טור ברקת/תצה
שולחן ערוך
[עריכה]- הלכות יום טוב
- סימן תצ"ה - איזו מלאכות אסורות ביום טוב - ובו ד' סעיפים
- כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביום טוב חוץ מלאכת אוכל נפש וחוץ מהוצאה והבערה. וכן מכשירי אוכל נפש שלא היה איפשר לעשותם מאתמול.
- קצירה וטחינה ובצירה וסחיטה וצידה - אף על פי שהם מלאכות אוכל נפש - אסרום חכמים.
- אין מוציאין משא על הבהמה ביום טוב.
- מוקצה אף על פי שמותר בשבת - החמירו בו ביום טוב ואסורה.
טור ברקת
[עריכה]ימים הטובים והדברים הנאמרים בהם - הנה הם יעידון יגידון על מעשה האדם בכל חקותיו ובכל משפטיו, כל אשר יעבור תחת השבט ובמסורת הברית מן העונשים ומן הייסורים שהקב"ה התקין ומלבין לכל העובר על אלה הדברים - הלא הם ט"ל מלאכות כמנין אלה וגם אותיות כמו שאמרו חז"ל. והנרצה בזה הוא ללמוד ממלת אלה מפני כי חטאו בעגל במלת 'אלה' שנאמר "אלה אלהיך ישראל וכו'" - לכן באו המלאכות במעשה המשכן שבאו לכפר על מעשה העגל (כנודע מחז"ל שלכן נאמר "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" - מלת "לעשות" ר"ל לתקן כמה דאת אמר "ועשתה את צפרניה") - ולכן למדנו מן המלאכות הנאמרות במשכן.
ולפי כי הם עברו על התורה שניתנה להם בשבת לכן כל המלאכות נאסרו בשבת ולא נאסרו כולם ביום טוב. והותרה מלאכת אוכל נפש והוצאה והבערה. כי כאשר יהיה האדם זהיר בכל הדברים הנאמרים שהם אסורים לעשות - אז יזכה בהם האדם כאשר הולך לבית עולמו, כמו שאמרו חז"ל כי המעשים טובים אשר יעשה אותם האדם מקדימין והולכין לפניו שנאמר "והלך לפניך צדקך". ומה גם כי יזכה לאותה הסעודה שעתיד לעשות הקב"ה לצדיקים לעתיד לבא כמו שאמרו חז"ל "ביום הגמל את יצחק - עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסד עם זרעו של יצחק".
ולכן ימצא כי ענין יום טוב לאדם כאשר יוצא מן העולם הזה שהוא עולם הדאגות, והולך אל בית עולמות - הוא יום טוב אצלו - כענין שאמרו בהילולא דר' שמעון. ומה גם אחר כך ביום שיעשה הקב"ה אותה הסעודה לצדיקים הוא יום טוב בלי ספק. ולכן אז כאשר הולך האדם אל בית עולמו - בלי ספק שנאסר בכל מלאכה של העולם הזה שהיא גשמית, ואינו מתעסק זולת במלאכת שמים כמו שאמרו חז"ל "צדיקים אין להם מנוחה לעולם הבא" אלא מוליכים אותם ללמוד מישיבה לישיבה שנאמר "ילכו מחיל אל חיל".
ולכן תדע ותשכל ממוצא דבר זה כי "כל מלאכה האסורה לעשות בשבת אסורה ביום טוב", כלומר כי הנה אתה ידעת כי השבת הוא דוגמא לעולם הבא, וכבר אמרו חז"ל "עולם הבא אין בו אכילה ושתיה וכו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם והם נהנים מזיו השכינה". ולכן הנני מודיעך "כי כל מלאכה האסורה בשבת" - היינו על העולם הבא - גם כן "אסורה ביום טוב" שלעתיד, שהוא דוגמא ליום טוב זה.
חוץ מג' דברים הללו.
- והוא ענין "אוכל נפש" כי הוא נעשה באותה סעודה שלעתיד מאותה בהמה שהיא רבוצה על אלף הרים, והם מגדלים לה כל מיני בהמה ואוכלת אותם כמו שאמרו חז"ל. וכן נמי אכילה מלויתן וזיז שדי. וכל אלו הם 'אוכל נפש' ממש, ולא לצורך הגוף.
- וכן אז "מותר ההוצאה" שנאמר "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי", כלומר כי לא הותר האדם לראות כאשר נעשה דין ברשעים בגהינם רק כל אחד מלקים אותו ומענשים אותו כפי רשעו במדור הראוי לו בגיהנם, ואין הרשע רואה כאשר נעשה דין בחבירו כמו שאמרו חז"ל. אמנם אז באותו היום הותר מדאצטריך קרא למימר "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וכו'".
- והותרה נמי ההבערה שנאמר "כי תועלתם לא תמות ואשם לא תכבה".
והודגמא לזה הוא גם כן בגן עדן שהוא עולם הנשמות, לפי כי שם כל הדברים יגעים מן העולם הזה בטלים הם, ואין שם מלאכה זולת ג' מלאכות אלו.
