חובת השמירה/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
< חובת השמירה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · חובת השמירה · פרק ו · >>
בו יבואר, שפי האדם דומה לפתח, וצריך ליזהר שלא יהיה פתוח תמיד רק בעת שצריך לו.
גם שיצר הרע רובץ על פתחי פיו ואורב שם להחטיאו.

אמרו חז"ל‏[1]: "נשמתו של אדם מעידה בו לעולם הבא, שנאמר: "מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ" (מיכה ז, ה)". רמז לנו הכתוב שפי האדם דומה לפתח, וכשם שבפתח הבית צריד ליזהר שלא יהיה פתוח תמיד, רק בעת שצריך לצאת ולבא, דאי לאו הכי, יכלה כל אשר בבית, ובפרט בעת שיש גנבים בעיר, צריך הבית להיות סגור ומסוגר. כן פי האדם, יפתחנו דווקא בעת שנחוץ לדבר דבריו, ובפרט בעת שיש בליבו קצת כעס על איזה עניין, יזהר אז שיהיו פתחי פיו סגורים ומסוגרים, דאז היצר הרע רובץ אצל פיו להחטיאו. ומה נעמו דברי חז״ל‏[2] שאמרו על הפסוק: "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה" (איוב כו, ז): "על מי העולם קיים? על מי שבולם את פיו בשעת מריבה".

[ובזה פירשתי מה שאנו אומרים: "אבינו מלכנו כלה כל צר ומסטין מעלינו"‏[3], ואנו חוזרים ומבקשים: "אבינו מלכנו סתום פיות משטיננו ומקטריגינו". דלכאורה כיוון שיכלו המסטינים לגמרי, למה לנו לבקש לסתום פיהם. אלא הענין, דלפעמים זכותינו אינה גדולה כל כך שיכלו המסטינים לגמרי, אנו מבקשים שעל כל פנים יסתום פיהם שלא יוכלו לדבר, והנה ידוע שהנהגת ה׳ יתברך היא מדה במדה, אם האדם כובש את פיו בשעת מריבה שלא לדבר, גם למעלה סותם הקדוש ברוך הוא פי המקטרגים שלא להשטינו.]

ובזה פירשתי מה שאמר הקדוש ברוך הוא לקין: "לָמָּה חָרָה לָךְ וגו' וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד, ו-ז), היינו אם לא תתבונן לשוב מחרון אפך ולהיטיב מחשבותיך, תדע שלפתחי פיך רובץ החטאת, היינו היצר הרע רובץ שם להחטיאך בדברי מצה ומריבה, ומזה תוכל לבוא לידי צרה גדולה. וכן היה הדבר לבסוף, שנכנס עמו בדברי ריב ומצה, כמו שפירש רש״י על הפסוק "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו" (שם, ח). ומזה התגבר יותר ויותר עד שבא לידי רציחה ממש.

כלל הדברים, צריך האדם לידע שהיצר הרע אורב לו תמיד להחטיאו, וכמו שאמרו חז"ל‏[4] שהיצר הרע מתגבר עליו ומתחדש עליו בכל יום, ממה שנאמר: "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ" (תהלים לז, לב). והוא רובץ על פתח פיו של האדם להחטיאו, כמו שאמר הכתוב: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד, ז). כי שם אם יסיח האדם דעתו קצת מהשמירה, תכף יבוז אותו ביזה רבה או ביזה זוטא, ועל כל פנים לא יצא ממנו בשלום. ועל כן מתחזק היצר להיות רבוץ שם יותר משאר אברים, כי שם בלשונו עלול מאוד לחטוא.

וגם פעמים שמוצא היצר הרע שם מציאה רבה, שמפתהו להמשיך בדיבורים אסורים כשעה או כחצי שעה, וימצא בזה כמה מאות תיבות של דיבורים אסורים, ועל כל דיבור ודיבור צריך ליתן דין וחשבון. היש לך מציאה רבה כזו, שאינו מוצא כן בשאר עברות. ועל כן רובץ שם תמיד, אולי יסיח האדם דעתו, וימשכנו ברשתו.

ואחר כך מצאתי במדרש רבה פרשה בראשית‏[5], שאומר ממש כעין זה, על הפסוק "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (שם). וזה לשונו שם:

"אמר רב תנחום: אית כלבי ברומי דידעין לפתות, אזלי ויתיב קמי פלטירא ועביד גרמיה מתנמנם, ומרי פלטירא מתנמנם, והוא שמיט עיגולא (כיכר) אארעא, ועד דהוי מצמית (עד שבני אדם מתקבצים) הוא משתכר עיגולא ומהלך ביה."

תרגום: יש כלבים ברומי שיודעים לפתות, הולכים, ויושב לפני האופה ועושה עצמו מתנמנם, והאופה מתנמנם, והוא מפיל כיכר על הארץ, ועד שבני אדם מתקבצים הוא משתכר כיכר והולך עמו.

והנמשל, שיארוב היצר הרע לאדם ועושה עצמו כישן, למען לא יזהר האדם האדם ממנו, עד שיראה כי שכלו של האדם נרדם ולא יזהר ממנו, יקום ממארבו וילכדנו. וכעין זה ממש עושין הרשעים בערמה לגנוב ולגזול.

ועל כן צריך האדם להתחזק שלא להסיח דעתו מן השמירה, וזהו שכתוב: "שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ" (מיכה ז, ה), ויהיה נכון לבו בטוח שבודאי הקדוש ברוך הוא יעזור לו שלא יפול ביד היצר. וכמאמרם‏[6]: "הבא לטהר מסייעין אותו". ופירושו, מי שמתחיל לטהר עצמו, מסייעין אותו מלמעלה הרבה שיוכל לגמור טהרתו בשלימות. וכמאמרם ביומא‏[7] על הפסוק: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" (ויקרא יא, מד): "אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה". ועוד אמרו חז״ל, שאמר הקדוש ברוך הוא: "פתחו לי פתח כמחט סידקית, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם".

איתא בספר הקנה, שנשאל: כל ישראל יהיו מצורעים! שהרי בעון לשון הרע גלו ישראל. ועונש הלשון הרע הוא צרעת!" אמר להם: "אין, שקולה עהעניות כצרעת והרי הוא עני הנמסר בידי אדם". עכ״ל. ובאמת הוא פשטיה דקרא: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים (בעולם הבא) אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב (בעולם הזה), נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וְׁגוֹ'" (תהלים לד, יג-יד). וסגולה זו היא טובה מכל הסגולות שמחפשים אנשים להצלחה. וכעין זה איתא בתנא דבי אליהו חלק ב', שכמה פעמים מעשיהם של בני אדם גורמים לירידתם.

גם אעתיק לשון הרמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת‏[8] אשר דבריו חוצבים כלהבת אש, וזה לשונו:

"זה השינוי האמור בבגדים ובבתים, שקראתו תורה צרעת, אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קורות ביתו. אם חזר, יטהר הבית. אם עמד ברשעו עד שיותץ הבית, משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו, יטהרו. ואם עמד ברשעו עד שישרפו, משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו, יטהרו. ואם עמד ברשעו עד שישרפו, משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע. ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת... זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם וגו'" (דברים כד, ח-ט), הרי הוא אומר, התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה, שהיתה גדולה ממנו בשנים, וגדלתו על ברכיה, וסכנה עצמה להצילו מן הים, והיא לא דיברה בגנותו, אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלה, שנאמר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד" (במדבר יב, ג), ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת, קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים, שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחיו, להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן, כדי שלא יתפש אדם ברשעת רשעים וסכלותם. וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים, בתחילה מרבין בדברי הבאי, כענין שנאמר: "וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים" (קהלת ה, ב), ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים, כענין שנאמר: "תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק" (תהלים לא, יט). ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם, כעניין שנאמר: "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו" (דברי הימים ב לו, טז). ומתוך כך באין לדבר באלקים וכופרין בעיקר, כעניין שנאמר: "וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה' אֱלֹהֵיהֶם" (מלכים ב יז, ט). והרי הוא אומר: "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ" (תהלים עג, ט), מי גרם להם לשית בשמים פיהם לשונם שהלכה תחילה בארץ, זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות, וישיבת כנסיות של עמי הארץ, וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר. אבל שיחת כשרי ישראל, אינה אלא בדברי תורה וחכמה, ולפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ" (מלאכי ג, טז)." עד כאן לשונו.

וגם זה צריך לדעת, שמלבד האיסור שעובר האדם כשמדבר דיבורים שאסרתן התורה, עוד נמשכת רעה גדולה מזה, כשמדבר אחר כך דברי קדושה, גם כן לא יזכה האדם בהן. כי יש ממונים מסטרא אחרא שתיכף כשמדבר דיבורים האסורים, אוחזין הדיבורים עם הטומאה המרחפת עליהן, ומטמאין בזה את דברי הקדושה שמדבר אחר כך, וכדאיתא בזוהר הקדוש פרשת פקודי, וזה לשונו:

"ובהאי רוחא בישא, תליין כמה גרדינין אחרנין דאינון ממונין לאחדא מילא בישא או מילא טינופא דאפיק בר נש מפומיה ולבתר אפיק מילין קדישין. וויי לון וויי לחייהון, וויי לון בהאי עלמא, וויי לון בעלמא דאתי. בגין דאילין רוחין מסאבין נטלין ההיא מילא מסאבא, וכד אפיק בר נש לבתר מילין קדישין, מקדימי אילין רוחי מסאבא מילי ההוא מסאבא, ומסאבי לההוא מילא קדישא, ולא זכי ליה בר נש, וכביכול תששא חילא קדישא" עד כאן לשונו.

תרגום: ומהרוח הרעה הזו, תלויים כמה שומרים אחרים שממונים לאחוז בדיבור רע או דיבור מטונף שמויצא אדם מפיו ואחר כך מוצי דיבורים קשודים. אוי להם ואוי לחייהם! אוי להם בזה העולם, אוי להם בעולם הבא. משום שאלו הרוחות הטמאות נוטלות את הדיבור הטמא, וכשמוציא אדם אחר כך דיבור קדוש, מקדימות אלו הרוחות הטמאות ונוטלות אותו הדיבור הטמא, ומטמאות את אותו הדיבור הקדוש, ולא זוכה בו האדם, וכביכול תשש כח הקדושה.

מקורות[עריכה]

  1. ^ חגיגה טז.
  2. ^ חולין פט.
  3. ^ אבינו מלכנו, נאמר בעשרת ימי תשובה ובתעניות
  4. ^ קידושין ל:
  5. ^ בראשית רבה, כ"ב, ו'
  6. ^ יומא לח:
  7. ^ יומא לט.
  8. ^ פרק טז מהלכות טומאת צרעת, הלכה י'