טור ברקת/תצז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

שולחן ערוך[עריכה]

(שולחן ערוך אורח חיים, תצז)
סימן תצ"ז - דיני הכנה ביום טוב - ובו י"ז סעיפים
  • אין צדין דגים מן הביברים.
  • דגים ועופות וחיה שהם מוקצה אין משקים אותם ביום טוב ואין נותנים לפניהם מזונות שמא יבא ליקח מהם. וכל שאסור לאוכלו או להשתמש בו מפני שהוא מוקצה אסור לטלטלו.
  • אפילו ספק צידה אסור כגון מצודות חיה דגים ועופות שהיו פרושות מערב יום טוב ולמחר מצא בהם - אסורים אלא אם כן ידוע שניצודו מבעוד יום. ואם מצא המצודות מקולקלות מערב יום טוב בידוע שמערב יום טוב ניצודו.
  • ספק מוכן מותר ביום טוב שני משום דהוי ספק ספיקא.
  • אם סכר אמת המים בכניסה וביציאה מערב יום טוב - מותר ליקח מהם דגים ביום טוב דהוי להו ניצודין ועומדין.
  • אווזים ותרנגולים ויונים שבבית או שבחצר העומדים לאכילה - מותר לצודן ואין צריכים זימון.
  • שאר כל חיה ועוף שמחוסרים צידה שצריך לומר "הבא מצודה ונצודנו" - אסור לצודן וליתן לפניהם מזונות. וכן שאין מחוסרים צידה מותר לצודן וליתן לפניהם מזונות.
  • איל וצבי שקננו בפרדס וילדו בו עופרים ועדיים הם קטנים שאין צריכים צידה - מותרים בלא זימון. ודוקא בפרדס הסמוך לעיר בתוך שבעים אמה דדעתיה עלויה. והאם - אפילו זימון אין מועיל לה כיון שמחוסרת צידה.
  • יוני שובך ויוני עליה וצפרים שקננו בטפיחים אסור לצודן. לפיכך אין זימון מועיל להם. והני מילי בגדולים אבל בקטנים שאינם מפריחים מותר לצודן אבל זימון צריכים.
  • כיצד הוא הזימון? אומר "זה וזה אני נוטל למחר". ואין צריך לנענעם. אבל באומר "מכאן אני נוטל למחר" לא סגי.
  • אם זימן כל השובך ואינו צריך אלא לזוג אינו מועיל.
  • זימן שנים ומצא שלשה או זימן שחורים ולבנים בקינים המובדלים במחיצה ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים - אסורים אלא אם כן מכירן.
  • זימן שלשה ומצא שנים מותרים.
  • זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים. ואם אין סביבותיהם קן אחר הרי אלו מותרים. והני מילי במדדין אבל אם הם מפריחין אסורים. ואפילו יש קן אחר בתוך חמשים אמה, אם הוא בקרן זוית שאינו יכול לראותו מקן זה, כיון שאינם מפריחין אלא מדדין, משום דכל היכא דמדדה ולא הדר חזי לקניה, לא מדדה.
  • עכו"ם שהביא דורון לישראל ביום טוב בני יונה קטנים משובכות שיש לו בעיר, כיון שאין צריכים צידה מותרים.
  • והשוחט בהמה ביום טוב - טוב לו שלא יבדוק עד שיפשיט. שאם תמצא טריפה לא יהא רשאי להפשיטה.
  • אם נמצאת טריפה אסור לטלטלה אבל מותר למכרה לעכו"ם כדרך שהתירו מכירה לישראל שלא ישקול ולא יזכור סכום דמים. ואם אינו מאמינו יקח ממנו משכון.

טור ברקת[עריכה]

פירוש על סעפים א - ח[עריכה]

הנה ענין המוקצה שנאסר ביום טוב שהרי נאמר "והכינו אשר יביאו - חול מכין לשבת ויום טוב ואין יום טוב מכיר לשבת, ולא שבת מכין ליום טוב". והנה בא הרמז בזה לצורך האדם שיכין צידה לדרכו מפני כי לא ידע האדם את עתו, וכענין שאמר החכם "ארחא רחיקא וזודין קלילין", וכמו שאומרים שם לאדם העולם שיצאת ממנו דומה לערב שבת ועולם הזה דומה לשבת. מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ואם לא טרח - מה יאכל בשבת.

ולכן יאמר:
"אין צדין דגים מן הביברים ביום טוב". ובא הרמז בזה לצורך האדם להזהיר על עצמו, כי צריך הכנה כדי שיהיה לו מה יאכל בשבת. ואם לא הכין אינו יכול לצוד שם ביום טוב שהוא הרמז לאותה סעודה שעתיד לעשות הקב"ה לצדיקים שהוא יום טוב ודאי. ועוד יהיה זה רמז למ"ש הסבא דמשפטים דף צ"ז (ח"ב צז, א) זה לשונו: "אם אחרת יקח לו וכו' מאי אם אחרת? וכי נשמתא אחרא זמין קב"ה לאתבא לצדיקיייא בהאי עלמא וכו'. תא חזי רוחא דבר נש זכאה אתעטר בדיוקנא בגן עדן דלתתא, ובכל שבתי ומועדי וריש ירחי מתעטרן רוחין ומתפשט וסלקין לעילא".

ולכן הוא אומר "אין צדין דגים" - הם נשמות הצדיקים הנקראים 'דגים', "ביום טוב" כדאיתא בזוהר פרשת שמיני דף מ"ב (ח"ג מב, א) וזה לשונו: "** דגים וחגבים אינם טעונים שחיטה אסיפתן היא המתרת אותם. הכי מארי מתיבתא אין צריכים שחיטה אלא דאתמר בהון ויגוע ויאסף אל עמיו. מה נוני ימא *** חיותן בימ' אף תלמידי חכמים מארי מתניתין חיותייהו באורייתא וכו'. תנינא דמתניתין דבה אתרבו בנוני ימא וכו'".

הנה מבואר מדברי המאמר כי הדגים הם כינוי לתלמידי חכמים מפני כי הם מתגדלים במים של תורה. וכדי להעיר לב האדם על מעלה זו שנשמת הצדיק היא עולה ביום טוב למעלה במעלות רמות - לכן יאמר כי אין יכולת לצוד אותם הנשמות שלא יעלו למעלה. ואם אמרנו כי זה יהיה ערה לאדם שישתדל לעשות הכנה מערב יום טוב ממצות(?) ולימוד כדי שיהיה לו תוספת נשמה או רוח, דהא אין צדין ביום טוב דגים (הם נשמות) מן הביברים שלהם (הם העולמות העליונים כדבר האמור).


עוד ירצה במאמרו זה "אין צדין דגים מן הביברים" למ"ש בזוהר פרשת ויקהל דף רי"א (ח"ב ריא, א) וזה לשונו: "אלא אתר חד איהו בגהינם דתמן אצטריפו נשמתין בצרופא לאתלבנא עד לא עאלין בגנתא דעדן וכו'. האי אינון נשמתין דהא אתלבנו כדין עאלין לההיא *** בגנתא דעדן דתמן אינון שליחן(?) ואמרי לון הנם וכו'".

הנה מבואר כי הנשמות יוצאים מגיהנם והולכים לגן עדן הארץ. אמנם זה יהיה בחול בע"ש שנאמר "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר". ומועד אצטריכא ליה כמשחז"ל בפסוק "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת - מכלל דחדש ושבת צריך למיזל". אמנם חג אצטריך לנו. ואיתא בזוהר פרשת תרומה "אלין עאלין ואחרנין נפקין ולא אשתאר' גנתא בריקנייא כגוונא דלחם הפנים" כי אינו חסר אפילו רגע אחד. ולכן יאמר כי אף על גב שאתה רואה אלו הנשמות עולים ואחרים יורדים לעולם הזה לגבי בני האדם - זה יהיה מבערב. אך ביום טוב עצמו יהיה בסגנון אחר.

ולכן "אין צדין דגים" הם הנשמות, "מן הביברין" של מדורות גהינם, "ביום טוב" כנזכר.


"דגים ועופות וחיה וכו'" - ירצה על מינים שונים מן הנשמות הנמצאים בבני האדם. "דגים" הא דאמרן רמז לצדיקים. "עוף" - הוא רמז לעוסק בתורה שנאמר "הקול קול יעקב" כמו שאמרו חז"ל "לא עמדו פילוסופין לאומות העולם כבלעם הרשע וכאבנימוס. א"ל יכולי' אנו לאומה זו. אמרו להם כל זמן שקולן מצפצף בבתי כנסיות ובתי מדרשות אין אתם יכולים להם שנאמר הקול קול יעקב וכו'". ו"חיה" - הוא מה שאמרו חז"ל "חייתך ישבה בה - אם אין אדם עושה עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת ומסרחת ואוכלת אין תלמודו מתקיים בידו".

ולכן יאמר "דגים ועופות וחיה" - שלשה מינים הללו הנמצאים בבני האדם שהם מוקצה מן הפרושי' כמשחז"ל בפסוק "את השם תירא ואותו תעבוד - אם אתה פורש עסקי העולם ואין לך עבודה אחרת אלא מפנה לבך לתורה וכו'". הללו "אין משקים אותם ביום טוב ואין נותנים לפניהם מזונות" כי הנה נחלקו ר"א ור' יהושוע, חד אמר כולו לה' וחד אמר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ולכן יאמר כי השלמים אלו "אין משקין אותם" לפי שנאמר "ושמחת בחגך - אין שמחה אלא בבשר ויין".

ועכשיו כי אין שלמים רק יין - אין מכריחין אות(*) לא ביין ולא לאכילה לומר חלקהו אלא כל אחד יאחז צדיק דרכו. "שמא יבא ליקח מהם" אולי ילמד מדרכיהם ללמוד תורה אז טוב לו.

