רבינו בחיי על ויקרא יג
<< · רבינו בחיי על ויקרא · יג · >>
<< · רבינו בחיי על ויקרא · יג · >>
אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת. שנינו במשנה ארבע מראות נגעים הן, שאת ותולדתה בהרת ותולדתה, בהרת עזה כשלג, שניה לה כסיד ההיכל, שאת כצמר לבן, שניה לה כקרום ביצה. וגוון ארבעתן לבן, והלובן הזה זה למעלה מזה במדרגה, וספחת הוא שם הנגע המצטרף משניהם משאת ובהרת, מלשון (שמואל א ב) ספחני נא אל אחת הכהנות, (שם כו) מהסתפח בנחלת ה'. ומראות נגעים הללו אינן צרעת אבל אפשר שיבאו לידי צרעת, ומפני זה הרחיקה תורה החולי הזה בתחלתו וזהו שאמר חכמי הרופאים הבהרות נראה מהן מהצרעת, וזהו שאמר הכתוב נגע צרעת, כלומר מכה של צרעת, אינה צרעת גמורה, אבל אחר ההסגר כשימצאו סימני טומאה גמורין שיאמר הכתוב צרעת היא, זהו צרעת גמורה, ועל כן תמצא שיאמר לפעמים וטמאו הכהן נגע צרעת היא, או יאמר נגע צרעת היא וראהו הכהן וטמא אותו, הכוונה לומר שיטמאנו מעכשיו כי הוא נגע שבודאי יבא לידי צרעת, וראוי שיבדל מן העם מעתה, וכן כשהוא אומר וטמא אותו הכהן נגע הוא, באורו שהוא נגע גדול שלא יתרפא ממנו לעולם אבל יגדל כל היום ויפשה, כן פירש הרמב"ן ז"ל. והנה הפשיון ושער לבן ומחיה ועומק העור הכל סימני טומאה הן.
ובמדרש אדם כי יהיה בעור בשרו, למה אינו אומר בפרשה זו דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בשאר הפרשיות, לפי שנאמר (תהלים ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, ללמדך שאין הקב"ה חפץ לחייב שום בריה, שנאמר (יחזקאל לג) חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע, ובמה חפץ, להצדיק בריותיו, שנאמר (ישעיה מב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, חפץ הוא להצדיק בריותיו ולא לחייבן, ולפיכך לא אמר בפרשת נגעים דבר אל בני ישראל. דבר אחר לא יגורך רע, אין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה אלא על הטובה, תדע שהוא כן, שבשעה שברא הקב"ה האור והחושך וקרא להם שמות הזכיר שמו על האור ולא הזכיר שמו על החושך, שנאמר (בראשית א) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה, וכן אתה מוצא שכשברך לאדם וחוה הזכיר שמו עליהם שנאמר (שם) ויברך אותם אלהים, וכשקללן לא הזכיר שמו עליהם אלא (שם ג) אל האשה אמר, ולאדם אמר. ואם תאמר על הנחש הזכיר שמו בקללתו, שנאמר (שם) ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת, כך שנו רז"ל על שלשה דברים הזכיר שמו אע"פ שהם לרעה, על המסית, זה נחש שהסית את האשה ואמר לה כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים, תהיו כמוהו, מה הוא בורא עולמות אף אתם תבראו עולמות, שכל אומן שונא בני אומנתו, ולפי שהסית וספר לשון הרע הזכיר שמו עליו. ועל העובר על דברי חכמים שחייב מיתה, שנאמר (ירמיה יא) כה אמר ה' אלהי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת, ועל השם בטחונו בבשר ודם, שנאמר (שם טז) כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו, אימתי הוא ארור בשעה שמן ה' יסור לבו, וכן אתה מוצא בנח כשברך לשם הזכיר את ה' ואמר (בראשית ט) ברוך ה' אלהי שם וכשקלל כנען לא הזכירו שנאמר ארור כנען, וכן באלישע הנביא שהזכיר את ה' בתפלתו בענין הצלה שנאמר (מלכים ב ו) ה' פקח נא את עיניו ויראה וכשקלל את הארמיים אמר (שם) הך נא את הגוי הזה בסנורים ולא הזכיר ה' בפורענות וכשחזר והתפלל עליהם בהצלה הזכיר את ה' ואמר (שם) פקח את עיני אלה ויראו, הוי אומר