טור ברקת/תצד
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תצ"ד - סדר תפילת חג השבועות - ובו שלושה סעיפים
- ביום חמשים לספירת העומר הוא חג השבועות. וסדר התפילה כמו ביום טוב של פסח אלא שאומרים "את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו". וגומרים הלל. ומוציאין שני ספרים וקורין בראשון חמשה, מ"בחדש השלישי" עד סוף הסדר. ומפטיר קורא בשני "וביום הבכורים" ומפטיר במרכבה דיחזקאל. ומסיים בפסוק "ותשאני רוח".
- ביום השני קורים פרשת "כל הבכור" סוף סדרא. ומפטיר קורא כמו אתמול ומפטיר בחבקוק "וה' בהיכל קדשו" עד "למנצח בנגינותי".
- אסור להתענות במוצאי חג השבועות
טור ברקת[עריכה]
יש טוב טעם למה אנו קוראים לחג זה "חג השבועות" - הוא מה שאמרו חז"ל כי נשבע הקב"ה לישראל שאינו ממיר אותם והם נשבעו לו שאין ממירים אותו. ובילקוט "וישם באגנות - הן נשבעו לו שנאמר לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו, והוא נשבע להם שנאמר ואשבע לך ואבא בברית עמך". ולפי כי שבועות אלו היו קודם מתן תורה - לכך לזכר זה הוא נקרא "חג השבועות". ולא לאותו הדור בלבד היה ענין זאת השבועה אלא לכל הדורות הבאים עד סוף העולם שנאמר "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר אינני פה עמנו היום".
ועוד יש טעם בזה מ"ש בזוהר פרשת אמור דף צ"ז (ח"ג צז, א) וזה לשונו: "פקודא בתר דא למעבד חג שבועות דכתיב ועשית חג שבועות לה' אלהיך. שבועות על דעאלו ישראל לרזא דחמשין יומין דאינון שבעה שבועות. וקרבנא דעומר אתבטל יצר הרע דערקת מאשת חיל וכד תמן לא אתקריב מתדבקין ישראל בקוב"ה ומתבטל מעילא ומתתא. ובגין כך אקרי כגוונא דא עצרת דאית ביה ביטול יצר הרע. ועל דא לא כתיב חטאת כשאר זמנין דכתיב בהו חטאת לה'. וכדין כל נהורין אתכנשו לאשת חיל ובגין כך עצרת שבועות ולא כתיב כמה אינון אלא בכל אתר דאתמר סתם שמא גרים דאינון מן שבע. וכתיב שבעה שבועות תספור לך אמאי כתיב שבועות בלחודוי? אלא הכי אצטריך שבועות סתם לאכללא עילא ותתא דהא בכל אתר דאלין מתערין - אלין אוף הכי מתערי עמהון וכו'".
נמצינו למדים כי שם שבועות הוא מורה על שלימות הנמצא ביום זה בכל המדרגות שהם שבעה שבעה. ולענין סוד התפילה מתבאר ממה שאמר בזוהר פרשת פנחס דף רנ"ה (ח"ג רנה, א) וזה לשונו: "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' אתון(?) אינון בכורים דשבירתא(?) ובעובדין דילכון איהי אתחדשת קמיה קוב"ה ובגין דא והקרבתם מנחה חדשה לה' בצלותין דאינון באתר דקרבנין באן קרבנין דצלותין איהי מתחדשת בשבועותיכם דהיינו שבועות דביה מתן תורה ואתקרי חמשים יום לעומ' וביה שבעה שבועות מסטרא דההוא דאתמר ביה שבע ביום הללתיך, ואיהי מלכות כלה כלילא משבעה ספיראן כלילא בבינה דאיהי אתפשטת בחמש ספירן לחמשין יסוד כל כלול מאלין חמשין כלה, ר"ל ה' כלילא מחמשי' כולהו נבלעי' בגו חמשים חכמה דאיהי יוד עילאה מובלעת בגו חמשין ה' זמנין עשר, ה' - בינה, י' חכמה, עשר זמנין ה' היינו חמשין בחושבן כל וכחושבן ים ואיהי ים התור' מקור' דילה כתר דלית ליה סוף. שאר ספירן אתקריאו על שמה שבעה ימים וכו'".
ואיתא בזוהר פרשת אמור דף צ"ז (ח"ג צז, א) וזה לשונו: "ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתעביר מניה כד מטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברא בה ולנטרא דכיו עילאה דמטי עליה בההוא ליליא ואתדכי ואוליפנא דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא בגין דיתדכון כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר בהאי יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר בהו וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא כדין מכרזי עליה ואמרי ואני זאת בריתי וכו'. ועל דא חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחנסא ירותא קדישא לן ולבנן בתרי עלמין וכו'".