"וכל שאסור לאכלו וכו'" - היינו ענין אחר כדרך שאסור להתחבר עם רע עין אסור לאכלו שנאמר "אל תלחם את לחם רע עין", "להשתמש בו" ר"ל ליהנות ממנו "מפני שהוא מוקצה" מדברי קבלה שעובר על שני לאוין "אל תלחם" ו"אל תתאו". ו"אסור לטלטלן" שהנה הוא בכלל מגע עם הארץ ואסור להתלוות עמו בדרך כמשחז"ל.


"אפילו ספק צידה אסור" מן הטעם האמור לעיל. "כגון מצודות דגים חיה ועופות" - הענין הוא כאשר כבר נתבאר למעלה כי חיה ועופות דגים הם מיני נשמות של בני אדם. ואל תתמה על זה לפי כי אין זה בדרך משל בעלמא אלא כי כך הוא האמת. והוא בשני פנים. אם לענין של הגלגול כי יש בני אדם הצדיקים שהם מתגלגלים בדגים. ויש מתגלגלים בחיה ויש מתגלגל בעוף. וכל אלו הם מין בשר, והבהמה בכלל. אמנם הרשעים הם מתגלגלים בטמאים ופעמים בדומם. ואין זה מקומו.

גם ידוע תדע כי גם כאשר הולכים הנשמות לגן עדן - שם מתלבשים גם כן בדגים בהמות וחיות ועופות. ואעידה לי שני עדים גדולים וטובים. האחד הוא רב המנונא סבא כדאיתא פרשת בראשית שאמר לר' אלעזר ע"ה "בר נונא רבא ויקירא אנא". ושמו מוכיח עליו. והעד השני ר' אליא ע"ה פרשת שלח לך "הא נשרא רברבא וכו'". ולכן אל תתמה על דברי - כולם הם באמת וצדק. לולי כי לאהבת הקיצור במקום שאמרו להאריך אני מקצר ועולה.

ולכן יאמר נא "מצודות חיה ודגים ועופות" שהוא הקליפה הנקרא "מצודה פרוסה על החיים" במשנה לפי כי אין מי שיוכל להנצל ממנה. וכגון מ"ש בזוהר פרשת משפטים "ההיא טיקלא דעשיקת נשמתין".

"שהיו פרושות מערב יום טוב" - לאו דווקא אלא כלומר תמיד. "ולמחר מצא בהם ביום טוב אסורים" - כי בו ביום אין יוצאים משם נשמות רק שהם נידוחות. אבל ערב שבת ויום טוב הוא גלגול הנשמות כדאיתא בזוהר "האי יומא גלגולא דנשמתין". ולכן בגשמי אסורים "אלא אם כן יודע שניצודו מערב יום טוב".

"ואם מצא המצודות מקולקלות בידוע שמערב יום טוב ניצודו" לפי כי כן הנשמות הם מקלקלים המצודות של הקליפה אשר צדו אותם בשעה שיוצאים משם - הוא מ"ש בזוהר פרשת משפטים וזה לשונו דף צ"ה (ח"ב צה, א): "בעמודא דקיימא לטקלין גו אוירא דנשב' אית טיקלא חדא בהאי סטרא וטיקלא אחרא בהאי סטרא. בהאי סטרא מאזני צדק ובהאי סטרא מאזני מרמה. והאי טיקלא לא שכיך לעלמין. ונשמתין עאלין ותבין. אית נשתמין עשיקין כד שלטא אדם באדם דכתיב "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" - לרע לו ודאי וכו'. וכד אתנהגן בני עלמא בסטרא דרע אכרע לההוא סטרא וכל נשמתין דהוו בההיא שעתא בטיקלא הוא עשיק לון ונטיל לון. אבל לרע לו - דאינון נשמתין כפיין לכל מה דאשכחן מסטרא בישא ושצאן לון. וסימנא דא ארון בשדה פלשתים דאתעשק ושליטו ביה - לרע לון. אוף הני נשמתין דאתעשקן מסטרא אחרא - לרע לון וכו'".

והיינו מ"ש "ואם מצא המצודות מקולקלות בידוע שמערב יום טוב ניצודו" כי כן המצודות של סטרא אחרא מתקלקלות כאשר צדים אחת מן הנשמות העשוקות כאמור.


"ספק מוכן ביום טוב שני מותר" - אף על גב כי האיש הנלבב צריך להיות מוכן תמיד בקדושה כמו שאמר הכתוב "החכם עיניו בראשו" תמיד, מכל מקום יש עת מזומנת לטובה וצריך הכנה יותר, והיינו ערב שבת ויום טוב צריך להיות זהיר בתפילת המנחה בפרט, ומשם ואילך כדי לזכות לתוספות קדושה כי אינה שורה אלא במזומנים לה. ולכן מי שאינו מוכן מערב יום טוב נאסר עליו התוספת זה ביום טוב.

אמנם ביום טוב שני אם הוא ספק מוכן ולא היה פנוי להכין עצמו לקבל ההארה עליונה - מכל מקום ביום טוב שני הוי ספק ספקא ומותר. ומה גם יעיר לבו האדם להיות מוכן בעולם הזה להכין צידה לדרכו, שהרי אם לא טרח מערב יום טוב מה יאכל ביום טוב? והרי הוא מוקצה לדעת.

אמנם ספק מוכן, דהיינו שלא הכין כל צורכו כראוי או שלא עשה תשובה מתחילה כראוי. "הוי ספק ספיקא" ביום טוב שני, דהיינו כי יום טוב ראשון היינו יום המיתה כדאמרינן בהילולא דרבי שמעון ע"ה. והנה כבר נתבאר למעלה כי מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו גוים[1]. והסוד הוא על מי שלא עשה תשובה, שהרי נקרא מת מחיים כמו שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם קרויים מתים". והיינו בכח מכל מכ"ש כאשר מת בפועל אז אין לו תקנה להכנס במחיצת הצדיקים בגן עדן. והוא על ידי ישראל. וממנו נלמד כי גם המיתה שלו הוא כל ידי גוים[2] ומלאך אכזרי ישולח בו. ואחר כך מתעסקים בו הקליפות ומוליכים אותו קבורת חמור יקבר. ומוליכים אותו להנקם ממנו בגהינם שאין כבה האש שלו ביום טוב.

אמנם מת ביום טוב שני שמורה היות אדם זה שלא היה מוכן כל כך - אז כאשר יהיה יום טוב שני שלו שהוא נידון פעם שנית להכניסו במחיצת הצדיקים נקרא "ספק מוכן" זה ביום טוב שני מותר להכנס משום דהוי ספק ספיקא. ראשונה כאשר לא עשה תשובה גמורה, כי לא הכין אל אל לבו, ספק הוא אם יהיה לו תקנה. ואחר כך ספק אחר אם מכניסים אותו במחיצת הצדיק כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל דף רי"א (ח"ב ריא, א) וזה לשונו: "זמנא קדמאה כיון דקבילת עונשא בגופא אזלא נשמתא ועאלין לה בגו אתר חד דאקרי בן הנם וכו' זמנא תניינא לבתר דיתבא בגנתא דעדן דלתתא וכו' כד סלקין לה לעילא וכו' אעברו לה בההוא נהר דינור כדין נשמתא אתלבנת מכל וכל". ולכן יאמר כי הוי ספק ספקא מותר ומכניסין אותו למחיצת הצדיקים.


"אם סכר אמת המים בכניסה וביציאה" - הנה אמת המים הוא דוגמא לעסק התורה שנמשלה למים שנאמר "הוי כל צמא לכו למים". גם נמשלה לתשובה שנאמר "וישאבו מים וישפכו" ואמרו חכמים ז"ל "וכי מים שפכו אלא שפכו לבם בתשובה שנאמר שפכי כמים לבך נכח פני ה'". וכאשר זה האדם "סכר אמת המים" וסגר לבו מן הלימוד, ומה גם לא עשה תשובה כך עשה בכניסה וביציאה מן העולם הזה, והיינו ערב יום טוב שלו כאמור, כי יום טוב נקרא יום המיתה.

ולכן "מותר ליקח מהם דגים ביום טוב" להיות כי האדם על ידי מעשיו הוא תקלה לעצמו וגורם לזולת נמי כמו שהובא במאמר למעלה "כד עלמא אתנהגן בסטרא דרע אז ההיא טיקלא עשיקת נשמתין דבני נשא". ולכן זה האדם הוא תקלה לאחרים כי סטרא אחרא הוא הצד ציד מן הדגים הנאחזים במצודה רעה זו ביום טוב משום דהוי להו "כניצודים ועומדים" בסיבת העון.


"אווזים ותרנגולים ויונים" שהם כינויים לנשמות בני האדם כדבר האמור, "שבבית או שבחצר" והם העומדים בגן עדן לפי שהם צדיקים שנאמר בהם "אשרי יושבי ביתך" או בחצר שנאמר "נכספה גם כלתה נפשי לחצרות בית ה'". ואלו הם "העומדים לאכילה" בעולם הזה בסוד העיבור. "מותר האדם לצודן וליקח מהם" אם יזכה על ידי מעשיו, "ואין צריכים זימון" מערב יום טוב לפי כי בדבר קל של מצוה הם מתעברים באדם לפי שהם מוכנים בעצמן לכך.


"שאר כל חיה ועוף וכו'" - והם נשמות שהם מחוסרים צידה, הנה בזה יש פנים לכאן ולכאן. כי הנה נתבאר למעלה על ההיא טיקלא דעשיקת נשמתין. אמנם לא כל הנשמות היא יכולה לעשוק אותם, רק אותם הנשמות שהם נתונים באותה שעה בתוך מאזני צדק. ולפי שחטאו התחתונים הטיקלא עושקת אותם. אמנם יש נשמות שלא באו עדין במאזנים לעלות, שלכן היה איוב אומר הלואי "ישקלני במאזני צדק" (איוב, לא) הקדוש ברוך הוא וידע אלוה תומתי, דאף על גב כי שם נמצא ספק שמתעסקת לפעמים הנשמה אשר שם, לא כן אני.

