית" שהוא ענין צרעת כנזכר לעיל, "ליפסל במעוטו" שהרי נאמר "כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת" באיזה מקום של עור אפילו במיעוטו כאמור.
"מקום שהאתרוגים שלהם כעין שחורות וכו'" - לפי שנאמר בכנסת ישראל "שחורה אני ונאוה", ולכן נמי "מקום שהאתרוגים שלהם כעין שחורות מעט כשרים" - שהרי נאמר "אל תראוני שאני שחרחורת", כלומר שאין השחרות כפול מבית ומחוץ רק מבחוץ. וזה לסיבה ידועה "ששזפתני השמש". ר"ל אותם עצי הלבנון שבנה אותי בה שש המה כמו שאמר הכתוב "אפריון עשה לו המלך" שהשלום שלו "מעצי הלבנון" כדאיתא בזוהר פרשת תרומה. וכאשר השליך משמים ארץ תפארת ישראל - הרי "ששזפתני" מאס כי השמש תפארת ישראל ונטל אותם שש עצי ה' אשר נטע בי. וזה היה סיבה ששזפתני השמש של התמורה זה שמשה של עבודה זרה כמו שאמרו חז"ל. אמנם על כל פנים אין זה השחרות רק בבחינת החיצוניות.
ולכן "האתרוגים שהם כעין שחורות מעט הם כשרים" שמורה על כי השחרות הבל. אמנם "אם היו שחורים ביותר כאדם כושי" - הנה זה מורה היות השחרות בבחינת הפנימיות לפי שהוא שחרות של עיקר, ולכן "הרי זה פסול בכל מקום" - כי כן השחרות הנמצא במדת המלכות נמצא בו תרתי לטיבותא. ראשונה אחת היא כי השחרות הוא בסוד החיצניות שלה כדאמרן. וזאת שנית כי אין זה השחרות למעלה רק בזמן של המיעוט כאשר היא יורדת למטה בעולמות. ומאחר כי אתרוג זה הגשמי נמצא בו תרתי לריעותא - היות שחור ממש ובמקומו -- לכן "פסול בכל מקום".
"העגול ככדור פסול". עיקר הדבר יובן עם מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קנ"ז (ח"ב קנז, א) וזה לשונו: "פתח ר' שמעון ואמר אפריון עשה לו המלך שלמה וכו' האי קרא הא אוקימנא ליה ואתמר. אבל אפריון דא היכל דלתתא דאיהו כגוונא דהיכלא עילאה. וקוב"ה קרא ליה גנתא דעדן וכו'. ובשעתא דהדרא ויתבא רביעא על בנין דלתתא לינקא לון -- כדין איהי קיימא בדיוקנא דאת רביעא סתימא לגו ארבע סטרין דעלמא וכו'". ואיתא בזוהר "ויהי האדם לנפש חיה - דא איהי חיה דמרבעא לארבע סטרין דעלמא".
הנה מבואר כי מדת המלכות מתרבעת לד' סטרין דעלמא. ולכן יאמר "אם האתרוג הוא עגול פסול" דלא משכחת ליה דוגמא במדה זו. ומה גם כשהיא יורדת בעולמות למטה היא מתארכת.
"גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת פסול" - כי הנה זאת הצדקת ימצא בה שני בחינות. ראשונה אחת היא בזמן האצילות שלה למעלה בדפוס של אימא עילאה. ואחר כך כאשר יוצאה נאמר בה "וללבן שתי בנות" - הוא לובן העליון. ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. וכן נמי אחר כך יורדת בעולמות למטה. וההפרש בזה הוא כי כאשר היא בדפוס העליון - היינו משחתא הנזכר בזוהר פרשת תרומה דף קס"ז (ח"ב קסז, א) וזה לשונו: "אמר לון האי דאמינא דאבריר הכא רזא דאדם באור דההוא זרע וכו'. תינח כד אתעביד דא לגו מעוי דאתתא דהא לא אצטייר זרעא אלא בגו מעוי דנוקבא וכו'. והכא באן אתר אצטייר וכו'? איתימא גו נוקבא הוו דא עלמא דאתי -- לאו הכי דהא לא אצטייר צורה ודיוקנא עד דנפקו אתוון מתמן לבר ולבתר אתגלימו וכו'. אי תימא בנוקבא דלתתא -- לאו הכי דהא עד לא הוות וכו'. אלא דא רזא אדם קדמאה גליפו וציורא ודיוקנא לא הוה בנוקבא וכו' אינון אתוון אתגליפו גו משחתא וכו'".
והנה מבואר מדברי המאמר כי מדה זו נצטיירה בדפוס גו משחתא כאמור. ופשוט הוא כי כאשר יצאה היא בציור נאה ומשובח שנאמר בה "יפת תאר ויפת מראה". אמנם כאשר היא יורדת למטה שלא לענין גלות - נשאר התואר שלה ביופיו כמו שאמרו חז"ל "דודי צח ואדום דגול מרבבה" - אות הוא בתוך צבאות שלו. אמנם בזמן של המיעוט שיורדת בסוד הגלות - אז מתלבשת באותם עשר קליפין הנזכר בתיקונים בגין לנטרא לישראל.