- ראשונה מלאכת אוכל נפש - הוא מה שאמרו חז"ל בפסוק "ונחת שולחנך מלא דשן" ואיתא בזוהר פרשת תרומה דף קצ"ו (ח"ב קצו, א) וזה לשונו: "וכי פתורא אית לנשמתין בההוא עלמא? אין. דהא מזונא וספוקא בעדונא אכלי בההוא עלמא כגוונא דמלאכי עילאי אכלי. וכי מלאכי עילאי אכלי? אין. כגוונא דילהון אכלו ישראל במדברא. וההוא מזונא רזא איהו דטלא דנגיד ואתמשך מרזא דעלמא דאתי ואיהו מזונא דנהירו משח רבות קדישא, ונשמתהון דצדיקים אתזנו מתמן בגנתא דעדן ואתהנון תמן וכו'".
- והיינו מה שאמר הכתוב "אז תתענג על ה' וכו' והאכלתיך וכו'". ומה ששאל יעקב מהקב"ה "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (בראשית, כח) - הוא מורה על אכילה אחרת זולת זו הגשמית. וכן "ללבוש", והוא לעתיד. ומדקאמר "לי" - ר"ל לנפש שהוא בעצם אדם. ובזה זוכים הנשמות בגן עדן וביותר אכילה אחר' עצמית[1] כענין שנאמר "ויראו את ה' ויאכלו וישתו". וז"ש "לחם לאכול" - מלת 'לאכול' נוסף להורות על אכילה זו, ואינה לחם רק נהנים מזיו השכינה שנאמר "והשביע בצחצחות נפשך". ולכן גם בגשמי הותרה מלאכת אוכל נפש כאמור.
- וכן נמי הותרה ההוצאה - הוא מה שאמר הכתוב "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וכו'" כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל דף רי"ב (ח"ב ריב, א) וזה לשונו: "ואינון נשמתין דבגנתא דעדן לתתא שטאן בכל רישי ירחי ושבתי וסלקין עד ההוא אתר דאקרי חומות ירושלים וכו' נפקין מתמן ושטאן בעלמא וחמאן באינון גופין דרשיעיא בההוא עונשא דילהון דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וכו'". הרי נלמד ממאמר זה שני דברים הבאים כאחד - ההוצאה וההבערה. כנגד "ויצאו וראו" - הרי ענין ההוצאה. וכנגד ההבערה כתיב "ואשם לא תכבה".
וכן נמי הותר ענין מכשירי אוכל נפש שלא היה איפשר לעשותם מאתמול - הוא הדבר אשר חז"ל הגידו בפסוק "תשוב אנוש עד דכה" שהקב"ה מקבל האדם בתשובה עד דכדוכה של נפש. והנה אף על גב כי התשובה אין לה זמן קבוע, כי בכל שעה שהאדם תוהא על הראשונות ומתודה על עונו ומעיד עליו יודע תעלומות שלא לעשותם עוד הרי זה צדיק גמור, כל חטאתיו אשר עשה לא תזכרנה עוד ביום שובו מרשעו. ומדקאמר "ביום שובו" משמע אפשר שאינו בעשרת ימי תשובה. ואין זה מקומו לבאר הענין. ואף על פי כי כן בכל שעה התשובה מועילה והאדם זה לא שם אל לבו לעשות תשובה גם בלא דעת לא עשה בזמנים הידועים אל התשובה אשר ביארתי בפסוק "וזכור את בוראך בימי בחורותיך" בדיני הפסח. גם בענין פורים נלמד מה שאמר הכתוב "לעשות ימי הפורים האלה בזמניהם" - כמו שאמרו חז"ל "זמן ה' - זמנים רבים תקנו להם חכמים". והענין כי הנה איתא בתיקונים (דף מ"ט) פורים אתקריא על שם יום הכפורים דעתידין לאתענגא ביה וכו'. ומאחר כי פורים הוא יום הכפורים - גם אלה הזמנים נאמר שיש בהם רמז לענין הכפרה הנעשים ביום הכפורים - פן יאמר האדם עבר קציר ובאו ימי הרעה ימי הזקנה או ימי החולי, והוא מוטל על ערש דוי, הרי אבדה תקוה. אינו כן. אלא "זמנים רבים תקנו להם חכמים" - פירשו אותם והם ה' זמנים מתוקנים לעושה תשובה להחיות עצמו שנמצא בה ה' כחות הנזכר פרשת בראשית גם פרשת קרח, והם נפש רוח נשמה חיה יחידה. וכאשר ישוב - תחזור נפשו אל שורשה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה - אות ה' של אלהים.