ולכן יאמר "שאר כל חיה ועוף" מן הנשמות הטהורות, "שהם מחוסרים צידה" כי לא נכנסו בסוג הנשמות שמתעסקות שם "שצריך לומר הבא מצודה ונצודנו" לפי כי לא נכנס במקום שיכול הטיקלא לצוד אותו כמדומה להם להביא מצודה רעה אחרת גדולה לצוד אותם. "אסור לצודן" - אין להם יכולת לצוד אותם סטרא אחרא "וליתן לפניהם מזונות" מן הטעם הנ"ל שמא יבא ליקח מהם. וכן בהפך - אותם "שאין מחוסרים צידה" אלא כבר נכנסו במאזני צדק, "מותר לצודן וליתן לפניהם מזונות".

או יהיה הרצון בהפך מזה. כי שאר חיה ועוף מן הנשמות הקדושות "המחוסרים צידה", כלומר המחוסרים הכנה מן האדם לצוד אותם. וזה הפירוש סמוך למאי דסליק מיניה הם הנשמות המוכנות לצידה כנ"ל. אבל אלו הם מחוסרים צידה מהעדר ההכנה והזכות הנמצא בתחתונים כל אחד כפי מעשיו "עד שצריך לומר הבא מצודה" באיזה זכות וניצודנו, "אסור לצודן" ביום טוב וליתן לפניהם מזונות שאוכלים הצדיקים כנ"ל.

וההפך מזה - "שאינם מחוסרים צידה" והם מוכנים על ידי מעשה הטוב. "מותר לצודן" בעולם הזה על ידי העיבור. וכן נמי לעתיד. "ונותנים לפניהם מזונות" - תורה ומצוה בעולם הזה ולעתיד יהיה מתעדן באותו אכילה ומזון הרוחני שזוכים בו הנשמות שנאמר בו "והאכלתיך נחלת יעקב אביך" כדבר האמור.


"איל וצבי שקננו בפרדס וכו'" - זהו סוד מה שאמר בזוהר פרשת וישב דף קפ"ז (ח"א קפז, א) וזה לשונו: "תא חזי זכאה שלים וכו' ומית בלא בנין אתתיה בעיא ליבומי או לא? אי תימא בעיא ליבומי בריקניא איהו דהא אתריה ירית בההוא עלמא. אלא ודאי בעיא ליבומי בגין דלא ידעינן אי איהו שלים בעובדוי אם לאו. והיא לא אתייבמת לא הוי בריקנייא דהא בר נש הוה בעלמא ומית בלא בנין ולא הוה ליה פרוקא בעלמא כיון דמית האי זכאה שלים ואתתיה אתייבמת ואיהו אתריה ירית. אתא ההוא בר נש ואשתלים הכא וכו'. פתח ואמר כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול (דברים, לה) - דא הוא דתנינן בנין זמינין אינון לצדיקייא במיתתהון בחייהון לא זכו ובמיתתהון זכו וכו'".

הנה מבואר מדברי המאמר כי הצדיקים אחרי מותם והם יושבים בגן עדן מולידים בנים. ולכן יאמר:
"איל וצבי" שהם צדיקים גמורים שקיימו בעצמם "הוי רץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים", "והיה כאיל תערוג על אפיקי מים" להמציא טובה בכל העולם כדרך האיל אשר תערוג להקדוש ברוך הוא וקורע התהום ויוצאים מים ושותים כל החיות הנמצאים כמו שאמרו חכמים ז"ל.

והללו "קננו בפרדס" - הוא גן עדן על דרך מה שאמרו חכמים ז"ל "ארבעה נכנסו לפרדס", כי אחר שהיו הם הולידו בנים כאמור. "ועדיין הם קטנים" אותם הנשמות שאין צריכים צידה, "מותר ליקח מהם" ביום טוב בלא זימון לפי כי זכות אבותם שבגן עדן מסייעתם לבא בעולם. ולכך הצד מהם הוא המוליד - אין צריך הכנה לפי כי אלו הם עצורים ועומדים לבא בעולם.

"ודווקא בפרדס הסמוך לעיר" - זה שאמר שהצדיק אחר שהוא בגן עדן מוליד בנים, היינו בתוך אותו הזמן שהוא שרוי בגן עדן למטה, היינו "סמוך לעיר" העולם הזה. אבל לא יעשה כן אחר שעולה למעלה כי הנשמה עולה ואינה יורדת עוד. ולכן כאשר הוא סמוך לעיר בעולם הזה אז דעתיה עלויה, כי עדיין לא פירש מענייני העולם הזה לפי שהוא סמוך לעיר "בתוך שבעים אמה" - הם ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ולפי שעדיין דעתיה עלויה מענייני העולם הזה מוליד אלו הבנים עופרים הנזכרים. אבל לאחר שעולה למעלה לא שת לבו גם לזאת כי אז הוא עולה באותו עמוד הנקרא 'מכון הר ציון' כדאיתא בזוהר פרשת ויחי, והוא משתעשע עם הקדוש ברוך הוא והיתה נפשו צרורה בצרור החיים עם בוראו.

"אבל האם" המולידה עופר זה - אין לה לצוד אותה בעולם הזה לפי דאפילו זימון שיעשה האדם הכנה אין מועיל לה כיון שמחוסרת צידה כי האשה אין לה גלגול ואין זה מקומו. ומכל שכן כי הנה הולידה עופר זה בן צדיק.

עוד מהלך בסעיפים א - ט[עריכה]

עוד לאלוה מילין לצד עילאה ימלל. וכך היה אומר "אין צדין דגים מן הביברין" - איתא בזוהר "וזה תנינייא אזלין תחות האי ספינה שנאמר שם אניות יהלכון לוייתן זה וכו' וכד רוחא עילאה אזיל בהו אז נאמר אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו". והללו אין צדין אותם ביום טוב.

וכאשר נאמר כי דגים הללו הם בסוד יוסף ובנימן כי הם מכונים לדגים כדאיתא בתיקונים "ההוא נונא דהוה על כיף ימא", ובזוהר פרשת בראשית דף ו' (ח"א ו, א) "ההוא אבא דילי הוה דיוריה בימא רבא ואיהו הוה חד נונא דהוה אסחר ימא רבא". ולכן יאמר אין צדין דגים הללו מן הביברין שלהם, הם סוד מה שאמר הכתוב "אוהב ה' שערי ציון" (תהלים, פז) אוהב שני שערים המצויינים בהלכה מבתי כנסיות ובתי מדרשות - מכלל כי גם אוהב בתי כנסיות ובתי מדרשות. אלא כי אותם שערים אוהב אותם ביותר.

והנה להיות כי הקדוש ברוך הוא נמצא שם כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה בפסוק "דרשו ה' בהמצאו - היכן הוא מצוי? בבתי כנסיות ובבתי מדרשות", ולכן "אין צדין אותם ביום טוב". והענין הוא מה שאמר בזוהר פרשת בלק דף קצ"ו (ח"ג קצו, א) וזה לשונו: "אשר הלך חשכים ואין נוגה לו (ישעיה, נו) וכי בגין דלא אתא לצלויי הלך חשכים? אלא אוקמוה אבל עד לא יתכנשון ישראל לבתי כנסיות לצלאה סטרא אחרא קיימא וסגיר כל נהורין עילאין דלא יתפשטון ויפקון על עלמין. ותלת זמנין ביומא אזלי סטרא אחרא דכר ונוקבא ומשטטין בעלמא וההוא עידן אתקן לצלותא בגין דלא הוי תמן קטרוגא כלל וכו' כדין פתיחין כוי נהורין עילאין ונפקי ושראן על בתי כנסיות בראשיהון דצלאן צלותין ומתפלגין נהורין על רישייהו וכו'".

הנה מבואר מן המאמר כי אור העליון הוא מתפשט ויורד למטה שלשה פעמים ביום ומאיר שם לכל הבאים להתפלל. אמנם בשאר שעות שביום לא כן מפני כי סטרא אחרא היא סוגרת ומונעת האור. ולכן יאמר נא:
"אין צדין דגים" הללו ואין מונעים אותם "מן הביברין" שלהם - אותם שערי ציון לפי כי על ידי ןכ יורד האור עליון ושורה בבתי כנסיות ובתי מדרשות שהם הביברים של עולם זה התחתון ושורה על רישיהון דאינון דצלאן צלותין - הצדיקים הנמשלים לדגים כאמור למעלה. וזה הענין הוא כל היום. ולא יהיה כמו בכל יום ויום מימות החול אלא כל היום הקדושה נמצאת שם. ולכן בגשמי נמי אין צדין דגים מן הביברין כל היום.


"דגים וחיה ועופות וכו'" - הנה נתבאר למעלה מ"ש בזוהר פרשת קרח מ"ש ר' שמעון "קריאי מועד - קראי כתיב חסר יו"ד" - להודיע כי כמו אשר קדש עילאה (היינו חכמה עליונה) זמין לכל אינון כתרי מלכא דשמא קדישא אתאחיד בהו. כמו כן קדש תתאה, חכמת שלמה, זמינת לכל חילהא וכו'. ולכן יאמר "חיה דגים ועופות" שהם בחינת מלאכים שבעולמות המזומנים להודיעך כי מ"ש "קדש תתאה זמינת לכל חילהא" - אין הרצון לומר כי היא מזמנת לכל המחנות והמרכבות של כל עולם ועולם הכל יחדיו - אין הענין כן. כי אין מזמנת אלא לאותם שהם "חילהא" דווקא, כלומר אותם שהם מסטרא דקדושה. אך אינה מזמנת לאותם הקליפות דסטרא אחרא. דאף על גב שהם נמצאים בכל העולמות - אמנם אינם נקראים "חילהא" באמת. ולכן אותם שהם מחנות מלאכים מסטרא דימינא הם הנקראים בשמות הללו "דגים ועופות וחיה", הם מה שאנו אומרים בשבת "אל אדון על כל המעשים וכו' שרפים ואופנים וחיות הקדש". וכנגד חלק הדגים אמר הכתוב "זה הים גדול שם רמש ואין מספר וכו'". וכנגד העופות נתבאר בזוהר פרשת צו דף כ"ז (ח"ג כז, א) וזה לשונו: "עוף יעופף על הארץ - הא אוקימנא דאינון רזא דרתיכא ובהו תסתלק רוח הקדש לסלקא לעילא דאינון תרי, חד מימינא וחד לשמאלא. עוף לימינא - דא מיכאל. יעופף לשמאלא ודא גבריאל וכו'". וכן איתא בבראשית רבה "בחמישי נבראו המלאכים שנאמר ועוף יעופף על הארץ וכו'".