והנה כמה תועלת ימצא למי שאינו יישן ליל שבועות והוא עוסק בתורה כל הלילה עד אור הבקר. זה יצא ראשונה כי הוא מתקן את נפשו מאיזה חטאת האדם, כי אדם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא, ומאחר כי אינו יישן אינו שולט עליו סטרא אחרא השורה בכל לילה על האדם ומטמא את ידיו. ועוד כי לכן הוא גורם זווג עליון כנזכר בזוהר פרשת אמור במאמר הנזכר דף צ"ח (ח"ג צח, א) וזה לשונו: "והוא ליליא כנסת ישראל אתעטרת עלייהו ואתיית לאזדווגא ביה במלכא ותרוויהו מעטרי על רישייהו דאינון דזכאן להכי. ר"ש הכי אמר בשעתא דמתכנפי חברייא בהאי ליליא לגבה ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דתשתכח למחר בתכשיטהא ותיקונהא לגבי מלכא כדקא יאות. זכאה חולקהון דחברייא כד יתבע מלכא למטרוניתא. מאן תקין תכשיטהא ואנהיר עטרהא ושוי תיקונהא. ולית לך בעלמא מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה אלא חברייא. זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא ומאן מתקן ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא במטרוניתא נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין אימא עילאה. הדא הוא דכתיב צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה וכו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא אעטרת ליה אתיית לדכאה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי וכו' לבתר עאלת לבי כלה חמאת עולמתה' דקא מתקני עטרה' ולבושהא ותשכיטה' לתקנא לה. אמרה לון הא אתקינית בי טבילה אתר דמיין נבעין דעמי לבתר תקינו לה לתכשיטהא אלבישו לה לבושהא אעטרו לה בעטרה' למח' כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא יתקין היכלא לכולהו וישתכח מדוריה בהו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשאן לעלמין. הדא הוא דכתיב ה' מי יגור באהלך וכו' הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא? אלא אלין אינון דמתקנין למטרוניתא בתכשיטהא בלבושהא בעטרהא וכל חד פועל צדק אקרי", עכ"ל.
והנה מבואר מן המאמר שהלומד בתורה ליל חג השבועות הוא גורם יחוד העליון. ואמנם התורה שצריך ללמוד מתחילת הלילה עד חצות - תורה נביאים וכתובים כנזכר בזוהר. והיינו ג"פ ג' פסוקים/פעמים(?) ראשונים וג"פ אחרונים. והכל מבואר בדברי מורי הרב האלהיי זלה"ה. וכל זה לתקן החתן. אמנם לתיקון המטרוניתא שהוא מחצות עד הבקר צריך ללמוד בתורה שבעל פה, ולא במשנה שהיא השפחה כנודע.
גם זה מבואר פרשת אמור דף צ"ה (ח"ג צה, א) וזה לשונו: "בשבועות להקריב שתי הלחם וכו' דהאי איהו נהמא דאורייתא דאתמר ביה לכו לחמי בלחמי, ה"ה מן המוציא לחם מן הארץ. והאי איהו מאכל אדם דאיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, זאת התורה אדם, עומר שעורים, מאכל בעירן דאינון חיות הקדש דמנהון צריך לקרבא. הדא הוא דכתיב מן הבהמה. אלים מנגחים במתניתין באלין פשטין מן הבק' פרים מנגחין במתניתין בתוקפא יתיר וכו' אדם אתם מארי קבלה ומארי מדות אינון מסטרא דאלנא דחיי. שאר עמא דאילנא דטוב ורע, איסור והיתר. ובגין דא מן הבהמה מאכל דילהון עומר לחם שעורים. וימד ו' שעורים וישת עליה אורייתא דבעל פה בשית סדרי משנה. אבל אלין דאילנא דחיי דאינון אדם - אורייתא דילהון נהמא דקב"ה. הדא הוא דכתיב לכו לחמי בלחמי, דהיינו שתי הלחם וכו'".
ועוד מפורש הדבר בזוהר פרשת בראשית דף ח' וזה לשונו: "ר' שמעון הוה יתיב ולעי באורייתא בליליא דכלה אתחברת בבעלה דתנינן כל אינון חברייא דבני היכלא דכלה אצטריכו בההוא ליליא דכלה אזדמנת למהוי ליומא אחרא גו חופה בבעלה למהוי עמה כל ההוא ליליא למחדי עמה בתיקונ' דאיהי אתקנת למלעי באורייתא מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים ובדרשות דקראי וברזי דאורייתא בגין דאלין אינון תיקונין דילה ותשכיטהא, ואיהי ועולמהא עאלת וקיימת על רישיהון ואתתקנת בהו וחדאת בהו כל ההוא ליליא. וליומא אחרא לא עאלת לחופה אלא בהדייהו. ואלין אינון בני חופתא. וכיון דעאלת לחופה קוב"ה שאיל עלייהו ומברך לון ומעטר לון בערה דכלה. זכאה חולקהון וכו'".