ואמנם ה' זמנים מפורשים במאמר חז"ל וזה לשונם: "מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים? מפני שהתכלת דומה לעשבים, והם דומים לים ולרקיע וכו'". והדברים מפורשים במקום אחר. והם חמישה - ר"ל כי בכל שעה מועיל התשובה, ושניה בעשרת ימי התשובה, ועוד בזמן בחרות, ואחר כך בזמן הזקנה, והחמישית עד בא יום הפקודה עד דכדוכה של נפש. לכו באותה שעה לא יכול להתוודה[2] רק להרהר תשובה בלבו. והיינו מכשירי אוכל נפש - דבר המכשיר לנפש כדי לאכול מאותה אכילה הרוחנית להיות נהנה מזיו השכינה, "מותר לעשות אותה ביום טוב" מאחר "שלא היה איפשר לעשותם אותם מאתמול" וכדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף ק"ן (ח"ב קנ, א) וזה לשונו: "ואית מנהון דמצפצפי וסלקי ומאן אינון חייבי עלמא דחשבי בלבייהו תשובה ומיתו ולא יכילו למעבד לה אלין אתדנו תמן בגהינם ולבתר יצפצפי וסלקין. חמי כמה רחמנותא דקב"ה עם בריוהי דאפילו דאיהו חייבא יתיב והרהר תשובה ולא יכיל ומית בודאי מקבל עונשא על דאזיל בלא תשובה לבתר ההוא רעותא דש** למעבד תשובה לא אעדיאת מקמיה קוב"ה ומלכא עילא אתקין לההוא חייבא דוכתא במדורא דשאול ותמן מצפצפא תשובה דהא ההוא רעותא נחית קמיה קוב"ה יתבר כל גזרין דתרעי מדורי גהינם ומטי לההוא אתר דההוא חייבא תמן ובטש ביה ואתער לההוא רעותא כמלקדמין. וכדין מצפצפא ההיא נשמתא וסלקא מגו מדורא דשאול ולית רעותא טבא דיתאביד מקמיה מלכא קדישא", עכ"ל.
הנה מבואר הדבר מזה המאמר כי מאחר שאותה מחשבה טהורה הועילה להיותה מוקדמת בעולם הזה גם מכשירי אוכל נפש הגשמיים, כי לא היה איפשר לעשות אותם מאתמול, מותר לעשותם אותם ביום טוב. והשתא דאתי להכי נאמר גם כן כי הוצאת והבערה הם דוגמא לענין זה שהוא התעוררות לענין של התשובה. ראשונה זה יהיה ענין ההוצאה כי היא נחלקה לשנים - הוצאה והכנסה - והוא כי הנה האדם החוטא תחילה נכנס בו חלק מן הקליפה משעה שחשב לעשות העבירה (כאשר מבואר במקומו), וכבר אמרו חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות". הנה מבואר מדבריהם כי בתחילה נכנס בחוטא רוח הטומאה ואחר כך הוא עשה מעשה. ולכן בלי ספק כי אז הנשמה הטהורה היא מסתלק ממנו. וכאשר האדם גמר בלבו לעשות תשובה - אז תכף אותו רוח הטומאה שנכנס על ידי המחשבה רעה כמו כן הוא בורח משם על ידי המחשבה זו הטובה. וכאשר גמר מעשה התשובה אז תחזור אליו הנשמה הטהורה. ולכן ימצא בענין התשובה ענין של הוצאה על שהוא מוציא ממנו אותו רוח הטומאה - בא זה ואיבד את זה. ואחר כך נעשה ההכנסה שמכניס אז הטהרה והקדושה והנשמה בתוך גופו. ולכן לרמוז זה שיכול האדם לעשות ביום טוב - לכן הותר בגשמי לעשות הוצאה והכנסה כאמור.
וכן נמי הותר ענין ההבערה לפי כי החוטא בתחילה יבער בו אש יצר הרע כי יחם לבבו כדי לחטא כמו שאמרו חז"ל בפסוק "קרבם יחמו כתנור" כל אותה הלילה עד שבבקר[3] יעשו. ולכן כאשר ישיב האדם אל לבו לעשות תשובה בא ענין החרטה, כי יבער בלבו אש אוכלה על מה שעשה. ולכן על ידי אש זו נשרף אותה אש זרה. ולכן הותרה ההבערה נמי לענין הגשמי.
ועל ידי שני מצות הללו אשר יעשה האדם כענין התשובה הוא זוכה נמי לראות באותם הרשעים שלא עשו התשובה שנאמר "ויצאו וראו וכו'" כמו שאמר הכתוב "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד ה' לאשר לא עבדו" (מלאכי, ב). והקשו חז"ל היינו הך. ולפי דרכי ירצה "עובד אלהים" היינו מי שעשה תשובה גמורה, ו"אשר לא עבדו" היינו שלא עשה תשובה רק במחשבה. ועם כל זה - "ושבתם וראיתם" כמה הוא כח התשובה. ולכן "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה".
וכי תימא ולמה נאסרו בשבת והלא כל זה נעשה בשבת? אמנם הענין יתבאר במקומו. והמובן עתה הוא לפי כי דיני השבת הם תקנה הנעשה בשבת שנפגם ענין קבלת התורה שניתנה בשבת. לכן בגשמי נאסר הכל. מה שאין כן ביום טוב. והנה לענין מכשירי אוכל נפש נמי שלא היה איפשר לעשות אותם מאתמול - כי הנה אמרו חז"ל כאשר האדם הולך אל בית עולמו ונותנים לו רשות שיראה את חבירו בגן עדן ובעלי הדין הם מענשים את הרשע כענין מעשה שהיה לר' שמעון בן לקיש ע"ה כי ביום שנפטר לבית עולמו מתו חביריו הלסטים ונתנו לר' שמעון בגן עדן בראש הקרואים ולחביריו בגהינם. אמרו כלום לוקחים שוחד כאן. אמר להם זה עשה תשובה וניצול ואתם לא כך עשיתם. א"ל הרשע הניחוני ואעשה תשובה. אומרים לו העולם שיצאת ממנו דומה ליישוב וזה דומה למדבר. אם אין אדם לוקח זוודין מן הישוב מה יאכל במדבר? וכו'.
אם כן אוכל נפש זה הוא מותר מאשר לוקח האדם עמו זוודין זוודין. אבל מכשירי אוכל נפש אסורים כאמור. שאם אין זוודים אין לו מה יאכל. אמנם מכשירי אוכל נפש שלא יכול לעשותם מאתמול מותר - דהיינו אותם דברים שלא יכול לעשותם בעולם הזה, מותר לעשות אותם. והנה זה הענין שייך בצדיק ורשע. והענין כי הנה במעשה המצות ימצא כמה מצות שאין אדם יכול לעשות אותם זולת בפני הבית. לא כן עתה בזמן החרבן - תרומות ומעשרות, קרבנות, וכמה חטאות - אשר לכן אלו הם מכשירי אוכל נפש, כי במה יזכה האדם לינות מזיו השכינה אם לא כאשר משלים את נפשו. ואמנם המצות האלו מה יעשה האדם, ואי אפשר לעשות אותם בעולם הזה? ולכן אלו הם "מכשירי אוכל נפש שלא היה איפשר לעשותם מאתמול" בעולם הזה. "מותר לעשות אותם" לעתיד בזמן התחיה.
ואמנם יש ענין מכשירי אוכל נפש, ר"ל דברים שהם כדי להכשיר נפש האדם לפני בוראו, היינו מ"ש בזוהר פרשת חיי שרה דף ק"ל (ח"א קל, א) וזה לשונו: "אתינא לקמיה דמר למנדע רזא דהאי פסוקא: ויוסף אברהם ויקח אשה וכו'. אמר פירושא דהאי פסוקא כמה דגלו חבריא מארי מתניתין דכד נשמתא ייתי בההוא גופא קדישא דילה הא מליי' על חייביא דיקומון ויכשרון עובדין ויתן להו מהו' זיוא דיליה דינדעון ויתובון ויזכון זכותא שלימת' וכו'". ולכן יאמר כי מכשירי אוכל נפש שלא היה איפשר לעשותם מאתמול בעולם הזה - מותר לעשותם לעולם הבא.
"קצירה וטחינה ובצירה וכו'" - הנה המלאכות האלו, אף על גב כי מן התורה הם מותרים מפני שהם צורכי אוכל נפש, אבל אסרו חכמים אותם כדי שלא יתעסק האדם בהם וניח שמחת מועד. וכבר נתבאר כי כל כונות חז"ל הוא לעשות נחת רוח לכנסת ישראל מפני כי הם תלמידי חכמים שהם מרבים ומגדלים השלום בעולם, בסוד שלום הבית. והנה שלשה מלאכים[4] הללו אשר יעשה אותם האדם להטיב לעצמו ולזולתו כדאיתא בזוהר פרשת ויצא דף קס"ד (ח"א קסד, א) וזה לשונו: "פתח ההוא גברא ואמר את קרבני לחמי לאשי וכו' - קרבנא דקב"ה בכל יומא בגין למיזן עלמא ולמיהב סיפוקא לעילא ותתא דהא באתערותא דלתתא אתער לעילא, ובדא מסתפקין כל חד וחד כדקא יאות וכו'".
הנה מבואר מדברי זה המאמר היות המזון תחתון התעוררות למזון העליון. ולכן במקדש היה הכל מותר. אמנם מלאכות אלו הם להועיל בעצם אדם מפני כי כאשר הולך האדם אל בית עולמו כמה מלאכי חבלה הם מעותדים מקטרגים בדרך כמו שאמר הכתוב "ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים". ולכן צריך שיעשה האדם מצות מעשיות לדחות ולסלק מלפניו מקטרגים הללו מאותו הדרך כדאיתא בזוהר פרשת וישב פרשת משפטים[5] דף צ"ז (ח"ב צז, א) וזה לשונו: "לעם נכרי לא ימשול למכרה - מאן עם נכרי? עלובתא איהי נשמתא דכד נפקת מעלמא וכד ברנש אסטי אורחיה כהדא היא בעא לסלקא לעילא גו משריין קדישין בגין דמשריין קדישין קיימין בהאי ארחא דגן עדן ומשריין נוכראין קיימין בההוא ארחא דגהינם. זכתה נשמתא - כמה משריין קדישין קא מתעתדן לה לאתחברא בהדא ולמיעל לה לגן עדן. לא זכתה - כמה משריין נוכראין מתעתדאן בארחא דגהינם ואינון משריין דמלאכי חבלה זמינן למעבד בה נוקמין. ואתא קרא ואוכח לעם נכרי לא ימשול למכרה - אלין מלאכי חבלה, בבגדו בה - איהי נטורא דקב"ה עבדי לה נטירא דלא ישלוט בה עם נכרי בההוא פריסו דנטירו עלה", עכ"ל.
