טור ברקת/תצח

<< · טור ברקת · תצח · >>

שולחן ערוך

(שולחן ערוך אורח חיים, תצח)

סימן תצ"ח - דיני שחיטה ביום טוב - ובו עשרים סעיפים

• אין מראין סכין לחכם ביום טוב לראות אם הוא ראוי לשחוט בו. שמא תהיה פגומה ויאמר לו אסור לשחוט בה מפני פגימתה וילך ויחדדנה במשחזת. וחכם שראו סכין לעצמו יכול להשאילו לאחרים.

• יכול להוליך סכין והבהמה אצל טבח לשחוט. ואפילו גדי קטן שצריך להוליכו על כתפו. ואף על פי שהיה איפשר להוליכו מאתמול.

• בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאו לנוח בתוך התחום - הרי אלו מוכנות ולוקחין מהם ושוחטים אותם ביום טוב. אבל הרועות והלנות חוץ לתחום אם באו ביום טוב אין שוחטים אותם ביום טוב מפני שהם מוקצין, ואין דעת אנשי העיר עליהם. והני מילי בבהמות ישראל אבל של עכו"ם לית בה משום מוקצה דאין העכו"ם צריך הכן אלא אם כן באו בשביל ישראל שאז אסור. לפיכך עכו"ם שהביא בהמה במקולין, אם ידוע שלנות חוץ לתחום אסורות. ואם ספק מותרות אפילו באו לצורך ישראל, שהמוקצה הולכים בספיקו להקל. ואם הביאום לצורך העכו"ם אפילו סתם בעיר שרובה עכו"ם מותר שכל המביא לצורך הרוב מביא.

• בהמות הידועות ללון חוץ לתחום ונמצאו בעיר ביום שני אני אומר שהוא מבערב הכניסן וחוץ לחומה לנו ומותרות. וכל שכן השחוטות בבוקר שחזקה מבערב הכניסן לתוך התחום.

• עגל שנולד ביום טוב מותר לשחטו אם האם עומדת לאכילה. והוא דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו. ואם היו שבת ויום טוב סמוכים זה לזה - נולד בזה מותר בזה.

• בהמה מסוכנת שירא שמא תמות והוא אכל כבר ואין צריך לה - אסור לשוחטה אלא אם כן יש שהות ביום כדי לאכול ממנו כזית צלי מבעוד יום. וכשיש שהות ביום ושחטה אינו נוטל עורה אלא אם כן שייר ממנו אבר אחד ומביאו עמו.

• אם שחט בהמה בשדה לא יביאנה במוט או במוטה כדרך שעושה בחול אלא יביאנה בידו איברים איברים.

• עוף שנדרס ברגלים ויש לחוש שנתרסקו איבריו ולכן צריך שהייה מעת לעת ובדיקה אחר שחיטה - מותר לשחטו ביום טוב ולא חיישינן שמא ימצא טריפה אף על גב דאתיליד ביה ריעותא.

• בכור בזמן הזה שאינו יכול לשחטו בלא מום - אין חכם יכול לראותו ביום טוב אם יש בו מום. ואפילו אם עבר וראהו ומצא שיש בו מום - אינו יכול לשחטו. אבל אם נולד במומו ועבר וראהו - נשחט על פיו. ואם ראה המום מערב יום טוב וראה שהוא מום שראוי לישחט עליו - יכול לחקור עליו ביום טוב אם נפל בו המום מאליו ומותר.

• אותו ואת בנו שנפלו לבור - מעלה את הראשון על מנת לשחטו ואינו שוחטו, וחוזר ומערים ומעלה את השני. רצה זה שוחט רצה זה שוחט.

• בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל - יכולים לשחטה ביום טוב ואפילו יש להם שתים יכול לשחוט שתיהן.

• השוחט בהמה ביום טוב אינו רשאי לתלוש הצמר לעשות מקום לסכין אלא מפנהו ומושכו אילך ואילך, ואם נתלש נתלש.

• השוחט את העוף לא ימרט את הנוצה כדי לעשות מקום לסכין.

• לא ישחוט אדם חיה ועוף ביום טוב אלא אם כן יש לו עפר מוכן מבעוד יום. ואם עבר ושחט - אם יש לו דקר נעוץ מבעוד יום בעפר תיחוח מכסהו בו.

• אפר כירה שהוסק מערב יום טוב מותר לכסותו בו. אבל אם הוסק ביום טוב אסור אלא אם כן הוא חם שראוי לצלות בו ביצה. [ואם שחט מותר לכסות בו אף על פי שאינו ראוי לצלות בו ביצה].^[1]

• הכניס עפר הרבה לביתו לצורך גינתו והוא כנוס למקום אחר - מותר לכסות בו שכל זמן שהוא צבור דעתו עליו לכל מה שיצטרך. אבל אם הכניס מלא קופתו לצורך גינתו - לא. שמאחר שהוא מועט בטל.

• מכניס אדם מלא קופתו עפר לבית בסתם ועושה בו כל צורכו. ולא אמרינן שהוא בטל אגב קרקע הבית. והוא שייחד לו קרן זוית, דכיון שלא שטחו מוכחא מילתא דלצרכו בעי ליה. ואם הוא עפר תיחוח מותר לכסות בו.

• כוי - אין שוחטין אותו ביום טוב. ואם שחטו - אין מכסין את דמו אפילו יש לו עפר מוכן מפני שהרואה יאמר ודאי חיה הוא, שאם לא כן לא היו מטריחין לכסות דמו ביום טוב, ויבא להתיר חלבו. ולערב אם רשומו ניכר - יכסנו.

• שחט בהמה וחיה ונתערב דמם ויש לו עפר מוכן או אפר כירה, אם יכול לכסותו בדקירה אחת שאינו צריך להרבות בשביל דם הבהמה יכסנו. ואם לאו לא יכסנו.

• שחט צפור מערב יום טוב ולא כיסה דמו, לא יכסנו ביום טוב.

טור ברקת

פירוש סעיפים א - ט

אשר חכמים ז"ל הגידו "לא דיין לרשעים שאין עושים תשובה אלא שאין חרדים מיום המיתה שנאמר זה הרכם כסל למו וכו'". ולכן יאמר נא:
"אין מראין סכין לחכם ביום טוב" - הוא הדבר הנזכר אצלי בפסוק "גורו לכם מפני חרב", והוא מיוחד על עיקר זה כי מצוה להיות ירא וחרד מפני חרב הידוע של מלאך המות. וכי תימא ומה הנאה ימצא לנו מזה? היתכן כי נמלט ממנו? והרי אמר החכם "המות אין לירא ממנה אבל יש לדאוג עליה". ולכן חזר ואמר "כי חמה עונות חרב", כלומר יש רעה אחרת גדולה מזה כי פעמים נשחט על ידי המשחית חמה מפני העונות שהם במזיד והם מרובים. וכאשר הוא נשחט על ידי מלאך משחית נעשה טרפה ונאמר "לכלב תשליכון אותו". וזהו שכתוב "למען תדעון שדון" - "שדין" כתיב כנזכר במקום אחר.

ולכן החכם עיניו בראשו אם באולי חטא יתקן את אשר עותו כדי שלא יהיה נשחט על ידי המשחית חמה, וגם לא ישחוט אותו בסכין פגום כדאיתא בתיקונים דף נ"ז וזה לשונו: "ואלין דעובדייהו כבעירין דחקלא דאכלין בלא צלותין - מיתתהון יהא כבעירן דחקלא. ישחוט לון מלאך המות מדה כנגד מדה. ולא עוד אלא בסכין פגום וכו' ואתקריאו נבל' וכו'. מאי סכין פגום? דא סמאל, אל אחר, סכין פגום ודאי אתקרי. ואיהי פגימה סם המות טרפה ונבלה וכו'".

וכן איתא בזוהר פרשת צו דף פ"ט (ח"ג פט, א) וזה לשונו: "ובהמתך - עם הארץ בהמה אקרי. ולבתר דייעול גרמיה תחות אדם בתורה יתקיים ביה אדם ובהמה תושיע ה' וכו'. ומאי סבילו דעם הארץ לתלמיד חכם. בגין דתלמיד חכם ביום שבת דלית ליה מדיליה ואי עם הארץ סביל ליה בממוניה וכו' יתקיים ביה אדם ובהמה תושיע ה' - יושיע ליה משוד וגזלה, יושיע ליה ממלאך המות דלא שליט עליה וישחוט ליה בסכין פגום. אתמר ביה לכלב תשליכון אותו דאיהו סמאל וכו'".

ולכן יאמר:
"אין מראין סכין לחכם ביום טוב" דמאחר כי החכם הוא המתקן לזולת, כי לא ישחוט בסכין פגום, וראוי לאדם הנלבב לתקן מעשיו להמלט שלא ישחט בסכין פגום על ידי שסובל לתלמיד חכם ומנהיג אותו על פי מדותיו. וראוי הוא לעשות תשובה ממעשיו בכל שעה. אמנם באמת כי החכם הוא מראה לאדם דרך הטובה כמו שחז"ל בפסוק "לא תשחית את עצה - זה שמדריך לאדם בתשובה" כמו ששנינו "לא עם הארץ חסיד".

אמנם בזוהר פרשת בלק "כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור" כי החכם מדריך בני אדם להמלט ממלאך המות, לבא מפניך לאטמרא במצור - הוא התשובה שהוא מקום תקיף וחזק להמלט שם. אמנם מכל מקום לפי כי עיקר התשובה הוא החרטה וההכנעה וזה עיקר להכניע היצר כדאיתא בזוהר כמו שאמרו חז"ל "אם רואה אדם יצרו מתגבר עליו יזכור לו יום המיתה"; כי לכן נכנע לב האדם ולכן איינו יכול לו היצר.

ולכן לא נכון להראות זה הסכין של מלאך המות לחכם ביום טוב, כלומר להראות לו העון שנתחייב בעבורו לישחט בסכין, והוא חושש לא יהיה נמי פגום כנזכר במאמר. ולכן זה גורם לו להיות נבלה או טרפה וישליכו אותו לכלב. לא נכון להראות לו זה הסכין אם הוא ראוי לשחוט בו חישינן שמא תהיה פגומה, כי האדם לא ידע ערך העון שעשה רק החכם ואז יאמר לו אסור לשחוט בה מפני הפגם הגדול הנמצא במעשיו. "וילך ויחדדנה במשחזת" - כלומר יעשה אותה חדה על ידי עסק התורה כמו שאומרים חכמים ז"ל "אם בא להשחיתך יצרך טרדהו בדברי תורה שנאמר יצר סמוך וכו'". והנה אמר הכתוב "ולרשע אמר ה' מה לך לספר חקי", ואין העיקר תלוי אלא בתשובה. ולכן לא יראהו הסכין כאמור.

אמנם "חכם שראה סכין לעצמו" ונתן אל לבו להרהר ולפשפש במעשיו פן יקראהו לישחט כאחד הנבלות - אז טוב לו - שהרי מאחר שנמצא עמו חכמה, הרי חז"ל אמרו "ראית תלמיד חכם שחטא ביום אל תהרהר אחריו בלילה כי ודאי עשה תשובה". כי התורה תורהו ותלמדהו. ולכן "מותר להשאיל סכין זה" לזולת מה שנתעסק בו שהרי אין מקום לחוש שמא יחדדהו בתורה, שהרי החכם מלמד אותו להועיל כי העיקר הוא התשובה.

"יכול להוליך סכין והבהמה וכו'" - הנה "טבח" זה הוא כינוי לעושה תשובה על דרך מה שאמרו חז"ל "כל הזובח את יצרו ומתוודה מעלה עליו כאילו כבדני בשני עולמות שנאמר זובח תודה יכבדנני". ולכן יאמר נא כי רשאי האדם "להוליך סכין והבהמה אצל הטבח", דאף על גב שביראנו כי אין ראוי לילך אצל החכם להראות לו סכין מן הטעם הנזכר. אמנם אצל בעל תשובה לא כך הוא אלא יכול להוליך סכין (הוא הודעת העון כאמור), והבהמה (הוא העושה מעשה בהמה) אצל הטבח (היינו בעל תשובה). דמאחר דקים לן כי לא נתנו ימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה - אם כן מן הראוי הוא להתבונן האדם במעשיו ביום טוב כדי לזכות לאותה הסעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיב לבא שהוא יום טוב בלי ספק.

ולכן מותר להוליך הבהמה - הוא עם הארץ הנמשל לבהמה. שלכן עושה מעשה בהמה כמו שאמרו חז"ל אין אדם חוטא אלא מי שאינו משגיח על הנשמה שלו שהיא חצובה מלמעלה, ולכן נמשל כבהמה. ומה שכתוב "יכול להוליך" - הוא על דרך משחז"ל שלשה "אותו" שהיה רבי ישמעאל דורש: "ויקבור אותו" - הוא קבר את עצמו, "יביא אותו" - הוא מביא את עצמו. כך "יכול להוליך סכין והבהמה" - הוא בעצמו יביא אותו בדעתו. "אצל הטבח" - יתבונן במי שעשה תשובה מה מעשיו וכן יעשה.

או יהיה כי יוליך הוא עצמו - יחשוב בדעתו מה מעשיו שהוא ראוי להיות נשחט בסכין פגום כנזכר למעלה, ויתבונן מה מעשיו נמשל לבהמה מועד לבעוט ולקלקל.

"ואפילו גדי קטן" - לא מבעיא כי ראוי לאדם לפשפש במעשיו הרעים אותם שחטא במעשה, אלא אף על גב כי לא עשה רק שהיה מקפץ כגדי כמו שאמרו חז"ל "בן י"ח מקפץ כגדי", והיה ממשמש בעיניו, מסלסל בשערו, מתלה בעקבו - כל זה יתבונן. ואף על גב כי גדי זה צריך "להוליכו על כתפו" אשר בזמן הבחרות נתן כתף סוררת, והיו מתרים בו ולא שמע אליהם. ועתה היה חמור וכבד עליו פשעו - מוליך אותו להתבונן בו.

"ואף על גב שהיה איפשר להוליכו מאתמול" - שהרי הכתוב צווח "וזכור את בוראך בימי בחורותך", והוא לא כך עשה רק המתין עד שהיה יום טוב - קרוב ליום המיתה כנ"ל. עם כל זה כך יעשה כדי שיהיה לו תקנה טובה כדבר האמור.

"בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום וכו'" - בהיות שהנחנו כי בהמה הוא כינוי לאותו עם הארץ שעשה מעשה בהמה כמו שאמרו חז"ל, לכן יאמר נא דמאחר כי ביום הזה שהוא יום טוב ראוי כי החי יתן אל לבו מה יעשה לזכות לאותו יום טוב שעתיד לעשות הקב"ה לצדיקים על דרך מ"ש רבי יהודא ע"ה "מאן דאמר לי גדול המצווה ועושה עבידנא יומא טבא לרבנן". ולכן יאמר כי אותם עמי הארץ חטאים האלה בנפשותם שהיו "רועים חוץ לתחום" - על דרך מה שאמרו חז"ל "לא הלכו אלא לרעות את עצמן", כך הם האנשים הנמשכים אחר מאכל ומשתה למלאת רסן בטנם, יחשבו כי אין זה עון אשר חטא, והוא היסוד והעיקר לכל העבירות אשר יחטא האדם. ומה גם שהם רועות חוץ לתחום ביותר על הראוי, כך אמרו חכמים ז"ל: לאחר שלשה ימים כרסו מתבקעת ונהפכת לו על פניו שנאמר "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם". ואומר לו "טול לך מה דיהבת בי" - עשית כל ימיך חגים.

ולכן מן הבהמות אלו שהם רועות חוץ לתחום, "ובאות ולנות בתוך התחום" כלומר לענין הלינה שהוא כינוי אל העבירה והעון שנאמר "חושבי און על משכבותם" ונאמר "לכה נרוה דודים עד הבקר". בענין זה אינם פרוצים לפי שהם "לנוח בתוך התחום" - אינם פורצים התחום של איש ישראל בעריות. הרי אלו נקראים "מוכנות" - ר"ל מוכן הוא לקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה והתשובה בנקל. ולכן "שוחטים אותם ביום טוב" - כלומר לעצמו כאמור על דרך "יביא אותו" ר"ל את עצמו, והוא על דרך מה שאומרים חכמים ז"ל כל הדברים מראה האדם בעצמו חוץ מן השחיט ודבר אחר. אמנם אדם זה מותר הוא להראות בעצמו השחיטה לקיים מה שאמר הכתוב "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" (תהלים, מד) - כלומר מן המוכנות לשחיטה. ואפילו ביום טוב.

