טור ברקת/תצו
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תצ"ו - דין יום טוב שני של גליות - ובו ג' סעיפים
- בגליות שעושים ב' ימים טובים מספק, כל מה שאסור בראשון אסור בשני. ומנדין למי שמזלזל בו. ואם הוא צורבא מרבנן אין מחמירין לנדותו אלא מלקין אותו.
- אין חילוק בין ראשון לשני אלא לענין מת וכן לכחול את העין. אף על פי שאסור בראשון אלא על ידי עכו"ם בשני מותר אפילו על ידי ישראל חוץ מיום טוב שני של ראש השנה דשני ימים קדושה אחת הן.
- בני ארץ ישראל שבאין לחוצה לארץ אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני ביישוב, אפילו דעתו לחזור. וכל זמן שלא הגיע ליישוב אפילו אין דעתו לחזור מותר, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן. אבל אם הגיע ליישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין ביישוב. וכל חוץ לתחום אין נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם.
טור ברקת[עריכה]
בגליות העושים שני ימים טובים מספק - דבר זה מפורש בספר הזוהר כי אין מה שאלו עושים ב' ימים טובים משום ספק שהרי קים לן בקיבוע דירחא כדאיתא בגמרא. אבל הענין הוא משום מנהג(?) - כי כן מנהג אבותינו בידינו. והמנהג זה יש בו צורך גדול שעיקר יום ב' הוא כדי לתת שמחה לכנסת ישראל שהיא בגלות החיל הזה. ואיתא פרשת אמור(?) דף כ' (ח"ג כ, א) זה לשונו: "פקודא בתר דא וכו' וכן בשבועות להקריב ב' הלחם ובמוספין להקריב וכו' וצריך לקרבא ליה כגון תוספת כתובתה ומתנתא דאוסיף חתן לכלה דתרין יומין דשבועות אינון י"ו צריך לקרבא לגבייהו ב' הלחם מאינון ה"ה וכו'".
הנה מבואר שני דברים יחדיו. כי יום טוב שני הוא כמו המוסיף לכלה מתנות. ועוד כי ב' ימים שבועות הם רומזים לשני אותיות. אמנם יאמר בגליות שעושים ב' ימים טובים מספק. והענין כי הנה האדם מספר ימי חייו הם תלויים בימים עליונים כמו שאמר הכתוב "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", כי מלת "בהם" נכללים ע' שנה העליונים וכדאיתא בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ו (ח"ב קפו, א) וזה לשונו: "כי כל הנפש אשר לא תעונה - והאי יומא נטיל לכל אינון נפשאן והוו ברשותיה ואי לא קיימא ברזא דשבעין לית רשו לנפשאן דקיומא דנפשאן ברזא דשבעין כמה דאת אמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'. ואי תימא לנפשאן דרביי דלא אשלימו לשבעין לא שלטא בהו - ודאי שלטא בהו. אבל לא בשלימו כמאן דזכי יומין סגיאין לפקודי אורייתא. ועל דא בכלהו שבעין שנין שלטא וכו'".
הנה מבואר הדבר מזה המאמר כי ימי האדם אשר הוא חי הם תלויים בז' ימים עליונים, ולכן כל יום ויום יעיר בבקר בבקר ומעיר באדם ואומר לו "משביע אני עליך שלא תעבור בי עבירה" כמו שאמרו חז"ל, כדי שלא יעשה פגם באותו היום. לפי כי המעשה הרע אשר יעשה האדם לחטא בהנה הוא פוגם לעצמו ופוגם בימים עליונים הנזכר אשר שם שורש נשמתו. כדרך שעושה במעשה הטוב כך הוא הענין במעשה הרע. זה וזה שוים.
והנה לענין מה שפוגם אדם החוטא במספר הימים מבואר בזוהר פרשת ויחי דף רכ"א (ח"א רכא, א) "ויקרבו ימי ישראל למות וכו' - וכי בכמה יומי מית בר נש? והא בשעתא חדא ברגעא חדא מית ונפק לעלמא. אלא הכי תאנא כד קוב"ה בעא לאתבא רוחיה ליה כל אינון יומין דקאים בר נש בהאי עלמא אתפקדן קמיה ועאלין בחושבנא. וכד אתקריבו קמיה למיעל בחושבנא מית בר נש ואתיב קוב"ה רוחיה ליה ההוא הבל דאפיק ונפח ביה אותביה לגביה. זכאה חולקיה דההוא בר נש דיומוי אתקריבו גבי מלכא בלא כסופא ולא דחי יומא מנייהו לבר וכו'. ווי לרשיעייא דלא כתיב בהו קריבה והיך יקרבון יומוי קמיה מלכא דהא כל יומוי בחובי עלמא אתש*** וכו'".
