טור ברקת/תרמז
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תרמ"ז - דיני ערבה - ובו ב' סעיפים
- (א) ערבי נחל האמור בתורה, הוא מין ידוע הנקרא כן. עלה שלו משוך כנחל, ופיו חלק, וקנה שלו אדום. ורוב מין זה גדל על הנחל, לכך נקרא ערבי נחל. ואפילו היה גדל במדבר או בהרים, כשר. ויש מין אחד דומה לערבה, אלא שעלה שלו עגול ופיו דומה למסר וקנה שלו אינו אדום, וזהו הנקרא צפצפה, והיא פסולה. ויש מין ערבה שאין פי העלה שלה חלק ואינו כמסר, אלא יש בו תלמים קטנים עד מאד כמו פי מגל קטן, וזה כשר.
- (ב) ערבה שיבשה או שנשרו רוב עליה או שנקטם ראשה, פסולה. אבל כמושה או שנשרו מקצת עליה, כשרה. והרמב"ם מכשיר בנקטם ראשה.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
מה מאד צריך להיות האדם זהיר בדברי תורה לקיים אותם, לא יעדר דבר. וביותר דברי חז"ל - כאשר הובא במדרש חזית "אמר הקב"ה חביבין עליי דברי דודים יותר משל תורה, כי טובים דודיך מיין. תדע, האומר אין תפילין וכו' והרי ר' טרפון אלו לא קרא ק"ש עבר בעשה וכשנטה לקרות כדברי בית שמאי נתחייב מיתה". ולכן בא ענין הרמז בערבי נחל האמור בתורה להיות ***ים עליו דברי סופרים לקיים אותם לפי כי התורה הזהירה בהם "ועשית על פי התורה אשר יגידו לא תסור ימין ושמאל" - אעפ"י שיאמרו לך על הימין שהוא שמאל.
ולכן אמר החכם "וארבעה לא ידעתים" (משלי ל, יח) - ארבעה מינים שבלולב. וכענין שאמר למה אסרו גבינות הגוים וכו' *** א"ל תשוק שפתיך -- כך בא הרמז בענין הערבה שדומה לשפתים כמו שאמרו חז"ל שלכן נקראו "ערבי נחל" כמו שאמר הכתוב "ועל הנחל יעלה על שפתו". ועיקר הדבר אזהרה לאדם שלא ידבר לשון הרע ולא יוציא מפיו דבר טומאה. כך אמרו חז"ל: אמר הקב"ה ללשון, אני בראתי לך שתי חומות - אחת השינים והשנית השפתים - והם אמרו "ללשוננו נגביר שפתינו אתנו".
ויש לרמוז בענין זה עם מה שאמרו חז"ל "ערבי נחל - זה הקב"ה, כמה דאת אמר סולו לרוכב בערבות וכו'". כי הנה ימצא בזה ענין מתוק לפי כי המדבר לשון הרע הוא כופר בהקב"ה כמו שאמרו חז"ל שנאמר "שפתינו אתנו מי אדון לנו". ולכן צוה ה' "ולקחתם לכם ביום הראשון" - אלו סניגורים טובים יליצו טוב בעדכם לפנַי. "פרי עץ הדר - על שם הוד והדר לבשת" (מאמר). כי כאשר האדם הוא צדיק נאמר עליו "ישראל אשר בך אתפאר" - מלביש הוד והדר להקב"ה. "כפות תמרים - זה הקב"ה על שם שנאמר צדיק כתמר יפרח".