אבל "הרועות והלנוץ חוץ לתחום" הנמצא בהם תרתי לריעותא. ראשונה שהם רועות את עצמן במאכל ומשתה, ולא זו בלבד אלא "לנות" נמי חוץ לתחום של גבול ישראל והם מאותם חושבי און ופועלי רע על משכבותם. "אם באו ביום טוב" ונכנסו בדעתם לשוב אל ה', "אין שוחטין אותם ביום טוב" לפי שאין אלו מה שאמר הכתוב "נחשבנו כצאן טבחה", "מפני שהם מוקצין" על ידי מעשיהם הרעים, "ואין דעת אנשי העיר עליהם" כי אלו הם הפורשים מדרכי ציבור אומרים "אכל ושתה כי מחר נמות".

"והני מילי בבהמות ישראל" - כי סוף שהוא מתנחם על מה שעשה והוא מתחטא לפני אביו שבשמים. "אבל של עכו"ם לית בהו משום מוקצה, דאין בהם משום הכן" שנאמר "הכון לקראת אלהיך ישראל" (עמוס, ד), כלומר בישראל שייך לומר 'הכן', ולא יצדק בהם הצווי זה. מה שאין כן בעכו"ם.

"אלא אם כן באו בשביל ישראל" - הוא מה שאמרו חז"ל למלך שהיה לו בן והיה לו פרדס נאה. כל זמן שהבן עושה רצונו הוא רואה איזו נטיעה יפה עוקרה ונוטע אותה בפרדס. כך בזמן שישראל זכאים רואה איזה חסיד באומות העולם ומביאו ונוטע אותו בישראל כגון רחב ויתרו. והיינו מה שאמר "אלא אם כן באו בשביל ישראל" אותם בהמות של עכו"ם שהם מחסידי האומות "שאז אסור".

"לפיכך עכו"ם שהביא בהמה במקולין" הוא המקום של בית השחיטה כנודע שנמכר שם, "אם ידוע שלנות חוץ לתחום" והם פרוצים במעשיהם, "אסורות" לבא בקהל ישראל. "ואם ספק מותרות אפילו באו לצורך ישראל" לטובתן לפי שהם זכאים כאמור. "שהמוקצה הולכים בספקו להקל" מאחר כי לא נודע היינו על דרך מי שחטא בשוגג.

"ואם הביאום לצורך העכו"ם" - כך אמרו חז"ל "ידין לאומים במשרים - בזכות הישרים שבהם", "ואפילו סתם" - שמעשיהם הם סתומים, "בעיר שרובה עכו"ם מותר ליקח מהם" אם נתנו דעתם להתגייר "שכל המביא לצורך הרוב מביא" והם מותרים.

"בהמות הידועות ללון חוץ לתחום" וזה הוא מין אחד מן אותם העושים מעשה בהמה, ולא די להם שהם חוטאים אלא כי הם עושים בפרהסיא כי העם יודעים ומכירים מה מעשיהם שדרכם "ללון חוץ לתחום" של ישראל, שהם מאותם חושבי און ופועלי רע על משכבותם עוברים(?) על משחז"ל "לא תגנה על מיטה ארמית".

"ונמצאו בעיר ביום שני" - הוא מה שאמר הכתוב "עיר קטנה" הוא הגוף כמו שאומרים חכמים ז"ל, כי הנה אמרו חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות". ודקדקתי בדברי חכמים ז"ל מה שאמר בלשון שלילה "אין אדם חוטא וכו'", היה לו לומר "החוטא נכנס בו רוח של שטות". אמנם תרתי קא משמע לן. ראשונה תדע כי "אין אדם חוטא" - רצה לומר כל זמן שנאמר אדם בשלימות הנשמה אבל להיות כי הרהורי עבירה קשים מעבירה תכף על ידי המחשבה מסתלק הנשמה הקדושה. ולכן רשעים בחייהם קרוים מתים. ואין הדבר בהשאלה רק מת הוא בכח. והיינו מה שאמר אשה זרה לחוטא: התבונן "כי אין האיש בביתו" (משלי, ז) - הנשמה. ולפי כי הנפש החוטאת הוא מחוץ לתחום, שהרי יצאה מן הגוף הנשמה והלכה לה, ולנה חוץ לתחום. וזה נמצא באותה עיר קטנה - הוא הגוף, היינו כי נמצאו בעיר זו הידועה ביום שני.

"אני אומר שהוא מבערב הכניסן" - שמא הוא מחלק אותם שאמרו חז"ל "אם ראית תלמיד חכם שחטא ביום אל תהרהר אחריו בלילה כי בודאי עשה תשובה". או יהיה מחלק אותם מארי דחושבנא כדאיתא בזוהר פרשת קרח דף קע"ח (ח"ג קעח, א) "כי אין מעשה וחשבון בשאול - בגין דאצטריכא בר נש בכל ליליא למעבד חושבנא מעובדוי דעבד כל ההוא יומא וייתוב מנייהו וכו'".

והנה על ידי כי יחשוב האדם מה מעשיו ביום - אז עשה תשובה ומתודה עליהם. ולכן חוזרות הנשמות ולנות בגוף הנקרא 'עיר' כאמור. כך אני אומר "שבאו מבערב" בזמן שזכר מה מעשיו בנשף בערב יום הכניסן אז לגוף, "וחוץ לחומה" של ישראל "לנו", ואחר כך הכניסן "ומותרות".

"וכל שכן השחוטות בבקר" - שהם מאותם המייחדים שמו של הקדוש ברוך הוא, יעיר בבקר בבקר, והוא אומר "ה' אלהינו ה' אחד", ומוסר עצמו להריגה על קידוש שמו של הקדוש ברוך הוא שמעלה עליו כאילו נשחט כמו שאומרים חכמים ז"ל שנאמר "נחשבו כצאן טבחה". שחזקה של אנשים אלו כי מבערב בנשף בערב יום התודו, ולכן הכניסם לתוך התחום של ישראל כאמור.

"עגל שנולד ביום טוב" - ירצה משחז"ל למה לא נאמר טלה או גדי לפי שחלק הבהמה נולד בכל השלימות שלו. לא כן אדם שנולד כל יום, הולך וגדל בתורה ובמצות. ולכן יאמר:
"עגל שנולד ביום טוב" שהוא דוגמא לאדם השלם. "אם אמו עומדת לאכילה" שהוא שלם בתורה היא אמו עומדת לאכילה שנאמר "לחמי בלחמי".

או יהיה בהמה מ"ש "אם האם עומדת לאכילה" יש חלק מן השלמים הנק' בהמה הלא המה מה שאמרו חז"ל "אדם ובהמה תושיע ה' - אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ועושים עצמם כבהמה". ואלו הם חלק הבהמה "העומדת לאכילה" - הוא אצלי מה שאמר הכתוב "ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם", כי שלומי אמוני ישראל אומרים לפני הקב"ה רבונו של עולם עליך הורגנו כל היום, מקבלים עלינו מיתה לפי כי נחשבנו בעצמינו כצאן טבחה, שהם מוכנים ועומדים לשחיטה. אבל הקב"ה אמר לא כן אתם חשובים לפני אלא אדם אתם אשר לא צויתי להקריב אדם.

ולכן יאמר נא אותו עגל מן הבהמה העומדת לאכילה, שהם מכלל השלמים. "והוא דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו" - הוא מה שאמרו חז"ל "שלשה הם מכלה עולם" וקטן שלא כלו לו חדשיו כדאיתא בסוטה פ"ג. אמנם זה השלם העומד לאכילה קים ליה בגויה שהוא תלמיד חכם שכלו לו חדשיו. כך אמר רבי ידע איניש בנפשיה אי צדיק גמור הוא אם לאו.

"אם היו שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה" - כלומר כי הצדיק הוא מכונה לשבת ויום טוב. אי בעית אימא מפני כי אין לו רק מה שמכין, ואי בעית אימא משום שאסור לעשות בו מלאכה כדאיתא בזוהר פרשת משפטים, ולכן נענש אסא מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים כמו שאמרו חז"ל. ולכן "נולד בזה מותר בזה" - כלומר אם נולד לו איזה ספק אשר חטא על הנפש, נולד בזה מותר בזה, לפי שבלילה עשה תשובה ודאי כדלעיל.

"בהמה מסוכנת שירא שמא תמות" - זה חלק אדם רשע, לא די שעשה מעשה בהמה על העונות ועל הפשעים - נוסף עוד שלא עשה תשובה כל ימי היותו, ועבר על מה שכתוב "וזכור את בוראך בימי בחורותך עד אשר לא יבואו ימי הרעה" - אלו ימי הזקנה כמו שאמרו חז"ל. ולא עוד אלא שעמד ברשעו עד שהוא מסוכן, והוא ירא שמא ימות. נמצא כי עבר על כמה זמנים שהיה יכול לעשות תשובה ולא עשה. כי זמנים רבים הם כדלעיל "זמן זמניהם" - חמשה זמנים.

"והוא אכל כבר" - כלומר מפני מה לא נתן אל לבו לעשות תשובה בכל אותם הזמנים? גם שנפל למשכב לא דעת ולא תבונה לשוב אל ה'? מפני שכבר אכל עולמות בחייו, ולא היה חסר כלום מחמדות הזמן. "ואין צריך לה" לאותה תשובה. "אסור לשחטה" בו ביום מטעם הנ"ל, "אלא אם כן יש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי" כי יחם לבבו ממעשיו הרעים ועדיין יש שהות ביום לקבל יסורין מבעוד יום קודם שימות.

"וכשיש שהות ביום" כאמור, "ושחטה" כאשר זבח את זבחו ונתגבר עליו, "אינו נוטל עורה" כמו שאמר הכתוב "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" - לא יחשוב בדעתו כי על ידי קניינים של העולם הזה הוא מתכפר לו כי כך אמרו חז"ל: אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה אלא בתחילה בא בממונו וכו'. אין זה מן הכלל זה מאחר שהמתין עד דכדוכה של נפש ועשה תשובה מיראה שימות ונפרעים ממנו. לכן ידע נאמנה כי לא יטול את עורה ולא יפדה על ידי ממון וכיוצא, "אלא אם כן שייר ממנו עבר אחד" - היינו כי מפני העון שהיה חמור הדין שלו היה כי נסתרס באחד מאבריו. ובכן ימצא שלקה בעור בממונו וגם בגופו באבר אחד.

"או מוליכו עמו" - ר"ל ידע נאמנה שנתקבל בתשובה לפני המקום ולכן בזמן התחיה שהקב"ה מחיה אותו כמו שהיה בעולם הזה כמו שחז"ל "אני אמית ואחיה - בתחילה כמו שהיה, הלך חיגר או סומא כך יקום". ואחר כך "מחצתי ואני ארפא". ולכן אותו אבר שנסתרס ממנו בטוח הוא כי "מוליכו עמו" - שיהיה מוכן לעמוד עמו לזמן התיה כי זה יורה שנתקבל בתשובה לפניו יתברך.

"אם שחט בהמה בשדה וכו'" - כלומר אם עשה מעשה בהמה בשדה כמה דאת אמר "כי בשדה מצאה". "לא יביאנה במוט או במוטה" - כלומר לפי שכבר נתבאר כי אותו העושה תשובה עד עת בא דברו למיתה - כך הוא עונשו של בדאי זה שמניח אבר מאחד מאבריו מסתרס ולוקה בעורו (בממונו), ושב ורפא לו. לא כך הוא זה העושה מעשה בהמה בשדה - מעשיו מפורסמים כי אין לו רשות להביא את עצמו לפניו יתברך בתשובה במוט. אף על גב כי בצד מה הוא יותר משובח מן הקודם; הבהמה מסוכנת - כאלו בה עשה תשובה בפרק המיתה ולא עשה אלא מיראה, אבל זה - נהי שעשה מעשים רעים דוגמא של אותו הנאמר בו "ויבא עשו מן השדה" - אמנם חזר בו בזמן הבחרות. ועם כל זה: "לא יביא את עצמו במוט" לעת תמוט רגלו וחזר הגלגל עליו, כי אז הוא מוכן ומעותד נמי אל הייסורין בגופו. לא יביאם במוט ולא במוטה כדרך שעושה בחול כי זאת התשובה נמי הוא נחשב מיראה והוא דרך חול. כי שלשה מיני תשובה מחמת יראה הם כנודע מן הזוהר.

אמנם "יביאנה בידו איברים" -הוא מה שאמרו חכמים ז"ל "אם רואה אדם ייסורין באים עליו יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו". כי אינו מספיק שיעשה מה שאמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות. עינים רמות - והיות לטוטפות בין עיניך" לפי כי תיקון זה מספיק שיעשה אותו על הסתם. לא כן זה אלא מביאה התשובה בידו - מעשה בהמה על ידי מעשה הצדק' הניתן ביד כנודע. זה יהיה ראשונה להגין עליו מן הייסורין. ונוסף עוד שיביאה איברים איברים על ידי הייסורין בענין ארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש: "עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה - לא זז משם עד שמוחלין לו. עבר על מצות לא תעשה - תשובה תולה וייסורין ממרקין שנאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם". ולכן לא סגי להביאה לעת תמוט רגלו, רק מביאה איברים איברים כאמור.

"עוף שנדרס ברגלים וכו'" - כבר הדברים אמורים למעלה כי כינוי העוף הוא מורה על בעל מצות. ולכן הוא היה אומר כי עוף זה "שנדרס" היה שפל ברך, שייף עייל שייף נפיק, כל כך היה שפל עד מדרך כף רגל היה שוה לאסקופה תחתונה, עד מקום שעאל ספק "אם נתרסקו איבריו" כי מפני שהמצות הם כמספר האיברים ואדם זה מפני שממעט עצמו לא דק להיות נמנה עם חבור של מצוה. "ולכן צריך שהייה מעת לעת" - הוא מה שאמרו חז"ל "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפילה ושעה אחת מתפללים וחוזרים ושוהים שעה אחת לאחר התפילה", לפי כי גדולה היא התפילה לפני הקב"ה.

"וצריך בדיקה לאחר השחיטה" על מספר המצות. "מותר לשחטו ביום טוב" - כמה דאת אמר "עליך הורגנו כל היום וכו'". ועוד ירצה למ"ש ר' יהושע בן לוי "האי מאן דאתייליד ביומא דשבתא ביומא דשבתא ימות. מאי טעמא? משום שחללו עליו את השבת כדי שיתכפר לו". וכן נמי הוא בענין זה. הרצון לומר דאף על גב כי נמצא באדם זה כל השלימות הנזכר, "שוחטין אותו ביום טוב ולא חיישינן שנא ימצא טרפה" - כלומר כי לולי שנמצא בו עון לא מת ביום טוב, אלא ודאי כי זה היה לו לכפרה "אע"ג דאתייליד ביה ריעותא" לא אמרינן הכי, אלא עדיין הוא בחזקת צדקותו וחסידותו כדאמרן.

"בכור בזמן הזה" - מה ששנינו היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות. ומפני השלימות הנמצא בו אין שוחטים אותו בזמן הזה אלא אם כן נפל בו מום. שאם לא היה זמן החרבן והיה עבודה הקרבן היה מכפר כמו שאמרו חז"ל "תמיד של שחר היה מכפר על עבירות שבלילה, תמיד של בין הערבים מכפר על עבירות שביום. בין כך לא לן אדם בירושלים ובידו עון". אמנם משחרב הבית נענש הצדיק כמו שאמרו חז"ל "ועשית את הקרשים למשכן - אמר משה לפני הקב"ה תינח בזמן שבית המקדש קיים, וכשנחרב מה יעשה ישראל? א"ל אני לוקח צדיק אחד ומכפר עליהם".

ולכן זה הבכור הצדיק אף על גב כי כן אמר הקדוש ברוך הוא ליקח אותו לכפר על ישראל - "אינו נשחט בזמן הזה אלא אם כן היה בו מום" דאם לא כן לא היה צריך שחיטה, כי הצדיק דוגמא לדגים (כנזכר לעיל אסיפתן מתירתן שנאמר "ויגוע ויאסף אל עמיו"). אבל מפני שחטא ונפל בו מום - לכן נשחט.