הנה הדבר מבואר מדברי המאמר כי בסיבת העון האדם פוגם ימיו כפי חטאו בכל יום ויום. כי אותם הימים הם נדחים ואין מתקרבים לפני הקב"ה. וכבר מפורש בזוהר כי אותם הימים אשר יחטא האדם בהם נעשים קטיגוריה לפני הקב"ה. גם הם נכנסים לגור עמו בביתו להרע לו בכל מעשיו אשר על הירא וחרד על דבר ה' יתבונן כמה החטא גורם. והדברים הם מפורשים במקומם, אין להאריך בהם בזה רק להודיע כי מה "שמנדין למזלזל ביום טוב שני" הוא תיקון לנפשו לפי כי כן אנו למדים ממי שנתחייב מיתת בית דין מתודה ומיתתו מכפרת כנלמד מעכן. ואם חייב מלקות מכפר. וכיון שלקה הרי הוא כאחיך. ומה גם למי שחייב נידוי - אין להקל בדבר לפי כי זה הוא תיקון לנפש החוטא.
כך אמרו חז"ל "אין דין למטה - יש דין למעלה", וכדאיתא פרשת פקודי אותם מ' מלאכים הממונים על מי שחייב נידוי שמכריזין עליו ומודיעין חטאו, ואין תפילתו נשמעת מ' יום. אוי לו למי שמטנף פיו כי אין לו תקנה לפי כי בתוך מ' יום מתחייב מ' יום אחרים, ואין לדבר סוף. נמצא כי לעולם אין מתקבלת תפילתו. ולכן ישתדל האדם להתפלל עם הציבור שנאמר "ברוב עם הדרת מלך" - הוא מה שנתבאר עצלי בפסוק "הוד והדר לבשת" (תהלים, קה) הכי קאמר דוד המלך ע"ה: "ה' אלהי גדלת מאד" כביכול בעבור שנעשה אלהי ומחלת לי העון, ומה גם לכל השבים כי בזה "הוד" של מלכות "והדר" זקנים "לבשת" להיות מוחל העון. והיינו מ"ש "ברוב עם" לא יגרע מהיות ביניהם חוטא, ובזה ימצא "הדרת מלך" מלכי המלכים הקב"ה לקבל אותה התפילה כמו שאמרו חז"ל לבני מדינה שהיו עושים עטרה למלך, בא עני אחד ונתן בה עופרת. אמר המלך מה אני מואס אבנים טובים הללו בעבור כן וכו'.
ולכן מאחר כי זה יהיה תיקון לנפש החטאת מנדין אותו כי מלבד אשר חטא על הנפש הוא פוגם למעלה כביכול. הרי אמרו חז"ל "הבונה בשמים מעלותיו - ועל מה הם בנויים? ואגודתו על ארץ יסדה - משל המדינה העומדת על הספינות נתפרדו הספינות נפלה המדינה". והוא משל על אותה מדינה שנאמר בה "עיר קטנה" כדאיתא בזוהר שנאמר ברחל בתך הקטנה המתקיימת על ידי מעשה בניה הצדיקים שהיא סוכת דוד הנופלת, ואומרת לישראל בניה "סמכוני באשישות וכו' כי חולת אהבה אני". ומאחר כי יום טוב זה ניתן לשמח אותה בגלות החיל הזה כמה גדול יהיה העונש שלו. ומה גם כי כאשר חטא על הנפש, זו נפש דוד, הוא גורם הסתלקות ופירוד בין שני הימים.