וכנגד החיה והיינו חיות הקדש כמו שאמר הכתוב "שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות".

וכל מינים הללו הם הקרואים והולכים לתומם לעומת קדש תתאה כאמור. ולכן יאמר "חיה ועופות ודגים" שהם מוקצה, היינו אותם שאינם מזומנים, דאילו אותם המזומנים מקדש תתאה הם כולם טהורים קדושים. אמנם יש חיה ועופות ודגים טמאים שאלו הם מוקצה ואין נכנסים למעלה עם קדש תתאה אלא בדד יושבים למטה.

ולכן "אין משקים אותם ואין נותנים לפניהם מזונות" מאותה הזמנה שהזמין אותם 'קדש תתאה' לפי כי כל אותו האוכל קדוש הוא ממה שנתבשל ביום טוב. ולכן אין מזמנים עליו גוים כדלקמן שמא ירבה בשבילו. חיישינן "שמא יבא ליקח מהם".

ועוד הנני מודיעך כלל גדול והוא "כל שאסור לאכלו" בסוד "אכלתי יערי" "אכלה ומחתה פיה", "וכל שאסור להשתמש בו" היינו לעורר ענין התשמיש מפני שהוא מוקצה כמו שנתבאר שהם חלק מהטמאים שאין צודק בהם הזמנה כי הזמנה כי מחוץ למחנה שכינה מושבו. "אסור לטלטלו" - כלומר דאע"ג כי כל אותם המחנות ומרכבות של סטרא דקדושה הם מטלטלים מעולם לעולם ועולים למעלה -- הללו שהם מסטרא אחרא אסור לטלטל אותם ולא להעלותם למעלה עם אותם הקדושים כנזכר.


"אפילו ספק צידה אסור וכו'" - כבר נתבאר למעלה הצידה נאסרה ביום טוב לפי כי לא יתכן למנוע אותם הארות העליונים שלא יאירו למטה בביברין - בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ואמנם לא מבעיא צידה ודאי אלא אפילו ספק צידה אסור ביום טוב כגון "מצודות חיה ועופות ודגים" - הם כללות העולמות אשר נמצא בהם כל מינים הללו שנאמר "שם רמז ואין מספר חיות קטנות עם גדולות". ומצודות הללו הם "פרושות מערב יום טוב" כי הנה העולמות אינם זזים ממקומם. ולמחר מצא בהם מינים הללו כל אחד במקומו. "אסור ליקח מהם ביום טוב אלא אם כן יודע שניצודו מערב יום טוב" לפי כי כן נמי כל אותם המחנות והצבאות הם ניצודים ועומדים מערב יום טוב, כנזכר לעיל שהם קריאי מועד, כי קדש תתאה זמינת לכל חילהא מבערב יום טוב ודאי. והרי הם כבר ניצודים ומוכנים לה.

"ואם מצא המצודות מקולקלות" - הם ההיכלות שבכל עולם ועולם, כי אז הם מתקלקלים, כלומר נעים ונדים ממקומם ונכללים זה בזה כנודע למעלה, "מערב יום טוב בידוע שמערב יום טוב ניצודו" גם אותם חיה ועוף ודגים כולם עולים למעלה כאמור לעיל.


"ספק מוכן מותר ביום טוב שני וכו'" כאשר כבר נתבאר ענין ההכנעה ביום טוב, היינו אותה הזמנה אשר קדש תתאה זמינת לכל חילהא לאעטרא להו וכו'. והנה מהם יש שהם ודאי מוכנים ועומדים לעלות ולראות, והיינו הטעם של הראיה אשר צוה ה' "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה'" (מצות ראייה), כי כדרך מה שנעשה למעלה כך צריך לעשות למטה.

והיינו מה שאמר רבי שמעון ע"ה בתחילת המאמר "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" דקשה - מה ענין זה כאן ללא דבר? ומה בא ללמדנו בסיפור זה שאין לו שייכות עם הדרשה של "קריאי מועד"? אמנם כפי דרכי דבר גדול דבר הנביא ע"ה. רצה להודיענו טעם למצות ראיה מדי דברו. ולכן פתח ואמר "מלכותא דארעא" היינו אשר צוה ה' ג' פעמים יראה כל זכורך, וזכר בזה ענין 'אדנות' - "את פני האדון" להודיעך כי מלכותא דארעא הוא האדון המושל בעולם התחתון זה אשר צוה הוא כעין מלכותא דרקיעא - מדת המלכות שבשלש רגלים זמינת לכל חילהא לאעטרא להו, והיינו להיות עטרה בראש כל אחד מאור השכינה. וכן נמי בארעא - הוא אשר חז"ל אמרו "יראה יראה - כשם שבא ליראות כך בא לראות" ולהקביל פני שכינה (מאמר).

והנה אז כד מועד שרייא בעלמא אזמינת כל חילהא שהם מסטרא דימינא. ויש קצת שהם מוקצה ואינם מזומנים, היינו סטרא אחרא. אמנם יש "ספק מוכן" - הוא מ"ש פרשת בהעלותך הכרוז שאומר "מאן דלא יכל למחמי למטרוניתא ייתי וייחמי עד לא ינעלון תרעי כד"א צאינה וראיה בנות ציון במלך שלמה". ואלו אין הזימון שלהם בגין לאעטרא להו זולת למחמי למטרוניתא. ולכן מאחר דאיכא ספק מוכן - לכן גם בגשמי ספק ביום טוב שני מותר, והוי ספק ספיקא.

הספק הראשון אם מזומנים אותם לפי שהם סטרא אחרא. וספק שני אם יבואו לראות וסוף שאינם באים לראות דלא ניחא להו למחמי כדאיתא שם במאמר. ולכן הוא "מותר ביום טוב שני" משום דשוויוה רבנן כחול לגבי מת - היא הקליפה הנקרא 'מת' כדאיתא בזוהר "על פני שנים עדים יומת המת - דא סטרא אחרא". מת מעיקרו. ומיום טוב שני מתחיל ענין זה הכרוז להכריז צאינה וראינה וכו' ולכן הוי מותר.


"אם סכר אמת המים בכניסה וביציאה מערב יום טוב וכו'" - הנה דין אמת המים העוברת ממקום למקום. והענין הוא מ"ש בזוהר פרשת פנחס בפסוק "מעין גנים - חמש גנים אית ליה לקוב"ה דהא משתעשע בהו. ומעיינא חד עלוויהו דקא משקי להו". וזהו סוד מאמר חז"ל פרשת וישלח "מעין נרפס ומקור משחת - כשם שאי אפשר למעין להרפס כך צדיק מט לפני רשע" (מאמר). כי בא הסוד במעין זה כי לא יתכן להרפס דכתיב "מעין חתום". ולכן אין הצדיק מט לפני עשו הרשע אף על גב דכתיב "ויבא עשו מן השדה והוא עיף" ושם נאמר "כי בשדה מצאה" שבא על נערה המאורסה. אף על גב כי אין זו נערה - נער כתיב - מכל מקום בשדה מצאה. אבל מעין זה הוא חתום. והוא משקה לאותם הגנים.

ולכן יאמר "אם סכר אמת המים" - זו הבחינה, "בכניסה וביציאה" דהיינו שאין נכנס שם הנהר העליון וביציאה כאשר הוא משקה לאותם גנים עד שנעשה סוד ם סתומה. "מערב יום טוב" בשעה שקדש היום, "מותר ליקח דגים מהם ביום טוב דהוי להו ניצודין ועומדים" כי כאשר סכר עליהם מוכרחים לעלות לקבל הארה עליונה, והרי הם ניצודים ועומדים.


"אווזים ותרנגולים ויונים שבבית" - הנה נתבאר למעלה כי כל אלו הם ברמז מחנות מלאכים המזויינים למעלה מקדש תתאה בזמן המועד בגין לאעטרא להו. ולכן כל מחנות הללו הם נמצאים בכל עולם ועולם. ולכן אם נמצאים "בבית" שהוא רמז לעולם הבריאה, "או נמצאים בחצר" היינו בעולם היצירה שהם "עומדים לאכילה" כי הם מסטרא דימינא. ואותה בהמה הרבוצה על אלף הרים אוכלת אותם בכל יום כדאיתא פרשת פנחס. "מותר לצודן ביום טוב ואין צריכין זימון" מקדש תתאה בסוד מקראי קדש כנ"ל, לפי שהם מסטרא דקדושה והם מוכנים לכך להיות נכללים בקדש תתאה כאמור.


"שאר כל חיה ועוף המחוסרים צידה" - הוא משחז"ל יש כת מלאכים נבראים בכל יום שנאמר בהם "חדשים לבקרים", ויש שאינם מתחלפים כי כנגדם אנו אומרים "יוצר משרתים ואשר משרתיו". והנה אותם הנבראים החדשים מוכנים הם ואינם מחוסרים צידה. אבל אותם שאינם מתחלפים - אלו הם "מחוסרים צידה".