שאין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה, ואפילו ישראל חלק להם כבוד ולא הזכירם על הרעה כיצד כשבא להזהיר על הקרבנות מהו אומר דבר אל בני ישראל וגו' אדם כי יקריב מכם קרבן לה', אבל כשבא להזהיר על הנגעים לא הזכיר אלא אדם כי יהיה בעור בשרו על מה הנגעים באים על הזנות, וכן אתה מוצא בירושלים ע"י שהיו שטופין בזמה לכך לקו בצרעת מה כתיב שם (ישעיה ג) ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון מה עשה להן הקב"ה הלקן בצרעת שנאמר (שם) ושפח ה' קדקד בנות ציון ואין שפח אלא צרעת שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת זהו שאמר הכתוב (חבקוק א) איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא, הכתוב הזה מדבר באדם הראשון שבראו הקב"ה בדמותו שנאמר (בראשית א) ויברא אלהים את האדם בצלמו וכשבראו בראו מסוף העולם ועד סופו שנאמר (דברים ד) כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך והיה שולט בכל העולם כלו שנאמר (בראשית א) ורדו בדגת הים ובעוף השמים, ממנו משפטו ושאתו יצא זו חוה שיצאה ממנו שגרמה לו מיתה שנאמר (שם ג) ותתן גם לאישה עמה ויאכל, ד"א איום ונורא הוא זה פרעה הרשע שהיה שליט בכל העולם שנאמר (תהלים קה) מושל עמים ויפתחהו, ממנו משפטו ושאתו יצא זה משה שהיה מתגדל בביתו והיה סבור שהוא בן ביתו שנאמר (שמות ב) ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ועמד והביא עליו עשר מכות שנאמר (שם ג) ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, אמר ר' יהודה בר אמי המטה משאוי ארבעים סאה ושל סנפירינון היה ועשר מכות חקוקות עליו בכתב נוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב ומשה היה מביט במטה ורואה איזו מכה ראויה לבא אל פרעה ומביאה עליו הוי אומר איום ונורא הוא, ד"א איום ונורא הוא זה אדום שנאמר (דניאל ז) וארו חויא רביעאה דחילא ואמתני ותקיפא יתירה ושנין די פרזל לה, ממנו משפטו ושאתו יצא זה עובדיה הנביא שהיה גר אדומי והתנבא עליו אבדן, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת, דרז"ל שאת זו בבל שנאמר (ישעיה יד) ונשאת המשל הזה על מלך בבל, ספחת זו מלכות מדי שהיה המן מסתפח עם אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד, בהרת זה יון שהיתה מבהרת על ישראל ואומרת כל מי שיש לו שור יחקה על קרן השור אין לי חלק בה' אלהי ישראל ואם לאו גוזרין עליו להריגה, והיה בעור בשרו לנגע צרעת זו מלכות ארם שהקב"ה מלקה אותה בצרעת ואת השר שלה שכן התנבא ירמיה ע"ה (ירמיה מו) מדוע נסחף אביריך לא עמד כי ה' הדפו, ומלת נסחף כמו נספח מלשון ספחת ואמר אביריך ביו"ד לפי שהשר שלה הוא כולל כל האבירים שתחת ידו יבא אביר יעקב ויפרע מאותו אביר, וצריך שתתעורר כי לא מצינו מלת אביר בהקב"ה בדגש כי אם ברפה, והכוונה מדת רחמים וזהו (בראשית מט) מידי אביר יעקב, (תהלים קלב) נדר לאביר יעקב ובתפלת עננו אביר יעקב והוא כחו של יעקב, אבל בכחו של מלכות ארם הזכיר אביריך בדגש גם בדואג האדומי תמצא אביר בדגש הוא שכתוב (שמואל א כא ח) ושמו דואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול, ואע"פ שהיה ישראל מכלל הסנהדרין כבר דרשו רז"ל שנקרא כן על שם עירו שהיא אדום ומסיים המדרש ואומר ומה נעמן על ידי ששבה נערה קטנה נצטרע מלכות ארם ששעבדו בישראל עאכ"ו, ומנין שפורע הקב"ה ממנה ומן השר שלה בצרעת שכן התנבא זכריה (זכריה יד) וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלים המק בשרו והוא עומד על רגליו וגו' ע"כ במדרש.