ולכן "אם גדלו בדפוס", היינו דפוס תחתון, "ועשאו כמין בריה אחרת פסול" - שהוא בסוד הקליפה. "אבל עשאו כברייתו אעפ"י שעשאו דפין דפין כשר" לפי כי כן מדה זו נמי מתחלקת לחלקים בסוד קוים ולכן כשר.
"התיום דהיינו שגדלו שנים וכו'" - כך אמרו חז"ל "אמרתי אעלה בתמר - מה תמר עולה זכר ונקבה כך ישראל וכו'". והענין הוא באחד משני פנים כולם נכוחים למבין. זה יצא ראשונה בזמן שנאצלה מדה האחרונה למעלה בסוד טיפה באות יוד הנה הוא כולל חכמה שהוא י פשוטה, בו נמצא ו"ד שהם מורים על תפארת ומלכות, זכר ונקבה יחדיו. והיינו מה שאמר בהקדמת בראשית בפסוק "זרע קדש מצבתה" עיין שם, "וכאשר זרעא לאולדא בההוא היכלא קדשא עילאה בסוד ה'" - היינו ה[7]. נמצא כי גם שם הם בסוד תאומים - אות ד ואות ו.
ונוסף עוד, אחר צאתם היו מחוברים על דרך בריאת אדם וחוה. נמצא בכל אלה המקומות היו בסוד תאומים. ולכן בא הדין באתרוג הגשמי "התיום דהיינו שגדלו שנים דבוקים זה בזה כשר".
"הירוק שדומה לעשבי השדה פסול" - והענין הוא בהיות כי המדה האחרונה שנמשל לה האתרוג זה אין לה גוון ידוע לפי שהיא אספקלרייא דלית לה מגרמא כלום, זולת כפי הגוון עליון הנראה עליה. ולכן האתרוג הירוק פסול דבעינן שלא יהיה בה גוון קבוע כדי שיהיה נמשך בה כל האורות העליונים. ואף על גב שאמרו חז"ל "אסתר ירקרוק היתה" -- הרי אמרו "וחוט של חסד משוך עליה". דאף על גב כי גוון ירוק הוא מצד תפארת ישראל - מכל מקום אין הכונה שיהיה בה גוון זה לבדו בדרך קבע אלא עם הצטרפות מדת החסד לאברהם. ולכן אם הוא "ירוק כעשבי השדה" דווקא - "פסול" מפני כי גוון זה נמצא בסטרא אחרא דכתיב "בפרוח רשעים כמו עשב", ואין בהם הצטרפות חסד כלל רק הם מוכנים "להשמדם עדי עד". ולכן פסול.
"אלא אם כן חוזר למראה אתרוג כשמשהין אותו" ימשך עליו חוט של חסד - כשר.
"שיעור אתרוג קטן פחות מכביצה פסול" - איתא בתיקונים "והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים". והענין כי הנה חז"ל אמרו באותה ביצה של בר יוכני שהפילה שתין כרכין. ואיתא בזוהר פרשת פנחס שנאמר על מדה האחרונה כי עליה נאמר "נפלה לא תוסיף קום", ונפלו עמה "ששים המה מלכות". ולכן כאשר מדה זו "פחות מכביצה" - הוא מורה על ענין נפילה זו ולכן "פסול".
ואמנם כאשר אנו מעריכין האם העליונה בזמן שהיא רובצת על הבנים - פעמים היא רובצת עליהם למעלה, פעמים מתפשטת יותר בסוד האבות, פעמים מתפשטת עד למטה כדאיתא בזוהר ובתיקונים "אימא עילאה עד הוד אתפשטת". והנה כאשר היא מתפשטת עד שם אז נמשך מן התפשטות זה למדה האחרונה שהיא מאחריו בסוד חוה. ולכן בהעדר התפשטות זה נמצא שהאתרוג הוא "קטן פחות מכביצה" ולכן פסול.
ועוד יהיה באופן אחר להיות כי מדה זו הוא בבחינת חוה כמאן דאמר זנב היתה ואחר כך "ויבן ה' את הצלע וכו' ויביאה אל האדם". והנה אז היא בסוד 'ביצה'. ולכן פחות מבנין זה פסולה לבעלה. אמנם "אם הוא כביצה אפילו אם היא בוסר" כי עדיין לא נבנית "שעדיין לא נגמר פריו כשר. ואם היה גדול כל שהוא" לכתחילה "כשר" לענין הזווג כאמור.
- ^ כאן הגהתי עפ"י סברא ועפ"י גירסתנו של שו"ע. ובדפוס של הטור ברקת כתוב 'ולהתרחב' - ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי על פני הדפוס שהיה כתוב 'כשנתמעט', וזאת משום כי כך גריס בהמשך הפירוש - ויקיעורך
- ^ כך מופיע בדפוס ואולי לא גרס "כל שהוא" וצע"ע - ויקיעורך
- ^ אולי יש להגיה כאן "שבשטח" - ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי עפ"י סברא. ובדפוס נראה שכתוב 'והפרצה' - ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב 'במקומו' - ויקיעורך
- ^ נראה הכוונה הוא על צורת אות ה' אשר מורכבת מאות ד ואות ו - ויקיעורך