ואמנם בא השבח הראשון למי שעושה תשובה כמה דאת אמר מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ולכן נאמר "הוד והדר לבשת" על דרך מה שאמרו חז"ל זובח יצרו ומתוודה עליו כאילו כבדני בשני עולמות שנאמר "יכבדנני". וזה כנגד האתרוג, פרי עץ הדר. דאילו אדם הראשון אכל מעץ הדעת וכאלו נתקיים דברי המלאכים שאמרו לפניו "מה אנוש כי תזכרנו". וכשחטא נעשה דברו של הקב"ה ח"ו כאילו נתבזה כמו שאמרו חז"ל. ולכן העושה תשובה מלביש הוד והדר להקב"ה. כפות תמרים - זה הצדיק הכופת יצרו. ואמרו חז"ל בפסוק "אמרתי אעלה בתמר" - אמר הקב"ה אני מתעלה בכולם.
"ענף עץ עבות - זה הקב"ה על שם והוא עומד בין ההדסים" - זה בעל מעשה כמו שאמרו חז"ל כי המעשה יהיה לו ריח כמו שאמרו חז"ל בפסוק "לריח שמניך טובים". וערבי נחל הוא ענין כולל בענין "סור מרע". דאע"ג כי חז"ל אמרו במדרש כי ערבה הוא דומה למי שאין בו תורה ולא מצוה - מכל מקום סור מרע בעינן לפי שמדבר לשון הרע כופר בהקב"ה, מי אדון לנו. לכן ההפך מזה הוא הערבה שדומה לשפתים שאין בהם דופי, לא לשון הרע ולא פה דובר נבלה, אלא "סולו לרוכב בערבות" מורה שהוא אדון שלו.
ועוד חשיבות אחר נמצא לאיש הישראלי אשר חז"ל הגידו "איש ואשה שכינה שרויה ביניהם; יו"ד באיש, ה"א באשה". הלא זה דברי כמו שאמרו חז"ל למלך שהיה לו מפתח קטן מבית גנזיו, עשה לו שלשלת גדול כדי שלא יאבד. כך שתף הקב"ה שמו עם ישראל כדי שלא יכלו אותם עכו"ם. זהו שאמר הכתוב "ששם עלו שבטים" (תהלים, קכב) תחת כסא הכבוד, והם "שבטי יה" - הראובני, השמעוני. וזה עצמו עדות שמעיד עליהם הקב"ה - הוא עדות לישראל שם י"ה כאמור. ולכן חובה עלינו להודות לשם ה' שמשותף בנו ולכן "סולו ורוממו לרוכב בערבות ביָה שמו".
ויהיה זה על ידי הערבה הדומה לשפתים. ועיקר השבח וההודאה הוא על הבנים הנולדים בעצת ה' פרי היוצא משני אותיות יה, שלכן אמר הקב"ה הביאו לי ערבים לתורה. אמרו ישראל: אבותינו ערבים לנו. נביאינו ערבים לנו. ולא קבל. עד שנתנו בניהם ואז ערב לו לחם של תורה לנערים, והם ערבי נחל האמור בתורה.
לפיכך צריך ליזהר בלימוד התורה כמו שאמרו חז"ל והוא על ידי השפתים. ולכן יאמר:
"ערבי נחל הוא מין ידוע הנקרא כן". והסיבה כי "עלה שלו משוך כנחל" - כך אמרו חז"ל "על פלגי מים - לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד". "ופיו חלק" - לא יהיה נמצא בו שפת חלקות, אחד בפה ואחד בלב. "וקנה שלו אדום" - כי על ידי כן שקנה לו דברי תורה פניו הם מאדימים כההוא דרבי יהודה דאמרה לו המטרונא "מורה ורוי?". אמר לה הימנותא בידא דההיא אתתא כי מד' כוסות של פסח היה כאב בראשו עד עצרת אלא "חכמת אדם תאיר פניו".
"ורוב מין זה גדל על הנחל" - כי כאשר מרגיל עצמו בתורה ונמשך בנחל[1] מתקיים בו כל דברים הללו. "לכן נקרא ערבי נחל". אמנם "אפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר" - כך אמרו חז"ל "וממדבר מתנה" - אם עושה אדם עצמו כמדבר דברי תורה נתונים הם לו במתנה. או בהרים - על דרך מה שאמרו חז"ל "אשא עיני אל ההרים" - למלפני ולמעבדני. בכל זה הוא "כשר" - זאת תורת האדם הכשר.