ועוד יש ניצוד ומחוסר צידה באופן אחר, והוא כמ"ש בזוהר פרשת תרומה בפסוק "עושה מלאכיו רוחות וכו'" כי הנה המלאכים שהם מרוח הם דוחים רוח הטומאה למטה כדי שלא יתערבו עמהם. אבל אותם משרתיו אש לוהט - לא איכפת להו, לפי שהם אש. והיינו "הניצודים" - הם מצד הרוח, "והמחוסרים צידה" - הם אש לוהט. לכן "המחוסר צידה שצריך לומר הבא מצודה ונצודנו" - היא מצודת ציון עיר דוד, כי באופן אחר אין מי שיכול לצוד אותם. "אסור לצודן ביום טוב" שהרי הם משרתיו ועומדים לעבדו, "ואין נותנים לפניהם מזונות" שהרי אין מחסור כל דבר להם.

אבל אותם "שאין מחוסרים צידה" - שהם מלאכיו רוחות, "מותר לצודן" לצד אחר להפריש אותם מרוח הטומאה "וליתן לפניהם מזונות" - לחם אבירים מה שאוכלים מלאכי השרת.


"איל וצבי שקננו בפרדס וילדו וכו'" - כאשר נאמר כי שבע חיות טהורות שהם "איל וצבי ויחמור [וכו']" הם נרמזים בחיה העליונה שנאמר "היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל" (יחזקאל, י). והנה איל וצבי אלו שקננו בפרדס עליון שנאמר בו "שלחיך פרדס רמונים" - רוצה לומר כאשר היא בסוד "אילה שלוחה" נכנס בפרדס ללדת שם. ואז הוא מה שאמר בזוהר פרשת פנחס "שבעין קלין דראמת ההיא אילתא שנאמר כאיל תערוג".

"וילדה בו עפרים ועדיין הם קטנים" שנאמר "עפרים תאומי צביה", "שאין צריכים צידה" מאותה מדה הנקרא "מצודת ציון". "מותרים בלא זימון" כי אלו הקדושים אין צורך להזמין אותם קדש תתאה כי הם בחינות הבאים שלה.

"ודוקא בפרדס הסמוך לעיר" - הוא הפרדס עליון הסמוך למדה הנקרא "עיר יהו"ה", "והוא בתוך שבעים אמה" - הם שבע מדות עליונות שנאמר בהם "שש מעלות לכסא" והכסא עצמו - הרי שבע. הם שבעים אמה. "דדעתיה עלויה" - כי הם בניה.

"והאם - אפילו זימון אין מועיל לה" - כי הרי הזימון הוא ממנה שהוא קדש תתאה, חכמת שלמה, ולכן אין מועיל זימון לה. "כיון שמחוסרים צידה" - כי כן נמי בה יש צידה שנאמר "צוד צדוני כצפור" ואיתא בתיקונים "כציפור - דא שכינתא". ויש נמי צידה מלמעלה הוא מה שאמר בזוהר פרשת פנחס דף רכ"ד (ח"ג רכד, א) וזה לשונו: "וישראל ידעי למיצד צידה טבא רבא ויקירא מה עבדי מפקי מתחות גדפהא דאימא ההוא צפורא בלחישו דפומא וכו' ואחדין בה וכו'". והרי מבואר מדברי המאמר כי זהו כחן של ישראל. דאף על גב כי "אין מועיל לה זימון והיא מחוסרת צידה" - הנה הם על ידי מה שעושים מתקני פתורא וכו' כנזכר לקמן ועושים לה הזמנה. לכן הם צדים אותה כמדובר.


פירוש על סעיפים ט - יז[עריכה]

[כאן מופיע בדפוס המשך סעיפי שו"ע (ט' - יז')]

הנה ביארנו למעלה כי כל אלו הם רמז למיני נשמות שיש במין האדם בגשמיים. ולכן יאמר:
"יוני שובך ויוני עלייה" הם שני מיני נשמות, כי ישראל נמשלו ליונה כמו שאומרים חכמים ז"ל בפסוק "יונתי בחגוי הסלע" (שיר, ג). והנה יוני שובך שהם מחוץ לעיר היינו דוגמא לאותם העושים מצוה בחוץ. ויוני עלייה הם דוגמא לעושים מצוה בבית, על דרך מה שאמרו חכמים ז"ל "ברוך אתה בעיר - במצות שבבית, וברוך אתה בשדה - הם מצות שעושה בשדה". אלו ואלו "וצפורים" הם המצפצפים בקולן בבתי כנסיות, "שקננו בטפיחים" הם המקומות שמקננים שם היונים. והדוגמא שלהם לנשמות הם ההיכלות אשר יושבים שם כנזכר בזוהר ובפרשת פקודי.

"אסור לצודן" - דאף על גב שידענו כי הטיקלא עשיקת נשמתין כדאיתא פרשת משפטים שלוקחת אותם מתוך מאזני צדק, אמנם באלו הנשמות שקננו באותם ההיכלות אסור לצודן סטרא אחרא. ולכן נמי בגשמי כך הוא. לפיכך "אין זימון מועיל בהם" דהיינו שאף על גב שהוא מכמין להם סטרא אחרא מאתמול על דרך "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו" - אין זימון זה מועיל להם. אף על גב כי ביום טוב נוסעים ממקומם ועולים למעלה וסטרא אחרא שם לו בדרך - אינו מועיל שהרי אסור לצודן כאמור.

והני מילי בגדולים אבל בקטנים שאינם מפריחין מותר לצודן - הוא מה שאמר בהקדמת התיקונים וזה לשונו: "דבאתר דאית תמן תורה דאיהו עמודא דאמצעיתא גם צפור מצאה בית תמן וכו' דלית סוכלתנו למנדע לקדוש ברוך הוא כאלין מארי קבלה ואלין עבדין לה דירה ולקדוש ברוך הוא ופרחין עמה בכל אתר דאיהי פרחת כולהו מנדדין עמה בשליחות דילה. אבל אפרוחי לית גדפין דילהון שלמין דפרחין בהון וכו'".

ולכן יאמר נא "הני מילי בגדולים" שיש להם כח לפרוח ולעלות מפני שיש להם מעשים. אבל בקטנים לית גדפין דילהון שלמין דפרחין בהון. ואלו "מותר לצודן" מפני מעשה התחתונים. "אבל זימון צריכים" להעלות אותם למעלה שמזמין אותם לעלות על ידי הכרוז כאמור בפסוק "על מכון הר ציון ועל מקראיה" (ישעיה, ד).


ואם כה נאמר כי "טפיחין" הללו הם מדורות של גהינם בתוך סטרא אחרא. והכי קאמר: "יוני שובך ויוני עליייה" שהם נשמות שונות זו מזו כנזכר לעיל, "שקננו בטפיחים" - הוא הנזכר אצלי בפסוק "עוברי בעמק הבכא" (תהלים, פד), הם הצדיקים שעוברים בגיהנם כדי להעלות משם רשעים שהרהרו תשובה ולא עשו כדאיתא בזוהר. ועל עיקר זה יאמר יונים אלו נשמות הצדיקים הנקרא יוני שובך, "ויוני עלייה וצפרים" נמי "שקננו בטפיחים" ואין יושבים שם בדרך קבע אלא שקננו בלבד.

"אסור לצודן" - שלא תאמר מאחר שנכנסו לגהינם צדין אותם שם סטרא אחרא זמן מה עד שיצאו, מאחר שהם הלכו לשם להוציא נשמות רשעים אלו - דע לך כי אסור לצודן סטרא אחרא. לפיכך "אין זימון מועיל בהם" - משתמע לתרי אנפי. רוצה לומר כי הנה הרשעים הללו אין זימון מועיל בהם לומר אולי בהיותם בעולם הזה לא היה מי שמוכיח אותם, ולכן לא עשו תשובה. דע כי אלו מאותם כי אין זימון מועיל בהם - הוא ענין התראה. ולכן מתו ולא עשו תשובה. ושמא תאמר ולמה יהיה צריך הצדיק להכנס בגהינם כדי להוציא אותם ויהיה להם התעוררות לעלות משם. ולכן יאמר כי "אין זימון זה מועיל בם" וצריך כח מן הצדיק העובר דרך שם כדי להוציא אותם משם. וגם משמע על הצדיק העובר דרך שם כי אסור לצוד אותו. ואף על גב כי סטרא אחרא הוא מכמין לו - אין זימון זה מועיל בהם.

"והני מילי בגדולים" הצדיקים. "אבל בקטנים" הצדיקים שהם בלתי שלמים בכל עניינם, "שאינם מפריחין מותר לצודן" - הוא מה שאמר ההוא צורבא מרבנן לאליה זכר לברכה "הראיני רבנן כד סלקין למתיבתא דרקיעא. א"ל בכולהו מסתכל חוץ מגוהרקא דרבי חייא. א"ל מאי סימניה? א"ל כולהו מלאכי השרת מעלים אותם וגוהרקא דרבי חייא הוא מעצמה עולה". "אבל זימון צריכים" לפי שהם קטנים - הוא מה שאמר בזוהר פרשת ויקהל "וברא ה' על מכון הר ציון ועל מקראיה" (ישעיה, ד) - הוא אותו הכרוז המכריז על נשמת הצדיק לעלות למעלה ולא סגי בלאו הכי.


"וכיצד הוא הזימון? אומר זה וזה אני נוטל למחר וכו'" - אשר חכמים הגידו כי מחשבה מועלת לדברי תורה. והענין כי הנה כאשר יחשוב האדם בדעתו "אני לומד למחר כך וכך" - אין יכולת בידו עוד לקיים כונתו לפי כי היצר מקטרג אותו. אמנם שנינו "האומר פרק זה אשנה למחר - הרי זה נדר גדול נדר לאלהי ישראל" - משמע כי הדיבור מועיל לקיים דברו. ולכן יאמר עצה טובה לאדם: "כיצד הוא הזימון" להועיל לאדם. יאמר כי צריך שיאמר מפיו "זה וזה אני נוטל למחר" - היינו להורות את בני ישראל כי הנה הדיבור מועיל. ודווקא שיאמר מהו שעתיד ללמוד למחר.

"ואין צריך לנענעם" במעשה. "אבל באומר מכאן אני נוטל למחר" בענין לימוד הותרה - לא סגי עד שיאמר כך וכך פרקים אני לומד.