והנה בתחילה הוא גורם העדר לאותם מזומנים למעלה הנקראים 'קריאי מועד' כדאיתא פרשת קרח דף קע"ה (ח"ג קעה, א) וזה לשונו: "ר' שמעון אמר קריאי מועד - קראי כתיב חסר יוד. אמאי? אלא מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. ורזא דא כל אינון כתרין עילאין דשמא קדישא אתאחד בהו כולהו זמינים מאתר דאקרי 'קדש'. הדא הוא דכתיב מקראי קדש. ואימתי? בזמנא דמועד שרייא בעלמא. וכגוונא דאינון כתרין עילאין זמינין מקדש עילאה - הכי נמי קדש תתאה זמין לחילוי לאעטרא להו. קדש עילאה - ידיעא. קדש תתאה - חכמת שלמה. הכי נמי איהי זמינא לכל חילהא ואינון חיילין כולהו זמינא לאתעטרא בהאי קדש בזמנא דמועד שרייא בעלמא", עכ"ל.
הנה הדבר מבואר מדברי המאמר כי "קדש עילאה" מזמין למדות עליונות, וכן "חכמת שלמה" מזמנת לכל חילהא שהם בעל העולמות התחתונים. וכאשר מגיע איזה פגם מן התחתונים - אז מגיע להם העדר לפי כי מדה זו כפי המעשה של התחתונים כן מתראה בה[1]. כדאיתא בזוהר פרש תצוה שלכן אנו מצווין "עבדו את ה' בשמחה", ונוסף עוד בזמן המועד שנאמר "ושמחת בחגך". והחוטא - על ידי חטאו - גורם עצבות. נמצא שנעשה העדר גדול בראש הקרואים - 'קדש עילאה'. ומה גם למזומנים שם. וגם מרגיש יותר 'קדש תתאה' שמתרחק ממנה אלף נעוריה חלילה. ולכן כל הקרואים מן העולמות התחתונים יגיע להם העדר ופירוד.
ולכן - ומה לעשות לחוטא וגרם כל העדר זה? אלא לעשות בו מדה כנגד מדה. הוא הפריד והרחיק כמה מדות זה מזה וכמה צבאות נדחו -- כך הוא "מנדין אותו" ונד תהיה נשמתו ממקום מושבה. וגם הוא מתרחק מבני האדם. וכל זה כדי לתקן רוחו ונשמתו כאמור.
אמנם "אם תלמיד חכם הוא" - אין מחמירין לנדותו אלא "מלקין אותו", ואין זה משום כבודו אלא כי כן הוא האמת לפי כי הנה מן הראוי היה להחמיר עליו יותר מן הזולת לפי כי כך אמרו חז"ל "והגד לעמי פשעם - אלו תלמידי חכמים ששגגות נחשבו להם כזדונות. ולבית יעקב חטאתם - שזדונות נחשב להם כשגגות". לפי כי תלמיד חכם אין צריך התראה. אם כן הפגם שלו גדול הוא ביותר מן הזולת. ולפיכך היה צריך לנדותו יותר מן הזולת.
אמנם אל זה נביט מה שאמרו חז"ל "אם ראית תלמיד חכם שחטא ביום אל תהרהר אחריו בלילה - בודאי עשה תשובה", מפני כי הוא יזכור תמיד מה מעשיו. וכן נמי בענין זה. מה שזלזל ביום טוב שני הויה ליה כשגגה היוצאת, ומן הראוי היה שלא לעשות לו כלום לפי כי בלי ספק יחם לבבו תכף ויעשה תשובה. אמנם כדי שלא יאמרו המון העם "תלמידי חכמים מחנפים זה לזה" - לכן "מלקין אותו" כדי לחזק ידי ההמון ביראת ה' ולא יבאו לכסלה.
"אין חילוק בין ראשון לשני" - כי מכל הסיבות האמורות אין ראוי להיות חילוק בין שני הימים. אם לענין ההזמנה אחת היא - שהוא 'מקראי קדש' כאמור - הכל הם מזומנים למעלה, וקרב אותם אחד אל אחד, ואם לענין הייחוד שווה הוא.
רק לענין "מת" שנאמר "לא תלין וכו' ולא תטמא את אדמתך" המיוחדת לך, וכן "לכחול את העין". דמאחר כי כל מעשה האדם הוא בהשגחה - לכן אמרו חז"ל "הרואה ייסורין באים עליו יפשפש במעשיו" למצוא עונו שהוא מקביל לאותם הייסורין בכל אבר ואבר. ולכן לולי כי אדם זה חטא בעיניו לא לקה בעיניו. מכל מקום בשעה שאדם מצטער באותו אבר ודאי הוא כי גם הנפש מרגיש בצער ונאמר "עמו אנכי בצרה". וכן שנינו "בשעה שהאדם מצטער מה הלשון אומר "קלני מראשי קלני מזרועי"".