"ויש מין אחד", כי הוא מסטר אחרא הנקרא 'אחר' כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף ק"ג (ח"ב קג, א) וזה לשונו: "והלכה והיתה לאיש אחר - ממשמע דאמר והלכה והיתה לא ידענא דאיהי לא אזלא לגבי בעלה דתריך לה? מאי לאיש אחר? אלא כמה דאתמר: אחר תנן ואחר כתיב ואחר קרינן ליה דכתיב ומעפר אחר יצמחו", עכ"ל. וכן נמי על דרך זה יאמר נא "ויש מין אחר" שהרמז שלו שהוא בסטר אחרא.
"דומה לערבה" דסטר דקדושה, "אלא שעלה שלו הוא עגול" - על שם שנאמר "סביב רשעים יתהלכון". "ופיו דומה למסר" - שהם שיני רשעים שאוכלים גזל וריבית. ופיו הוא דומה לשל חזיר - פה דובר נבלה ושבועת שוא. "וקנה שלו אינו אדום" - דמאחר שנמצא בו מדות רעות אלו, לא יקנה דברי תורה. כך אמרו חז"ל נכנס באדם דבר של ליצנות - יצא כנגדו דבר תורה. ולכן "אין קנה שלו אדום" ולא יצדק בו מה שאמר הכתוב "חכמת אדם תאיר פניו" מפני כי לא קנה דברי תורה.
"וזהו הנקרא צפצפה" - דאילו מי שקנה שלו אדום וקנה לו דברי תורה - קולו מצפצפה בבתי כנסיות ובתי מדרשות. אבל זה שפיו דומה למסר נקרא צפצפה שנאמר "הוגעתם ה' בדבריכם" שמצפצף בדברים בטלים.
אמנם "יש מין אחר" והוא אמצעי הממוצע בין שניהם, והוא מין ערבה שאינו צפצפה שהיא פסולה, אלא "שאין הפה שלה חלק" מאותם אישים שהם חלק ה' עמו, אמנם "אינו כמסר" של הרשעים שיש בהם כמה מדות רעות כנ"ל. אלא "יש בעלה שלו תלמים קטנים" - הם דברים בטלים בלבד ולכן הם תלמים קטנים עד מאד, כלומר בערך המסר הנזכר שהם לשון הרע ושבועת שקר ונבלות הפה. ולגבי דברים רעים אלו שייך לומר 'תלמים קטנים' כמו מגל קטן. ולכן "זה כשר", אדם זה, על דרך הנ"ל הנקרא בדברי חז"ל אדם כשר כנ"ל.
"ערבה שיבשה או שנשרו רוב עליה וכו'" - חזר והגיד אם באולי אדם זה אשר נמשל לערבה בעבור שנמצא בו ענין סור מרע וגם נמצא בו דברים ערבים, ואם באולי היה מן המוכיחים לעוברים על דברי תורה, והם שפתים דולקים ולב רע, כי לכן עליו נאמר "שפתי צדיק ידעון רצון" - יודעים לפתוח לבוראם בקול יעקב המצפצף ושיר ירצף. ולפי שחזר בו מכונה לערבה "שיבשה" מחוסר המים. וכן זה נתחסר מן התורה הנמשלת למים שנאמר "הוי כל צמא לכו למים".
"או שנשרו רוב עליה" על פי מדות הטובות כי מאז היו נמצאות בו ונתחסרו מהם הרוב שלהם, "או שנקטם ראשה פסולה" שהרי נתבאר למעלה כי ראש הערבה הוא מורה על שלימות הנמצא באיש הישראלי - שיתוף שמו הגדול הנמצא בישראל הוא שם יה אשר חופף על ראש האדם עד לשמים יגיע שנאמר "סולו לרוכב בערבות ביה שמו". ועל ידי מעשים רעים שעשה "נקטם ראשו". לכן הוא פסול כאמור.