אמנם "אין חכם יכול לראותו ביום טוב" - לא יהיה זה הבכור הצדיק בערך עם הארץ שמראה הסכין לחכם לבדוק בו כנ"ל. אמנם בזה הבכור אין רשות לחכם לראותו ביום טוב "אם יש בו מום" שלכן מפני העון נשחט ביום טוב. "ואפילו אם עבר וראהו ומצא שיש בו מום", דבר של עון, עם כל זה "אינו יכול לשחטו" מאחר שנתפס על הציבור רק הוא מת בגויעה ואסיפה.

"אבל אם נולד במומו" כי נמצא בו עון קבוע דדש ביה, "ועבר וראהו" לפי כי כך אמרו חז"ל "תלמיד חכם שחטא כסהו בלילה שנאמר וכשל גם נביא עמך לילה". "ועבר" על זה "וראהו". "נשחט על פיו" - מפני שנתגלה עונו.

ואם ראה המום והעון שלו "מערב יום טוב וראה שהוא מום לישחט עליו, יכול לחקור עליו ביום טוב אם נפל בו המום מאליו ומתירו" לישחט. אבל אם זה נענש מפני הציבור כנזכר - אין זה ראוי להיות נשחט אלא נאסף ודאי כדגים אסיפתן היא המתרת אותם כדאמרן.

עוד פירוש על סעיפים א-ט לצד עילאה

עוד זאת תדרש לבאר הדינים הללו לענין הנוגע למעלה לצד עילאה ימלל. וכך היא אומר.
"אין מראין סכין לחכם ביום טוב" - הוא הדבר אשר חז"ל הגידו "שלשה טעיות עתיד לטעות שר של אדום". יחשוב כי בצר במדבר שהוא קולט הרוצח כך קולט בצרה, והקדוש ברוך הוא מביא אותו ושוחטו לעין כל שנאמר "כי זבח לה' בבצרה". והנה השר של אדום זה סמאל והשחיטה שלו על ידי שם ההויה כדאיתא בזוהר פרשת שופטים דף רע"ד (ח"ג רעד, א) וזה לשונו: "פקודא בתר דא לדון בסייף לדון בחנק לדון בדין סקילה לדון בדין שרפה. לדון בסייף למאן? לסמאל. הדא הוא דכתיב כי רותה בשמים חרבי. הנה על אדום תרד חרב דקדוש ברוך הוא. י' רישא דחרבא. ו' גופא דחרבא. ה"א ה"א תרין פיפיות דילה. צדק צדק תרדוף. חתכין דינין מפי בית דין דלעילא ודינא מפי בית דין דלתתא", עכ"ל לענייננו.

ולכן יאמר:
"אין מראין סכין לחכם ביום טוב" - הוא הקדוש ברוך הוא הנקרא 'חכם' שנאמר "חכם לבב ואמיץ כח". אין מראין לו הסכין הנזכר (שהוא שם הויה כאמור) כדי לשחוט לסמאל, "אם הוא ראוי לשחוט בו שמא תהיה פגומה הסכין" - הוא מה שאמרו חז"ל "אין השם שלם עד שיכרת זרעו של עמלק שנאמר כי יד על כס יה". ולכן הסכין זו - ההויה - כביכול פגומה. ולכן יאמר לו פגומה ואסור לשחוט בה לסמאל מפני פגימתה.

ולכן "ילך וישחזנה ויחדדנה במשחזת" כי לפי שזה הפגם תלוי במעשה התחתונים, לפי שהם עושים פגם בסכין זו - הוא שם הויה, כדאיתא בזוהר בכמה מקומות "חייביא עבדי פגימותא לעילא". ולכן אנו חוששים שלא יחדדנה במשחזת כי תעלה חמתו של הקדוש ברוך הוא ואותו הכעס והחידוד ישליך אותו על ישראל העושים הפגם, והם סיבה כי אינו נכרת זרעו של עמלק. ולכן לא יעיר כל חמתו על סמאל לשחוט אותו ונמצא מתארך קץ פדותנו. הוא הטעם שהשביע הקדוש ברוך הוא לישראל שלא ידחקו על הקץ שנאמר "השבעתי אתכם וכו' אם תעירו את האהבה וכו'".

"וחכם שראה סכין לעצמו" לצורכו דלא שייך להיות בה פגם, "יכול להשאילה לאחרים" להשתמש בה כי כן שם הויה נקרא על כל צבאות מעלה כמו שאמרו חז"ל "אדני בם - שמו של הקב"ה כתוב בלוח על לב כל אחד". ומה גם מט"ט כי כך אמרו חז"ל בפסוק "כי שמי בקרבו". ולכן הוא עמו בהשאלה לצורך הייחוד הנעשה על ידו ביומין דחול כדלעיל.

עוד ירצה במאמרו "אין מראים סכין לחכם ביום טוב וכו'" - דמאחר כי הנחנו שהסכין הוא כינוי לשם הויה, והוא התפארת, ולכן אין מראין סכין זה לחכם "ביום טוב" - הוא סוד חכמה עילאה - לפי כי כן אמרו חז"ל "נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס ישראל בירושלים של מטה". וכבר נתבאר בזוהר שהקב"ה הנשבע (הוא חכמה) שלא יכנס בירושלים שלמעלה (היא בינה). ולכן אין ראוי להראות סכין זה בסוד התפארת לאבא עילאה, הוא החכם הנזכר, אם הוא ראוי ושלם כדי לשחוט בו לסמאל כאמור, שמא תהיה פגומה כי מפני מעשה התחתונים היא נפגמת ונמצא בטלה הכונה. כי הנה תכלית הראות סכין זו לשחוט לסמאל היינו כי כאשר זה נשחט אז בונה ירושלים ה' וישראל נכנס לתוכה. ועל ידי כן הותר הנדר שנשבע הקב"ה ואמר "ולא אבא בעיר". ואם תמצא פגומה החכם יאמר לו אסור לשחוט בה לסמאל ולבטל המות מפני פגימותה. ולכן "ילך ויחדדנה" - ס"מ הנקרא חדידא בלישניה שנאמר "בקליפה חדה כחרב פיות". והיינו שמחדדה "במשחזת" שלו - היא הנקבה כאמור.

"וחכם" הנזכר "שראה סכין לעצמו" - הוא סוד הצדיק שבו הנקרא הויה שנאמר "ה' הצדיק". וראה אותו לעצמו להנאתו. "יכול להשאילו נמי לאחרים" - כי הוא יורד בסוד מרדכי ומתלבש בו יוסף הצדיק. ועל ידי שמתחבר עם הכלה הוא שוחט לכל מאריהון דדינין כדאיתא בזוהר בפסוק "כי הנה המלכים נועדו". וכאשר כן "עברו" כל מאריהון דדינים מפני כי הם "יחדיו" בחיבור אחד כאמור.

"יכול להוליך סכין והבהמה אצל טבח לשחוט וכו'" - איתא בזוהר פרשת צו דף ל"א (ח"ג לא, א) וזה לשונו: "ואל זועם בכל יום - נזעם או זעום אינו אומר אלא זועם לפי שהוא זועם לכל מאריהון דדינין". והיינו מה שאמר הכתוב "וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו" - הם מאריהון דדינים, שאוסר אותם בכל יום יעיר בבקר בבקר לזעום בהם. וזה הוא סוד הטבח שזועם לכל מאריהון דדינים, שלכן הסכים לטבוח את בנו.

או יהיה הכונה לרמוז על יוסף הצדיק שנאמר בו "וטבוח טבח והכן" שעשה תרתי לטיבותא. ענין שטבח טבח ועוד עשה הכנה מענין מוקצה והיה ערב שבת כמ"ש חז"ל "מכאן ששמר יוסף את השבת ועדיין לא ניתנה". ושמר דין מוקצה בשבת כסברת ר' שמעון. ואמנם שאמר "וטבוח טבח" היינו סוד מה שאמר הכתוב "רשפיה רשפי אש שלהבת יה" - דנפק מעלמא עילאה כל ערב שבת לשרוף הקליפה, וכדאיתא בזוהר פרשת ויקהל דף ר"ב (ח"ב רב, א) וזה לשונו: "תא חזי ביומא שתיתאה כד מטי זמנא דערב - דליג מגו ההוא נהורא דאשא וסלקא לעילא לאעלא גו גוונין. כדין מתתקנין ישראל לתתא ומסדרין סועדתין ומתקנין פתורין כל חד וחד פתוריה. כדין חד שלהובא נפיק ובטש בההוא שלהובא. כיון דבטש ביה מתגלגלן ההוא שלהובא וההוא מדורא ועאלין בנוקבא דתהומא רבא ואתטמרן ויתבת תמן. וההוא שלהובא איהו מסטרא דימינא וכו'".

הנה מבואר מדברי המאמר כי זה האש הוא הדוחה לסטרא אחרא ומונע אותו שלא יתקרב לסטרא דקדושה. וזה השלהובא הוא מסטרא דימינא, חסד לאברהם. ולכן זה הטבח הוא מה שאמר "מוליך סכין והבהמה אצל הטבח" זה. ו"הבהמה" יהיה סוד סטרא אחרא מפני כי נמצא בו שהותר אוכל נפש. ולכן צריך חיזוק. ולכן יכול להוליך סכין והבהמה אצל הטבח האדם הגשמי.

"ואפילו גדי קטן שצריך להוליכו על כתפו". וסוד הדבר למעלה הוא מ"ש בזוהר פרשת אחרי מות דף ע"ב (ח"ג עב, א) וזה לשונו: "ויאמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן - למלכא דהוה ליה ברא מאמהו חדא ואזיל בהיכליה. בעא מלכא לאתנסבא במטרוניתא עילאה ולאעלה בהיכליה. אמרה מאן יהיב לי מלכא בהיכליה. אמרה מכאן ולהלאה אשדר ואתרך לברא דאמהו מהיכלא דילי. כך נמי אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן וכו'".

והנה מבואר מדברי המאמר כי עתיד הקדוש ברוך הוא לגרש האמה זו ואת בנה, שלכן אמרה שרה לאברהם "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת". ואמנם כמו כן עתה ימצא דבר זה בהווה - הוא מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קל"ד (ח"ב קלד, א) וזה לשונו: "כלה כל זמנא דבעאן לאעלא לה לגבי בעלה לחדווה דשמושא אצטריך בלחישו ברזא, בגין דלא ישתכח ברגלי צעדהא רמז דסטרא אחרא ולא יתדבק בהדא וכו'".

הנה מבואר הדבר כי לעולם מפרישין תחילה סטרא אחרא ואחר כך נעשה הייחוד. ולכן בא הדין הזה בגשמי דאפילו גדי קטן שצריך "להוליכו על כתפו" - מוליך אותו ביום טוב. ואפילו "שהיה איפשר להוליכו מאתמול" לפי כי כן הוא נעשה למעלה.

"בהמות היוצאות ורועות חוץ לתחום וכו'" - אשר חכמים הגידו בפסוק "מעוף השמים ועד בהמה נדדו" (ירמיהו ט, ט), כי נ"ב שנה לא עבר עוף בארץ ישראל כי בהמה בגימטריא הכי הוי ב"ן - למדנו כי בן זה הוא בהמה. ולכן ימתק מה שאמרו חז"ל אצל "אדם ובהמה - אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ועושים עצמן כבהמה" (מאמר). כי לא ידענו מהו השבח הזה אשר שבחוהו חכמים? מה יופיו ומה טיבו של האדם בן דעת ועושה עצמו כבהמה? כנראה כי נהפוך הוא כי לגנות יחשב לאיש העושה עצמו כבהמה.

אמנם בתחילה אתה דורש כי מ"ש "שעושה עצמו כבהמה" היינו על דרך מה שאמר הכתוב "יששכר חמור גרם" (בראשית, מט) אשר חכמים ז"ל הגידו כי החמור אינו כמו הסוס שמרביצים תחתיו ומאכילים אותו והוא מבעט בבעליו. אמנם דרכו של חמור - רובץ בין המשפתים ואינו חושש לכלום ונתנים עליו משא כבד ואינו מבעט. כך היה עושה יששכר כדי ללמוד בתורה. וכן נמי אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ובתורה ועושים עצמן כבהמה לסבול עול התורה. ואין חוששין לחמדות העולם הזה כלום. הרי זה משובה(?).

אמנם עוד יש להבין בדרשה זו כי כונת בני אדם ערומים אלו בדעת - שיודעים ומכירים הם בעצמם כי הם אנשים גדולים כמו שאמר רבה ע"ה "ידע איניש בנפשיה אם צדיק גמור הוא אם לאו". והללו יודעים שהם נמשכים מעץ החיים שהוא בחינת 'אדם'. ולפי שהם יודעי דעת וערומים לא נעלם מהם כי הלומד בתורה הוא נאחז בגופא דאילנא כדאיתא פרשת מקץ דף קצ"ג (ח"א קצג, א) וזה לשונו: "תא חזי אילנא דחיי וכו' ואינון דמשתדלין באורייתא כולהו אחידן בגופא דילנא וכו'". ואדרבא מפני כך כי ערומים הם - עושים עצמן כבהמה כאילו הם מסטרא דנוקבא העולה בגימטריא בן שהוא בהמה. והיינו כדי לעורר השורש שלהם ולהיות שהם נשרשים שם כמו שאמר הכתוב "יוצר רוח אדם בקרבו" כדאיתא בזוהר, כי מדה זו מציירת רוח בני האדם בקרבה ממש בהאי אתתא דצרת עוברא במעהא. לכן הם עושים כבהמה לעורר נפשם בסוד אור חוזר בקרבה כדי לעורר את האהבה, שלכן נחשב כאילו דכורא רדף בתר נוקבא ולא דכורא^[2] בתר דכורא כדאיתא פרשת ויחי דף רמ"ה (ח"א רמה, א) וזה לשונו: "תא חזי בכל אתר דכורא רדיף בתר נוקבא ואתער רחימותא לגבה, והכא אשכחנא דהיא אתערת רחימותא ואתערת לגביה ורדפת אבתריה. ואורחיה דעלמא דלית שבחא דנוקבא למרדף בתר דכורא אלא מלה סתימא היא ומלה עילאה דבי גנזייא דמלכא. תא חזי תלת נשמתין אינון וכו' נשמתין דצדיקייא אתיין מאינון נשמתין עילאין מנשמתא דנוקבא ומנשמתא דדכורא ובגין כך נשמתהון דצדיקייא עילאין על כל חילין ומשריין דלעילא וכו'. תא חזי אתערותא דרחימו דכנסת ישראל לגבי קדוש ברוך הוא נשמתהון דצדיקיא לתתא מתערין לה בגין דאינון אתיין מסטרא דמלכא מסטרא דדכורא ואתער רחימותא. אשתכח דדכורא אתער חביבו ורחימותא לנוקבא וכדין נוקבא אתקשרת ברחימותא לגבי דכורא וכו' ועל דא וצדיק יסוד עולם כתיב - סתם". עד כאן לשונו לענייננו.

הנה מבואר מדברי המאמר כי הנשמה של הצדיק היא נמשכת משני המדות, זכר ונקבה, והם הנזכרים בפסוק "אדם ובהמה". ולפי כי הצדיק זה שהוא "ערום בדעת" ויודע בעצמו שהשורש שלו, היא נשמתו, כלולה מזכר ונקבה. ומן הראוי לא היה^[3] להסתכל בשורש הנמשך מן הזכר שהוא עיקר ועושה עצמו כבהמה (שהוא סוד הנקבה), והתכלית כדי לעורר חביבו ורחימותא שלכן כינוי 'בהמה' מורה על שם ב"ן - הוא המעורר מיין נוקבין. ועושה עצמו כבהמה בעבור כן כדי לייחד בנוקבא עם הדכורא -- ודאי לכן עלינו לשבח לאדם זה.

ובכן זה יהיה כונת מ"ש "בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום" - הם בני אדם הצדיקים שעושים עצמן כבהמות שיוצאות מן העיר הידועה, עיר ה' סלה, "ורועות חוץ לתחום" - ארצה שעיר שדה אדום, לאכול אותם ירק עשב הצומח להם מן השדה שהם נשמות מחסידי האומות כדאיתא פרשת בלק בפסוק "כלחוך השור את עשב השדה", הם נשמות קדושות מחקל תפוחין. וכן בהפך - הצדיקים אוכלים עשב הם הנשמות הצומחות משדה אדום.