"אם זימן כל השובך והוא אינו צריך אלא זוג אחד" - היינו כי אדם זה אמר ללמוד תורה הרבה והוא אינו צריך לזווג אחר[3], שאינו למוד ללמוד הרבה. "אינו מועיל" זה הזימון ופשיטא הוא כי לא יכול להשלים מה שאמר שהרי המחשבה מועלת לדברי תורה.


"זימן שנים ומצא שלשה" - הלא זה דברי בפסוק "טוב אשר לא תידור וכו'" כי יאמר החכם פעמים האדם יעשה כדי לזרז עצמו בלימוד ואומר "הנה אני לומד בכל יום ה' פרקים ולכן רצוני לידור ללמוד עשרה", שאם תמצא לומר שלא אשלים העשרה לא אפחות מהחמשה ראשונים. ולכן יאמר טוב שלא תדור ביותר משתידור ולא תשלם.

ולכן יאמר אם זימן עצמו ללמוד ב' פרקים ומצאה ידו ללמוד שלשה. או "אם זימן שחורים ולבנים" הם דיני טומאה וטהרה, "בקינים המובדלים במחיצה" - היינו מה ששנינו "קינים ופתחי נדה הם הם גופי הלכות", והם מובדלים זה מזה במחיצה בדיני חציצה נמי. "ומצא שחורים במקום לבנים" - נתחלף לו בענין הלימוד דהיינו שלמד טומאה במקום טהרה או למד טהרה במקום טומאה. "אסורין אלא אם כן", כלומר אסור לעשות כן אלא אם כן "מכירן" - ויש לו קביעות באיזה מהם שלא יהיה רגיל בנדרים כדבר האמור.


זימן ללמוד שלשה דפים או שלשה פרקים ומצאה ידו ללמוד שנים - מותרים. מפני כי על ידי כך ימנע מלידור כאמור.


"זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן" - להיות אשר חז"ל הגידו אצל "נשכימה לכרמים - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות", הלא הם מקום הלומדים תורה. ולכן יאמר "זימן" אדם זה "בתוך הקן" - הוא בית המדרש. "ומצאה" ידו ללמוד "חוץ לקן אסורים. ואם אין סביבותיהם קן אחר" - היינו בית המדרש אחר, "הרי אלו מותרים".

"והני מילי במדדין" שמקיימין משחז"ל "השותל עצמו מחבורה לחבורה" ע"פ שנאמר "ילכו מחיל אל חיל", והיינו שמדדה ממקום למקום. "אבל אם הם מפריחין אסורים" כלומר כי כאשר הם מדדים והולכים מחבורה קרוב הוא להשלים את חוקם. ונוסף עוד ככל היוצא מפיהם יעשו. אבל מפריחים שהם חלק השלימים כדאיתא בתיקונים "אפרוחין לית גדפין דילהון שלמין דפרחין בהון דאינון פקודין דעשה". נמצא כי מפריחים הם חלק אותם דגדפין דילהון שלמים לפרחא בהון.

ובענין שאמרנו בגוהרקא דר' חייא שהיתה פורחת ועולה מאליה למתיבתא דרקיעא וכדאיתא פרשת שלח לך דף קס"ז (ח"ג קסז, א) וזה לשונו: "אמר טול דא ועיין ביה עד דניתי גבך. פרחו תרוייהו וכו'". ולכן אסורים אלא צריך להשלים מה שנדר ללמוד באותו מקום קבוע. ואפילו יש קן אחר - היינו בית המדרש אחר בתוך חמשים אמה קרוב לו, אם הוא בקרן זוית שאינו יכול לראות מבית המדרש זה, היינו קן זה, כיון שאין מפריחים אלא מדדים והולכים מחיל אל חיל משום דכל היכא דמדדה והולך ללמוד ולא הדר חזי לקוניה בית המדרש קבוע שלומד שם לא הדר.


"עכו"ם שהביא דורון לישראל וכו'" - היינו מה שאמר הכתוב "והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' וכו'" כמו שאמרו חז"ל עתידים להביא דורון למלך המשיח וכו', ונאמר "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך". והענין מ"ש בזוהר פרשת משפטים הובא למעלה עת אשר שלט האדם בליעל באדם דקדושה אלו ישראל (וכדאיתא בתוספות "האדם" - הם עכו"ם. "אדם" אלו ישראל שנאמר "אדם אתם"), הוא "לרע לו". וסימן לדבר מה שמשה(?) הארון בשדה פלשתים וסוף שלחו אותו בכבוד ונתנו לו מתנות - כך עת אשר שלט האדם בליעל ולוקח אותם הנשמות - סוף כי מחזירים אותם ומוציאים עמהם מן הבירורים אשר שם "ומביאים מנחה לה'" - היינו מ"ש "ההוא עמא דארעא כל מה שנתן יעקב לעשו עתידים להחזיר אותם למלך המשיח שנאמר מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו. יביאו לא נאמר אלא ישיבו". דקשה שהרי הדורונות אלו נתן אותם יעקב לעשו. מה טעם למלכי תרשיש ואיים ימצא להשיבם? והם לא לקחו כלום משל יעקב?

אמנם הענין הוא סמך דקא סמך על פסוק זה. אמנם סוד הדבר כי אותם דורונות ששלח יעקב (סטרא דקדושה) לעשו (היינו סטרא אחרא), היינו לתת לו מקום ליינק מן הקדושה כדי שלא יקטרג. הוא מ"ש הרשב"י ע"ה דהיינו אפילו בגו קדושה דילן, הם התפילין, מוציאין אותם שתי שערות לחוץ לתת לקליפה מקום לינק. ותדע כונת שני שערות הללו הם סוד "שני גדיי עיזים" שאמרה רבקה ליעקב לעשות ליצחק כדי שיתרצה, והם שני שעירי יום הכפורים. ולכן לעתיד שנאמר "בלע המות לנצח" מחזירים דורונות הללו סטרא אחרא למלך המשיח, סטרא דמהימנותא, עם היהודים שמביאים (שהם הנשמות שהלכו בגלות בסטרא אחרא).

ולכן בא הדין בגשמי בענין יום טוב שהוא רמז לזמן הגאולה, על יום טוב באנו הסעודה שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים ביום שיגמול חסד עם זרעו של יצחק וחוזרים כל הנשמות - אז חוזר על הסעודה שאכל יצחק השני גדיים.

ולכן "עכו"ם שהביא דורון לישראל" - ירצה לכלול שני דברים הבאים כאחד. כי עכו"ם הם מביאים יהודי דורון הוא עצמו. ודורון אחר נמי עמו כאמור הביא "בני יונה" נשמות שהם בנים לאותה יונת אלם רחוקי' מלכות שמים שנעשית יונה אלמת מפני שהיא רחוקה בגלות כמעשה בריב"ק ששמע בת קול מנהמת כיונה ואומרת "אוי שחרבתי את ביתי וכו' והגלתי את בני לבין האומות".

והם "קטנים" - מקטני אמנה. לא גלו מארצם עד שאבדה מהם האמנה שנאמר "שוטטו בחוצות ירושלים וכו' אם יש איש מבקש אמונה ואסלח לה". ואלו הם שמביא "משובכות שלו שיש לו בעיר" - הם המדורות והמקומות של סטרא אחרא בכל עולם ועולם. "כיון שאין צריכים צידה" - שהרי מעצמו מביאים אותם. "מותרים" לאכול אותם ביום טוב. והדוגמא שלהם נמצא נמי ביום טוב בזמן הזה דיש בני יונה (הנשמות שהם בנים של השכינה כאמור) והם קטנים ויוצאים מגהינם. ועכו"ם מביאים אותם כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל מאי גהינם, כי מלאכי חבלה מביאים הנשמות מגהינם לפתח גן עדן ואומרים להם הנם. והיינו מ"ש שמביאים אותם לישראל דורון.

וזה שמביאים משובכות הם המדורות של גהינם שהם קרוב לעיר של הקדושה - הוא גן עדן. "כיון שאין צריכים צידה" שהרי הם עצמם מביאים אותם - "מותרים".


"השוחט בהמה ביום טוב" - הנה אמרו חז"ל "אדם כי יקריב וכו' - אלו תלמידי חכמים. מן הבהמה - אלו עמי הארץ". והטעם לפי שעושה מעשה בהמה. והנה לכן הוא נשחט כבהמה כההיא דאמר השטן לריב"ל "אלמלא חיישנא ליקרא רב דברייתא פרענא להו בית השחיטה כבהמה". והנה נתבאר אצלי בפסוק "גורו לכם מפני חרב" הוא חרב מ"ה מלאך המות(?) לפי כי "כי חמה עונות חרב", ר"ל פעמים השוחט הוא המשחית הנקרא 'חמה'. דאף על גב שנאמר "חמה אין לי" - שהרג אותו משה רבינו ע"ה - הרי אמרו חז"ל תרי חמה הוו. ולמה יפחד האדם יותר מזה "למען תדעון שדון" מלשון "שריוה לביבר" כי הנשחט על ידי חמה עליו נאמר "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו". ולכן אותו המאכיל טרפות לישראל אמר החכם ארפוניה דיכלון יתיה כלביא, כי אז טוב לו ולא יאכלו נפש הכלבים הרוחניים הקליפה שנאמר "לכלב תשליכון אותו" לאדם. ולכן אינו אומר "אותה". ולכן אמר "לכלב" בניקוד הוא שנ' בו "מיד כלב יחידתי".

ולכן בא בגשמי שלא יבדוק עד שיפשיט. שאם תמצא טרפה לא יהא רשאי להפשיטה. וכן נמי טוב שלא לבדוק מעשיו של אדם זה. דמאחר כי כך אמרו חז"ל "אחרי מות קדושים אמור", ובזה תלוי ואזנך תשמענה דבר מאחריך כי זהו בן העולם הבא. לכן טוב לו שלא לפרש מעשיו. שאם ימצא אז טרפה לא יהיה רשאי להפשיטה כי הנה אז מלבישים את הנשמה בגדים הצואים כדאיתא פרשת שלך לך, ומורידים את הנשמה לגהינם. ולכן לא יבדוק מעשיו כלל כיון שמת לא יעיר כל חמתו.