"אבל כמושה ונשרו מקצת עליה", והיינו כי מהעדר המים יבשה והם מימיה של תורה ומימיה של התשובה כמו שאמרו חז"ל בפסוק ורוח ה' מרחפת על פני המים של התשובה שנאמר "שפכי כמים לבך", מים של התורה שנאמר "הוי כל צמא לכו למים". ולכן נקראה 'כמושה' מפני העדר הנזכר. "או שנשרו מקצת עליה" - כלומר כי העלים שלו הם רמז למצוות שעשה, נתמעטו דאיפשר להיות באחד משני פנים. או יהיה *** מעשים רעים אשר יעשה אותם האדם ושנינו "עבירה מכבה מצוה", ולכן נתמעטו עליה. או שיהיה כי מפני שהוא מתעצל בהם מכאן ואילך ואינו עושה אותם כימים הראשונים. ולכן "כשרה".
"והרמב"ם מכשיר בנקטם ראשה" - כמו שאמרו חז"ל "אין לך דבר שהוא עומד בפני התשובה" - כך אמרו חז"ל "שובה ישראל עד ה'" - אפילו כפרת בעיקר. ולכן מכשיר בנקטם ראשה בכל ענין כנזכר.
פירוש שני[עריכה]
עוד מלתא בפום מלכא בערבה הדומה לשפתים. והכי קאמר:
"ערבי נחל האמור בתורה" - היינו כי מדת התפארת הוא נקרא 'תורה', ו'ערבי נחל' הם כלולים בו. והיינו מה שאמרו חז"ל "וערבי נחל - זה הקב"ה שנאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו". והענין יובן כמ"ש בזוהר פרשת משפטים דף קכ"ג (ח"ב קכג, א) וזה לשונו: "כד מתחברן כחדא ומתיישבן במלכא אקרון שפוון דמלכא. ובגיני כך גזר מלין דקשוט ופומא בהו תלייא פתיחותא דפומא. מאי פומא? אלא דעת גניז בפומא דמלכא דאקרי תפארת. פשיטותא דכל גוונין אתאחדן ביה דכתיב ובדעת חדרים ימלאו. וההוא דעת הוה גניז באימא ומליא כל אדרין ואכסדראין. וכד אתע(?) נהירו דביה ונפיק - כדין אקרי "פה השם". ושפוון דאינון תרין נהורין מאבא ומאימא וכו'".
הנה למדנו מן המאמר כי השפתים דמלכא אינון תרין נהורין דאבא ואימא. ולכן בא אל נכון מה שאמר הכתוב "סולו לרוכב בערבות" הם השפתים הנקראים 'ערבות'. ומהיכן נתהוו? ומי הוא הרוכב בערבות אלו? חזר ואמר "ביה שמו" - הם אבא ואמא הנקראים "יה" כאמור. ואמר "שמו" בלשון יחיד - מפני כי אבא ואימא לא מתפרשאן, כחדא שריין. ולכן יאמר "ערבי נחל האמור בתורה" הם סוד שני ערבות שבלולב. דאע"ג כי הלולב הרמז שלו הוא בצדיק והשני ערבות הם שלו שלכן יוסף הוליד שני בנים.
עוד תדע ותשכל כי שני ערבות שהם "ערבי נחל האמורים בתורה" הוא תורה שבכתב, תפארת ישראל כנזכר. ובתוכו הם ב' ערבי נחל העליונים. והיינו מה שאמרו חז"ל "וערבי נחל - זה הקב"ה שנאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו" כאמור. כי משם יה מתפשטים ב' בדי ערבות הללו. והענין יובן עם מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קס"ה (ח"ב קסה, א) וזה לשונו: "כתיב סולו לרוכב בערבות - מאן רוכב ערבות, ומאן אינון ערבות? אלא ערבות - דא רקיעא שביעאה וכו'. ואי תימא אי הכי מאן יהיב ירכין בגופא או גופא בירכין, דהא דא עביד פירין ואיבין ודא לא עבין פירין ואיבין? אלא ודאי כולא איהו רזא דערבות שבלולב וכו'".