"וחוזרות ולנות בתוך התחום" של עיר ה' - "הרי אלו מוכנות" כי הם כל כונתם וחפצם להיות מוכנים לפניו על דרך "נחשבנו כצאן טבחה". לכן "לוקחים מהם ושוחטים מהם ביום טוב" בשעה שהם מייחדים שמו יתברך ואומרים 'אחד' כנודע שהאדם מקבל עליו ארבע מיתות בית דין ונחשב להם כאילו נחשטים ממש, ועולה נשמתו למעלה לעורר את האהבה.

אבל הנשמות "הרועות" בשדה אחר, "ולנות חוץ לתחום" של הקדושה - הוא מורה על חלק נשמות שלא הלכו לשם לרצונו אלא שהוצרכו לילך לשם מסיבת העון. וכדאיתא בהקדמת התיקונים "כצפור - דא שכינתא, נודדת מקינה כן איש - דא איש צדיק דאזלין מתתרכין בתר קב"ה ושכינתיה". ואיתא בזוהר "אלין נשמתין ערטילאין דאזלין בתר קב"ה ושכינתיה" כי הנשמות אלו הולכים ברצונם אחר השכינה בגלות. אמנם יש נשמות אחרות שגולים לשם ולכן "לנות חוץ לתחום" של הקדושה.

ולכן "אם באו ביום טוב" ויצאו מן הקליפה, "אין שוחטים אותם ביום טוב מפני שהם מוקצים" מבערב, ואין דעת אנשי העיר הקדושה עליהם על דרך מה שאמר הכתוב "עיר קטנה" היא סוד המלכות, "ואנשים בה מעט" - הם המדות שלה נקראים 'אנשים'. ולכן אמר "ואין דעת אנשי העיר הזאת עליהם" שיהיו לה בסוד אור חוזר.

"והני מילי בבהמות ישראל" - הנשמות קדושות. "אבל של עכו"ם" - אותם שמביאים אותם עמהם משדה אדום - "לית בהו משום מוקצה" לפי כי תמיד לוקחים מהם לצורך הייחוד. או יהיה נמי בהמות הללו של עכו"ם בסוד הניצוצות דעלמין קדמאין דאתחרבו ואין בהם מוקצה.

"ואין עכו"ם צריך הכן" - הוא מ"ש בזוהר "באלין עשר קליפין אתלבש קב"ה בגין לקיימא ומלכותו בכל משלה". הנה מבואר כי אין העכו"ם צריך הכן שכן כתיב "הכון לקראת אלהיך ישראל" - אבל לא עכו"ם.

"אלא אם כן באו בשביל ישראל" - דהיינו סוד "עת אשר שלט האדם (עכו"ם) באדם (דישראל) לרע לו" ודאי, כי אותה נשמה דישראל מוציאה עמה נשמה מעכו"ם. הרי כי באו בשביל ישראל שהלך לשם.

"לפיכך עכו"ם שהביא בהמה במקולין", בית השחיטה, ר"ל הביא נשמה של ישראל הנקרא 'בהמה' כאמור לעלות למעלה בסוד מיין נוקבין. "אם ידוע שלנות חוץ לתחום" - מאחר שלנים שם מפני העון כנ"ל, "אסורות". "ואם ספק מותרות" - אפילו הם מחלק אותם שבאו לצורך ישראל שאינו יכול לעלות מעצמו אם אינו מביא ניצוצות אלו, "שהמוקצה הולכים בספקו להקל".

"ואם הביאום לצורך העכו"ם" - לברר מהם ולהכנס לתוך הקדושה, "אפילו סתם בעיר שרובה עכו"ם" - היינו בעולם העשיה כי שם הקליפה מרובה מן הקדושה כדאיתא בתיקונים. הנברר משם הוא מותר ביום טוב. שכל המביא לצורך הרוב מביא. ולכן מותר.

ומאחר שהנחנו כי בהמה הוא כינוי למדה האחרונה שהוא בסוד שם ב"ן בגימטריא - ולכן יאמר נא:
"בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום" כלומר החלקים של מדת המלכות המכונה בשם 'בהמה' שיוצאות מעולם האצילות, לפי שמזמן של הבריאה נגזר עליה "לכי ומעטי את עצמך", לכן החלקים שלה יוצאים משם והולכות "ורועות חוץ לתחום" - חוץ מעולם האצילות שנאמר "דודי ירד לגנו" (שיר, ז) זה העולם שלמטה מן האצילות והלאה. וזה "ללקוט שושנים" - הם ניצוצות הנ"ל. הרי שהם "רועות חוץ לתחום" שנאמר "דודי ירד לרעות בגנים" - היא המדה הנקרא 'דודי'.

"ובאות ולנות בתוך התחום" - דהיינו בבריאה שהוא תחום של עולם האצילות. ומה גם כי שם אימא נקרא 'מקננת' שם כדאיתא בתיקונים והיא נקראת חמות(?) כדאיתא פרשת אחרי מות והוא תחום שבת. "הרי אלו מוכנות" כי למחר תכף עולים לעולם האצילות. ולכן לוקחים מהם לתיקון המלכות ושוחטים אותם ביום טוב להוציא מהם איזה דם אשר נמצא בהם מצד הדין ומתייחדים אחר כך באוכל אדם.

"אבל הרועות והלנות מחוץ לתחום" - הם החלקים אשר בעולם היצירה הנקראים 'מחוץ לתחום'. אם באו ביום טוב ועולים למעלה בעולם האצילות - "אין שוחטים מהם ביום טוב". והענין הוא מ"ש פרשת קרח "קריאי מועד - קראי מועד חסר יו"ד". כי כמו ש'קדש עילאין' זמין לכל אינון כתרין דשמא קדישא אתקרי בהו - כך 'קדש תתאה', "חכמת שלמה", זמין לכל חילהא. הנה מבואר מזה המאמר כי החלקים של מדה זו הם מזומנים ביום טוב ועולים למעלה. הם חילהא "הרועות ולנות מחוץ לתחום" בכל זמן. ולכן עתה שעלו "אין שוחטין מהם" ואין מקבלים מהם שהרי אין עולים ***(?) למעלה ולכן הם מוקצין. "ואין דעת אנשי העיר" של עולם האצילות - הם המדות של הזכר המצפים לחלקי הכלה להתייחד עמהם אחד אל אחד - אין דעתם עליהם שהוא סוד "והאדם ידע".

"והני מילי בבהמות ישראל" - הוא ישראל עליון שהה ממצו(?) נעשה התיקון לכלתו כדאיתא פרשת תרומה: "אפריון" זה העולם, "עשה לו המלך שלמה" והוא "מעצי הלבנון" - הם שנאמר בהם "ישבעו עצי ה'".

"אבל בהמות של עכו"ם" - הם מדות הנקבה שנפלו בקליפה ונבנית בהם צד הרשעה, לכן נקראים "בהמות של עכו"ם", ולכן "אין בהם משום מוקצה דאין העכו"ם צריך הכן" בו בכל שעה אנו מצפין ביאת הגאולה וחרבנה של צר שנאמר "היום אם בקולו תשמעו".
"אלא אם כן באו בשביל ישראל" שאז אסור. והענין יובן בשני פנים. ראשונה כי הנה בכל יום אנו מעלים מדות הללו לעשות הייחוד ואחר כך חוזרים לנפול. ולכן דבר זה לא נעשה ביום טוב. ועוד אם נאמר לצורך הגאולה כאשר חזרו בזכות ישראל דהיינו כי לפי שעושים תשובה לכן נגאלים בזמן "אחישנה" - אז אסור לקחת מהם.

"לפיכך עכו"ם שהביא בהמה" מן הנשמות "במקולין" - הוא מקום המטבחיים בסוד הבריאה אשר שם הם מאריהון דיבבא ויללא. וכאשר נמשך שם מדת החסד הוא הורג אותם וממסר(?) בידם. אז אם ידוע שלנות נשמות הללו "חוץ לתחום" למטה - "אסורות". "ואם ספק מותרות אפילו באו לצורך ישראל" כאמור שהמוקצה הולכים בספקו להקל. "ואם הביאום לצורך העכו"ם" לטובתם להכניסם לגדר הקדושה, "אפילו סתם" כי לא פורש, "בעיר שרובה עכו"ם" - היא צור הרשעה, "מותר - שכל המביא לצורך הרוב מביא" ומותר.

"בהמות הידועות ללון חוץ לתחום" - חזרנו לענין ראשון שמדבר בחלק הנשמות הידועות ללון חוץ לתחום, הם אותם אשר נודע באמת שהלכו אל הקליפה מצד העון ולכן הם לנין שם לפי שהם בדרך קבע.
"ונמצאו בעיר" של הקדושה ביום שני. והענין כאשר נאמר כי שני ימים דיום טוב - הראשון הוא בבחינת הזכר והשני הוא בבחינת הנקבה. והוא על דרך מ"ש בזוהר בפרשת "מקץ שנתיים ימים" וזה לשונו: "מאי שנתים ימים? דתב דרגא לדרגא דאית ביה זכירה". הנה מבואר כי שני ימים הללו - אחד בסוד הזכר והשני בסוד הנקבה. וכן נמי בזה.

ולכן "אני אומר שהוא מבערב הכניסן וחוץ לחומה לנו" שהוא בסוד הבריאה כאמור, "ומותרות וכל שכן השחוטות בבקר" שהם מותרים.

עוד ירצה במאמרו "בהמות הידועות ללון חוץ לתחום" - הם החלקים של מדת המלכות המכונים לשם 'בהמות' כנ"ל. ולפי שהם בדרך קבע בבחינת הקליפה יאמר שהם "הידועות ללון מחוץ לתחום" של הקדושה. "ונמצאו" - בדרך 'מציאה' בבחינת הקדושה שנאמר בה "מצא אשה מצא טוב". נמצאו "ביום טוב שני" - בסוד הנקבה. ועוד יש לומר כי שני ימים הם בסוד הנקבה, שלכן נקראו "מקראי קדש", והשני ימים הם בסוד בחינות שבה שנאמר בהם "ברוך ה' יום יום". כי הצדיק הנקרא 'ברוך' משפיע בסוד שני ימים אלו הנקראים "ציון ירושלים".

וכאשר בהמות אלו נמצאו ביום טוב שני בעיר ה' זו ירושלים - "אני אומר שהוא הכניסן מבערב", הכניסן משעה שקדש תתאה זמין לכל חילוי לאעטרא לון בסוד "מקראי קדש". "וחוץ לחומה לנו" לפי שהם ב' חומות שנאמר "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים". ולכן "מותרות" שהנה נתקדשו.

"וכל שכן השחוטות בבקר" - אותם הבחינות העולות לאור הבקר למעלה שהם מותרים לפי שהם קדושים.

"עגל שנולד ביום טוב מותר לשחטו וכו'" - מדבר במלך המשיח אשר נקרא 'עגל' לסברת חז"ל בפסוק "שם ירעה עגל". ולכן בזה יובן ענין נולד למה נאסר ביום טוב לפי דקים לן שאינו בא ביום טוב. וענין נולד הוא מה שאמר בזוהר פרשת בלק דף ר"פ (ח"ג רפ, א) וזה לשונו: "במתיבתא דרקיעא ומגבעות באת ו' ואשלים לתרין סטרין. חד דהא האי גבעה לא אתפרשא מן ברא לעלמין ולא שבקת ליה וכו'. וחד דהא גבעה ברה דלתתא דאתכליל בה אצטריך לזמנא דאתי כד ייתי מלכא משיחא לנטלא ליה גבעה עילאה ולאעלא ליה תחות גדפהא בגין לאתקפא ליה ולאוקמיה בחיין עילאין ומנה יפוק בההוא יומא משיחא דדוד. ורזא דא "אספרה אל חק וכו' אני היום ילדתיך" - ההוא יומא ממש אפיק ליה מתחות גדפהא בכמה חיין, בכמה מסרין(?) וכו'. וההוא חק לא אשתאר בלחודוי ויתכליל ביה משיחא אחרא בריה דיוסף וכו'. ובגין דאיהו גבעה תתאה דלית בה חיין ימות משיח דא ויתקטיל ויהא מית זמנא עד דתלקוט חיין גבעה דא ויקום", עכ"ל לענייננו.

הנה מבואר מדברי המאמר כי מלך המשיח נקרא 'נולד' שנאמר "היום ילידתיך". ולכן יאמר:
"עגל זה אם נולד ביום טוב", והוא דבר דלא איפשר, ולכן יאמר אם נולד כך "מותר לשחטו" כאמור דיתקטיל וימות. אבל מאחר כי אינו נולד ביום טוב - הא נמי ליתי כי אינו נשחט כדאיתא בזוהר ובתיקונים שם נאמר בגין דא נסיון דיצחק שזיב ליה דלא תתקטיל וקלא נפיק ואמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה.

ולכן יאמר: "אם אמו עומדת לאכילה" - היינו אומתו, כאשר הם מתחייבים ח"ו, אז הוא נהרג ח"ו. "והוא דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו" דהיינו כי הגאולה תהיה בעתה כמה דאת אמר "לָכֵן יִתְּנֵם עַד עֵת יוֹלֵדָה יָלָדָה" (מיכה ה, ב), היינו גבעה תתאה היולדת אותו שנאמר בה "אני היום ילדתיך" כנזכר. אמנם אנו בטוחים שיבא בזמן "אחישנה" - חזר ואמר "ואם היו שבת ויום טוב סמוכים זה לזה", היינו דקים לן כי הגאולה תהיה בשנה השביעית והיא שנת היובל, ולכן בא הרמז של שבת לענין שביעית, ויום טוב לענין היובל. ולכן "נולד בזה מותר בזה" - "וחי בהם" אמר רחמנא.

ועוד ירצה במאמרו זה "עגל^[4] שנולד ביום טוב וכו'" - כי מאחר שהנחנו כי בהמה הוא רמז לנקבה אשת חיל, הנה עגל זה יהיה בסוד יוסף הצדיק שנאמר "כי בכור שורו הדר לו". והנה בכור זה שנולד ביום טוב כי כן הוא נולד בסוד מוסף ביום טוב - מותר לשחטו להוציא את דמו, בחינת הגבורות שבו, שנאמר "והיה האוכל לפקדון לארץ", היינו "אם האם עומדת לאכילה" בסוד רחל, היא אמו, כאשר עומדת בסוד "ותעמוד מלדת" - מזומנת לאכילה בסוד "הלחם אשר הוא אוכל".

"והוא דקים ליה בגויה" ונודע באמת "שכלו לו חדשיו" - כלומר נשלמו חדשי הכלה, היא אמו, והתועלת נמשך לו שנאמר "נקי יהיה לביתו שנה אחת" ואיתא בזוהר פרשת תצא דף ע"ז(?) (ח"ג עז, א) וזה לשונו: "פקודא דא למחדי חתן באתתיה שתא חד דכתיב נקי יהיה לביתו שנה אחת. ואינון י"ב ירחין אינון מדילה דהא שנה איהי כלה ולית כלה בר בי"ב ירחין דכתיב "עומד על י"ב בקר וכו'". ועל דא יעקב כתיב ביה "ויקח מאבני המקום" - אבני המקום י"ב הוו. ומאן דחדי לכלה חדי לעולמתא ועולמתאן י"ב הוו. וכלא איהו רזא דשנה. בגין כך אצטריך לחתן למחדי באתתיה שנה אחת", עכ"ל לענייננו.

ולכן אמר "שכלו לו חדשיו" - הם י"ב חדשים דילה שהם לו לשמחתו. "ואם היו שבת ויום טוב סמוכים זה לזה" - כי השבת הוא סוד יום השביעי, צדיק יסוד עולם. ויום טוב הוא בסוד הכלה שהוא "מקראי קדש". והם "סמוכים זה לזה" שנאמר "סמוכים לעד לעולם". לכן "נולד בזה" בחינת יוסף, "מותר בזה" - כי גם ביום טוב יש מוסף כאמור.

"בהמה מסוכנת שירא שמא תמות" - הנה בהמה זו אם אמרנו שהוא בחינת נשמה שעושה עצמו כבהמה כאמור הכי קאמר:
נשמה זו שהיא "מסוכנת" דהיינו מאותם שהם נעשקות כדאיתא פרשת משפטים בענין ההוא טיקלא דעשיקת נשמתין. ולכן "היה ירא שמא תמות" כי כאשר היא נעשקת מן הטיקלא ונכנס שם הוא סוד המיתה, כי כן סטרא אחרא הוא בחינת המות כדאיתא בזוהר פרשת בראשית בפסוק "ותרא האשה" וגם פרשת פנחס בפרשת וירא פנחס וכו'.