הנה מבואר מן המאמר כמה כיתות מלאכי חבלה הם מעותדים לאדם בדרך בזמן שיוצא מן העולם כדי להנקם ממנו על ידי מעשיו, כי זה הוא אצלי מה שאמר הכתוב "גם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר" (קהלת, י) - זה הוא הדרך שהסכל הולך בו, הלוך ילך ובכה לבו חסר כשיוצא מן העולם מפני שאינו יודע להיכן מוליכין אותו. "ואמר לכל סכל הוא" - ר"ל הכרוז אומר לכל "ראו זה הסכל" בשעה שהוא מכריז לפניו כמו שאמרו חז"ל שהכרוז מכריז לפני המת ומפרט מעשיו ואומר וזה הוא שאנו עסוקין בהספדו סכל הוא, כך וכך עשה. ובספר הזוהר הוא אומר "דא הוא עבדא דמריד במאריה. טב ליה דלא אבריה". ולכן נאמר "אשרי כל ירא ה'" - מי הוא זה "ההולך בדרכיו" בעולם הזה. ומהו האושר הנמצא לו מדה כנגד מדה? "ההולך בדרכיו" - כלומר כשהוא הולך באותם שני דרכים שהאחד מלא מחנות מלאכים קדושים והשני הוא מלאכי חבלה כאמור, אותו ההולך בדרכיו של הקב"ה בעולם הזה גם כן כשהולך מן העולם הזה כי הולך האדם לבית עולמו - הולך בדרכיו של הקב"ה בקדושים.
והנה זהו ענין הקצירה - כלומר שני פעולות הוא עשה בשעה אחת. כי אם יקצור אשר זרע בעולם הזה. ראשונה יקצור אותם מחנות(?) מלאכי חבלה ומאבד אותם מלפניו מאותו הדרך. וזה על ידי שזרע בעולם הזה תורה ומצות וחי בהם. ולכן אסרו חכמים ענין הקצירה ביום טוב ליפ כי זה יהיה לרמוז לאדם מה טוב לאדם אשר יעשה תורת מעשה לקצור משריין נוכראין מלפניו וזה יהיה על ידי מעשה תורה ומצוה, והיה מעשה הצדקה שלום שנאמר "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד".
וכן נמי יהיה הרמז לענין הטחינה שהוא ענין עסק התורה כי צריך להיות על ידי טחינה כדאיתא בזדוהר פרשת פנחס דף רל"ו (ח"ג רלו, א) וזה לשונו: "מהכא מאן דאפיק מלין דאורייתא צריך למטחן לון בשיני' ולאפקא מלין שלמין וכו' ואוחרנין דאינון שטיין דאכלין מלין בהלעטה ולא טוחנין לון בטוחנו' דלהון ואינון מסטרא דההוא דאמר הלעיטני נא - דרך בלענו בלא טחינה וכו'".
גם ענין הבצירה שנאמר "כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך", והוא הענין על לימוד המשנה כמו שאמרו חז"ל "מי אשר נטע כרם" הוא משנה. גם בזה שייך שני דברים. כי תחילה על ידי הלימוד של המשנה בניגון הוא מכלה וקוצץ הקליפות, זמיר עריצים יענה(?), כמו שאמרו חז"ל "השונה בלא נעימה עליו נאמר גם אני נתתי להם וכו' משפטים בל יחיו בהם". והלימוד עצמו מתקן נשמתו כי כן הוא מלת משנה בהיפוך נשמה, וחי בהם.
סחיטה - הענין הוא תיקון בעצם אדם כאשר הקדמנו כי כל איש הישראלי מושך עמו משורשו שהיה בגוף ונפש לאדם הראשון נמצא בו צד מאותו עון. וכן צריך לתקן אותו. והנה חז"ל אמרו בפסוק "ענבימו ענבי רוש" הללו הביאו יללה לעולם כי כן סחט' ענבים ונתנה לו. ולכן ענין הסחיטה אף על גב כי מן הראוי היה לעשות אות' - אסרו אותה מטעם הנזכר. וכן אמרו חז"ל "אדם הראשון מושך בערלתו היה". ולכן צריך לתקן פגם זה של "סוחטי הילדים". ובכן ימצא מנוח לנפשו לסחוט ולהוציא ממנו הקליפה לחוץ.
ואז הוא מוכן נמי על ידי כן יעשה צידה כי יצוד ציד מן הקדושה להוסיף על רוחו ונשמתו. ואף על גב כי כל מלאכות הללו מותרות לעשות ביום טוב - חז"ל מנעו אותם מן הדברים הגשמיים כדי שלא ימנע האדם משמחת יום טוב. וכן נמי לענין התיקון - כאשר האדם יחשוב בלבו בענין התשובה כי יחם לבבו ויבא לידי עצבות. ולכן מכל מקום לא נכון לעשות כן. אמנם מאחר כי כל אלו המלאכות הם מועילים לו בעצם נפש האדם להבריא את נפשו, והוא זכור יזכור כי חז"ל אסרו אותם, זה יהיה סיבה לאדם הנלבב להעיר את לבו על כל הדברים הרוחניים המועילים. כי המתעסק בהם מרבה בשמחת יום טוב, היינו באותה הסעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא כאמור לעיל.