ונסמכה פרשה זו של נגעים לפ' יולדת ללמדך שכל מי שאינו נשמר מן הנדה יהיה הולד מצורע, ונמצא בספרי חכמת הטבע גם רז"ל דרשו כן כל מי שישמש עם האשה ביום ראשון לנדתה יהיה הולד מצורע לעשר שנים, ואם הוא משמש לשני ימים לנדתה יהיה מצורע לעשרים שנה, ואם בשלשה לנדתה יהיה מצורע לשלשים שנה, וכן עד שבעה ימים, ואם ביום שביעי יהיה מצורע לשבעים שנה. ומכאן שיש בכל סמיכות הפרשיות שבתורה זו לזו עקר גדול וחכמה מפוארה הן בחכמהת הטבע הן בשאר החכמות שהתורה כלולה מכולן.
וראה הכהן את הנגע. דרשו רבותינו ז"ל אין הכהן רואה את הנגע ביום ראשון, שהרי צריך להסגירו שבעה וכתיב וראה הכהן אותו ביום השביעי, ואי אפשר לראותו בשבת. ולא ביום שני, שאם יצטרך להסגירו שתי שבועות יבא יום שביעי של הסגר שבוע שניה בשבת שהוא שלש עשרה, ולכך אמרו שתי שבועות שהוא שלש עשרה ימים.
ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק מעור בשרו. פירש רש"י ז"ל כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל.
וכתב הרמב"ן ז"ל בפירוש זה כי יש לובן נותן זוהר ולטישות בעינים כמראה החכמה, והעין אינו מקבל גוון הלובן ההוא ועל כן יראה אצלו כעמוק, כי מראה החמה שהיא עמוקה מן הצל הוא מפני שהעין הוא מקבל גוון השחרות והוא נקבע בו וסובל אותו, אבל גוון הלובן אין העין מקבלו ומפזר כח הראות ומתרחק לו, ועל כן יראה כעמוק והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג הראות נחלש ממנו כאשר יחלש במקום החמה, ובלבד שלא יהיה בו שער שחור כי אז יתפוש כח הראות בשחרות, וממנו יתפשט בכל מקום הנגע ולא יברח ממנו, והשאת היא לבנה אבל אין הלובן מזהיר ולא יחליש הראות ויתפש בו ויתקרב אליו ויראה כקרובה אליו ומוגבהת, כענן הראות בכוכבים שהם נראים כמו גבוהים ברקיע.
והנה הנגע עמד בעיניו. במראיתו, מלשון (במדבר יא) ועינו כעין הבדולח, (יחזקאל א) כעין הקרח הנורא. אבל בתורת כהנים שנינו, אין לי אלא בעיני עצמו, בעיני תלמידו מנין, ת"ל ואם בעיניו עמד הנתק. ואם כן פירושו ואם בעיני הכהן הנזכר עמד הנגע, כלומר שעמד על עמדו ולא שנה את מקומו ולא פשה לפי מראית עיני הכהן, ולשון מורגל הוא בדברי רבותינו ז"ל כך אני בעיניך, וכן בכתוב (מלכים ב א) תיקר נא נפשי בעיניך, וירמוז הכתוב כי לפי מראית עיניו ישפוט הכהן בפשיון ואינו צריך למדוד את הנגע.