ואמנם "הוא אכל כבר" - שאם לא כן הנה אותה בהמה היא נעשית בחינת אוכל למעלה בסוד "קרבני לחמי עולת התמיד". אמנם אדם(?) הקדוש הוא "אכל כבר" בתפילת שחרית "ואין צריך לה" לענין מאכל. "אסור לשחטה אלא אם כן יש שהות ביום כדי לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום" - בסוד תפילת הערב.

"וכשיש שהות ביום כדאמרן ושחטה - אינו נוטל עורה" - הוא בחינת הקליפה שהיא סביב לה בסוד "סביב רשעים יתהלכון". ואין זה בערך שאר הנשמות העשוקות שנאמר בהם "עת אשר שלט האדם...לרע לו". "אלא אם כן שייר ממנו" - מאותה נשמה, "אבר אחד" - חלק ממנו מתוך הטיקלא, כי על ידי כן אחר כך "מביאו עמו" גם העור.

ואם אמרנו דפי הדרך אשר נתבאר על סטרא דמהימנותא, הכי קאמר:
"בהמה המסוכנת" - היינו מדה זו הנקרא 'חולה' מפני גלות החיל הזה שנאמר "סמכוני באשישות וכו' כי חולת אהבה אני". "שירא" האדם הצדיק "שמא תמות" כאשר מתלבשת בתוך סטרא אחרא בחינת המות כאמור. "והוא אכל כבר" - כי לכן ימצא כי למעלה נאמר "אכלתי יערי עם דבשי וכו'", "לכן אין צריך לה" - שהנה כבר נעשה הייחוד ביניהם, ולכן זה הופך פניו לכאן וזה לכאן כמו שאומרים חכמים חז"ל משעשו צרכיהם כך המה עושים.

"אסור לשחטה אלא אם כן יש שהות ביום כדי לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום" כי זה יהיה בערך של קרבן פסח שהוא נאכל על השבע. "וכשיש שהות ביום ושחטה אינו נוטל עורה" - שהוא בחינת החיצוניות שבה, אלא הפנימיות בלבד ממנו אוכל. "אלא אם כן שייר ממנו אבר" - ידוע אחר בחינת בנימין שעליו אמר דוד המלך ע"ה "מי יתן לי אבר כיונה - זו כנסת ישראל" - הוא(?) סוד מה שאמר בזוהר פרשת שלח לך דף קפ"ב (ח"ג קפב, א) וזה לשונו: "תו אמר תרין אינון וחד אתהדר כד שליט טאס על גדפי רוחא ושט במאתן אלף ואתטמר. אמר לון אלין תרין כרובין דהוה רכיב בהו קב"ה ומן יומא דאתגניז יוסף מאחוי אגניז איהו ואשתאר חד לגבי בנימן. הדא הוא דכתיב וירכב על כרוב ויעף וכו'".

והנה הדבר זה מבואר מדברי המאמר מה שאמר "אלא אם כן שייר ממנו אבר אחד" - הוא בנימן, "מביא" העור שלה "עמו". והבן כל זה.

"אם שחט בהמה בשדה וכו'" - הנה נתבאר כי מדה זו מזמן הבריאה נגזר עליה "לכי ומעטי את עצמך". ולכן נאמר "דודי ירד לגנו וכו' לרעות בגנים וללקוט שושנים". ולכן מדה זו המכונה בשם 'בהמה' יורדת למקום הנקרא "שדה אדום". ולפי שנאמר "שא נא כליך וכו' וצודה לי ציד" - ולכן בא זה הכינוי "אם שחט בהמה בשדה לא יביאנה במוט או במוטה" לפי שהרי נאמר "לא יתן לעולם מוט לצדיק" דהיינו "כדרך שיעשה בחול" כי אז נעשה הייחוד על ידי מט"ט והוא נקרא 'מטה' כדאיתא בזוהר. לפי שפעמים מטה כלפי חסד לצדיקיא ופעמים מטה כלפי גבורה להפרע מן הרשעים.

אבל ביום טוב אין הייחוד נעשה על ידו כדאיתא בתיקונים: "כי עוף השמים - דא מט"ט וכו' ועל ידיה מתח*ן צדיק וצדק בשית יומין דחול". ולכן ביום טוב מביאה למדה זו "איברים איברים" מן העולמות אשר הולכת בהם ללקוט שושנים ולמעלה הוא מתחבר עמה.

"עוף שנדרס" - הנה סוד העוף הוא בסוד הצדיק כדאיתא בתיקונים "ההוא צפרא דחזא רבה בר בר חנה דימא מטי עד קרסולוי". והנה זה העוף בעבור הגלות "נדרס ברגלים" - והוא סוד מה שאמר הכתוב "עני ורוכב על חמור ועל עיר" לפי כי מזמן שנאמר "ויגע בכף ירכו" נעשה מדרס עד מדרך כף רגל. דאילו מתחילה נאמר "וידו אוחזת בעקב עשו" - כלומר כי עשו היה אוחז בעקב של יעקב כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף קי"א (ח"ב קיא, א) וזה לשונו: "מאי בעקב עשו? וכי סלקא דעתך דהוה אחידי ידה ברגליה? לאו הכי. אלא ידו אוחזת במאן דהוה עקב ומנו? עשו. דהא עשו עקב אקרי מיומא דאתברי עלמא קרי ליה קודשא בריך הוא 'עקב' דכתיב הוא ישופך ראש ואתה תשופנה עקב".

אמנם אחר כך שרו של עשו נגע בכף ירך יעקב ולכן הני ברכי דרבנן דשלהי מנייהו הוי, דוגמא דיעקב איש תם. ולכן מפני כי נאחז סטרא אחרא בזה הם אמרו "שקר אין לו רגלים" רק רגל אחד. ומכל מקום לקה ברגליו ואינו נתקן עד זמן שנאמר "ועמדו רגליו ביום ההוא" - רוצה לומר דאילו עד עתה אין עמידה לרגליו. וכבר ביארתי כל הצורך בזה בהקדמה גם מה שאמר בזוהר פרשת פקודי "עד דמטו רגלין ברגלין" - הכל מבואר שם.

מה שאמר "ולפי שלקה ברגליו נאמר עני ורוכב על חמור" - כי הנה חכמים ז"ל אמרו "כל מי שאין לו קרקע אינו נקרא 'אדם'". וסוד הדבר הוא הדין כי כל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל. לפי כי מה שנקרא 'רגל' הוא מן החיוב ששנינו "קטן שיכול להלך מירושלים להר הבית חייב בראיה". ומי שאין לו קרקע - סוד מה שאמרו חז"ל "אסתר קרקע עולם" כאשר נתבאר בדין הסוכה למה קרקע אינה נגזלת. ולפי שלא נתקנו הרגלים נאמר שהוא עני דהא אין לו קרקע לומר(?) על הארץ יעמוד.

ולכן "עוף" זה הוא מלך המשיח שעף ונתעלה ונתיישב במרום שנאמר "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתי הוה", הוא "נדרס" שנאמר "מדוכה מעונותינו". ולעומת זה הוא הצדיק עליון עני ורוכב על חמור ועל עיר. עד כי תתקיים (ישעיהו כו, ו) "תרמסנה רגל" לצור הרשעה "רגלי עני" זה "פעמי דלים" אלו ישראל, עם עני ודל.

ולפי שנדרס בגלות בסוד "ונהר יחרב ויבש" לכך "יש לחוש שנתרסקו איבריו" - לפי כי בזמן הגלות נאמר "ויקח מאבני המקום וכו' וישכב במקום ההוא", וחכמים ז"ל פירשו הפסוק בזמן הגלות: "ויקח מאבני המקום" על שם שנאמר "תשתפכנה אבני קדש", "וישכב במקום" על שם "נשכבה בבשתנו". ובפרט מפני מעשה התחתונים כמו ששנינו "כשהאדם מצטער מה הלשון אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי", וכמו שנתבאר אצלי בפסוק "פתחי לי אחותי רעיתי" לפי כי "ראשי נמלא טל" - כי לא נכנסתי בבית מיום שנתחרב ביתי. "קוצוותי רסיסי לילה" - הקצוות שלי, הם אברים שלי, רסיסי - נתרססו ונתרסקו לפי כי בלילה שוכב על הארץ שנאמר "וישכב במקום ההוא" לפי שכפה את המטה מזמן החרבן. הוא מש*ל "קרא הקב"ה למלאכי השרת אמר להם מלך בשר ודם מה דרכו לעשות? אמרו לו כופה את המטות. אמר להם כך אני עושה. הדא הוא דכתיב עד כי כרסוון רמיו". ולפי ששוכב על הארץ כביכול יש לחוש שנתרסקו איבריו.

ולכן "צריך שהייה מעת לעת" - לכן אמרו חז"ל "כל הקיצין כלו ואין הדבר תלוי אלא בתשובה שנאמר בעתה אחישנה". והיינו השהייה. ולכל צריך לקיים "והגית בו יומם ולילה" לקיים "עת לעשות לה'".

"וצריך בדיקה אחר שחיטה" לראות מעשיהם של התחתונים. ועל כל אלה "מותר לשחטו ביום טוב" - להוציא ממנו אותו(?) הדם - הוא סוד הדין כאש מתבאר בפסוק "שופך דם האדם". "ולא חיישינן שמא ימצא טרפה" מפני מעשה התחתונים, "אע"ג דאתייליד ביה רעותא" מפני העון של התחתונים כאמור.

עוד איפשר לומר דמיירי בסוד כנסת ישראל שנמשלה לעוף, היינו מה שאמר הכתוב "כי יקרא קן צפור וכו'" ואיתא בהקדמת התיקונים "כצפור - דא שכינתא, נודדת מקינה - דא ירושלם". ולכן יאמר נא:
"עוף שנדרס" ברגלים כי כן סטרא אחרא נאחז ברגלים שלה, שלכן נאמר "רגליה יורדות מות". "נדרס" ודאי מעוף הדורס, זה סמאל. "ויש לחוש שמא נתרסקו אביריו" - כי המדות שלה הם יורדות בעולמו ושם קצת מהם מתרסקין מפני כי נמצא בהם תערובת של הקליפה.

ולכן "צריך שהייה מעת לעת" להבדיל בין עת שהיא לטובה ובין עת שהיא לרעה כדי לקיים "עת לשות לה'". "וצריך בדיקה אחר שחיטה" כי הנה השחיטה הוא בסוד אכילת הדם לחוץ והוא סוד מה שאמר הכתוב "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון ואת דמי ירושלים ידיח מקרבה" (ישעיהו, ה). והבדיקה הוא מ"ש בזוהר פרשת בלק דף קצ"ז (ח"ג קצז, א) וזה לשונו: "אם לא תדעי לך היפה בנשים וכו' - ואוליפנא מגו בוצינא קדישא דבשעתא דאיהי סליקת למלקט ענוגין וכיסופין ומומא אשתכח בהו בישראל לתתא - כדין מטי לגבה טיפה כחרדל ומיד אתעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין וכו'".

ולפי כי כן נמצא בה אותה טיפת דם וצריך להיות יושבת עלה יומי במנין, דהיינו שבעה ימים נקיים, לכן צריך בדיקה כעין האשה שרואה דם. והיינו כי צריך בדיקה.

ועם כל זה "מותר לשחטו ביום טוב ולא חיישינן שמא ימצא טרפה" מפני מעשה התחתונים כנזכר במאמר, כי אז יודעים למעלה כי נמצא מום בתחתונים ולכן אתער סמאל בקל תקיף וכו', ובזה ימצא טרפה וכו'. לא חיישינן "אף על גב דאתייליד ביה רעותא" מפני התחתונים כאמור.

"בכור בזמן הזה" - הוא מה שאמר הכתוב "בני בכורי ישראל". ובזמן של הגלות שאינו נחשט להוציא ממנו דם האדם אלא אם כן יש בו מום, ר"ל לפי כי סטרא אחרא באה להדבק בו (הנקרא 'מום') - לכן נעשה שחיטה להוציא אותם הדינים שלא ימצא מקום להתאחז בו.

"אין חכם יכול לראותו ביום טוב" - היינו חכמה עילאה. "ואפילו אם עבר וראהו ומצא בו מום - אינו יכול לשחטו. אבל אם נולד במומו" אשר בצאתו מרחם אמו אותם ס**ת(?) ודם היוצא עמו מום עובר יהיה בערכו, ואם אם חכם כנזכר "עבר וראהו נשחט על פיו" - ויוצא אותה זוהמא לחוץ. "ואם ראה המום מערב יום טוב" בזמן כי אז סטרא אחרא היא נכנעת מפני קדושת היום כנודע, ואז סטרא דקדושה מתגבר ועולה. ועתה התבונן כי לא כן היה, אלא נהפוך הוא, שהיה נאחז בו מום שראוי לישחט עליו. אז יכול לחקור עליו ביום טוב אם נפל בו המום מאליו כאמור שהוא מרחם אמו ומתירו.

פירוש על סעיפים י' - כ'

[כאן בדפוס מופיע ציטוט המשך סעיפי שו"ע]

לא נעלם מעין כל קורא בדרך האמת ענין גלות הנשמות - הלא הוא כמוס עמדי במאמר "והמה כאדם עברו ברית" אשר חכמים עשו היקש בין ישראל ובין אומות העולם בכל הפרטים. ומה גם בענין גלות הנשמות כי כאשר חטא נפלו הנשמות בתוך הקליפה - הלא זה הוא מה שאמרו חז"ל "כיון שחטא אדם הראשון נתמעטה קומתו ונעשה מאה אמה שנאמר ותשת עלי כפך" דהיינו אות כ"ף שהוא בגימטריא במאה. ולפי כי אדם הראשון מתחילה היו כלולים בו כל הנשמות כמו שאמרו חז"ל בפסוק "איפה היית ביוסדי ארץ - איפה שלך היכן היתה באדם הראשון". ולכן כל אותם הנשמות שהיו תלויות בו - נפלו כולם בקליפה. וכאשר חטאו ישראל ומעשה אבות יעשו בנים כמו א"ה והמה כאדם עברו ברית, ולכן חזרו ונפלו הנשמות בתוך הקליפה.

ולכן בא הרמז בדין זה של "אותו ואת בנו שנפלו לבור" - היינו שני פעמים שנפלו הנשמות בבור גלות של הקליפה, דהיינו הרמז לישראל שעשו מעשה האב (הוא אדם הראשון כאמור). כי הנה ישראל נמשלו לשה שנאמר "שה פזורה ישראל". ולכן בא הנמשל בענין השה. ולרמז זה הנזכר שמדבר בעד עון אדם הראשון ובנו אחריו (הם ישראל) - לכן הוא אומר הפסוק "אותו ואת בנו" (ויקרא, כב) כי בענין זה הוא צודק דאילו לענין הגשמי היה ראוי שיאמר הפסוק "אותה ואת בנה" בלשון נקבה, לפי כי אין האב ניכר לדעת מי הוא? אלא כי כונת הכתוב לרמוז זה הענין מדי דברו ולפי כי אין בנו כח לבטל הקליפה לגמרי כדי להוציא משם הנשמות לכן נאסר לשחוט שניהם ביום אחד עד בא זמן הגאולה שנאמר "בלע המות לנצח" - אז יהיה גאולה לאותם הנשמות דאזלין ערטילאין בתר קדוש ברוך הוא ושכינתיה כדאיתא בזוהר ובתיקונים "כצפור - דא שכינתא, נודדת מקינה - דא ירושלים, כן איש - אלין נשמתין ערטילאין דאזלין בתר קב"ה ושכינתיה".

ולכן מה יעשה משום צער בעלי חיים - "מעלה את הראשון על מנת לשחטו ואינו שוחטו" - כי הנה כך יעשה הקב"ה כאשר ישראל הם זכאים לפניו מעלה ראשון ראשון מבור הקליפה "על מנת לשחוט" את הקליפה. או יהיה "על מנת לשוחטו" לנשמה עצמה להפרע ממנה על מעשיו, "ואינו שוחטו" לקליפה לפי כי עדיין יש צורך לעולם בה עד לעתיד. וכן לנשמה לא יהיה לה עוד עונש שהרי קבלה עונשה בקליפה.