"אם נמצאת טרפה אסור לטלטלה" - לפי שנאמר "ואת נפש אויביך יקלענה", ומורידין אותה לגהינם. אמנם לא כן יעשה לו אם מת ביום טוב. ולכן "אסור לטלטלה". "אבל מותר למכרה לעכו"ם" - שהרי נתבאר בזוהר פרשת משפטים "לעם נכרי לא ימשול למכרה" לנשמה כאשר האדם עשה תשובה. אבל בזה שמת ולא עשה תשובה - ולכן היה טרפה, שכך הוא טרפה מחיים. ולכן מוכרה לעכו"ם שהוא עם נכרי הנזכר.

אמנם יהיה "בדרך שהתירו מכירה לישראל" הצדיק כדלקמן, "שלא ישקול" מעשיו, "ולא יזכור לו סכום דמים" ממעשיו, לא במדה ולא במשקל. אבל "אם אינו מאמינו" לעכו"ם שהרי אין בהם סטרא דמהימנותא - לכן "לוקח ממנו משכון" מן הטוב והמובחר הנמצא בו דלא סגי בלאו הכי דכתיב "ואתה מחיה את כולם". כי כאשר לוקח המשכון הוא נותן דמיו לאלתר, מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם שנאמר "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" ודאי כדלעיל.


חזרנו לענין ראשון, לבאר הדינים האלו לענין הנוגע למעלה לצד עילאה. והכי קאמר:
"יוני שובך ויוני עלייה" - כי הנה כל מין העוף הוא מכונה למלאכי השרת כמו שאמרו חז"ל בפסוק "ועוף יעופף על הארץ - אלו המלאכים שנבראו בשני". ולכן יהיה "יוני שובך" הם המלאכים שהם בעולמות, "ויוני עלייה" הם אותם שמעלים הכסא למעלה כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קל"ח (ח"ב קלח, א) וזה לשונו: "בשעתא דאינון חיות נטלי כרסייא לארמא ליה לעילא אינון אמרי תושבחתא דא וכו'". והם סוד תורים ובני יונה כדאיתא בזוהר. והיינו "יוני עלייה". "וצפרים שקננו בטפיחים" בהיכלות שבעולמות שנאמר "ודרור קן לה".

"אסור לצודן" שהרי נתבאר למעלה בענין מה שאמר הכתוב "עושה מלאכיו רוחות" שלכן הם דוחים סטרא אחרא למטה כדי שלא להתערב ערלה. ולכן בגשמי נמי אסור לצודן. "לפיכך אין זימון מועיל להם" - היא הזמנה הנ"ל מפרשת קרח "קריאי מועד - קראי כתיב", כי כשם דקדש עילאה זמינת לכל אינון כתרין עלאין וכו' כך קדש תתאה זמינת לכל חילהא. אמנם פרטים אלו יוני שובך ויוני עליה וצפרים - אף על גב שקננו למטה - אין צריכים זימון. שהרי בלאו הכי אינון חילהא. והיינו מ"ש "לפיכך אין זימון מועיל להם".

"והני מילי בגדולים" - הם חילהא הנזכר. "אבל בקטנים" שהם מלאכיו רוחות, לפי שהם מסטרא דההוא נער שנאמר "ונער קטון נוהג בם" - הם נקראים 'קטנים'. ואלו "אין מפריחין" את הכסא למעלה. אבל הגדולים מפריחים אותו. אמנם הקטנים הנזכר "מותר לצודן" סטרא אחרא. ולכן "צריכים זימון" כנזכר.


"כיצד הוא הזימון? אומר זה וזה אני נוטל למחר" - כי כן נמי כאשר קדש תתאה זמין לכל חילהא מבערב הוא מזמין אותם בגין לאעטרא להו. "ואין צריך לנענעם" ממקומם. אך האומר "מכאן אני נוטל למחר" בלבד - לא סגי כאמור.


"אם זימן כל השובך" - כל אותם "קיצור", "ואינו צריך אלא שנים מהם" - הם העיקר המעלים את הכסא למעלה כדאיתא בזוהר פרשת צו דף צ"ו (ח"ג צו, א) וזה לשונו: "תא חזי מכל אינון עופין לא מקרבין אלא מן התורים או בני יונה. אלא רזא דאמה דאתכשר בדא פסול בדא, דא ימינא ודא שמאלא וכו' עוף לימינא ודא מיכאל. יעופף לשמאלא ודא גבריאל. דא לימינא ודא לשמאלא. ובגין כך מקרבין תרין אלין לסלקא רוח קדשא וכו' ואתקשרת אתתא בבעלה למהוי חד וכו'".

למדנו כי העיקר הם זוג אחד שנמצא בהם צורך. ולכן "אינו מועיל זה הזימון".


"אם זימן שנים ומצא שלשה או זימן שחורים" מצד הדין ולבנים מצד החסד. כי כן צריך כמ"ש במאמר "דא ימינא ודא שמאלא". "והם נבדלים בקינים במחיצה" - כי כן ההיכלות נבדלים זה מזה. "ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים אסורים" - דחיישנן שנתחלפו בכחות החיצונים, כי גם זה לעומת זה עשה ה'. "אלא אם כן מכירן" - והיינו בגשמי. אבל למעלה - לא כן הוא. כי הקדוש ברוך הוא לא נעלם ממנו דבר.


"זימן שלשה ומצא שנים מותרים" - כי כך המדה למעלה בשנים שהם זוג אחד סגי.


"זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן" - כבר נתבאר כי הקן הוא כינוי להיכל שהם בתוכו. ולכן כאשר מצאם לפני הקן איפשר שהם אחרים בגשמי. ולכן אסורים. "ואם אין סביבותיהם קן אחר הרי אלו מותרים". אמנם למעלה נמצא קן אחר הוא היכל אחר כי קרוב הוא.

"הני מילי במדדין" והולכים מהיכל להיכל ומעולם לעולם. "אבל אם הם מפריחין אסורים", שמפריחים הכסא למעלה, אסורין מליקח אותם.

או יהיה נמי "מדדין" הם הכיתות מצד השמאל, ו"מפריחין" הם מצד הימין המבריחים סטרא דשמאלא שלא יבאו לראות כבלע את הקדש. ולכן אסורים ביום טוב שהרי הותרו להם אוכל נפש כנ"ל.

"ואפילו יש קן אחר בתוך חמשים אמה אם הוא בקרן זוית שאינו יכול לראותו" מפני כי הוא מהיכלות סטרא אחרא מקן הקדוש שלו, לכן כיון שאין מפריחין אלא מדדין - מותרים. "דכל היכא דמדדה ולא הדר חזי לקיניה" הקדוש "לא מדדה" כאמור.


עוד מהלך בסעיפים ט - יז[עריכה]

עוד לאלוה מילין בדינים הללו. וכך היה אומר:
"יוני שובך ויוני עלייה" - הם מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רכ"ד וזה לשונו: "דבכל שעתא דישראל עבדין חושבנין לירחין וזמנין קדוש ברוך הוא אתקין תיבה גו אינון רקיעין ואעבר כרוזא הא בני לתתא קדשו ירחא וזמנא אתקדשו כולכו לעילא ועביד לכל חילי דשמיא דמתקדשין כחדא בעמא קדישא וכולהו נטרין כחדא נטירא חדא וכו' וכדין משיך קב"ה משיכו דשבע דרגין לתתא בההוא דרגא דאתאחד בהו באינון שבע שבתות. ואיתימא והא שיתא אינון ולא יתיר? אלא כדין אימא יתבא על אפרוחין ואשתכחא רביעא עלייהו ואנן פרחין לה ונטלין אינון שית בנין בהא דרגא לקיימא דכתיב שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך וכו'".

והנה אפרוחים הללו הם מכונים ליוני שובך ויוני עלייה, כי כאשר האם רובצת עליהם נקראים "יוני שובך", וכאשר פרחין לה לעילא נקראים "יוני עלייה".

ו"צפורים" - מצד ההוא צפור, "שקננו בטפיחים" - בהיכלות הבריאה, "אסור לצודן" שהרי זה אשר צדין הם ישראל כמ"ש בסוף המאמר וזה לשונו: "ישראל ידעי למיצד צידה טבא רבא ויקירא. מה עבדי? מפקי מתחות גדפהא דאימא ההוא צפורא בלחישו דפומא מלחשי לגבה לחישו בתר לחישו וההוא צפורא דחייש לאינון לחישין ולאינון קלין דקא מלחשי לגב' אע"ג דאיהי תחות גדפי אימהא זקפת רישהא ואסתכלת לגבי ההוא לחישו דקלא ופרחת לגבייהו וכו'".

הנה מבואר מדברי זה המאמר כי ישראל הם צדין צפור זה ולכן "אסור לצודן" שלא במקומם. "לפיכך אין זימון מועיל בהם" כדרך שישראל מזמנים למדות הללו במקומם.

"והני מילי בגדולים" שהם באצילות והם מסטרא דדכורא, אסור לצודן כאמור. "אבל בקטנים" שהם מסטרא דנוקבא שנאמר "ברחל בתך הקטנה" וכדאיתא בזוהר בפסוק "עיר קטנה", "שאין מפריחין" למטה, "מותר לצודן" בכי האי גוונא כי ישראל צדים אותם על דרך האמו(?). "אבל זימון צריכים". ועל ידי הזימון שעושים להם ישראל למטה כנזכר.


"כיצד הוא הזימון וכו' אומר זה וזה אני נוטל למחר" - לפי כי כבר נתבאר למעלה כי כל ענין מצוה צריך להמצא בו מחשבה דיבור מעשה. ולכן כנגד הדיבור צריך שיצא מפיו ויאמר "זה וזה" הם המדות הנזכר. "ואין צריך לנענעם" באותה שעה. אבל באומר דרך סתם "מכאן אני נוטל למחר" - לא סגי רק צריך שלימות הדיבור להשלים הזימון שעושים לייחדא אתתא בבעלה כאמור.