והנה עיקר הדברים על פי הדרך האמור; כי אלו הערבות הנזכר הם נמשכים משם יה שהוא רקיע עליון. והשני בדי ערבות שלו הם הנמשכים למטה עד הנצחים של תפארת ישראל כאמור. וזה ימצא כאשר הוא רוכב שמים ומתפשט עד הנצחים הנזכר. ולכן צדק מה שאמר הכתוב "וערבי נחל". שאם הרצון הוא על ערבים בתוכה או ערבים של הזכר - למה הם נקראים "ערבי נחל"? אמנם להיות כי הם שני נצחים העליונים הם נמשכים מן הנחל היורד מן ההר שנאמר "ונחל עדניך תשקם" (תהלים לו, ט). ופירש הענין בסימניו ובמסר"יו[2].
"והוא מין ידוע הנקרא כן" לפי "כי עלה שלו נמשך כנחל" - היינו כי כל מדה ומדה של אימא נמשך כנחל כדאיתא בזוהר ובתיקונים "אימא עילאה עד הוד אתפשטת". "ופיו חלק" שנאמר "שפתותיו שושנים". "טעמו וראו כי טוב ה'".
"הקנה שלו אדום" - שהנה מסטרא דאימא נמשכים חמשים שערים מסטרא דימינא וחמשים שערים מסטרא שמאלא. כדאיתא בזוהר פרשת תצא דף רע"ז (ח"ג רעז, א) וזה לשונו: "ונתן לאבי הנערה חמשים כסף - וכסף מדרגא דחסד, דרגא דאברהם. דבמפקנו דמצרים חמשין תרעין דחירו אפתח לון מסטרא דדינא דשמאלא דאיהו אדני דתמן דן אנכי ולבתר נפקו. אבל בפורקנא בתרייתא "וברחמים גדולים" - מסטרא דאברהם וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי יש שני מיני שערים שהם מתפשטים מאימא למטה. השערים מצד ימים הם בסוד החסדים, ויש חמשים שערים שהם מצד הדין. ולכן נתן סימן בערבה זו, אחת מהנה, "קנה שלו אדום" כי באמת נאמר "קנה חכמה קנה בינה". ומצד חכמה מתחייב שיהיה לבן. אמנם להיות כי אימא מלבשת לאבא - העיקר נחשב לה ולכן קנה שלו אדום.
"ורוב מין זה גדל על הנחל לכך נקרא ערבי נחל כאמור" כי זה שאמר הכתוב "ועל הנחל יעלה על שפתו", כלומר דאף על גב כי זה הנחל הוא מתפשט למטה שנאמר "ונחל עדניך תשקם" - אמנם גם יעלה על שפתו ונעשה גם כן שפוון דמלכא (כאמור לעיל במאמר דפרשת משפטים). "לכך נקרא ערבי נחל" שהם נמשכים מנחל העליון. אמנם "אפילו היה גדל במדבר", דהיינו כי גם במדה האחרונה הנקראת 'מדבר' על שם "ומדברך נאוה" (כמו שאמרו חז"ל על שם "ציון מדבר היייתה"), וגם במדה זו גדלים שתי ערבות בין משלה וגם מלמעלה כאשר "ויבן ה' את הצלע לאשה ויביאה אל האדם" הנה הבנין שלה הוא על ידי נצח הוד דאימא - הם ערבי נחל. וגם כשחוזרת עם בעלה פנים בפנים נכללים בה שתי ערבות כמה דאת אמר "על ערבים בתוכה" (תהלים קלז, ב). הרי כי כן נמי הערבות הם גדלים במדבר. וגם "גדלים בהרים" - כלומר כי בזמן שערבות הללו נעשים גדולים עולה שליש מהם 'בהרים' של הזכר. וכן נמי בבחינת הנקבה. ולכן כל אלו בחזקת "כשר".