"וחוזר ומערים ומעלה את השני" על מנת כן. ואחר כן "רצה זה שוחט רצה זה שוחט". אמנם זה יהיה בגשמי - לא כן בהצלת הנשמות כאמור.

"בהמה חציה של גוי(?) חציה של ישראל יכולים לשחטה ביום טוב וכו'" - הנה נתבאר כי ענין השחיטה הוא ענין תיקון אל הנשמה, ולכן בהמה זו שהוא חלק מי שאינו הגון ועושה מעשה בהמה, ולפי כי לא יעדר מהיות לו מעשים טובים כמו שאמרו חז"ל "ריקנין שבך הם מלאים מצות כרמון". ולכן ימצא כי אדם זה נמשל כבהמה, חציו לגוי (לפי מעשים הרעים שעשה) לפי כי כך אמרו חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות". ולכן כפי הפעמים אשר חטא על הנפש על העונות ועל הפשעים - כך נעשה "חציו של גוי". ולפי שיעור המצות אשר עשה נעשה "חציו של ישראל".

"יכולים לשחטה ביום טוב" לפי כי יום קדוש הוא על ידי תוספת קדושה הנכנס בקרבו, איפשר דהוה ליה תקנתא להסיר שיקוציו מפיו, היינו הדם אשר הוא בחינת הנפש שנאמר "כי הדם הוא הנפש וכו'".

"ואפילו יש להם שתים" בשותפות באופן זה "יכול לשחוט" ולתקן שתיהן. ואין לומר זו היא שלי וזאת שלך אלא שתיהן הם נתקנות כאחת על ידי שחיטה או על ידי הייסורין כפי השגחת הכל.

"השוחט בהמה ביום טוב אינו רשאי לתלוש הצמר וכו'" - היינו מ"ש בזוהר פרשת מקץ דף ר"א (ח"א רא, א) וזה לשונו: "ר' שמעון אמר בשעתא דנשמתא נפקת מהאי עלמא, בכמה דינין אתדנת עד לא תיעול לאתרה. לבתר כל אינון נשמתין אית לון למעבר בהך נהר דינור דנגיד ונפיק, ולאסתחאה תמן. ומאן איהו דיקום מתמן ויעבר בלא דחילו כמה דאת אמר מי יעלה בהר ה' וגו'. ונשמתא דזכאה אעבר בלא דחילו ויקום במקום קדשו. ומאן דאשתדל בצדקה בהאי עלמא ויתן מממוניה לצדקה - כדין ועבר בההוא אתר ולא דחיל. וכרוזא קאריה לההוא נשמתא "ועניתיך לא אענך עוד"", עכ"ל לענייננו.

והנה הענין מבואר מזה המאמר כי הגוזז מממונו לצדקה הוא ניצול - הוא הנרצה במאמר חז"ל בפסוק זה "אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו - משל לשני רחילות. גזוזה עוברת וכו'" (מאמר). כי הנה חז"ל דבריהם כגחלי אש נוקבים ויורדים עד התהום - לכן משל זה באמת הוא כי הנשמה שהיא גזוזה עוברת באותו נהר שהוא דינור, הגוזז מממונו לצדקה, כלומר דאף על גב כי אינו עשיר וצריך לגזוז מממונו שהוא לצורך פרנסתו - לכן ועבר באותו נהר דינור ויצא בשלום.

ולכן יאמר נא:
"השוחט בהמה ביום טוב" - שנתעורר לתקן הנפש החוטאת הזאת, "אינו רשאי לתלוש את הצמר" - היינו ענין זה של הצדקה. כי מאחר שלא נתלש עודנו חי - מה מועיל עתה. והיינו מעשה דמר עוקבא שחלק נכסיו בשעת מיתה. והקשו על זה ממה שאמרו חז"ל "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". ומשני שבשעת מיתה שאני דליכא למיחש דאתי לידי עניות. אמנם לא אמרו כי הצדקה בשעת מיתה אינה תשובה כל כך או(?) מפני היורשים. אמנם בזה יאמר "אינו רשאי לתלוש הצמר" כלומר לעשות צדקה, כדי "לעשות מקום לסכין" - שלא יהיה בסוד נבלה, על כן הקמצן נקרא 'נבל' על שם שנעשה נבלה. וזהו שאמרה אביגיל בנבואה (ש"ב כה, כה): נבל הוא קמצן "ונבלה עמו" - שנעשה נבל בשעת שחיטה.

או יהיה ענין תלישת הצמר כלומר אין לאדם לאבד זכות הצדקה שעשה בעבור "לעשות מקום לסכין", כלומר כדי שלא יפסל השחיטה כאמור. אין ראוי לעשות כן. אבל "מפנהו ומושכו אילך ואילך" כדי שיועיל לו להצילו מנהר דינור כאמור. אמנם אם נתלש מאותו זכות להועיל לו נתלש, אבל לא שיהיה האדם מתכוין לאבד את זכותו שהנה חז"ל אמרו כשהאדם הולך לשם מוציאין עליו עשרה עונות ועשרה זכיות והוא אומר יצאו אלו באלו. אומרים לו לאו אלא נענש על העונות ומקבל שכר משלם על הזכיות שעשה. והיינו שאינו יכול לתלוש הצמר - הוא הצדקה שעשה ביד.

אבל אם "מפניהו ומושכו אילך ואילך ומעצמו נתלש" - כפי השגחת יוצר הכל, עלתה לו מעשה הצדקה. גם לענין השחיטה גם בלא דעת שלו אז טוב לו כמדובר.

"השוחט את העוף" - גם בזה בא הרמז לאיש הנלבב העושה מצות הדומה לעוף שמצפצף בקולו בתורה ובתפילה שנאמר "הקול קול יעקב". כי נתבאר אצלי הכפל "הקול קול" להגיד כי שני מיני קול נמצא לעדת יעקב, הלא המה קול תורה וקול תפילה. ולכן זה הנמשל לעוף מפני שלימות הנזכר הנמצא בו. ולכן "לא ימרט את הנוצה" - הוא ענין הזכות, הלא זה דברי במאמר חז"ל סדר בשלח וז"ל כנף רננים נעלסה רננו צדיקים בה' וכו' אם אבדה חסידה ונוצה ואומר מי יתן לי אבר כיונה. כי נמשלו ישראל ליונה שקופצת אגף אחד ועפה בשני. כך ישראל יש להם שני דברים - תורה ומצות. החסידה - אלו ישראל שנאמר אספו לי חסידי. יש להם נוצה של יונה כאמור.

ולכן "השוחט את העוף" שהוא הנמצא בו שלימות העוף כאמור, "לא ימרט את הנוצה" היינו המצוה, "לעשות מקום לסכין" שלא יחליד לפי כי אין לאדם להפסיד מעשיו הטובים להמלט מן הנזק כאמור.

"לא ישחוט אדם חיה ועוף ביום טוב אלא אם כן יש לו עפר מוכן וכו'" - והענין מ"ש בתיקון כ"א דף נ"ז וזה לשונו: "ועוד מצות שחיטה כשרה בזרים דאינון בני נשא דדמיין לבעירן דאלין דלא משתדלי באורייתא צריך למעבד בהון קרבנין לקב"ה. ואם מתקרבין בצלותין לקב"ה וסבלין כמה מכתשין, הדא הוא דכתיב כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, אתחזי כאילו וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וכו'. דדא שזיב ליה ממיתה דמלאך המות. הדא הוא דכתיב אדם ובהמה תושיע ה'. ואלין דעובדייהו כבעירן דחקלא דאכלין בלא צלותין - מיתתהון יהא כבעירן דחקלא ושחיט לון מלאך המות מדה כנגד מדה. ולא עוד אלא בסכין פגום קא שחיט לון ואתקריאו נבלה. ועלייהו כתיב נבלתי יקומון. מאי סכין פגום? דא סמאל, אל אחר, סכין פגום ודאי אתקרי", עכ"ל לענייננו.

ולכן יאמר נא:
"לא ישחוט אדם חיה ועוף ביום טוב" - דהיינו התיקון שלהם כמו שאמר הכתוב "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וכו'", "אלא אם כן היה לו עפר מוכן" כנגד מה שאמר הכתוב "מזבח אדמה תעשה לי" והיינו עפר מוכן מבערב יום טוב.

"ואם עבר ושחט ולא הכין" מזבח זה בלבבו ובדעתו, "אם יש לו דקר נעוץ מבעוד יום בעפר תיחוח מכסהו בו" - הוא מה שאמר הכתוב "ויתד תהיה לך על אזניך וכו' וחפרת בה", הוא מה שאמרו חז"ל "מפני מה אצבעות היד משופות? שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו לתוך אזנו". ולכן יאמר נא כי אם לא יש לו דקר נעוץ מבעוד יום שיהיה מכין עצמו שלא להשמיע לאזניו דברים מגונים, שהרי מנבל עצמו ונפסל מלהיות קרבן על המזבח הנזכר. וכאשר יהיה לו דקר נעוץ מבעוד יום - הוא האצבע נעוץ באזנו - וזה יהיה "בעפר תיחוח" כי צריך להשפיל עצמו הדק לעפר על דרך מה שאמר הכתוב "מזבח אדמה תעשה". ובכל זה לא יהיה עפר קשה אלא עפר תיחוח, ואז יכשר לכסות בו אותה שחיטה, כלומר שתכפר עליו כנזכר במאמר, כמי שמקריב קרבן ועליו נאמר "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".

"אפר כירה שהוסק מערב יום טוב מותר לכסות בו" - כלומר כי כאשר יחשוב האדם לאפר על דרך מה שאמר הכתוב "ואנכי עפר ואפר" וזה היה לו "מבעוד יום" - קודם שיגיע יומו שנאמר "באו ימי הפקודה", וקיים בעצמו "וזכור את בוראך בימי בחורותך". "מותר לכסות בו" - ר"ל כדאי הוא לכסות על כל מה שעשה מן העונות שנאמר "כסוי חטאה".

"אבל אם הוסק ביום טוב" - כלומר כי יחם לבבו לעשות תשובה בו ביום שהגיע יומו, בית מועד לכל חי שנקרא בכינוי "יום טוב" לפי כי הוא יום טוב לגבי אדם שהוא צדיק כגון בהילולא דר' שמעון. ואיתא בזוהר פרשת תרומה דף ר"ן (ח"ב רנ, א) "רזא דרזין דאוליפנא מגו בוצינא קדישא: והנה טוב - דא מלאך חיים, מאד - דא מלאך המות דאיהו יתיר וכו'. גן עדן איהו בארעא נטיע וכו' כמה דאת אמר ויטע ה' גן בעדן מקדם וכו'. ואתר דא איהו מתתקן לרוחין קדישין וכו' בשעתא דנפקי מתמן למיתי להאי עלמא מתכשטין אינון רוחין מההוא גופא ולבושא דתמן ומתלבשין בגופא ובלבושא דהאי עלמא. ועבדין דיוריהון בהאי עלמא בלבושא וגופא דא דאיהו מטיפה סרוחה. וכד מטי זמניה לנפקא מהאי עלמא - לא נפיק עד דהאי מלאך המות אפשיט ליה לבושא דגופא דא. כיון דאתפשט וכו' אזלא ומתלבשא בההוא גופא אחרא דבגנתא דעדן דאפשיט כד אתי להאי עלמא. ולית חידו לרוחא בר בההוא גופא דתמן וחדי על דאתפשט מהאי גופא וכו'".

הנה מבואר מדברי המאמר כמה שמחה נוספת יש לנשמה יום המיתה מפני שמתפשטת מגוף נגוף זה ומתלבשת באותו גוף הקדוש. ולכן ראוי להיות מכונה בשם "יום טוב".

ולכן יאמר נא: "אבל אם הוסק ביום טוב", שהוא יום צאתו מן העולם אם הוסק לבבו בו ביום בענין החרטה, "אסור" - אין מכסין בו על עונותיו, "אלא אם כן הוא חם כדי לצלות בו ביצה" - הוא מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רי"ו (ח"ג רטז, א) וזה לשונו: "דביצה אחת נפלת מן עופא ומחת שתין כרכין", וכדאיתא בתיקונים נמי בענין זה "נפילת ביצה דאיהו אתרוג שיעורו בכביצה ובגינה אתמר ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת, ונפל עמה ששים המה מלכות וכו'".

ולכן יאמר נא, כי שיעור זה האפר חם כי הוא מתחרט עד מקום כי אותה הביצה נצלית ונתקנת לפי כי מעשה של התחתונים פוגם בה כנ"ל, וחרטה של אדם זה צולה אותה ומתקן אותה ומותר.

"הכניס עפר הרבה לתוך ביתו לצורך גנתו" - ר"ל כי אדם מקיים בעצמו "מאד מאד הוי שפל רוח", היינו שהכניס בלבו "עפר הרבה" כאילו הדק לעפר כמו שאמרו חז"ל "הקיצו ורננו שוכני עפר - מי שהיה שכן לעפר בחייו". וזה "הכניס הרבה לתוך ביתו" - היינו "קרבם בתימו לעולם" וזה היה "לצורך גינתו" - כדי ליירש מקומו בגן עדן, אותו החלק אשר שם לו.

"והוא כנוס במקום אחד" המיוחד לו בתוך לבו. "מותר לכסות בו" כל העונות שעשה כמה דאת אמר "כסוי חטאה". "שכל זמן שהוא צבור" בלבו "דעתו עליו לכל המצטרך" שלא יחטא.

"אבל אם הכניס קופתו לצורך גנתו" - היינו דבר מועט מן השפלות, ולא הכניס אותו לתוך ביתו כמשפט המשפיל דעתו פי שנאמר "גבר יהיר ולא ינוה - כל המתייהר אפילו על אנשי ביתו אינו מתקבל". ולכן עיקר השפלות צריך להיות מנהיג עצמו אנשי ביתו בנחת ובשפלות. וזה לא כן עשה. זולת הכניס עצמו בענין העפר של השפלות לצורך "גנתו" בלבד - כדי לזכות עם הצדיקים בגן עדן. לאותו חלק שלו בלבד לא יכסה בו על כל עונותיו שמאחר שהוא מעט בטל ויחזור לחטא ולא יכסה בו כלל.

"מכניס אדם מלא קופתו לבית סתם וכו'" - הנה חזר והגיד כי יכול אדם להכניס עפר - הוא ענין ההכנעה והשפלות, ויהיה "מלא קופתו לבית" - כי כן עיקר לענין ההכנעה שיהיה נעלב מאנשי ביתו כמו שאומרים חכמים ז"ל. וכן יעשה "סתם" - ולא יפרש שעשה כן "לצורך גנתו" - לזכות לגן עדן, דהוה ליה על מנת לקבל פרס. ולא נכון לעשות כן. אלא עשה "סתם". ואחר כך "עושה בו כל צרכו" - אפילו ענוה שלא לשמה דעדיפא כדאיתא בערכין פרק שלישי.

"ולא אמרינן בטל הוא אגב קרקע הבית" - דהיינו מאותו עפר שנאמר בו "אשר יהיה בקרקע המשכן" שהוא ענין מוכרח, ולא יחשב לענין ענוה ושפלות. "והוא שייחד לו קרן זוית" לשפלות זה בקרב לבו, ולא יהיה למראית העין, "שלא שטחו" לעין כל אלא שייפי נפק שייפי עליל - מוכחא מילתא דלצרכיו בעי ליה לכל הדברים יהיה מתנהג בשפלות.

"ואם הוא עפר תיחוח" שהוא נחשב לעפר שאין בו צורך לשום דבר, "מותר לכסות בו" על כל מעשיו כדבר האמור.

"כוי אין שוחטין אותו ביום טוב וכו'" - והוא רמז לאדם אשר מעשיו סתומים, פעמים נוהג כמנהג הבהמה ואשר לא טוב עשה, פעמים נחשב לחיה שהוא עושה מעשים טובים כמו ששנינו יש בו דרכים שוה לבהמה ויש בו דרכים שוה לחיה. ולכן "אין שוחטין אותו ביום טוב" לפי כי זה חלק אדם רשע מאל, כי חלבו אין מכסין אותו מדה כנגד מדה לפי כי חלבמו סגרו ולא עשו תשובה. לכן חלבו אסור "ואין מכסין את דמו" - ר"ל לא תחמול ולא תכסה עליו כמ"ש השטן לר' יהושע בן לוי "אלמלא דחיישנא ליקרא דברייתא שנ' ויצום אל בני ישראל פרענא להו בית השחיטה כבהמה".