ועתה אשוב לבאר הדינים הללו לענין הנוגע בעולם העליון לצד עילאה ימלל. והנה עם מה שנתבאר בזוהר מה ענין הימים טובים אשר הם נקראים "מקראי קדש" פרשת קרח דף קע"ו (ח"ג קעו, א) וזה לשונו: "ר' שמעון אמר קריאי מועד - קראי מועד כתיב חסר יוד - אמאי? אלא הכי הוא מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. ורזא דא כל אינון כתרין עילאין דשמא קדישא אתאחיד בהו כולהו זמינין מאתרא דאקרי קדש. הדא הוא דכתיב מקראי קדש. ואימתי? בשעתא דמועד זמין בעלמא. וכגוונא דאינון כתרין עילאין זמינין מקדש עילאה - הכי נמי קדש תתאה זמין לחילוי לאעטרא להו קדש עילאה ידיע' קדש תתאה חכמת שלמה הכי נמי זמינת לכל חילהא- ואינון חיילין כולהו זמינ' לאעטרא בהאי קדש בזמנא דמועד שרייא בעלמא וכו'".
הנה מהדבר מבואר מזה המאמר כי כל הצבאות של מעלה שהם מסטרא דקדש הם מזומנים בזמן המועד לאכול לשבעה. ולכן נאסרו המלאכות ביום טוב לפי כי כל העולמות הם מזומנים למעלה משולחן גבוה קא זכו. ולכן יאמר:
"כל המלאכות האסורות בשבת" שהוא 'מקרא קדש' מוזמן מן העולם העליון, כמו כן "הם אסורות ביום טוב" נמי לפי שהם מזומנים מקדש תתאה כאמור. "חוץ ממלאכת אוכל נפש" שהרי הם מזומנים מקדש תתאה לאכול לשבעה.
"ולענין הוצאה נמי הותרה" לפי כי כן נמי אותם המזומנים מוליכים בידם מנות מעולם לעולם כדאיתא לקמן והוא מאותו האור ואותו השפע הנמצא להם באותה הזמנה להיות כי כל נשפע חוזר ומשפיע על זולתו.
וכן "הבערה" נמי הותרה. והיינו מ"ש בזוהר פרשת צו דף כ"ח (ח"ג כח, א) וזה לשונו: "אש תמיד וכו' - אש שותה כל מיין דאורייתא ואוכלת כל קרבנין דצלותא ואוכלת לחין ויבשין אינון פשטי אורייתא אינון כעצים יבשים, ורזי דאורייתא הם כעצים לחים וכו'". והיינו מה שהתירו חז"ל הבערה ביום טוב מפני כי על ידי הבערה של עצים הללו הם מתעוררים המדות עליונות הנקראים "עצי השם". ואיתא בזוהר פרשת בראשית דף פ"ט (ח"א פט, א) "אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון וכו' - עד לא ברא עלמא הוה הוא ושמיה סתים בגויה וכו' עד דסליק ברעותא דמחשבה לקיימא כלא וכו' וברא אילנין רברבין עילאין מההוא נהרא זיהרא עילאה ושוי רתיכוי על תרין ועשרין אתוון רשימין, אתגליפו בעשר אמירן ואתיישבו. הדא הוא דכתיב מעצי הלבנון וכתיב ארזי לבנון אשר נטע", עכ"ל לענייננו. והנה על ידי ההבערה זה מתחממין בשלהובין דרחימו אתתא ובעלה בסוד "שמאלו תחת לראשי".
וכן נמי התירו "מכשירי אוכל נפש שלא היה איפשר לעשותם מאתמול" מפני כי יש דברים שחול מכין ליום טוב כדאיתא לקמן, אבל מכשירי אוכל נפש - יש מהם שאי איפשר לעשות אותם מערב יום טוב לפי שמפיג טעמן כדאיתא לקמן, והם בסוד של הבירורים - אותם הניצוצות שהם מתבררים מחדש בכל יום ויום כנודע. והנה הללו אי איפשר לו לבררם מערב יום טוב. ולכן הותרו לעשות אותם ביום טוב כדי שלא למנוע משמחת יום טוב. הוא מה שאמרו חז"ל "שרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה שנאמר ושמחת אתה וביתך".
"קצירה וטחינה ובצירה וכו'" - והענין כי הנה הקצירה הוא צורך אל השמחה של יום טוב שעושים אותה למעלה - מחצדי חקלא הצדיקים. ומה גם כמה כיתות של מלאכי השרת שהם מכלים הקוצים מלמעלה, והם דוחים את הקליפות למטה כדאיתא פרשת תרומה דף קע"ג (ח"ב קעג, א) וזה לשונו: "מלאכין עילאין כד בעאן לאתאחדא במאריהון לא יכלין עד דדחיין לה לבר. מה עבדין? נחתין שתין ריבוא דמלאכן קדישי ואפילו שינתא על כל בני עלמא. וכד איהי נחתא דדחיין לה לבר ויהבי לה כל עלמא דא בההיא שינתא. כדין איהי שלטא עלייהו ומקבלי מסאבי מינה וכו'. כיון דאיהי אתפרשא מנייהו עאלין לקמיה מאריהון ומשבחן ואודן קמיה וכו'".
הנה למדנו מזה המאמר כי זה הוא ענין "מכשירי אוכל נפש" של מלאכי השרת - הוא זה למלאת נפשם ולהתעדן מזיו השכינה.