"אם זימן כל השובך" אשר נכנסו שם יונים אלו, "ואינו צריך אלא לזוג" כנגד חתן וכלה, "אינו מועיל" לעשות הייחוד בסגנון זה הנזכר.


"זימן שנים ומצא שלשה אסור" - לפי כי למעלה אע"ג כי שנים הם חתן וכלה, אמנם שלשה הם - תפארת ישראל ויסוד ומלכות יחדיו. ומפני שמראה פירוד ח"ו - לכן אסור - שהרי גוף וברית חשבינן חד.

וכן "זימן לבנים" מצד החסד, "ומצא שחורים" מצד הדין. או להפך מזה. מאחר שהם "בקינים נבדלים" היינו בתוך ההיכלות של הקדושה ונתחלפו זה בזה. והנה למעלה לא יתכן להיות כן. אמנם למטה בגשמי כי איפשר להיות מתחלפים זה בזה - לכן הם אסורים מפני כי מאחר שמעשה האדם הגשמי הוא עושה רושם למעלה - לכן איפשר שהם מתחלפים של דין בשל רחמים, והוא פגם גדול לשנות המדות העליונות כאמור.

ועוד ימצא ספק אחר מלבד זה. דמאחר דקים לן כי גם זה לעומת זה עשה ה' - לכן גם ימצא כי מסטרא אחרא כחות מהם לפנים מסטרא דלבן הארמי. ושחורות נמי מסטרא דלילית אוכמתא כדאיתא פרשת תצא. ולכן חיישינן שמא נתחלפו אלו היונים בזולתם שאינם מאותם שובכות שלו. ובזה גם למעלה מתחלפים כי במקום הכחות הקדושים נזדמנו כחות הטומאה. ולכן צריך להכיר אות' ונמלט מן הספק זה.


"זימן בתוך הקן" - הוא מורה על אות' יונה ה*תה בתוך הקן שלה כמו שאמר הכתוב "גם צפור מצאה בית ודרור קן לה". "ואחר כך מצא לפני הקן" - שמורה על מה שאמר הכתוב "כצפור נודדת מקינה" ואיתא בהקדמת התיקונים "כצפור - דא שכינתא. נודדת מקינה - דא ירושלים". והוא ירושלים העליונה. ולכן הם "אסורים".

"ואם אין סביבותיהם קן אחר הרי אלו מותרים" - והוא כי הנה ידענו כי לעומת ההיכלות של הקדושה יש כנגדם היכלות הטומאה כדאיתא בזוהר פרשת פקודי. ולכן בזמן שיש שם קן אחר - הוא מורה על היכל של הטומאה שהוא מ'אל אחר' אשר כנגד היכל של הקדושה, וחיישינן כי הלכה שם השכינה בגלות ואז הם אסורים כאמור. כי כן אמרו חז"ל "גלו לבבל שכינה עמהם וכו' עד גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר מי זה בא מאדום" כלומר השכינה היא גולה בתוך אותה הקליפה, וכדאיתא בתיקונים: "באלין קליפין אתלבש קוב"ה בגין לנטרא להו לישראל".

אבל "בזמן שאין שם קן אחר" כי אין חשש מזה, אף על גב שיצא חוץ לקן יהיה לטובה בסוד מה שאמר הכתוב "דודי ירד לגנו" לעולם הזה כמו שאמרו חז"ל. וזה "לרעות בגנים וללקוט שושנים". וכן הענין בכל סטרא דקדושה בזמן שהולכת בגלות גם כן הם בסוד "הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון" - כולהון קשרי אבלא על דא. מה שאין כן כאשר אינה הולכת בגלות. ולכן הם "מותרים".

במה דברים אמורים "במדדין". "אבל אם הם מפריחין" - הם אותם של המרכבה הם הגדולים הפורחים עמה בכל מקום כמו שאמר הכתוב "אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו וכו'" ונאמר "היא מתהלכת בין החיות" ומתרגמינן "שכינת יקרא". ולכן מפריחין אסורים בגשמי לפי שמורה גלות לשכינה ולהם, אבל במדדים "אפילו יש קן אחר" היינו היכל מהיכלות הטומאה "בתוך חמשים אמה" כלומר כמו שיש בסטרא דקדושה חמשים שערי בינה (כמו שאמרו חז"ל "חמשים שערי בינה נבראו בעולם") - כך יש כנגדן בתמורה כדאיתא בזוהר שנאמר "הנגלו לך שערי מות ושערי צלמות תראה".

ולכן יאמר אפילו יש קן אחר בתוך חמשים אמה אם הוא בקרן זוית שאינו יכול לראותו מקן זה של הקדושה, לפי שהיכלות הטומאה הם לאחור ואין יכול לראותו מפני כי זה הוא סטרא דימינא - אור, ואותו מסטרא אחרא הוא חשך. כיון שאינם מפריחין אלא מדדין - כך הוא משום דכל היכא דמדדה ולא הדר חזי לקניה לצד הקדושה לא מדדה. ולכן הם מותרים בידוע אינו שולט בהם הקליפה.


"עכו"ם שהביא דורון לישראל וכו'" - כבר נתבאר למעלה מ"ש בזוהר פרשת קרח בפסוק "קריאי מועד" שהוא לשון הזמנה - "קראי כתיב", לומר כי 'קדש תתאה' (היא חכמת שלמה) זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון. והיינו במועד כנזכר שם. ולכן כאשר נעשה הזמנה זו לאותה סעודה כמו שאמר הכתוב "אכלתי יערי עם דבשי וכו' אכלו רעים שתו ושכרו דודים", הם כל המזומנים מ'קדש עילאה', הם נקראים "רעים". והמזומנים מ'קדש תתאה' נקראים "דודים". כל אחד כפי המזמין אותו. ולכן אז מתקיים מה שאמר הכתוב "בעת ההיא יובל שי לה' צבאות עם ממושך ומורט", דהיינו עכו"ם שהם מביאים שי לה', היינו דורון, מהנשאר מאותם מלכין קדמאין, מאותם יש עולמות. כי בתחילה היה בונה עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי.

ולכן הדורון זה יהיה "בני יונה" - הם הניצוצות של יונה הקדושה הנקראים 'בנים' שלה. כי בתחילה הלכו בגלות שנאמר "בני ציון היקרים איכה נחשבו לנבלי חרש", כי נבל הוא הזכר דסטרא אחרא, ונבלה עמו היא הנקבה, ונעשו בתוכם בני נבר(?). ולכן עתידים להביא אותם דורון למלך המשיח שנאמר "בניך מרחוק יבאו" (ישעיה, ס) - הוא סוד מה שאמרו חז"ל "למלך שהלך הוא ובניו וחתניו למדינת הים. באו ואמרו למטרונא בניך באו. אמרה תשמחנה כלותי". וכבר פירשתי המאמר במקומו נקטינן(?) כי אלו הם הבנים שמביא עכו"ם בני יונת אלם רחוקים הנאמר על תמר כמשחז"ל בשעה שנתרחקו סימניה החותמת והפתילים והמטה שהם סימנים של המלכות כמו שאמרו חז"ל. ולפי כי כך אמרו חז"ל "תמר עדיין בתמרירות עומדת ובקשו חכמים להמתיקה ולא יכלו".

לכן ביום טוב שני שהוא יום שמחתה, כי שני ימים הם בסוד גוף וברית, אז "עכו"ם מביא דורון בני יונה קטנים" לפי שנאמר "ושם הקטנה רחל". "משובכות שיש לו בעיר" - מאותם היכלות הטומאה שיש לו בעיר. "כיון שאין צריכים צידה" - לפי כי התחתונים שהם למטה צריך טורח(?) לברר אותם מן הקליפה אבל הללו הם קרובים יותר אל הקדושה, עיר ה' סלה. "מותרים" מפני כי אין צריכים צידה.


"השוחט בהמה ביום טוב" - זאת היא הבהמה שאמרו חז"ל שהיא מזומנת לצדיקים לעתיד לבא שנאמר "והיה השרון לנוה הצאן". ונודע כי הצדיקים הם צדיק וצדק. ולפי כי יש כנגדם בתמורה בהמה טמא' והם מרובים כמשחז"ל "מפני מה מנה הכתוב שור שה כבשים וגו'" לפי שלא יש טהורים רק אלו והשאר טמאים והם מרובים.

ולכן בגשמי "השוחט בהמה ביום טוב טוב לו שלא יבדוק עד שיפשיט". וכן לפי כי "אם נמצא' טרפה" שהיא מצד הקליפה, "אסור לטלטלה" לפי כי סטרא אחרא נקרא מת ואין לו נענוע כדאיתא בזוהר פרשת פנחס מפני מה ישראל מתנועעים כשלומדים תורה וכו'. אך עכו"ם לא כן. ולכן אסור לטלטלה.

"אבל מוכרה לעכו"ם" מיניה וביה רק "שלוקח משכון" לפי שאין בהם אמונה. ולכן מברר הטוב ההוא שבקרבו שהוא ממושכן שם שלכן המקדש נקרא משכן לפי שנתמשכן ביד עכו"ם. ולכן עתה לוקח ממנו אותו משכון עד מקו' שמשל' מה שאמר הכתוב "תחת הנחשת אביא זהב", כל מה שנענו מן המקדש המעוז. ואז מתקיים מה שאמר הכתוב "בלע המות לנצח". אבל לעכו"ם יש כמשחז"ל.




  1. ^ בדפוס תיבה זו נמחק וכתוב עליו משהו שאינו קריא לי - ויקיעורך
  2. ^ כנ"ל
  3. ^ אולי יש להגיה כאן והוא אינו צריך אלא לזווג אחד, וצע"ע - ויקיעורך