ואיתא בזוהר פרשת משפטים דף קי"ט (ח"ב קיט, א) וזה לשונו: "רשיעיא אינון בלא סימנין דטהרה אינון דלית לון תפילין על רישא וכו' מית' דעניותא דילהון לא יהא באתכסייא כעופין וכו' ואית עניותא לעיני כלא בזריקו דדם בהמה וכו'".

אמנם אשר דומה לחיה - בן איש חי הוא וחלבו מותר באכילה ומכסין את דמו. כי כן אף על פי שחט' כסהו בלילה כדאיתא בזוהר בענין כסוי חטאה, כי החוטא בשגגה ואשם טעם ראשונה כל צבא מרום הם מכסים על עונו. ולכן אדם זה שהוא ספק, פעמים צדיק פעמים רשע, אין שוחטים אותו ביום טוב לחשבון קרבן על דרך האמור.

"ואם שחטו אין מכסין את דמו" - לא תחמול ולא תכסה עליו, "אפילו יש לו עפר מוכן" והשפיל גאותו עם ארובו' ידיו לא יועיל לו, "מפני שהרואה יאמר ודאי חיה הוא" כלומר אדם צדיק הוא דאי לאו כן היה, לא היו מטריחין לכסות חלבו ביום טוב, ונפיק מיניה חורבא שהרואה ילמד ממעשיו לעשות כן.

אמנם "לערב" קודם בא יומו, "אם רשומו ניכר" - כי עשה בו רושם הפועל של השחיטה ועמד בנסיונו בעניות שלו והיה מתוודה ומודה על הדין כנזכר במאמר, אז "יכסנו" לפי כי יש בידו כח לכסות על מעשיו כדבר האמור.

"שחט בהמה וחיה ונתערב דמם" - כבר נתבאר כי בהמה הוא חלק אשי הזמן אשר נמשל לבהמה כאשר לא טוב עשה. והחיה הוא החיה מטרפתה חלק אשי הזמן אשר הם נקראים חיים מפני מעשיהם הטובים. והנה נתבאר במאמר שאם האדם מקבל עליו דין שמים ומשפיל עצמו נחשב לו כענין שנאמר "וזבחת עליו את עולתך ואת שלמיך וכו'". ואמנם כאשר האדם היה פוסח על שני הסעיפים - פעם עושה מעשה בהמה ופעם נחשב לחיה, "ונתערב דמם זה בזה" - ר"ל הרי נמצא בזה שני צדדים. אחת לטובה ואחת להפך. כי כנגד האחד צריך לכסות דמו וגם על כל מעשיו ותשלך במצולות ים כל חטאתם. וכנגד מעשה בהמה נאמר "לא תחמול ולא תכסה עליו".

ולכן "אם יש לו עפר מוכן" לאחר שהגיס דעתו וחטא על שנתחייב הריגה שנאמר "וכראש שבולת יחלו" אחר כך השפיל דעתו והומכו(?) כענין מי שאמר "ואנכי עפר ואפר" ככל יקפצון כמו שאמרו חז"ל באברהם יצחק ויעקב שנאמר בהם בכל מכל כל. ולכן אם יכול לדוקרו בדקירה אחת שנאמר בה "ויתד תהיה לך על אזניך" כאמור, לפי כי אין צריך להרבות דקירות מפני חלק הבהמה, ולכן יכסנו מפני חלק החיה שצריך לכסות על מעשיו. "ואם לאו" - כי אינו יכול לדקרו בפעם אחת, אין ראוי לכסות עליו, יראו רבים ויראו ואל ישובו לכסלה.

"השוחט צפור מערב יום טוב" - והוא חלק אדם השלם בעסק התורה ובתפילה שהוא מצויין בבתי כנסיות ובתי מדרשות, הקול קול יעקב כצפור. "ולא כסה את דמו" דמאחר שהוא נחשב לקרבן שנאמר "וזבחת עליו וכו'" ולא דעת ולא תבונה לכסות על דמו. אין מכסין ביום טוב שלו - הוא מה שאמרו חז"ל "המספר אחר מטתו של תלמיד חכם נענש". ולזה ראוי שלא לכסות על מעשיו אלא יהיה מספר והולך זהו כבודו כמו שאמרו חז"ל "איזהו בן העולם הבא ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר".

עוד פירוש על סעיפים י - כ

עוד תשוב ותראה מעשה ה' אשר הוא נתקן על ידי מעשה התחתונים כאשר נודע מכמה מקומות, נתבארו למעלה. ולכן יאמר נא:
"אותו ואת בנו שנפלו לבור וכו'" - והענין יהיה בשני פנים אמתיים. ראשונה ירצה מ"ש בזוהר פרשת יתרו דף ע"ט (ח"ב עט, א) וזה לשונו: "סופיה דקרא מאי קא מיירי? מה שמו ומה שם בנו כי תדע? מה שמו - תינח. מה שם בנו - מהו? וכו'. אמר ליה רזא דמלה היינו דכתיב בני בכורי ישראל וכו'. אדהכי לא אדכר ר' ייסא וכו' אדמוך אחזיו ליה חד ספרא דאגדתא דהוה כתיב ביה חכמה ותפארת במקדשו וכו'. א"ל ר' שמעון עד כען רביא אנת למיעל בין מחצדי חקלא והא כלא אחזיו לך והכי הוא דכתיב מה שמו ומה שם בנו כי תדע. חכמה שמו תפארת בנו". עכ"ל.

הנה מבואר הדבר מן המאמר והיינו מ"ש "אותו ואת בנו" - היינו "מה שמו ומה שם בנו". "שנפלו לבור" - בזמן הגלות, היינו בבור גלות זה ונקרא בהם 'נפילה' בלשון השאלה לפי כי כן כל ענין העדר יקרא 'נפילה'. והענין הוא מ"ש בזוהר פרשת אחרי מות דף ע"ד (ח"ג עד, א) והוא סוד ערות אשת אביך לא תגלה וכו'.

זאת ועוד אחרת מ"ש "אותו ואת בנו" יצדק ביעקב ויוסף. והענין נלמד ממ"ש דף ע"ה (ח"ג עה, א) ושם נאמר ז"ל: "תנינן כד אתפרש מלכא ממטרוניתא וברכאן לא אשתכחון כדין אקרי וה'. מ"ט דתליא(?) רישא דיסוד יו"ד דהא יסוד ו' זעירא הוא וקב"ה ו' רברבא עילאה. ועל דא כתיב ו"ו. ורישא דהאי יסוד י' הוא. וכד אתרחקא מטרוניתא ממלכא וברכאן אתמנעו מכלא, וזווגא לא אשתכח ברישא דיסוד - נטיל ו' עילאה להאי רישא דיסוד דהוא ו' ונגיד ליה לגביה. כדין הוא וי וי לעילא דכלא דעילאין ותתאין וכו'".

הנה מבואר מזה המאמר איך תפארת ויסוד נסתלקו למעלה הוא סוד יעקב ויוסף. והיינו מ"ש "אותו ואת בנו שנפלו לבור", כלומר בעבור מעשה התחתונים הלא המה דברי הזוהר פרשת נשא דף קנ"ב (ח"ג קנב, א) וזה לשונו: "וכל מאן דעבר על פקודי אורייתא כביכול פגים לעילא פגים לתתא, פגים לגרמיה פגים לכל עלמין וכו'".

ושם נאמר: "פתח ר' יהודה ואמר כי יכרה איש בור וכו' מה כתיב בתריה? בעל הבור ישלם וכו'. ומה על דא כך - מאן דגרים לאבאשא עלמא בחובוי על אחת כמה וכמה. אלא תווהנא דאע"ג דאבאיש עלמא אמאי אית ליה תשובה וכו'". ולכן יאמר "אותו ואת בנו שנפלו לבור" - הוא בור זה שפתחו ישראל במעשיהם הרעים.

"מעלה את הראשון על מנת לשחטו וכו'" - והענין יתבאר עם מה שאמר בזוהר פרשת תצא רע"ט (ח"ג רעט, א) וזה לשונו: "ואית אחרנין דנקיבו ליה עד דמטו לתהומי רבא ולא סליקו מתמן. ובזמנא דנוקבא פתיחא כל מאן דנפיל לא סליק. ומשיח בן דוד נפיל תמן ומשיח בן יוסף. דחד איהו עני ורוכב על חמור, וחד איהו בכור שור בן יוסף. והאי איהו כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור. ובגין דא אקרי משיח 'בר נפילאי', ואיהי נפלת בתרייהו. ואתמר עלה נפלה ולא תוסיף קום. ואנת הוא בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו - דא משיח בן יוסף וכו'".

והנה הדבר מבואר מזה המאמר מה ענין בור זה. ולכן יאמר "מעלה את הראשון", הוא משיח בן יוסף, "על מנת לשחטו" כמו שאמר במאמר דעתיד לאתקטלא. "ומערים ואינו שוחטו" והיינו מה שאמרו חז"ל "ביום ההוא יגדל המספד בירושלים וכו' האי הספדא מאי הוי? איכא דאמרי על משיח בן יוסף שנהרג ואיכא דאמרי על יצר הרע שנהרג", והיינו מ"ש "מעלה את הראשון" (הוא משיח בן יוסף) "על מנת לשחטו ואינו שוחטו" כדאיתא בתיקון ס' דף קל"ז וזה לשונו: "בראשית - ברא תיש - דא איל יצחק. בראית תמן אש לעולה דיצחק. ורזא דמלה "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה" - נפק קלא ואמר משית יומי בראשית וביה אתברי לעקדה דיצחק וכו'. ועקדה דנא מועילה לגלותא דהוה עתיד לאתקטלא וקלא נפיק מההוא זמנא אל תעש לו מאומה וכו'. וברא עקידא דיצחק דאתעקד קמיה אבוי ומסר גרמיה למיתה ישזיב משיח וישראל דלא ימותון וכו'".

ולכן אמר "ומעלהו על מנת לשחטו" כאמור. "ומערים ומעלה" משיח שני מבור זה. ואז "רצה זה שוחט רצה זה שוחט" - כלומר רצה זה משיח בן יוסף שוחט, רצה זה שוחט יצר הרע כמ"ש האי הספדא על יצר הרע שנהרג, הוא שר של אדום כמו שאמרו חז"ל שהוא בורח לבצרה, יחשוב כי בצר הוא בצרה ויקלוט אותו כמו שאמרו חז"ל "ג' טעויות עתיד לטעות שר של אדום". חדא האי דקאמרן - יחשוב כי בצר הוא בצרה, יחשוב כי הוא קולט ואינו קולט אלא בן אדם ולא מלאך וכו'. ואז מביא אותו הקב"ה ושוחטו בפני הכל וכו'.

ועל ידי כן הותר הנדר משחז"ל "נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס ישראל בירושלים של מטה". ולכן ממה נפשך הותר הנדר - אם הנדר כפי פשוטו על עדת ישראל שיכנסו בירושלים למטה - הרי "אותו ואת בנו" - הותר הנדר שלהם ועולים מבור הגלות. בנו ישראל תחילה ואחר כך אבינו שבשמים נכנס בירושלים של מעלה. ומה גם "אותו את בנו" על דרך הנ"ל בסוד "מה שמו ומה שם בנו" גם כן על ידי שעולים השני משיחים מן הבור הנה אז הותר הנדר עליון ותחתון. ומה גם "אותו ואת בנו" יעקב ויוסף כאמור - הם נגאלים על ידי הערמה זו כמדובר.

"בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל" - הנה חלק הבהמה מורה על המדה האחרונה שהוא בסוד שם ב"ן שעולה בהמה בגימטריא כנ"ל. והנה זאת הבהמה מפני הגלות והחרבן נמצא הוא "חציה של גוי" מפני כי "רגליה יורדות מות", ומה גם ברדתה בעולמות למטה יש שם תערובת מן הקליפה. "וחציה של ישראל" מסטרא דקדושה.

"יכולים לשחטה ביום טוב ואפילו יש לו שתים" - דהיינו החלקים היורדים בעולם היצירה ובעולם העשיה, "יכול לשחוט שתיהן" ולהעלות אותם למעלה וכך היא המדה כנ"ל.

השוחט בהמה ביום טוב לא יתלוש הצמר אשר חז"ל הגידו בפסוק "ויעש ה' לאדם כתנות עור - דבר הבא מן העור" והוא הצמר. והנה קין חטא בענין זה של הקרבן, אמנם הבל הביא מבכורות צאנו - הוא הצמר. ולכן אין לתלוש זה הצמר ביום טוב לפי כי תיקון זה לא נעשה זולת בחול, לא כן ביום טוב. אף על גב שהוא "לעשות מקום לסכין" שלא יחליד.

והנה בהמה זו היא הרבוצה על אלף הרים - הרי מגדלים לה כל מין בהמה שנאמר "והיה השרון לנוה צאן", והיא מוזמנת לצדיקים לעתיד לבא. מה עושה הקב"ה? מביא לויתן ונוחרו בסנפיריו והצדיקים אומרים וכי שחיטה זו כשרה? והא תנן השוחט במגל בצור ובקנה שחיטתו פסולה? והקב"ה אומר כי תורה מאתי תצא, תורה חדשה, דהיינו כי עד לא נאסרו כל דברים הללו אלא כדי שלא יהיה פגם בבהמה זו. אמנם מעתה נתקנה על ידי שחיטה זו, ולפי כי התיקון של בהמה זו הוא על ידי השחיטה שהיא אוכל נפש, אבל הצמר לא יתלוש אותו, אבל "מפנה ומושכו אילך ואילך אם נתלש מעצמו נתלש".

"השוחט את העוף" - שהרמז שלו הוא סוד "זיז שדי" שעתיד הקב"ה לעשות אותה סעודה לצדיקים לעתיד לבא. והסוד מ"ש בהקדמת התיקונים דף פ' וזה לשונו: "ועל האי צפור קא רמיזו רבנן בהגדה דבתרא דרבה בר בר חנה הוה אזיל בספינתא וחזא לההוא צפרא דימא מטי עד קרסולוי וכו' אלא לא הוה אלא מאילין אפרוחי וצדיק שמיה, עמודא חדא מארעא עד רקיעא, וימא מטי עד קרסולוי - אלין נצח והוד דאימא עילאה, איהי ימא דאתפשטת לחמשין תרעין עד כרסולוי דההוא עופא. כגוונא דא י' איהו עשר וכו' עוף דאיהו צפר דאיהו צפר דיליה איהו מט"טרון, עליה אתמר כי עוף השמים יוליך את הקול וכו'".

והנה מבואר מדברי המאמר מה ענין עוף זה המזומן לצדיקים כי הנה בזמן הזה הוא מזומן להוליך את הקול (דהיינו של תורה ותפילה כנזכר שם) ומעלה אותו לצדיק חי העולמים כמו שאומרים חכמים ז"ל "מלאך ממתין עד שישראל מסיימין התפילה ועושה אותם עטרה ומניחה בראש חי העולמים" - רצה לומר כי הוא משתדל לתקן המדה האחרונה ושמה עטרה ומניח אותה בראש חי העולמים. והבן. ולכן נמי הנה שכרו אתו להיות מזומן צפור זה הנקרא "עוף השמים", "זיז שדי", למאכל לצדיקים לעתיד לבא מזומן עמהם.

ולכן השוחט צפור זה ביום טוב שבא הרמז לאותו יום של הסעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים יומא טבא לרבנן - "לא ימרט את הנוצה" - הוא מה שאמרו חכמים ז"ל הובא למעלה וזה לשונו:

"^[5]כנפי רננים נעלסה (איוב לט, יג) - ואפרוש כנפי עליך. רננים - רננו צדיקים. אם אברה חסידה ונוצה - מי יתן לי אבר כיונה וכו'" (מאמר).

והענין בקיצור להיות כי ענין קן צפור הוא סוד קן נוצות שיש בכנף עליון כמנין כנף, ולכן יאמר "כנף רננים" דהיינו רננו צדיקים הנמשכים מכנף זה - ימצא להם שמחה תמיד מכ"ש(?) לעתיד. נתעלסה באהבים על שם שעבדו את ה' בשמחה העובד מאהבה. "אם אברה - מי יתן לי אבר כיונה" - לפי כי כנסת ישראל היונה יש לה אבר ידוע אבל למעלה הוא סוד "שביל דקיק", אלו הם דברי חסידה שנאמר בה "גם חסידה בשמים ידעה מועדיה" וכדאיתא בזוהר בפסוק "חסידה ברושים ביתה" (תהלים, קד) באינון שית בנין, ברושים - אל תקרי ברושים אלא בראשים, דהא עלמא אחרא בתתאין ביתה.