"ויש מין אחר", דהיינו מסטרא אחרא הנקרא 'אחר' והם מסטרא דאלהים אחרים. "דומה לערבה" שבסטרא דקדושה, לפי כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים. "אלא שהעלה שלו הוא עגול" - כך אמרו חכמי הרופאים כל זמן שהמכה או החבורה עגולה אינה מתפראה עד שיתחילו השני צדדין להתקרב זה לזה. ולכן בא הרמז בעלה של סטרא אחרא להיות עגול לומר דאיכא בזה תרתי לריעותא. זה יצא ראשונה שאין בו ענין של התפשטות דהוה מטשטש עלמא. וזאת שנית לרמוז כי אין רפואה למכתו - כך אמרו חז"ל הכל מתרפאים לעתיד חוץ מן הנחש שנאמר "ונחש עפר לחמו". הרי כי "העלה שלו עגול" כמה דאת אמר "סביב רשעים יתהלכון".
"ופיו דומה לשל מסר" יען כי דבר סרה על ה' אלהיו ואמר "מאילן זה אכל וברא העולם" - לכן ירדו ששים ריבוא מלאכי השרת וחתכו לשונו שהיה מסיח בתחילה כמו שאמרו חז"ל. "וקנה שלו אינו אדום" לפי שנאמר בו "גער חית קנה" כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רנ"א (ח"ג רנא, א) וזה לשונו: "ר' שמעון פתח ואמר גער חית קנה וכו' - גער חית - דא חיה דאתאחד בה עשו. קנה - דתנינן דנעץ קנה לימא רבא ועליה אתבני קרתא דרומי. מאי קנה? דא דכורא דהאי חיה בישא. דאית לה סטרא זעירא באחדותא דקדושה וכו'. קנה - שלטנותא וראש לכל מלכוון. תו קנה - דזמין קוב"ה לתברא ליה כקנה דא וכו'".
והנה מבואר מזה המאמר כי סטרא אחרא נמצא בו בחינת 'קנה' אבל "אינו אדום" לפי כי סטרא אחרא הוא שחור, לא אדום, כדאיתא בזוהר "ההוא אוכמא", וכדאיתא בהיכלות פקודי, עיין שם אין להאריך. הרי נתבאר שני מיני ערבה. האחת היא מסטרא דקדושה והשנית מסטרא אחרא.
אמנם עוד יש מין ערבה אחרת והוא אמצעי בין שניהם. והיינו "שאין פי העלה שלה חלק" - כי הנה איתא בזוהר פרשת ויקהל דף ר"ג (ח"ב רג, א) וזה לשונו: "אבל מבוצינא קדישא שמענא עלה רזא דרזין. כד ערלה שרי על את קיימא קדישא לסאבא מקדשא - כדין ההוא מקדשא אתעכב מלגלאה רזא דאת קיימא מגו ערלה. וכד האי נגה עאל לגו ואפריש בין ערלה ובין מקדשא - כדין אתקרי חשמל. חש ואתגלייא. מל מהו? מל כמה דאת אמר מל יהושוע, רזא דאת קיימא דלא אתעכב מלאתגלאה מגו ערלה וכו'. ועל דא כתיב וחלק משמן חכה. שוי ההוא נהורא לקבליה דברית ובגיניה כך מפתי לה ונטיל נהורא. ודא איהו פתויא דפתי לאתתא דכתיב נפת תטפנה שפתי זרה וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי גם בסטרא אחרא יש קליפה שפיה חלק שנאמר "וחלק משמן חכה". אמנם היותר ממותקת היא שאין פיה חלק "וגם אינו כמסר אלא יש בו תלמים קטנים עד מאד" שנאמר בו "הנה קטן נתתיך בגוים". "כמו פי מגל קטן וזה כשר" - כי כן לעתיד יהיה נמתק בסוד מלת "בלע המות לנצח" ונאמר "והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר".