ועוד יש אוכל נפש - הוא מ"ש פרשת תרומה דף קל"ד (ח"ב קלד, א) וזה לשונו: "ועד הוא אחד בחילופי אתוון וכו' ובזמנא דאתי דיתעבר עין הרע מעלמא ולא תשלוט בהדא - כדין יתקרי אחד באתגלייא בגין דהשתא דההוא סטרא אחרא אתדבק בהדה לאו הוא אחד אלא דאנן מייחדין לה בלחישו ברזא דאתוון אחרנין ואמרי ועד וכו' בשעתא דאיהי אתת בעולמתהא ובעת לאתפרשא מסטרא אחרא אתת כמאן דאזדחלת(?) למקמי ביקרא דמלכא ולא יתיר. והכי מכרזי דיזדמנון למחמי ביקרא דמלכא. כדין סטרא אחרא לא ניחא ליה למחמי ואתפרש מינה. הדא הוא דכתיב צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה - פוקו למחמי. כיון דאתת כל אינון שמשהא עיילין כלה לחופה בלחישו ברזא, דאלמלא לאו הכי לא יתפרש מינה הוא סטרא אחרא ויתערבב שמחתה", עכ"ל לענייננו.
הרי מבואר דבר זה מן המאמר כי לא יתכן להיות ייחוד למעלה, חתן וכלה יחדיו, עד שדוחים סטרא אחרא למטה. ונוסף עוד כי הם מטעים(?) את הקליפה על ידי הכרוז שאומר "צאינה וראינה" דמשמע כי אין הרצון אלא לתת רשות לכל מי שירצה לבא לראות ביקרא דמלכא יבא ויראה. ואחר כך שנדחית והולכת נעשה הייחוד אחר כך. הנה בזה ימצא שני דברים טובים. כי הנה אותה המלאכה שעושים מלאכי השרת למעלה היא המלאכה של הקצירה - הוא צורך אוכל נפש. בין לצורך אוכל מלאכי השרת למלאת נפשם מזיו השכינה לאתייחדא במלכיהון. וגם הוא צורך אוכל נפש דוד - כי כאשר מכלים ומונעים סטרא אחרא - אז נפש דוד אוכלת לשבעה עם הצדיק כמו שאמר הכתוב "צדיק אוכל לשובע נפשו".
וטחינה הוא מה שאמרו חז"ל "למה נקרא שמם שחקים? שהם שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבא". וכן נמי בצירה של ענבים וסחיטה שהוא צורך כמו שאומרים חכמים ז"ל "חוה סחטה ענבים ונתנה לו".
וצידה בסוד בהמה חיה ועוף כדלקמן אף על גב שהם מלאכת אוכל נפש אסרום חכמים כדי שלא יתעסק אדם בהם וימנע משמחת יום טוב לשמח חתן וכלה כאמור.
"אין מוציאין משא על הבהמה ביום טוב" - היינו מ"ש בזוהר פרשת חקת דף ק"פ (ח"ג קפ, א) וזה לשונו: "אשר לא עלה עליה עול - על כתיב, כמה דאת אמר ונאם הגבר הוקם על. מאי טעמא? בגין דהיא שלומי אמוני ישראל ועליה לאו היא אלא עמה אשר לא עלה עליה על - היינו דכתיב בתולת ישראל, בתולה ואיש לא ידעה", עד כאן לשונו. הנה נלמד מדברי המאמר כי לא נכון להעלות משא על הבהמה.
אמנם עדיין יש לפרש הענין כי הנה מן המאמר למדנו כי אין להעלות משא כלל, וזה בין בחול בין בשבת. וכאן נאמר כי ביום טוב אסור. וכי תימא הנה מה שאמר הכתוב "אשר לא עליה עול" היינו פרה אדומה דווקא, אבל כל בהמה סתם מנין? והנה לענין הפשט כתבו שני טעמים לאיסור זה. למאן דאמר אין משתמשים בבעל חי כלל. ואיכא דאמרי משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. אמנם סוד הענין זה יהיה כי לעולם מה שאמר הכתוב "אשר לא עלה עליה עול" הנאמר בפרה אדומה - לאו למימרא שאסור להעלות על הפרה עול, אלא כי הכתוב הצריך שתהיה כך שלא עלה עליה עול כדי להיות בה כח מן הדין לבער הטומאה לטהר כל אדם טמא.
ועוד יש חילוק אחר בין פרה אדומה לזולת. ולכן אמר כפי הדין אין נושאין משא על בהמה ביום טוב. ועוד חילוק שלישי דאילו בפרה אדומה אסר הכתוב כל מין עוד, עד מקום ששנינו "רכב עליה זכר פסולה". אבל בזה ענין משא בלבד נאסר. וזה באחד משתי טעמים הזכר - אם מפני שאין משתמשים בבעל חי ביום טוב. סוד הדבר הוא כי הנה איתא בתיקונים מט"ט על ידו נעשה הייחוד בשית יומין דחול שנאמר "כי עוף השמים - דא מט"ט. יוליך את הקול וכו'". וכדאיתא בזוהר בענין שליחות העבד אחר הנערה זה נעשה בשית יומין החול על ידי זה השליח. אבל בשבת ויום טוב לא אתפרנסת על ידי שליח אלא על ידי הצדיק. ולכן אמר "אין משתמשין אין נושאין משא על גבי בהמה ביום טוב" היינו מפני שהוא בעל חי כדי לרמוז כי אין נעשה הייחוד בבעל חי זה מט"ט ביום טוב.