"כי תעזוב לארץ ביציה" (איוב לט, יד) - עזבתי את ביתי. דאילו מתחילה נאמר "והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים" ומפני החרבן נאמר "שלח תשלח את האם" - תרין תירוכין; חד מבית ראשון, תניינא מבית שני כדאיתא בהקדמת התיקונים. "ועל עפר תחמם" - כי "שחה לעפר נפשנו", מפני כי הבת היקרה הנקרא 'נפש' - שחה לעפר. לכן גם כן חסידה הנזכר. "ועל עפר תחמם" - שהנה נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה וכו'.

(איוב לט, טז) "הִקְשִׁיחַ בָּנֶיהָ לְּלֹא לָהּ" - לפי שהיו בנים סכלים נמסרו "ללא לה" - לקליפות, הוא גלות הנשמות. ואשר לא היה עוד נשמות חדשות כדאיתא פרשת פקודי היכל חמישי עיין שם. "לְרִיק יְגִיעָהּ בְּלִי פָחַד" - למה(?) הולך לריק יגיעה, ואימא עילאה אריקת ברכאן עילאין לסטרא אחרא כנזכר בזוהר, "בלי פחד" - כי "לא פחדו אל ה' אלהי ישראל".

(איוב לט, טו) "וַתִּשְׁכַּח כִּי רֶגֶל תְּזוּרֶהָ" - ותשכח ה' עושיך. דאילו שם הוא סוד הזכירה. ועון התחתונים גרם שם השכחה וארך קץ פדותינו. "וְחַיַּת הַשָּׂדֶה תְּדוּשֶׁהָ" - היא החיה שנאמר בה "והשבתי חיה רעה מן הארץ" - דא חיה דזינא בישא לתתא, ומאי איהי? אגרת בת מחלת וכו' כדאיתא בזוהר פרשת בחקותי.

(איוב לט, יח) "כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא" - למחר ישראל עושים תשובה ועתה ישראל^[6]. והיינו "בעתה אחישנה". "תִּשְׂחַק לַסּוּס" - סמאל, "וּלְרֹכְבוֹ" - "אלה ברכה ואלה בסוסים ואנחנו בשם אלהינו נזכיר".

נקטינן כי הנוצה של עוף זה אין למרט אותה כדי לעשות מקום לסכין לפי שיש בה צורך כאמור.

"לא ישחוט אדם חיה ועוף ביום טוב אלא אם כן היה לו עפר מוכן וכו'" - מאחר שהנחנו כי חיה ועוף הללו הם המזומנים בסעודה לצדיקים לעתיד, ומה גם השורש שלהם למעלה שהרצון שיהיו מתוקנים לעתיד. ולכן העיקר לכל הדברים הללו הוא העפר שנאמר "הכל היה מן העפר" (קהלת, ג), ואמרו חז"ל "ואפילו גלגל חמה". וכונת חז"ל בזה ממה שאמר הכתוב "העפר" בה"א הידיעה. דאילו נאמר 'עפר' סתם הענין מובן שהרצון על המדה האחרונה שעל ידה נברא עולם המעשה. אמנם מדקאמר קרא "העפר" - משמע עפר עליון. ומה שאמרו "הכל" לאשמועינן אפילו גלגל חלה עליון - משם היה. דייקא נמי מדלא קאמר "נברא" אלא "היה" - ר"ל על ידי אותיות היה דהיינו כי שם נאמר "יהי" בכל מעשה בראשית, וכן היה.

ולכן מאחר כי העפר עיקר לכל - לכן "לא ישחוט אדם" חיה ועוף אלו "אלא אם כן היה לו עפר מוכן" - ר"ל שיהיה מתוקן ומוכן, "מבעוד יום" - הוא סוד 'גלגל חמה' הנזכר - "כי שמש ומגן ה'".

"ואם עבר ושחט" - צריך לעשות רמז לדבר והוא כי יהיה לו דקר נעוץ מבעוד יום - הוא המשל אשר חכמים ז"ל הגידו כי הזגג שיש לו קופה של כוסות וכו' מביא יתד לתלות קופתו וכו'. היינו כי הזגג זה הוא רמז אל המאציל יתברך. יש לו כלי זכוכית מאספקלריא שאינה מאירה. וכדי שלא ישתברו כמו שהיה מתחילה - לכן מביא "יתד חזקה" - צדיק לעולם בל ימוט. ותולה קופתו זו.

ולכן "אם יש דקר" זה היתד "נעוץ מבעוד יום בעפר תיחוח" - הוא סוד בנימן הצדיק שהוא טמון בעפר זה. "מכסהו בו" - היינו מה שאמר בזוהר פרשת בלק דף ר"ד (ח"ג רד, א) וזה לשונו: " בקר אערוך לך ואצפה - מהו ואצפה? הא כל בני עלמא מצפין וכו' ובגין כך אתפשטו דרגין ואתלבשו נהורין ואינון אקרון כנפים עלאין. עד דמטו להאי בקר דיוסף ואיהו נטיל כל נהורין עילאין ומגו דכל נהורין עילאין ביה תליין זיויה סליק מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, עד שעלמין דלתתא לא יכלין למסבל. אתא דוד ואתקן להאי בקר דיוסף. חופאה לאתחפאה וכו'. ודא הוא דכתיב ואצפה כמה דאת אמר ויצפהו זהב טהור וכו'".

ולכן אמר "מכסהו בו" דמשמע נמי לדקר זה, ולכן מועיל לכסוי הדם.

"אפר כירה שהוסק מערב יום טוב וכו'" - נודע הוא כי האפר אינו מגדל צמחים. אמנם אתקש לעפר לפי שנאמר "ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם" והוא התיקון שלהם. ולכן "אפר כירה שהוסק" ונשרף "מערב יום טוב" על ידי הקדושה שנאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום". וזה נעשה קודם אותה סעודה של הצדיקים לעתיד, ערב יום טוב. זה "מותר לכסות בו" שהנה נתקן.

"אבל אם הוסק ביום טוב" זה הגשמי - אסור. "אלא אם כן הוא חם כדי לצלות בו ביצה" כי בזה יהיה רמז לענין היצר, אף על גב כי הוא מתבטל לעתיד - אינו בטל לגמרי רק נאמר "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר". ולכן אם הוא חם - שיש בו לצלות ביצה להוליד בנים בלבד, וכמו כן ימצא על ידי כך התעוררות למעלה לסטרא דצפון שהוא חם לעורר האהבה בסוד "שמאלו תחת לראשי" - אז מותר לכסות בו על דרך האמור, כי נעשה מכסה ויצפהו זהב.

"הכניס עפר הרבה לביתו לצורך גנתו וכו'" - מאחר כי העפר הוא כינוי אל הקדושה, אמנם זה יהיה מאותו עפר שנאמר "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן" דאינון מאריהון דדינין כדאיתא בזוהר פרשת נשא דף קכ"ה (ח"ג קכה, א) וזה לשונו: "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן - מאן העפר? תנינן כתיב הכל היה מן העפר וכו'. הכל היה מן העפר - אפילו גלגל חמה, כל שכן בני נשא דאשתכחו מניה. אמר רבי יוסי ומן העפר - אילו כתיב ומן העפר ולא יתיר הוינא אמר הכי. אבל כיון דכתיב אשר יהיה בקרקע המשכן - משמע דאחרא הוא. אלא כתיב יתן בעפר חרבו - אלין מאריהון דקשתין ובלסטראין, מארי דדינא קשיא וכו'".

ולכן בא הדין "אם הכניס עפר הרבה" שמורה על ריבוי מאריהון דדינין. ולא נכון לעשות כן מפני שהוא מעורר כח הדין. ולכן "אם הוא כנוס במקום אחד מותר" כי הנה אף על גב שהכניס עפר זה לביתו שמורה על בית עליון, היא הכלה, שצריך לה אלין מאריהון דדינין לפי שהם החיל שלה, כדאיתא פרשת בשלח דף נ"א (ח"ב נא, א) וזה לשונו: "ויסע מלאך ה' וכו' - וכי יקרא הוא דמלכא דמטרוניתא תזיל והיא תגח קרבא והיא אזלת שליחה למלכא דאזדווג במטרוניתא עילאה וכו' קב"ה מסגיאות חביבותא ורחימותא דיליה בכנסת ישראל וכו' אפקיד בידהא כל זיינין דיליה - רומחין וסייפין קשתין חצין חרבין בלסטרין קסטיראין וכו'".

הנה נתבאר מן המאמר כי כל אלו החיילות שהפקיד מלכא בידא דמטרוניתא הם לשם ולתפארת לה. ולכן זה "שהכניס עפר הרבה לתוך ביתו" - היא מטרוניתא זו, כי עפר זה שהוא הרמז למאריהון דדינין חיילות שלה, שבח בית אביה. וזה הכניס אותה "לצורך גנתו" - לעשות אותם בסוד 'גן' כאמור במאמר הנ"ל, דעבד לה ההוא גננא שורין שורין. אמנם נמצא העדר בזה בבחינה אחת להיות שהכניס אותם לבית. דאילו החיילין הללו הם של מטרוניתא.

אמנם לענין הנהוג שהמטרוניתא הולכת בעולמות עם חיילות הללו שהם שלה - הלא זה הדבר מה שאמרו חז"ל "אמרה הירח לפי שאמרתי לפניך דבר הגון וכו'. א"ל הא צדיקים יקראו על שמך" כדאיתא פרק אלו טרפות. ובמדרש: בשעה שהוא יוצא כולי ודימוס יוצאין עמו וכו'. ואמנם זה הכניס אלו מאריהון דדינין לפנים, לתוך הבית, שמורה שהכניס אלו לפנים בעולם האצילות. ולא נכון לעשות כן. ולכן "אם הוא כנוס במקום אחד מותר לכסות בו" דמאחר שלא נתפזרו שם - לא יהיה התעוררות דין רק הם כנוסים במקום אחד, המיוחד לעורר הייחוד.

ולכן "מותר לכסות בו" על דרך הנזכר שמכסה למעלה בסוד "ויצפהו זהב" כאמור. "שכל זמן שהוא צבור שם" באותו מקום "דעתו עליו" בסוד "והאדם ידע" לכל המצטרך מצרכי הבית. "אבל אם הכניס מלא קופתו לצורך גנתו - לא, שמאחר שהוא מועט בטל".

"מכניס אדם מלא קופתו עפר לבית בסתם" - דכיון שאינו מפרש אינם מתעוררים הדינים. "ועושה בו צרכיו" לענין הייחוד. "ולא אמרינן שהוא בטל אגב קרקע הבית" שנאמר "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן". "והוא שייחד לו קרן זוית" בשער בת ציון. "דכיון שלא שטחו" בקרקע "מוכחא מלתא דלצרכיו בעי ליה" לצורך הייחוד. "ואם הוא עפר תיחוח" שמורה כי אלו מאריהון דדינין אינם חזקים, ולכן "מותר לכסות בו" כנזכר.

"כוי אין שוחטין אותו ביום טוב וכו'" - ואחשבה(?) להבין כי זה הוא בסוד מטטרון. ואיתא בתיקונים "כי עוף השמים וכו' דא מטטרון דמתייחדין על ידוי צדיק וצדק בשית יומין דחול". והרמז בשם זה כוי הוא כולל צדיק וצדק. ולכן אותיות כ"ו הוא סוד הצדיק שהוא שם הויה העולה כ"ו שנאמר "ה' הצדיק". ואות י' הוא רמז למדת צדק, אות יוד שבה, בסוד "כי שמי בקרבו".

והנה זה הוא אשר מצינו שיש בו דרכים שוה לבהמה ולחיה כמו ששנינו "כוי יש בו דרכים שוה לבהמה, ויש בו דרכים שוה לחיה, ויש בו דרכים שוה לבהמה ולחיה, ויש בו דרכים שאינו שוה לא לחיה ולא לבהמה". והענין כי להיות שמט"ט הוא כולל הבהמה והחיה, והרמז כי הנה עשרה מיני בהמה הם כמו שאמרו חז"ל "שור שה כבשים ושה עזים איל וצבי וכו'" והם שלשה מיני בהמה - שור שה כבשים ושה עזים. ושבעה מיני חיה - איל וצבי ויחמור.

ויש לתת רמז בשמו של מט"ט כמו שאמרו חז"ל "רבי מאיר רמון מצא - תוכו אכל, קליפתו זרק", כי רמון הם אותיות מטטרון כאשר לוקחים ט"ט שלו לחוד. ולכן מטטרון הם שש אותיות. ^[7]ארבעה עם עשר אותיות כנגד עשר בהמות אלו. ואמנם חיה לחוד הם שבע נרמזים בשמו והבהמה נרמז ברמון הנזכר. ולכן אמרו "חיה בכלל בהמה" כי הם האותיות עצמן. ולכן ימצא במטטרו"ן דרכים שוה לבהמה ודרכים שוה לחיה. ומה גם שהוא כולל מדרגה שהיא חיה ומדרגה שהיא בהמה.

ולכן "אין שוחטין אותו ביום טוב" - היינו לעתיד, כי ביום טוב של הסעודה העתידה להיות - אין שוחטין רק בהמה שהוא סוד אותה בהמה הרבוצה על אלף הרים כנזכר. אבל מט"ט הוא ספק. ויש בו דרכים שאינו שוה לבהמה כאשר יבא במקומו בע"ה. ולכן נמי בגשמי - אין שוחטין אותו ביום טוב.

"ואם שחטו - אין מכסים את דמו אפילו יש לו עפר מוכן" שהרי נמי לעתיד נמצא עפר מוכן. וסוד הדבר על דרך הנזכר כי עפר הם מאריהון דדינים. והנה ביום טוב הם מוכנים ומתוקנים מפני כי הם קרואים והולכים לתומם כנזכר במאמר, הובא לעיל הנזכר פרשת קרח, כי בזמן המועד 'קדש תתאה', חכמת שלמה, זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון שנאמר "קריאי מועד - קראי כתיב". ולכן נקרא זה העפר "מוכן" ועומד.

ועם כל זה "אין מכסים בו" כי הנה מטרוניתא כאשר עולה למעלה אז כל החיילות שלה נעשים בסוד כנפים לכסות עליה. אמנם הללו אין מכסים בו "מפני שהרואה יאמר ודאי חיה היא שאי לאו כן לא היו מטריחין לכסות את דמו ביום טוב", ויבא להתיר את דמו. אמנם "אם רשומו ניכר" לערב - "יכסנו".

"שחט בהמה וחיה ונתערב דמם ויש לו עפר מוכן" מהמזומנים - מקראי קדש, "או אפר כירה" מסטרא אחרא שנתקנה כנ"ל, "אם יכול לכסותו בדקירה אחת" - בסוד בנימן, "שאינו צריך להרבות בשביל הבהמה - יכסנו" כאמור. "ואם לאו - לא יכסנו".

"שחט צפור" הנזכר דימא מטי עד קרסולוי "מערב יום טוב", "ולא כיסה דמו - לא יכסנו ביום טוב" לפי כי הנה מאתמול נתקן והיה מן הראוי לכסות דמו לעשות הייחוד, וכאשר החמיץ המצוה - לא יכסנו ביום טוב שהרי עבר זמן אותו הייחוד כאמור.

---

1. מילים אלו לא מופיעות בדפוס של הספר אבל כן נמצאות אצלנו בשו"ע - ויקיעורך
2. כך מובא בדפוס אבל לענ"ד מהמשך הדברים ייתכן שצריך להגיה 'נוקבא' - ויקיעורך
3. נ"ל שיש להגיה כאן 'ומן הראוי היה לו וכולי' - ויקיעורך
4. כאן הגהתי. ובדפוס כתוב 'על' - ויקיעורך
5. על פי הפסוקים (איוב ל"ט, י"ג-י"ד) "כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה אִם אֶבְרָה חֲסִידָה וְנֹצָה. כִּי תַעֲזֹב לָאָרֶץ בֵּצֶיהָ וְעַל עָפָר תְּחַמֵּם" - ויקיעורך
6. לא הבנתי.. ואולי יש להגיה - ויקיעורך
7. לא הבנתי. ואולי חסר כאן מילים... - ויקיעורך