"ערבה שיבשה וכו'" - הנה בחלוקות הללו השלשה (שהם יבשה או שנשרו רוב עליה או שנקטם ראשה) פסולה -- לא כן הוא בדין ההדס. והטעם בזה יהיה מפני כי ההדס הוא הרמז למדת החסד כאמור למעלה. ולכן אע"ג כי ימצא בו העדר מאחת מהנה - אין בזה כדאי לפסול אותו לפי כי לא יתכן להפסק ממנו שורש הליחות מן המים לגמרי. מה שאין כן לענין הערבה כי להיות שהיא בחינת דין מקו הדין והם ערבי נחל שהם מצד הדין -- לכן הבחינות הללו הם פוסלים בה אחת מהנה אם נעדרה.
ועוד ימצא טוב טעם למה ההדס עליו הם משולשים ברוב ולעיכובא בעינא ברוב כדלעיל -- לא נמצא זה דין בערבה כלל, רק כי ענין העלים הם שנים שנים.
ואמנם הכל הוא מטעם אחר כי הנה ההדס - להיות שהוא בחינת חסד ומתפשט בקו הימין - לכן נמי בעינן שיהיו עליו מרובין להיות נאחזים בחסד צבאות של מטה הנרמזים בעלין. ולרבות מדת החסד בעולם קא בעינן שכך לשון חכמים "רחמי שמים מרובים", ר"ל כי בחינת הרחמים רבים הם יותר מבחינת הדינים. ולכן הם ממתקים אותם. ולכן הערבה שהוא סוד הדין והוא מתפשט בקו של שמאל - לכן באו העלים שנים שנים ולא יותר, למעט מציאות הדין. ומה גם שהם רומזים בסוד הירכים שהם מנוגעים מזמן שנאמר "ויגע בכף ירכו". ושם נאמר "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא" כדאיתא בזוהר. לא כן הוא בסוד ההדס שהרמז שלו הוא בבחינת הידים.
ולכן יאמר נא: "ערבה שיבשה פסולה" להיות כי הערבה היא נקראת "ערבי נחל" על שהיא נטועה על הנחל כמו שאמר הכתוב "ועל הנחל יעלה על שפתו" כדלעיל. ולכן כאשר נעדר ממנה יסוד המים הממתקן אותה והוא המחיה אותה - "פסולה" כאמור.
וכן נמי "אם נשרו רוב עליה" שמורה על העדר החיילות שהם מזומנים שם כדאיתא במאמר הנ"ל "קדש תתאה חכמת שלמה זמינת לכל חילהא שנאמר קריאי מועד לאעטרא יתהון". ולפי כי עתה "נשרו רוב עליה" של הערבה הדומה לשפתים -- נראה כי להעדר הזמנה הנזכר לא באו שם. ולכן פסול.
וכן נמי "אם נקטם ראשה" - היא הבחינה שלמעלה ממנה הנקרא 'ראשה' ופנה למעלה. גם זה הוא מורה העדר והסתלקות מן האור שמאיר עליה כמו שאמרו חז"ל "כנור היה למעלה ממטתו של דוד וכיון שמגיע חצות לילה היה מנגן מאליו". ולפי שנראה שנתחסר כנור זה - לכן פסולה.
"אבל כמושה" שהוא העדר ריבוי מימי החסד ממנה, "או שנשרו מקצת עליה" שמורה על קצת מן החיילות - הם הבלתי ראויים לעלות לזימון זה - "כשרה". "והרמב"ם מכשיר בנקטם ראשה" שהרי גם ראשה הוא סוד גבורה עליונה ואיפשר לה בלאו הכי, ולכן כשרה כאמור.