והנה בפירוש אתמר כי צריך לקראת תורה נביאים וכתובים, והוא בתחילה כאמור - בתחילת הלילה עד חצות. ומשם ואילך צריך ללמוד ברזי אורייתא עד אור הבקר. וקודם שיאור היום חצי שעה צריך לטבול במים חיים כמ"ש במאמר הנ"ל "אמרה לון דא אתקינית בי טבילה אתר דמיין נבעין דעמי". וזה הענין צריך ללומדים בתורה באותה הלילה כמ"ש "לדכאה למטרוניתא ולאינון דמשתכחין עמה". ולפי כי המעשה גדול - לכן כל אחד מהלומדים נקרא 'פועל צדק' כנזכר. והשכר שלו גדול.
ראשונה שנקרא מבני חופתא דמלכא. וזאת שנית שזוכה לתורה ולדורותיו כמ"ש ר' שמעון "ניתי לאחסנ' ירותת אורייתא לן ולבנן בתרין עלמין כדין מכריזין ואני זאת בריתי וכו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך וכו'". ועוד נמצא שכר טוב לעוסקים בתורה בלילה זו שהוא ב*** כל השנה כנזכר דף ט' (ח"? ט, א) זה לשונו: "תיבו ובחדש תיקון דכלה בהאי ליליא דכל מאן דאשתתף בהדא בהאי ליליא יהא נטיר לעילא ותתא ויפוק שתא בשלם. עלייהו כתיב חונה מלאך ה' וכו'". טעמו וראו כי טוב ה'.
והנה ממאמר זה ממנו נקח ללמדו כי כל מעשה האיש הישראלי עשה רושם גדול למעלה. ובתיקון כ' ז"ל "ובשבועות יפקון בזכותא דמשה דאיהו מתן תורה רחמי וביה כנשר יעיר קנו ירושלם שכינתא בההוא זמנא שופר מהופך אתהפך ממשלה דאומין וישראל דאינון מזרעה דאתמר ביה קטונתי אסתלק בימינא אסתלקו מגלותא בגין דמוליך לימין משה דדרגיה עמודא דאמצעיתא דאיהי שבועות וביה מאריך טרחא קב"ה דאיהו ארך אפים - מאריך לבנוניים לקיימא וברחמים גדולים אקבצך. וביה יתקון על ידא דההוא דאתייהיב אורייתא על ידוי בשבועות".
ולכן נקטינן כי הלומד בתורה בלילה זו באמת נקרא 'פועל צדק' עם השכינה ועם ישראל להוציא אותם מגלות החיל הזה. ובלי ספק שכרו גדול.
ולכן ראוי שלא לדבר דברים בטלים ולא יהיה מעלה עשן אפילו כל שהוא, כי אז יעשן אף ה' וגורם כיבוי למעשה הטוב. ומה גם למעלה הוא הנרצה בתחילת הביאור כי כל ענין מעשה המצות הוא סובב על שלשה אופני קדש -
- זה יצא ראשונה כי הוא מועיל בנפש האדם שלכן נתן הקב"ה מניין המצות למנין איברי האדם שהתכלית כדי להחיות נשמתו לאור באור החיים.
- ומה גם לזכות לזמן התחייה להחיות גופו שלם בלתי חסרון. לא יהיה מכלל מה שאמר הכתוב "וחסרון לא יכול להמנות" - מי שנתחסר באחד מאיבריו לא יוכל לזמן התחייה להחיות גופו שלם בלתי חסרון במחיצת הצדיקים, רק הוא בעל מום.
- ולהיות כי בריאת האדם הוא מורכב מכל העולמות כנ"ל, בצלם דמות תבניתו, ולכן נמי מתחייב כי על ידי מעשיו מתעורר אור העליון הממציא הכל ומאיר לכל ברואיו ומשפיע עליהם.
וזהו השלימות על דרך מה שאמרו חז"ל "יותר ממה שהעגל רוצה להניק פרה רוצה להניק[1]", ולהאיר על כל ברואיו ולהשפיע טובות עליהם בלתי הפסק כדי שיהיו חיים וקיימים שנאמר "ואתה מחיה את כולם". וזהו כענין מ"ש "ישמעאל בני ברכני וכו'". ומזה מובן כי העושה מצוה כתקנה בכוונה טובה - עליו נאמר "מה רב טובך אשר צפנת ליריאך וכו' נגד בני אדם" (תהלים לא, כ) - ר"ל כנגד בני אדם חלק א' יתן לעושה שקול כנגד בני אדם על דרך מה שאמרו חז"ל "כל העולם לא נברא אלא בשביל זה שנאמר כי זה כל האדם". מאותם ברכות העליונות שנמשכים בעבורו יחולו על ראשו תחילה שנאמר "ברכות לראש צדיק" כנזכר בזוהר פרשת עקב. ועליהם האדם חיו יחיה הגוף והנשמה הם יחדיו באור החיים.
תמו הלכות פסח
- ^ היה נראה להגיהה כאן 'לינוק'.. - ויקיעורך