גם לטעם מאן דאמר כדי שלא יעשה כדרך שהוא בחול - היינו הטענה הקודמת כדי שלא יהיה הייחוד על ידי מט"ט ביום טוב.
אמנם עוד מובן ענין אחר והוא כי הנה מעשים בכל יום תמיד שלמעלה "מעלים משא" - הוא הכסא - למעלה "על גבי בהמה". וזה יהיה אותה בהמה הרבוצה על אלף הרים ממה שאמרו חכמים ז"ל. אבל ביום טוב ושבת אין מעלים את הכסא למעלה בעולם האצילות אלא על ידי רוח הקדש שמעורר חיות הקדש ומעלים אותן למעלה כדאיתא בזוהר פרשת תרומה.
גם בזה נמצא השני טעמים, כי אין משמשין בבעל חי וכדי שלא יעשה כדרך שהוא עשה בחול. והענין כי הנה "משא" - זה המדה הנקרא "משא דבר ה'". ואמרו חז"ל "בעשרה לשונות נאמרה הנבואה: בדיבור באזון וכו'" (מאמר). וסוד הדבר כי הנה מדת המלכות היא אספקלריא דלא נהרא מגרמה, ולכן חדא' המדות העליונות מקום הנמשך משם הנבואה וכדאיתא בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ד (ח"ב קפד, א) וזה לשונו: "תא חזי עלמא תתאה קיימא לקבלא תדיר והוא אקרי אבן טבא וכו'". הנה מבואר מזה המאמר כי המדה האחרונה היא המקבלת מכל המדות העליונות וממנה באה הנבואה למטה לבני האדם. שלכן נקרא "גיא חזיון" - שכל הנביאים רואים ממנה. ולכן באה הנבואה בעשרה מדרות שלה - כל נביא כאשר משיג בעצמו, וכדאיתא פרשת פנחס באותם התיקונים הנזכרים שם, וכן בהקדמת התיקונים באות' מראות שראה יחזקאל. ולכן כנגד כל אלה נאמרה הנבואה בעשרה לשונות כ*** ואחת תהלה הוא משא ואמרו חז"ל "קשה שבהם משא כמה דאת אמר כמשא כבד". והנה למדנו כי משא הוא חלק אחד השורה על גבי המדה הנזכר המכונה בשם 'משא', וזה הוא אשר ניתן על גבי הבהמה. וזהו דרך חז"ל. ולכן אסור להוציא משא זה על גבי בהמה זו ביום טוב, לפי שאין משתמשין ביום בבעל חי שהרי נאמר בהקדמת התיקונים בשבת ויום טוב אתלבש בלבושין דבריאה, לכן אין נעשה תשמיש המטה זה בבעל חי. וכן נמי הוא בדרך שהוא עושה בחול. אמנם ביום טוב הזווג הוא יותר עליון.
"מוקצה אף על פי שמותר בשבת החמירו בו ביום טוב וכו'" - והנה ענין המוקצה יש בו חילוקים רבים; מוקצה מחמת איסור או מוקצה מחמת מיאוס וכו'. והנה כל אלו הוא צורך בביאור דיני השבת. אמנם בזה(?) לא כן הוא. ולכן יאמר הדין בדרך כלל מוכן "מוקצה אע"פ שמותר בשבת" מפני כי שם לא הותרה שום מלאכה בו ביום, אבל ביום טוב שהותרה מלאכת אוכל נפש החמירו בו חז"ל.
וסוד הענין הוא מ"ש בזוהר פרשת קרח דף קע"ו (ח"ג קעו, א) וזה לשונו: "ר' שמעון אמר מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, ורזא דא כל אינון כתרין עילאין דשמא קדישא אתאחיד בהו כולהו **** מקדש. הדא הוא דכתיב מקראי קדש. ואימתי? בשעתא דמועד שרייא בעלמא. וכגוונא דאינון כתרין עילאין זמינים מקדש עילאה, הכי נמי קדש תתאה זמין לחילוי לאעטרת להו קדש עילאה ידיעא קדש תתאה חכמת שלמה, *** לכל חילהא ואינון חיילין כל** זמינ' לאעטר' בהאי קדש בזמנא דמועד שרייא בעלמא כגוונא דחילהא קיימין לעילא הכי נמי קיימין ממנן דעמא דלהון לתתא. ועל דא אקרון קראי מועד בגין דאינון לתתא קראי מועד חסר כגוונא דלעילא וכו'".
הנה הדבר מבואר מזה המאמר כי החיילות של 'קדש תתאה' - היא מלכות בית דוד - כולם הם קרואים שנ' מקראי קדש. אמנם יש מהם שאינם קרואים שלכן כתיב קראי מועד חסר יוד. אמנם "ממנן דעמא" - הם השרים של האומות, "קיימין לתתא" ואינם קרואים. והיינו דין המוקצה מערב יום טוב דפשיטא הוא כי הללו אינם מזומנים לפי שהם מסטרא אחרא, ולכן אינם עולים כלל. ודין מוקצה זה אינו שייך בשבת לפי שבשבת אין שם הזמנה זולת במועד שנאמר "קריאי מועד" - בזמנא דמועד שרייא בעלמא. והדברים מפורשים במקומם, עיין שם.