זהר חלק ב סה א
דפים אחרים ברחבי ויקיטקסט שמקשרים לעמוד זה
הדף באתרים אחרים: באתר "ספריא" • באתר "תא שמע"
דף סה א
מתוך: זוהר חלק יב (עריכה)
כתיב (דברים כב י) "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", יחדיו דייקא, ותנינן לא יהיב איניש דוכתא לזינין בישין, דהא בעובדא דבני נשא (לתתא) אתער מה דלא אצטריך, וכד מזדווגי כחדא לא יכלין למיקם בהו. (מבין סטרא דלהון נפיק) מתקיפותא דלהון דאקרי כלב, ודא חציפא מכלהו, הדא הוא דכתיב (שמות יא ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, (נ"א מתקיפותא דלהון נפיק ההוא דאקרי כלב, ודא חציפא מכלהו), אמר קודשא בריך הוא, אתון אמרתון היש יהו"ה בקרבנו אם אין, הרי אני מוסר אתכם לכלב, מיד ויבא עמלק.
רבי יהודה אמר, (במדבר כד כ) "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד", וכי ראשית גוים עמלק? והלא כמה לישנין ועמין ואומין הוו בעלמא עד לא אתא עמלק? אלא כד נפקו ישראל ממצרים, דחילו ואימתא נפלה על כל עמין דעלמא מישראל, הדא הוא דכתיב (שמות טו יד) שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, ולא הוה עמא דלא הוה דחיל מגבוראן עלאין דקודשא בריך הוא, ועמלק לא הוה דחיל, הדא הוא דכתיב ולא ירא אלהי"ם, לא דחיל למקרב לגבך, ועל דא ראשית גוים (עמלק הוה קדמאה) דאתו לאגחא קרבא בישראל עמלק הוה, ובגיני כך ואחריתו עדי אובד, דכתיב "כי מחה אמחה את זכר עמלק", וכתיב (דברים כה יט) "תמחה את זכר עמלק", הדא הוא דכתיב "ואחריתו עדי אובד"-- "עדי אבדו" מבעי ליה, אלא עד דייתי קודשא בריך הוא ויאבד ליה, (כלומר עד דקודשא בריך הוא יהא אובד ליה), דכתיב "כי מחה אמחה וגו'". אמר רבי אלעזר, תא חזי אף על גב (דברים לב ד) דהצור תמים פעלו, ועבד עמהון חסד לאפקא לון מיא, לא שבק דידיה, דהא כתיב ויבא עמלק.
רבי אבא פתח ואמר, (קהלת ה יב) "יש רעה חולה ראיתי תחת השמש", כמה בני נשא אטימין לבא בגין דלא משתדלי באורייתא, יש רעה חולה, וכי יש רעה דהיא חולה ויש רעה דלאו היא חולה, אלא ודאי יש רעה חולה, דתנינן מסטרא דשמאלא נפקי כמה גרדיני נימוסין דבקען באוירא, וכד בעיין למיפק, אזלין ואשתאבין בנוקבא דתהומא רבה, לבתר נפקין ומתחברן כחדא, ובקעין אוירין ושאטין בעלמא, ומתקרבין לגבייהו דבני נשא, וכל חד אקרי רעה, כמה דאת אמר (תהלים צא י) לא תאונה אליך רעה, מאי לא תאונה, בגין דאתיא בתסקופא על בני נשא. "חולה"-- אמאי היא חולה? כד שריא האי על בני נשא עביד לון קמצנין מממוניהון, אתיין גבאי צדקה גביה, היא מחאת בידיה, ואמרה ליה לא תפוק מדידך, אתיין מסכני, היא מחאת בידיה, אתי הוא למיכל מממוניה, מחאת בידיה בגין לנטרא ליה לאחרא, ומן יומא דשריא עליה דבר נש היא חולה, כהאי שכיב מרע דלא אכיל ולא שתי, ועל דא היא רעה חולה.
ושלמה מלכא צווח בחכמתא ואמר, (קהלת ו ב) "איש אשר יתן לו האלהי"ם עושר ונכסים וכבוד וגו'" - האי קרא לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה, כתיב איש אשר יתן לו האלהי"ם עושר ונכסים וכבוד וגו', מאי "ולא ישליטנו האלהי"ם לאכול ממנו"? אי הכי לאו ברשותיה הוא דבר נש. אלא אי כתיב "ולא יעזבנו האלהים לאכול ממנו" הוינא אמר הכי, אלא "ולא ישליטנו"-- דבגין דהוא הימניה לההיא רעה ואחיד ביה, קודשא בריך הוא לא שלטיה עליה לאתבראה תחותיה, על דהוא אתרעי בה ואחיד ביה, וכל ארחוי כשכיב מרע דלא אכיל ולא שתי, ולא קריב לממוניה ולא אפיק מיניה, ונטיר ליה עד דהוא יפוק מעלמא, וייתי אחרא ויטול ליה דהוא בעליו. ושלמה מלכא צווח ואמר, (שם ה ב) עשר שמור לבעליו לרעתו, מאן בעליו, דא אחרא דירית ליה, ולמה זכה האי אחרא למהוי בעליו דההוא עותרא, בגין דהאי הימין לההיא רעה ואתרעי בה, (הדא הוא דכתיב לרעתו, בשביל ההיא רעה), ואתדבק בה, בגין כך האי אחרא דלא אתדבק בההיא רעה זכה (האי) למהוי בעליו דההוא עותרא, הדא הוא דכתיב לרעתו, כלומר בגין רעתו דהוה מתדבק בה, רווח ליה האי.
דבר אחר: "יש רעה חולה"-- האי מאן דיתיב בחולקא טבא בבית אבוי, והוא אזיל לקבל אבוי