ולכן "אף על פי שאסור בראשון על ידי גוי" עד "ותמוגגנו ביד עונינו" - אמנם בשני מותר אפילו על ידי ישראל דחס עלן רחמנא שנאמר "כרחם אב על בנים וכו'".
"חוץ מיום טוב שני של ראש השנה" דשני מים קדושה אחת הן. וכבר נתבאר טעם הדבר במקומו דאין לתת מקום לבעל הדין לקטרג.
"בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ" - הענין יובן ממה שאמר בענין "בן עיר שהלך לכרך" עיין שם. אמנם להיות כי האדם מושגח מלמעלה בכל פרטיו - לכן צריך גם כן לעשות מעשיו כעומד לפני המלך הקדוש ברוך הוא שהוא משגיח במעשה האדם בכל פרטיו. לכן בעיקר הוא לתת כבוד לשמו ושנינו "אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם".
ולכן "בני ארץ ישראל שבאו לחוץ לארץ אסורים לעשות מלאכה ביום שני בישוב אפילו דעתו לחזור" מפני הרואים. ומה גם כי הנה מאחר דקים לנו כי השכינה הוא בגלות כמו שאומרים חכמים ז"ל "גלו לבבל - שכינה עמהם שנאמר למענכם שִׁלַּחְתִּי בבלה וכו' גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר מי זה בא מאדום". ולכן ראוי לאדם להיות זהיר בזה אף על גב שהוא מארץ ישראל, דמאחר דקים לן כי אין אדם נוקף באצבעו מלמטה אלא אם כן מרכיזין עליו מלמעלה - בלי ספק כי בחטאו יצא לחוצה לארץ. דאילו היה מוכן לקבל שפע המזון היה ניתן לו בארץ. ולכן מאחר כי נדחה ויצא חוצה לארץ תחת ממשלת שרי האומות -- מתחייב לנהוג בעצמו קדושה להורות אשר לא נשא פני שרים אלא הוא תחת רשות השכינה אשר שם מלא כל הארץ כבודו.
"וכל זמן שלא הגיע ליישוב אפילו אין דעתו לחזור מותר" - שהרי אין רואה מן הגשמיים. ולענין שהוא תחת רשות השרים וצריך לנהוג שלא לעשות מלאכה משום כבוד השכינה -- הרי עדיין "לא הוקבע להיות כמותן" השוכנים תחת רשות שרי האומרות.
"אבל אם הגיע ליישוב" שהרי שם שולטים שרי האומות כל אחד במקומו, "ואין דעתו לחזור לארץ - נעשה כמותן" שהם יושבים תחת ממשלת השרים. ולכן צריך לעשות היכר כי הוא עובד אלהים. "ואסור לעשות מלאכה בין במדבר בין ביישוב" שהרי עיקר סטרא אחרא הם שוכנים במדבר כמעשה דאביי שהוציא אותם לחוץ וכדאיתא פרשת תצוה בפירוש "ובמדבר אשר ראית" - כי שם במדבר הוא מקומם האמיתי. לכן איש הישראלי אסור לעשות מלאכה, "בין בישוב" אשר שם ממונה השר של האומה, "בין במדבר" כי שם ביתו של הקליפה.
חזר ואמר כלל אחר: "וכל חוץ לתחום אין נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם" - דאף על גב ששנינו כי עיבורה של עיר הוא בכלל העיר לפי שנדמה לאותו המקום כאילו הוא אבר אחד מן העיר, אז מדמים אותו לאשה עוברה כאשר יבא לקמן בעזרת השם. אמנם בזה אין נותנים עליו חומרא זו מאחר שיש חילוק רשויות וממקום קדוש יהלכו, לא תהא כהנת כפונדקית מעתה. ולכן אין ראוי לתת עליו חומרא לפי שיצא מארץ ישראל והלך לחוצה לארץ לרשות שרי האומות. לא יהיה כערך ההולך ממקום למקום שהם בהשוואה אחת, או בארץ עצמה או בחוצה לארץ. אבל כזה הוא מן הארץ לחוצה לארץ.
- ^ היה לי ספק בהקלדה ואולי המילה הוא 'תתראה' - ויקיעורך