והיא הפכה שער לבן. פירוש שתי שערות, וטעם היות שער לבן סימן טומאה, לפי שהשחור הוא טבע התולדה וכיון שהוא לבן ונשתנה טבעה היה זה חולי.
ומחית בשר חי בשאת. פירוש או מחית בשר חי, כי אינו צריך לשניהם לשער לבן ולמחיה, שהרי בפרשה של מעלה טמא הכתוב בשער לבן לבדו, שכן כתוב ושער בנגע הפך לבן נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אותו, וגם כן המחיה לבדה סימן טומאה, ורבותינו ז"ל דרשו ליתן שעור למחיה שתהא כדי לקבל שער לבן שהוא שתי שערות.
ודע כי בכל המקום שתמצא שער לבן שער שחור אנו הולכים אחר עקר השורש של שער, שאם היה בנגע שער לבן והיה עקרו שחור דנין אותו כשחור, וכן אם היה בו שער שחור ועקר שרשו לבן דנין אותו כשער לבן.
נתק הוא. כך שם הנגע נתק על שם שהשער נתק מאותו מקום, מלשון רבותינו ז"ל לאו שנתק לעשה, וכן בכתוב (יהושע ד) נתקו כפות, ואחר שנתק משם השער הראשון שהוא טבעי אם נולד שם השער הצהוב הזה הדק הלקוי הנה הוא סימן טומאה. והנה הנתק מטמא בשער צהוב ובפשיון, ושער שחור הוא סימן טהרה כי כן כתוב ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור הוא וטהרו הכהן.
טמא הוא טמא יטמאנו הכהן. וכן הזכיר למעלה טהור הוא וטהרו הכהן, גזרת הכתוב הוא להיות הטומאה והטהרה על פי הכהן, ולמדך אף על פי שהכהן ראה בנגע סימני טהרה או טומאה צריך הוא להוציא מפיו טהור או טמא.
ודרשו רבותינו ז"ל זה אחד מהדברים שעליהם עלה הלל מבבל, פירוש עלה לחכמי ארץ ישראל לידע טעם הדבר.
והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה. אמרו במדרש והצרוע זה בית המקדש, אשר בו הנגע זו עבודה זרה שמטמאה כנגע, בגדיו יהיו פרומים אלו בגדי כהונה, וראשו יהיה פרוע זו שכינה שנסתלקה משם, ועל שפם יעטה שבטלו את התורה, וטמא טמא יקרא זה חורבן ראשון וחורבן שני.
בבגד צמר או בבגד פשתים. דרשו רבותינו ז"ל אין בגדי צמר מטמאין בנגעים אלא צמר בהמה טהורה אבל לא צמר בהמה טמאה. היה הבגד מעורב מצמר בהמה טמאה וצמר בהמה טהורה, אם רובו של בהמה טהורה מטמא בנגעים, ואם רובו של בהמה טמאה אינו מטמא בנגעים.
או בכל כלי עור. דרשו רבותינו ז"ל להוציא את הצבועים, שהרי כבר הזכיר או בעור או בכל מלאכת עור.
ושרף את הבגד או את השתי או את הערב. ואמר עוד (נג) והנה לא פשה הנגע בבגד או בשתי או בערב. ואמר עוד (נו) וקרע אותו מן הבגד או מן העור או מן השתי או מן הערב פירש הרמב"ן כי מה שהזכיר כמה פעמים בכמה פסוקים בבגד או העור והשתי והערב, על דרך הפשט לבאר כי הוא דבר נסיי.
והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס. הזכיר בכתובים של מעלה כי הבגד שנראה בו הנגע אחר הכבוס ראוי לקרעו מהבגד, ואם יראה עוד שם פורחת היא וראוי לשרפו, ואם יסור אותו נגע בכבוס הבגד יתחייב לעשות לו טבילה ואז יהיה טהור, זהו שאמר וכבס שנית וטהר.
ודע כי הנגעים היו אות ומופת על החטא, שכן דרשו רבותינו ז"ל משל למה הדבר דומה לעבד רע שהיה נמכר, כשבא רבו לקנותו היה יודע שהוא עבד רע לקח עמו כבלים שאם סרח רודה אותו בהן כיון שסרח הביא אותן כבלים וכבלו, כך הקב"ה היה גלוי וידוע לפניו שהאדם עתיד לחטוא והתקין יסורין הללו שאם חטא יהא רודה אותו בהן. וכך היו הנגעים באים, האבנים היו לוקין תחלה זהו שכתוב (ויקרא יד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, עשה תשובה מוטב, ואם לאו מלקהו בבגדיו שנאמר (שם י"ג) והבגד כי יהיה בו נצע צרעת, חזר בו מוטב, ואם לאו מלקהו בגופו, וכיצד בגופו, מעט מעט, מתחיל ממריטת ראשו שנאמר (שם) ואיש כי ימרט ראשו ועדיין יש במריטת ראשו ספק לטמא ספק לטהר, חזר בו מוטב, ואם לאו מלקהו בשחין שנאמר אדם כי יהיה בו בעורו שחין, חזר בו מוטב ואם לאו מלקהו בנגעים קשים, שאת וספחת ובהרת. וכך דרשו רבותינו ז"ל במדרש רות, אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחלה, ממי אתה למד מאיוב, לקה תחלה בממונו ואחר כך בבניו ובני ביתו ואחר כך בגופו. וכן במצרים תחלה בממונם שנאמר (תהלים קה) ויך גפנם ותאנתם ויסגר לברד בעירם, ואחר כך (שם עח) ויך כל בכור במצרים. ואף בנגעים כן, תחלה באין על ביתו חזר בו הרי הן טעונין חליצה שנאמר (ויקרא יד) וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע, ואם לאו טעונין נתיצה שנאמר (שם) ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו, ואחר כך באין על בגדיו, חזר בו מוטב ואם לאו טעונין קריעה שנאמר (שם יג) וקרע אותו מן הבגד, ואם לאו טעונין שרפה שנאמר (שם) ושרף את הבגד, ואחר כך באין על גופו חזר בו מוטב ואם לאו (שם) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. עד כאן במדרש.
והנה הנגעים היו מורים השגחה גמורה ולא היה ענין טבעי אלא נס גדול, ולא היה הענין בחוצה לארץ כי אם בארץ ישראל, כי כשיקרה לאחד מישראל חטא ועון היה מתראה הנגע בביתו או בבגדו או בגופו להעיד עליו כי יש בידו עון, כענין שכתוב (תהלים פט) ובנגעים עונם, וכדי שישוב בתשובה ויטהר ויתלבן מעונו, והוא שרמז על זה גם כן (ויקרא יג) כלו הפך לבן טהור הוא, כלומר מן הנגע ומן העון, ועל זה אמר הכתוב (שם יד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, וזהו שכתוב עוד (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, להורות שאין הענין נוהג אלא בנחלת ה', לא בארץ העמים שהיא חול ולא בירושלים שהיא בית ה' מיוחד לשבתו ולא נתחלקה לשבטים, אלא בארץ הנקראת אחזת ה' שנתחלקה לשבטים, היא הארץ הקדושה והנבחרת הנקראת ארץ אחוזה, אשרי מי שיזכה לראותה בבנינה, הקב"ה יזכנו להיות מן היושבים בצלה שהיא מכוונת כנגד בית המקדש של מעלה, שעליה אמר דוד ע"ה (תהלים סה ה) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך.