קטגוריה:ויקרא יג מז

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

והבגד אשר יהיה בו נגע צרעת וגו' עד סוף הסדר. בענין צרעת הבגדים יש ספק גדול לפי שהנגע גדרו ומהותו הוא חולי באחד מאברי הב"ח המרגיש ישחיתהו מצורתו הטבעי' ובהיות הבגד דבר שאין בו הרגש איך יתכן שיהיה בו צרעת ואיך יאמר עליו הכתוב צרעת ממארת הנגע טמא הוא כי לשון ממאר' מורה על הכאב כמו סילון ממאיר. ומי שאין לו הרגש כבגד וכעור אין בו כאב וכמו שזכרתי בשאלות. וכתב הרלב"ג שלענין הצרעת בדברים הבלתי מרגישים האלה הוא שיגבר בהם הלחות הנכרי והחום הנכרי ויחלש החום היסודי שהיה מעמיד הלחויות אשר בהם באופן שיבואו אל הכלוי והפסד ההרכבה מצד התכת לחותיהם אשר בהם קיומם. שהמרא' המורה על כמו זה העפוש הוא הירוק או האדום כמו שימצא זה במקומות המעופשים כאשפות ומה שידמה לזה. ולפי שאין באלה הדברים התחלה תובילם אל הרפואה מזה העפוש כמו שהוא באדם בהיותו חי. צוה יתברך על אלו הדברים בזה האופן שישרפו להעיר על חסרון החומר ושמצד צורתו היה משתמש בו האדם. ונאסר בהנאה להורות בו על זה הענין ודבריו בזה הם דמיונות ורעיון רוח. כי הבריאות והחולי הם דברים יקרו במין האדם לא בצומחים ולא בצמר ובעור אחרי הפרדם מהחי ואף כי באבנים ובדוממים ואיך יצמח חולי הצרעת הבא מעפוש הדם והפסדו במה שאין בו דם ולא ליחה. אבל הרמב"ן כתב שהדבר הזה איננו בטבע כלל ולא היה בעולם צרעת בבגדים ובבתים אלא בהיות ישראל שלמים עם השם כי אז יהיה רוח השם עמהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במצב טוב וכאשר יקרה באחד מישראל חטא ועון יתהווה בעור בשרו או בבגדו או בביתו להודיעו שהשם סר מעליו ולכן אמר הכתוב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם כי היא מכת השם בבית ההוא ואין זה נוהג אלא בארץ הקדושה שהיא נחלת השם אשר הוא שוכן בתוכה. וכתב הרב שכן היו בעיניו נגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ. ויקשה לדעתו למה לא אמר הכתוב כאן בנגע הבגדים כי תבואו אל הארץ כמו שאמר בצרעת הבתים ולמה לא יקרה הנגע כי אם בבגד צמר או בבגד פשתים או בשתי או בערב או בכל כלי עור ולא בשאר הכלים מן הדוממים והמתכו' והמשי ושאר הדברים. וראיתי מי שפירש שכל אלה המשפטי' הם לזהירו' המביא' לידי טהרה המביאה לידי קדושה וכל דבר היוצא חוץ מהטבע הוא זר ונמאס לנפש הטהורה ומונעת אותה מפעלותיה כשלובש' בגדים צואי' וכשיושב האדם בבתי' מטונפי' ומלוכלכי' גם כח הדמיון מתפעל מהם ומדמה אותו כמו הצרעת בגוף הב"ח. ומפאת כח הדמיון השאילה התורה אלה השמות נגע וצרעת בבגדים ואמר צרעת ממארת הנגע טמא הוא. ואמר בקרחתו או בגבחתו שהם שמות נאמרו בדרך השאלה על הבגדים ע"ד וכל חלקה טובה תכאיבו באבנים אז ירננו עצי היער נהרות ימחאו כף ודומיהם. ולכך נאמר בנגעי הבתים כנגע נראה לי בבית ולא אמר נגע ממש לפי שזה היה מפעלת הכח המדמה. וכל שלשת הדרכים האלה אין דעתי נוחה באחת מהם. לכן אחשוב בזה דעת אחר. והוא שיש מהדברי' ממה שישתמש האדם מהם לרפיונם ולהיותם קרובים אליו מאד יתפעלו בהתפעלותו ויפעלו בהם האיכיות הגוברים בגופו והנה המשי וצמר גפן וכל כלי המתכות מפני חמרם חזק לא יקבלו התפעלות והפסד משמוש האדם מאד כבגד הצמר ופשתים שהוא לובש אות' תמיד קרוב לגופו ובשרו הכתונת אשר עליו והלבוש והמעיל שעל הכתונת שאלו להיותם קרובים מאד לאדם וכן הפשוטים שמהם הורכבו בגד הצמר ובגד הפשתים שהם השתי מלשון (ישעי' י"ט) שתותי' מדוכאי' לפי שהשתי הוא עקר הנארג והם בחוטי אורך הבגד והערב הוא המתערב בתוכו לרחבו כי הם יסודות בגד הצמר ובגד הפשתים וכן העור הבלתי מעובד או בכל מלאכת עור מעובד כנעלים שכל אלה הם בלי ספק מתפעלים מאד בשמושי האדם. ובעבור זה חשש' התורה שמא המצורע בחליו ובהסגרתו נשתמש בבגדים והעור ההמה כי הם כסותו לבדו הם שמלתו לעורו ונעליו אשר ברגליו והם המטה אשר ישכב עלי'. ואולי שמפני זה יתפעלו אותם הבגדים והעור מאיכיות המצורע ועפוש גופו ויתראו בהם כתמים כמו שנתראו מראות הנגעים באדם. והכתמים המורים יותר על זה זכר שהם ירקרק או אדמדם. והירקרק אינו במראה הירוק החזק וכן האדמדם אינו האדום החזק אלא כמרא' הדם היבש שאינו אדום חזק והוא הדין לשאר הצבעים הבלתי טבעיים לבגד הלבן או כמו שזכרו חז"ל אין הדין הזה נוהג אלא בלבן ולא בשאר הבגדים הצבועים אף על פי שצבעם בידי שמים. והטעם בזה הוא לפי שלא יתראו הכתמים ההם בבגדים אם לא יהיו לבנים ואתה רואה בעיניך שפעמים רבות מזיעת האדם בחליו יצטבע החלוק אשר על בשרו כלו או קצתו ממה שהיה באבר היותר חולה. ומפני זה היה אפשר קרוב מה שחששה תורה במצורע רוצה לומר שאולי אחרי טהרתו ירצה להשתמש מאותם הבגדים והמנעלי' וידבק הטהור בטמא ההוא ואולי יחזירוהו לחליו. ולכך צוה שיראה זה אל הכהן והיא כדי שלא לחסר ממונם של ישראל יסגור הבגד ההוא שבעת ימים. ואם פשה יפשה הנגע ההוא רוצה לומר כתמו באותו בגד או שתי וערב או עור ידין שצרעת ממארת הנגע טמא הוא רוצה לומר שנכנס בבגד או בעור ההוא מהלחה המעופשת שהיה במצורע ולכן יטמא הכהן אותו. ולפי זה לא יהיה אמרו צרעת ממארת על הבגד כשנתנגע מעצמו אלא שבהיותו לבוש איש מצורע חומר הצרעת הממארת שהיה באיש המצורע ההוא נכנס בבגד או בעור ההוא לרפיונו. ולכן הנגע או העור טמא הוא וישרפוהו. ואמר או את כל כלי העור אשר יהיה בו נגע רוצה לומר שנשתמש בהם המצורע בימי נגעו כי מאות' צרעת ממארת שהיה במצורע נכנסה באותם הדברים שהיה משתמש בהם וקרובים אליו. ואם יראה הכהן והנה לא פשה הנגע בבגד או בכלי ההוא יצוה לכבסו ויסגירהו שבעת ימים שנית לראות אם תצא הטומאה והעפוש ההוא משם. ואם אחר הכבוס לא הפך הנגע את עינו רוצה לומר מראה הכתם אשר היה שם עם היות שלא פשה אותו כתם הנגע אין ספק שטמא הוא כי לא סרה טומאתו ממנו ולכך באש ישרפנו פחתת הוא רוצה לומר דבר פחות ונבזה הבגד ההוא. ואמר בקרחתו או בגבחתו להגיד שהדין שוה בין שיהיה זה בבגד ובעור מצד הפנים שהוא בקרחתו או מצד אחור שהוא בגבחתו כי פעמים יתראה הכתם משני צדדיו יחד ופעמים מצד אחד ולא מצד אחר. אבל אם ראה הכהן והנה כהה הנגע אחרי הכבס אותו רוצה לומר שכתם הנגע שהיה באותו בגד או עור הוסר כלו או מקצתו בכבוס ההוא לא יאמר כיון שנחלש הכתם ונתמעט טהור הוא אבל יקרע אותו כתם מן הבגד או מן העור ואותו חלק הנקרע ישרוף ואם אחרי כן יתראה עוד ויתחדש בבגד או בעור ההוא שום דבר מהכתם שהיה בו בתחלה ראוי שישפוט הכהן שפורחת הוא רוצה לומר שנשאר שמה כח העפוש ולכך יפרח שמה כי נסתבכה הליחה הרעה ההיא בתוך הבגד או העור ההוא ולכך באש ישרפו את הדבר אשר בו אותו כתם הנגע לא לבד מקום הכתם אלא הבגד או העור כלו. והבגד או השתי או הערב או את כל כלי עור אשר תכבס ועם הכבוס סר מהם הנגע לא יספיק הכבוס ההוא הראשון לטהרתו. אבל יכובס שנית ואז יטהר והכבוס הב' הזה כבר ידענו שהיה בטבילה במקוה. והנה הוצרך לומר אח"ז זאת תורת נגע הצרעת בגד שלא יתערב תורתו עם זאת תהיה תורת המצורע שהוא באדם בלבד. ועם מה שפירשתי בזה הותרה השאלה הי' בנגע בגדים. שהנה צותה תורה בהם להיותם דברים נמשכים מצרעת האדם. ואמנם צרעת הבתים נבאר במקומו והותרה ג"כ השאלה הי"א. והיא למה הביא כאן צרעת הבגד ואח"כ יזכור תורת המצורע ביום טהרתו ואח"כ יצוה על צרעת הבתים כי הנה נזכר כאן דין צרעת הבגדים להיותו דבר מצרן ונמשך מצרעות באדם. ושראוי שהבא לטהר מצרעתו צריך שגם כן יטהר את בגדיו שנשתמש בהם בימי צרעתו. והנה לא זכרה התורה אם סר הנגע בהסגר הראשון מה יהיה דינו. וכן לא זכרה מה יהיה הדין אם כהה אחר ההסגר הראשון והנה יתבאר שאם כהה אחר ההסגר הראשון לא יקרע ונשרף כמו הענין אם כהה אחר ההסגר השני אבל טעון כבוס והסגר כי התורה לא הבדילה בזה בין הפך את עינו אבל כיון שלא פשה הנגע טעון כבוס והסגר. ואמנם אחר ההסגר השני לא זכר מה יהיה דינו אם כהה או פשה אבל זכר הדין אם לא נשתנה מראהו אע"פ שלא פשה. והתבאר שמה שביאר בלא כהה ובלא פשה נוהג בכהה ופשה כי עמידת הנגע בעינו היא סימן טומאה וכן הדין בפשיון ואין הכהה סימן לסור הנגע ולא יהיה כהה ופשה מורה על הטומאה במדרגה שיורה עליו לא כהה ולא פשה. והוא מבואר שתוספת הנגע במראהו אינו למטה בהוראה על הטומאה מעמוד הנגע בעינו ולזה אם הוסיף חוזק במראהו ולא פשה יהיה דינו כאלו עמד בעינו ופשה וכל שכן שיהיה טמא אם הוסיף חוזק בעינו ופשה כמו שזכר זה הרלב"ג בזאת הפרשה בסוף דבריו: