גור אריה על רש"י ויקרא יג

<< · גור אריה על רש"י · ויקרא · יג · >>

פסוק ב

[א] שמות נגעים הם ולבנות זו מזו. פירוש, כדאמרינן בפרק קמא דשבועות (דף ה:) ארבע מראות נגעים הם; בהרת - עזה כשלג, והוא אב. שאת - כצמר לבן, והוא אב גם כן, שהרי שניהם כתובים בקרא. ויש תולדה לבהרת, והוא כסיד ההיכל. ותולדה לשאת, והוא כקרום ביצה. ומה שיש להן תולדות, מרבינן שם (ו ע"ב) מדכתיב (להלן יד, נו) "ולספחת", שהוא לשון טפילה, כדכתיב (שמואל א ב', ל"ו) "ספחני נא אל אחת הכהונות", כלומר שיש טפילה לבהרת, וזהו תולדתו. והטיל הכתוב "ספחת" בין "בהרת" ל"שאת", לומר שיש תולדה לכל אחד ואחד, כך דרשו שם (שבועות דף ו:). והשתא, מה שכתב 'שמות נגעים הם', רוצה לומר "בהרת" כך שמה, ו"שאת" גם כן כך שמה, שכל אחד אב, ו"ספחת" - שם הנגע נקרא כן על שם שהוא תולדה. ו'לבנות זו מזו' דקאמר, לא על הסדר הכתובים קאמר, דודאי "בהרת" יותר לבן מן "שאת", דכתיב (פסוק ד) "בהרת לבנה היא", ואין אחרת לבנה כמוה (שבועות דף ו:). וכן "שאת", דהוא אב, יותר לבן מן תולדות בהרת, ומכל שכן מן תולדה דידיה, וכדמוכח בפרק קמא דשבועות, אלא שבא ליתן הבדל בין הנגעים, קאמר שהם 'לבנות זו מזו':

[ב] אל אהרן גזירת הכתוב. פירוש, למה לאהרן דווקא דהא לא נמסר לאהרן רק דברים שהם צרכי מקדש, אבל מראות נגעים - למה לאהרן דוקא, ותירץ דגזירת הכתוב הוא. אבל אין לומר דלאו דוקא לאהרן ולבניו קאמר, והוא כמו "אל הכהן ואל השופט אשר יהיה בימיך" (ר' דברים יז, ט), זה אינו, מדכתיב "אל אהרן הכהן", ולא סתם כהן, בודאי גזירת הכתוב דוקא כהן:

פסוק ג

[ג] מתחלה שחור כו'. פירוש, דאין "הפך לבן" קאי על הנגע, שנהפכה ללבן, כדכתיב (פסוק ד) "בהרת לבנה", דאין הנגע נהפך ללבן, שלא היה מתחלה נגע כלל, ואיך יתכן לומר 'הפך ללבן', ואין לפרש רק על השער. ומה שלא כתיב 'שער הפך לבן בנגע', ללמד שבתוך הנגע נהפך ללבן, לאפוקי אם נהפך ללבן קודם בוא הנגע, שזה טהור ואינו טמא (נגעים פ"ד מי"א), אלא נהפך ללבן בתוך הנגע. והשתא ד"הפך ללבן" קאי על השער, ומשמע דשער אחד הוא, דהא "הפך" לשון יחיד הוא, לכך אמר 'ומיעוט שער שנים', דאינו די בשער אחד, רק שתי שערות. ואף על גב דכתיב "הפך" לשון יחיד, צריך לפרש שתי שערות, כי "שער" הוא לשון שעירות, ואין שעירות פחות משנים. אבל כאשר ירצה לומר על השערות בעצמם, לא על שעירות שבגוף, מלת "שער" בפתח, וכאן דכתיב "ושער בנגע" בצירי, פרושו שעירות, והוא אינו פחות משנים. וזהו טעם רז"ל כי צריך שתי שערות להורות על גוף האדם שהוא גדול (נידה דף מו.), וכן בפרה אדומה שתי שערות [שחורות] פסולות, פחות משתי שערות - לא (פרה פ"ב מ"ה), והיינו אף על גב ד"שער" מקרי אף שער יחיד, אבל שיהיה נקרא שעירות - זה אינו, ומפני שהגוף המקבל השער מקבל אותו דרך רבוי, שהוא שעירות, ולא נקרא שעירות אלא שתים, שזהו שעירות:

[ד] כל מראה לבן וכו'. פירוש, שאין ממש הנגע שפל מן העור, דזה אינו, ד"מראה הנגע עמוק מעור בשרו" כתיב, ולא ממשו שפל, אלא כמראה החמה שנראה עמוקה:

[ה] וטימא אותו יאמר לו טמא אתה. פירוש, שכתיב "וטימא אותו", והוי ליה למכתב 'טמא הוא', מאי "וטמא אותו", אלא שצריך לומר לו 'טמא אתה', ואם לא אמר לו בזה הלשון אינו טמא, אף על גב שראה את הנגע, אינו טמא עד שיאמר 'טמא וכו:

פסוק ד

[ו] ועמוק אין מראהו וכו' לא ידעתי פירושו כו'. פירוש, אחר שכל מראה חמה עמוק מן הצל (רש"י פסוק ג),[ו]אחר שכתב "ואם בהרת לבנה היא", איך יתכן שאין מראה עמוק מן העור. והרמב"ן תירץ קושיא זאת, דכל מראה החמה עמוק מן הצל כאשר אין בו דבר שחור, אבל כאשר יש בו דבר שחור - מבטל, שלא נראה עמוק. וכאן מפני שיש בו שערות שחורות, אין נראה מראה הנגע עמוק. כך פירש הרמב"ן. וקשיא, שלא נכתב שיש שערות שחורות בנגע, רק שאין שם שיער לבן, ואפשר דגם שחורות אין בו, דכל שאין בו שער לבן - אף על גב שגם אין שחור בו - אין כאן סימן טומאה, דדוקא שער לבן הוא סימן טומאה (נגעים פ"ז מ"ג), ואם כן הדרא קשיא לדוכתין. ועוד הקשה הרא"ם, דשער לבן סימן טומאה בשתי שערות (רש"י פסוק ג), ולא שייך שיהיה עמוק בשביל שערות שתים, אף על גב דכל שערות הם שחורות, דבשביל דבר מועט כזה לא נראה עמוק:

אמנם לאו כל מראה לבן נראה עמוק, דרש"י שינה לשון הגמרא, דלא קאמר בגמרא (שבועות דף ו:) רק 'כמראה חמה עמוקה מן הצל', ולא אמרו דמראה לבן הוא נראה עמוק, דדוקא שיש בו זוהר כמו מראה החמה, שיש בו זהרורית, הוא נראה עמוק. ומפני שמראה הנגע לובן שיש בו זוהר, לכך כתיב "ומראה הנגע עמוק", אבל סתם לבן אינו נראה עמוק. תדע לך דלאו בלובן תליא מלתא, דהא גבי צרעת הבית כתיב (ר' להלן יד, לז) "שקערורות ירקרק אדמדם ומראיהן שפל", ואף על גב דלאו דלבן הוא כלל, אלא מפני שהוא ירוק שבירוקים [ו]אדמדם שבאדמדומים יש לו זוהר, לכך נראה שפל, ולא תליא מלתא בלובן. וכן בפירוש תמצא שיש לצרעת זהרורית, דכתיב (דברי הימים ב כ"ו, י"ט) "והצרעת זרחה במצחו", אמר לשון זריחה, מפני שיש לצרעת זהרורית זך, ולפיכך הוא עמוק. אבל שאר מראה לובן אינו עמוק. וכך הם דברי הרמב"ן:

[ז] יסגירנו בבית אחד כו'. לא שיסגור הנגע כמשמעות הכתוב, דזה לא שייך בו סגירה, אלא יסגור האדם בבית כדי ש'יוכיחו סימנים עליו', כלומר שעדיין אינו טמא מוחלט, וגם אינו טהור, לכך לא יחליטו לטומאה, גם לא יניחנו ללכת כמו שאר טהור, רק יסגירנו בבית ויוכיחו הסימנים עליו:

פסוק ה

[ח] כמראהו וכשיעורו הראשון. הרמב"ן מפרש דברי רש"י שרוצה לומר כי "עיניו" מלשון "כעין הבדולח" (במדבר י"א, ז'). והקשה הרא"ם, דלא מצינו לשון זה בלשון רבים רק בלשון יחיד, ואפשר כי לכך פירש רש"י תרתי 'במראהו ובשיעורו הראשון', כלומר דהאי "בעיניו" לשון רבים, רוצה לומר בכל עין שלו, דהיינו מראה ושיעור, וזהו "בעיניו". אבל קשה, דאיך יפול לשון "עין" על השיעור, דלא ימצא רק על המראה - "כעין הבדולח", "כעין תרשיש" (יחזקאל א', ט"ז), ויש לומר, דרש"י סובר דלשון "עין" נאמר על כל דבר שהוא דומה לדבר, דאף על גב דעיקר לשון "עין" נאמר על הצבע, מפני שהעין רואה הצבע לכך אמר "כעין תרשיש", וכיוצא בזה הרבה על לשון צבע, מפני שהעין רואה מראה הדבר, מכל מקום יבוא זה הלשון על כל דבר שהם שוים, אף כי אינם שוים במראה. וכך יש לפרש "בדד עין יעקב" (דברים ל"ג, כ"ח), ותרגם אונקלוס (שם) 'כעין ברכתא דיעקב', ואמר זה הלשון על דברים הדומים. וזה הלשון גם כן שמשו חכמים בו - 'מעין הברכות', כך יש לפרש:

אמנם יש לפרש גם כן דברי רש"י שפירש "בעיניו" כמשמעו, רוצה לומר עיני הכהן. ומפני שאמר "והנה הנגע עמד בעיניו", רוצה לומר באותו ראיה שראה אותם תחלת הנגע. וצריך לומר 'כמראהו וכשיעורו הראשון', דאם לא כן מאי "בעיניו" דקאמר, אלא רוצה לומר שהנגע עומד באותה ראיה שבתחלה. והוצרך לומר שניהם, שאם לענין השעור, לכתוב 'לא פשה ולא חסר'. ואם לענין המראה, לכתוב 'לא כהה', ומדכתיב "עמד בעיניו", רוצה לומר במראה ובשעור, וזה נכון:

ומה שהוצרך למכתב אחר זה "ולא פשה", ולא סגי במה שכתוב "והנגע עומד בעיניו" דמשמע גם כן שלא פשה (קושית הרא"ם), כדי שתידוק מיניה דווקא 'הא אם פשה טמא מוחלט', ולא תידוק שאם העז טמא מוחלט, דאף אם העז אינו טמא מוחלט אלא אם פשה (נגעים פ"א מ"ג). וזהו שכתוב אחריו "והסגירו שנית", הא אם פשה - טמא מוחלט, לאפוקי אם העז - אינו טמא מוחלט. והדיוקא דמראיתו, לומר הא אם כיהה, והיינו כיהה מארבע מראות, שיצא מכלל קרום ביצה, והיא יותר כהה ממנה, הוא טהור. אבל אם היה תחלה כשלג ונעשה כהה עד קרום ביצה, אינו טהור:

פסוק ו

[ט] הא אם עמד במראיתו כו'. כל המפרשים תמהו על פירוש זה, שהוא נגד המשנה ונגד תורת כהנים ונגד התלמוד. ולא די כל זה, אלא שהוא סותר דברי עצמו. כי המשנה (נגעים פ"א מ"ג) היא לפטור את העומד בשבוע השנית. ובתורת כהנים, בבגדים עומד בראשון - מסגיר, ובשני - שורף. ובאדם, עומד בראשון - מסגיר, ובשני - פטור. ובמגילה פרק קמא (ח ע"ב) אמרינן בתלמוד 'יצא מוסגר שאין צרעתו תלוי בגופו רק בימים', ופירש רש"י (שם) שאם לא ימצא בסוף שבוע טומאה - שער לבן או פשיון - פטרו. והנה הוא (רש"י כאן) סותר כל זה:

והרב המזרחי רצה לתקן דברי רש"י, דהא דאמר 'אם עמד במראיתו טמא' היינו שאם עמד במראיתו של נגע הראשון, כגון שהיה כשלג, דהוא בהרת (נגעים פ"א מ"א), ונשאר במראיתו, או בצמר לבן, והוא שאת (שם), ונשאר במראיתו, וכן בשאר תולדות, בודאי טמא. והא דקאמר (רש"י מגילה ח ע"ב) 'ואף על גב שהוא עומד טהור' היינו שהוא בכלל מראות הנגעים, דהיינו דמתחלה היתה עזה כשלג - ונעשה כצמר לבן או פחות, וכן בשאר, ומכל מקום הוכהה קצת ממראיתו. והביא ראיה מתורת כהנים, דדריש "והנה כהה", יכול כהה מד' מראות, תלמוד לומר (מן) "הנגע". אי "הנגע" יכול עמד בעיניו, תלמוד לומר "כהה", הא כיצד, כהה ממראיתו ועדיין בכל ד' מראות. ומזה משמע ד"הנה כהה הנגע" שהוכהה ממראיתו, אבל הוא עדיין בתוך המראות:

והרמב"ן וכן רבינו שמשון (נגעים פ"א מ"ג) מפרשים בזה, דהכתוב שאמר "והנה כהה הנגע" - רבותא, שלא תאמר כיון דכהה הנגע הוא מראה אחר, וצריך הסגר חדש כאילו היה הנגע אחר, זה אינו, אלא הוא אותו נגע עצמו, ואין צריך הסגר. תירןץ זה - דוחק לפרש לפי האמת, לפי שאין צריך לכתוב "והנה כהה", דמהיכי תיתי לחלק, ולא הוי למכתב רק 'ולא פשה טהור', ולמה היה עולה על הדעת לפרש שאם היה הכהה ממראיתו דהוא נגע אחר:

וכן באמת הך ברייתא דתורת כהנים יש קצת ראיה לדברי רש"י, שצריך שיהיה הנגע כהה בסוף שבוע שנית. והפירוש שפירש בזה רבינו שמשון (שם) דברייתא אתא לאשמועינן שלא תאמר שהוא נגע חדש, ואמר 'יכול [כהה] מד' מראות' דווקא טהור, אבל עומד בתוך ד' מראות טמא, וקאמר על זה 'תלמוד לומר "הנגע"', אף על גב שיש כאן עוד נגע - הוא טהור. וקאמר, אי הכי, דילמא דוקא שהוא לגמרי עומד בעיניו, דאין זה נגע חדש, אבל אם היה מתחלה עזה כשלג ועתה יש לנגע מראה אחר, דלמא נגע חדש, וקאמר 'תלמוד לומר והנה כהה כו. ופירוש זה דחוק מאד, שלא יהיו שוים הסברות; דמתחלה אמר 'יכול [כהה] למטה מד' מראות', ופירושו שלכך הוא טהור שאין כאן מראה של נגע. ואחר כך אמר סברא אחרת 'אי "הנגע" יכול עמד בעיניו', כלומר שזה דוקא טהור משום דלא הוי נגע אחר, אבל אי כהה הוי נגע אחר. ודבר כזה לא מצאנו. ולכן קצת נוטה ברייתא זאת לדברי רש"י:

אבל דבר זה לא יתכן, דהא כמה משניות אפילו היה כסיד ההיכל ואחר כך כשלג טהור כאילו לא העז, וכבר הביא רבינו שמשון (שם) כל המשניות, ואין לפקפק בהן. ולעייל פילא בקופא דמחטא ללא יועיל - למה הוא זה. ובודאי דבר ברור הוא מאוד שהעומד בסוף שבוע שנית טהור. ועדים רבים ממשניות וברייתות וגמרא הם:

ומה שאמר הכתוב "והנה כהה הנגע וגו'", אין אני מפרש כדברי הרמב"ן שהוא רבותא, דאפילו הכי טהור - שלא תאמר מראה נגע אחר והוי להסגיר בתחילה, דזה לא הוי צריך למכתב, אלא יראה לי דקרא ד"כהה הנגע" לא אתא לדיוקא, ושלא כדברי רש"י, רק משום קרא דכתוב אחר כך (פסוק ז) "ואם פשה תפשה וגומר", ולמדך הכתוב דאף על גב דכהה הנגע, לא תאמר כאשר פשה אחר כך, נגע חדש הוא, ובעי הסגר, אלא טמא מוחלט, כדכתיב קרא. ואהא קאי ברייתא דתורת כהנים, '"והנה כהה" יכול [כהה] מד' מראות, תלמוד לומר "הנגע וכו'"'. והכי פירושו דברייתא, יכול אפילו הוכהה מד' מראות - אם פשה אחר כך הוא טמא מוחלט, תלמוד לומר "הנגע כו'", דאם הוכה מד' מראות ופשה אחר כך - זה הוי נגע חדש לגמרי. 'אי "הנגע", יכול בעיניו לגמרי', כלומר שאם עמד בעיניו ואחר כך פשה הוי טמא מוחלט, אבל אם כהה ואחר כך פשה הוי נגע חדש, תלמוד לומר "והנה כהה", הא כיצד, הוכהה ממראיתו - ועדיין הוא עומד בד' מראות, ואהא אתא קרא "ואם פשה תפשה". והשתא הכל כפשוטו נכון מאוד, ואין צריך לכל הדחקים:

והשתא אין להקשות דלמה כתב "והנה כהה" כלל, דאם לא כתב "והנה כהה" הייתי אומר דהא דכתיב "אם פשה תפשה" היינו שלא נראה שהנגע הוכהה ומתחיל להתבטל, אבל אם נראה שהוכהה הנגע, אם פשה אחר כך - זה פשיון חדש, וסגי בהסגר, לכך צריך למכתב. והשתא דברי רש"י אין להם על מי שיסמכו, כי המשענת של תורת כהנים גם כן נלקה:

ואם תאמר, מנא לן לומר כך שמצורע מוסגר צרעתו תלוי בימים, ואם עמד הנגע בעיניו בשבוע השנית - טהור, ולמה לא נפרש כפשוטו, דוקא אם כהה הנגע אז הוא טהור, אבל אם לא כהה ועמד בעיניו טמא, יש לומר, דתורת כהנים דריש ליה "וטהרו הכהן מספחת היא" אף על גב דלא נשתנה מראיהו, מזה דרשו דהעומד בשבוע שנית טהור, מיתורא ד"מספחת היא":

[י] הואיל ונזקק. דאם לא כן, אחר ד"מספחת היא" דהוא נגע טהור (רש"י כאן), למה הצריך כבוס, אלא 'הואיל ונזקק וכו:

פסוק ח

[יא] ומשטמאו כו'. דאם לא כן, הרי קודם שטמאו הכהן נמי טמא מקרי, דכתיב (פסוק ו) "וכבס בגדיו וטהר", מכלל דעד עתה היה טמא (רש"י שם), אלא חילוק יש, דטמא דלעיל לא היה צריך לטהרתו רק טבילה, ואילו טמא זה בעי צפרים ותגלחת (להלן יד, ד-ח). ומה שנתן הבדל בין המצורע מוסגר למצורע מוחלט - מה שמצורע מוסגר בעי תגלחת וצפורים אל טהרתו, ולא נתן הבדל ביניהם מה שצריך מצורע מוחלט פריעה ופרימה, ומצורע מוסגר אין צריך זה, מפני שצריך ליתן טעם למה כתב גבי מצורע מוחלט "טמא", דמשמע שאין המצורע מוסגר טמא, והיה קשה דהא גבי מצורע מוסגר כתיב (פסוק ו) "וכבס בגדיו וטהר", אם כן לפני זה היה טמא, וצריך לחלק ביניהם דטומאה של מוחלט יותר, שהרי זקוק לטהרתו תגלחת וצפורים, ולפיכך הוא טמא יותר, כיון שטהרתו יותר חמור. אבל פריעה ופרימה, אין זה שייך אל טהרתו, ולא הוי טומאתו יותר חמור מה שצריך פריעה ופרימה, רק שהוא חובה אל מצורע מוחלט, ובשביל זה לא היה מתורץ קושיא זאת - הרי מצורע מוסגר נמי טמא הוא. ולפיכך לא הזכיר רש"י רק דבר שבו תלוי טהרתו, שכל כך הוא טמא - אלא אם כן גלח את ראשו והביא צפורים, וזהו טמא יותר:

[יב] המספחת הזאת. פירוש, כי "מספחת" שם נגע טהור (רש"י פסוק ו), ואיך יאמר שהמספחת היא צרעת, לפיכך הוצרך לפרש 'המספחת הזאת', רוצה לומר שהיה נראה לנו מספחת וטהור, שהרי טהרנו אותה (פסוק ו), עכשיו ניכר דהוא צרעת:

פסוק ט

[יג] צרעת לשון נקבה נגע לשון זכר. פירוש, אל תתמה על "נגע צרעת כי תהיה" (פסוק ט), דהוא לשון נקיבה, ולעיל כתיב (ר' פסוק ה) "והנגע הוא עומד בעיניו" דהוא לשון זכר, מפני דצרעת לשון נקיבה, ועליו קאי "תהיה", ונגע לשון זכר, ועליו קאי "עמד בעיניו":

פסוק י

[יד] ואף על פי שלא נאמר מחיה וכו'. דרשו רז"ל בתורת כהנים, דכתיב "נגע צרעת", ולא הוי למכתב רק "נגע" בלבד, ו"צרעת" יתירה, לרבות כל המראות לסימן טומאת מחיית בשר:

פסוק יא

[טו] שלא תאמר וכו'. פירוש, הכתוב שהוצרך לומר "צרעת נושנת היא", ולמה כתב זה, די כשיאמר (פסוק י) "ומחית בשר חי בשאת", אלא הכתוב מבאר לך שאל תתמה מה שהכתוב נותן סימן טומאה במחיית בשר, ואדרבא, כיון שעלתה ארוכה היה לי לטהר אותה, והיה לך תמיה, לכך הכתוב מבאר אל תתמה, כי מכה ישנה היא. ואין מקום מה שהניח המזרחי בצריך עיון, דהקשה שדברי רש"י סותרים, דלעיל כתב (פסוק י) דמחיית בשר הוא סימן טומאה, וכאן כתב 'כיון שעלתה מחייה אטהרנה', ומשמע דאינה סימן טומאה - רק שהכתוב אומר שלא תטהר אותה, דאין זה קשיא, דודאי סימן טומאה, אלא שהאדם הוא מתמיה על זה שהיה לי לטהר כיון שנראה בריאה, ומכל מקום אדרבא, "צרעת נושנת היא":

פסוק יד

[יז] אלא שהיה הנגע באחד כו'. דתניא בתורת כהנים "וביום הראות בו בשר חי יטמא", הרי זה בא ללמד על ראש אברים שנתגלו שיהיו טמאים כו'. וסבירא ליה לרש"י, דפירושו שמתחלה היה הנגע בראש האבר שופע אילך ואילך, וחזרו ונתגלו, כמו שמבואר בדבריו:

וכאשר תעיין בתורת כהנים ובמסכת נגעים (פ"ח מ"א) לא תמצא פירוש הך ברייתא כן, דלפי פירושו של רש"י אין מקום הכתוב הזה לכאן כלל, דהכתוב איירי בפרח בכולה, דאחר כך כתיב (פסוקים טז, יז) "או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן ובא אל הכהן וגו' [טהור הוא]", ומדכתיב "או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן ובא אל הכהן [טהור הוא]", משמע דלא נהפך ללבן רק הבשר החי, ולמה יהא טהור בשיבל שנהפך הבשר החי ללבן, אלא דאיירי תחלת המקרא (פסוק יב) שנהפך כולה ללבן, דהוא טהור, ועליו קאי "וביום הראות בו בשר חי יטמא", רוצה לומר שאם חזר ונראה בו בשר חי יטמא, אף על גב שכבר היה טהור מפני שפרח בכולו. ועל זה חזר סוף הפסוק "או כי ישוב וכו'", שאם נהפך ללבן אחר כך טהור. והיינו ששנינו בברייתא בתורת כהנים 'למד על כ"ד איברים שנתגלו', פירוש, שאם נתגלו בבשר חי אחר שהיו מכוסים בפריחה בכולה, הוא טמא:

והא דמוקי ליה בכ"ד איברים, ולא כשישוב בשר חי בכל מקום, דזה בלא פרח בכולו, כיון שיש בו סימן טומאה, שהרי נראה בו בשר חי, בודאי הוא טמא, ולמה צריך למכתב זה בפרח בכולו - אם יש בו בשר חי יטמא. אלא איירי קרא אף במקום שאין בשר חי מטמא משום בשר חי, והיינו בכ"ד איברים, מכל מקום אם פרח בכולה וטהרנו אותו מפני שפרח בכולה, אם נראה בו בשר חי בראשי איברים טמא. ולא משום בשר חי, שאינו מטמא בראשי איברים, אלא דגזירת הכתוב דאין לטהר פרח בכולו אם יש באחד מכ"ד איברים שלו מחיית בשר. וכך פירש הרמב"ם ז"ל ורבינו שמשון:

ובתורת כהנים כתב שם "או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן", 'הרי זה בא ללמד על ראשי איברים שנתגלו וחזרו ונתכסו שיהיו טהורים' עד כאן. וברור הוא שלא תוכל לפרש 'וחזרו ונתכסו' שחזר להיות כחוש עד שנתכסה הבשר החי, דהרי כתיב "או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן", ואם כן על כרחך פירושו; ראשי איברים שנתגלו במחיית בשר, וכתב לפני זה (פסוקים יד, טו) שהוא טמא, על זה אמר שאם חזרו ראשי איברים [מ]אותן שנתגלו, ונהפך ללבן, שחזר להיות פריחה בכולה, טהור:

מיהא קושיא ראשונה יש ליישב מה שכתב זה כאן בפרח בכולה, שהעיקר הוא בא ללמד שאם ישוב בשר החי ונהפך ללבן שהלבן מוציא אותו מידי טומאה, ולפיכך כתב "וביום הראות בשר חי יטמא" שכך הדין, מכל מקום אם ישוב [ל]לבן - חזר לטהרתו:

[יח] מה תלמוד לומר וביום כו'. פירוש, דלא הוי למכתב רק 'ובהראות בו בשר חי יטמא', מאי "וביום", אלא למדך שפירושו וביום שאתה רואה בשר חי, ויש יום שאין אתה רואה, כדמפרש (מועד קטן דף ח.). ואם נולד נגע ברגל או בחתן, אין הכהן רואה אותו לטמא אותו (נגעים פ"ג מ"ב, ושם). וכל זמן שלא טימא אותו הכהן טהור הוא, דגזירת הכתוב הוא דבכהן תליא מלתא, כדלעיל (רש"י פסוק ב):

פסוק טו

[יט] הבשר ההוא וכו'. פירוש, "הוא" דכתיב בקרא על הבשר קאי, דהוא לשון זכר. אבל על "טמא הוא" לא פירוש "טמא הוא" הבשר, מפני שיש לפרש "טמא הוא" האדם. אבל "צרעת הוא" לא יתכן לומר כן, לכך הוצרך לפרש דהוא קאי על הבשר:

פסוק יח

[כ] לשון חמום. כמו שנה שחונה, כך פירש רש"י בפרק קמא דחולין (ח. ד"ה שחין):

[כא] שנתחמם הבשר כו'. וכך אמרינן בפרק קמא דחולין (דף ח.) 'איזה שחין ואיזה מכוה, שחין - לקה בעץ ובאבן ובכל דבר שלא מחמת האור וכו. ואין רוצה לומר דוקא על ידי מכה, אבל שלא על ידי מכה אין לו דין שחין, דהא בתורת כהנים אמרינן שם '"שחין", אין לי אלא שחין שעלה מאליו, מניין לקה בעץ ובאבן ובכל דבר שלא מחמת האור וכו. והא דקאמר בברייתא (חולין דף ח.) 'איזה שחין לקה בעץ כו, לומר לך אף על גב דבעץ לקה, ובא על ידי חמום כמו מכוה, אפילו הכי אין זה מכוה, כיון שלא בא על ידי האש, ומכל שכן שחין על ידי עצמו, דהוא שחין גמור. וזה שנקט רש"י כאן 'שנתחמם הבשר בלקוי שלא מחמת אור', לומר דאף זה נקרא שחין, כל שאינו מחמת אור, אף שבא על ידי לקוי:

[כב] השחין העלה ארוכה. אבל לא נרפא הבשר, דאי נרפא הבשר איך קאמר (פסוק יט) "והיה במקום השחין שאת לבנה", כיון דשלא מחמת השחין בא, שכבר נרפא. ועוד, מאי נפקא מיניה בשחין שהיה לו כבר, כיון דלא בא מחמת השחין, אלא "ונרפא" קאי על השחין, אבל הבשר לא נרפא, רק היה במקום השחין שאת:

פסוק כד

[כג] סימני שחין וסימני מכוה שוים. כי שניהם נידונים בשער לבן, ובפשיון, ובשבוע אחד; שאם בשניהם יש שער לבן, הוא טמא מוחלט. ואם אין בו שער לבן, מסגירו. ובסוף שבוע ראשונה, אם פשה - טמא הוא, ואם בעיניו עמד - פוטרו, ואין נותן לו עוד שבוע כמו בעור הבשר, שאם עמד בשבוע ראשונה נותן לו שנית (פסוק ה). ומפני מה חלקן לשתי פרשיות, הוי למכתב 'ובשר כי יהיה בעורו שחין או מכוה' (כ"ה ברא"ם), אלא לומר שאין מצטרפין:

פסוק ל

[כד] וזה סימנו בשער צהוב שנהפך. אף על גב דלא כתיב בקרא 'ושערה הפך צהוב' כדכתיב לעיל (פסוק כ) "ושערה הפך לבן", ומשמע אף על גב דלא הפך טמא, בתורת כהנים יליף לה; 'מה תלמוד לומר "נגע הנתק" (פסוק לא), אלא להקיש הנתק לנגע, מה נגע אינו סימן טומאה אלא בהפך (רש"י פסוק ג), אף בנתק אינו סימן טומאה אלא בהפך:

פסוק לב

[כה] הא אם פשה או אם היה בו שער צהוב טמא. אף על גב דדבר פשוט הוא דמכלל לאו אתה שומע הן, הוצרך לאשמועינן, שלא תאמר דקרא הכי קאמר, אף על גב דלא פשה ולא היה בו שער צהוב - בעי הסגר, ואינו כמו צרעת שחין ומכוה שאם עמד בראשונה - פוטר אותו (פסוק כח), כאן בעי הסגר, ולעולם אפילו אם פשה או נולד בו שער צהוב מסגיר, אלא אם כן יש בו שניהם - שער צהוב ופשיון, לפיכך הוצרך לאשמועינן. ומיתורא דלקמן מפיק "אם פשה תפשה" (פסוק לה) מכל מקום, כדבסמוך (רש"י שם):

פסוק לז

[כו] הא טמא שטהרו כו'. דהווה אמינא, כיון דגזרת הכתוב שאין טומאתו וטהרתו רק על פי כהן (רש"י פסוק ב), ואפילו אם טמאו תלמיד חכם כדין - אינו טמא, אם כן הוא הדין כהן שטהר הנגע שלא כדין טהור, קא משמע לן:

פסוק מ

[כז] טהור הוא מטומאת נתקין. שאין לומר שהוא טהור לגמרי, דהא אחריו כתיב (פסוק מב) "וכי יהיה בקרחת נגע לבן אדמדם כו'":

פסוק מה

[כח] שלא יהיו טמאים יושבים עמו. פירש רש"י בפרק אלו דברים במסכת פסחים (דף סז.) ללמוד על ששלוחו של מצורע יותר מכל שאר טמאים, לכך כתב אצלו "בדד ישב":

[כט] מחוץ לג' מחנות. דהא כיון דטמא מת וזב כל אחד ואחד נשתלח למחנה אחת, שכן ילפינן בפרק אלו דברים (פסחים דף סז.) "ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה', ג'), 'מחנם' הוי ליה לומר, מאי "מחניהם", אלא ליתן מחנה לזה ומחנה לזה. פירוש - אלא ליתן מחנה לזה לטמא מת, ומחנה לזב. דאין לומר "ולא יטמאו את מחניהם" קאי על זב ועל מצורע, למה לי למכתב כך, הרי כבר ילפינן דמצורע משתלח למחנה מיוחדת, מדכתיב "בדד ישב", אלא על כרחך "ולא יטמאו מחניהם" קאי אזב ואטמא מת, דטמא מת דהוא קל טפי - משתלח ממחנה שכינה, וזב - חוץ למחנה לויה, ובמצורע נאמר "בדד ישב", אם כן נשתלח הוא חוץ לשלש מחנות:

והרא"ם תירץ, דלא נוכל לומר "ולא יטמאו מחניהם" רוצה לומר זב ומצורע, דהא בקרא כתיב (במדבר ה', ב'-ג') "וישלחו מן המחנה מחוץ למחנה תשלחום וגו'", דודאי חד קרא בזב וחד קרא בטמא מת, דלשלוח מצורע לא צריך קרא, דכבר כתיב "בדד ישב", ואם כן הנך תרי קראי בטמא מת ובזב איירי, ובודאי "ולא יטמאו מחניהם" אהני טמאים קאי, והשתא "בדד ישב" מחוץ לג' מחנות. ובודאי שאין זה נכון, דמי מגיד לי דקרא "ולא יטמאו מחניהם" קאי על "וישלחו מן המחנה מחוץ למחנה תשלחום":

פסוק נב

[ל] של צמר או של פשתן. כי הבי"ת במקומות הרבה משמש כן, כמו "והנותר בבשר ובלחם" (לעיל ח, לב), דכך פירושו "הבגד או השתי או הערב", ואיזה שתי וערב - "בצמר ובפשתים":

פסוק נד

[לא] את אשר בו הנגע יכול מקום הנגע בלבד כו'. וכך פירושו, דאין לפרש הנגע בלבד, דהא כתיב "את אשר בו הנגע". ואין לפרש כל הבגד, דאם כן לא הוי להזכיר הנגע, דהוי למכתב 'וכבסו אותו', וכי לא ידעינן שהנגע בבגד, אלא ללמוד דלא צריך כבוס רק הנגע בלבד, 'הא כיצד כו:

פסוק נה

[לב] לא הוכהה ממראיתו. פירוש, לא הוכהה כלל ממראיתו, אלא שהוא עומד לגמרי בעיניו. והא דלא כתיב 'והנה הנגע עמד בעיניו', משום דעל ידי כיבוס דרך הנגע להיות נהפך קצת, לפיכך קאמר "והנה לא הפך", אלא נשאר כאשר היה:

[לג] הפך ולא פשה איני יודע כו'. פירוש, רבי יהודה מדקדק מדכתיב "והנה לא הפך ולא פשה" הוא טמא מוחלט, ובודאי אם לא הפך ופשה, דודאי זה יותר גרוע, פשיטא דטמא הוא וישרף. אבל הפך ו[לא] פשה, בודאי לא גרע כל כך, מה אעשה לו, כיון דאין הנגע עומד בעיניו - יסגיר, או טמא מוחלט. ומה שכתוב "והנה הנגע לא הפך", דדייקינן מיניה הא הפך טהור, היינו כמו שפרשו חכמים כדבסמוך, דהיינו שהוכהה ממראיתו. כי מה שאמר רבי יהודה דהפך ולא פשה בעי הסגר, לא איירי שכהה ממראיתו, רק שהפך מירקרק לאדמדם או מאדמדם לירקרק, ולא בהוכהה ממראיתו. ועל זה מסיק בתורת כהנים אליבא דרבי יהודה 'תלמוד לומר "והסגיר" (פסוק נ) מכל מקום'. פירוש, כיון דבעי הסגר כאשר יראה בו נגע מחדש (שם), וזה גם כן נגע מחדש הוא, שנשתנה [ל]מראה אחר, נגע חדש [הוא]. וחכמים אומרים הפך מטמא משום עומד, כאילו לא הפך, והוא טמא מוחלט. והא דכתיב "והנה לא הפך", דמשמע אם הפך אינו טמא, היינו אם הפך למראה נגע שאינו מטמא לו, שאינו מראה טמא, אז הוא טהור:

והרא"ם הבין כי רש"י סובר דמחלוקת רבי יהודה וחכמים בכהה מראה הנגע, אלא שלא יצא ממראה הנגע שהוא טמא, דלרבי יודא הוא מוסגר, ולחכמים הוא מוחלט. ואין זה כך, דאיך יעלה על הדעת לומר כך, דמה טעמא לרבי יודא יראה בתחלה כיון שכהה הנגע, דאיך יליף זה רבי יודא מן "והסגיר הנגע" (פסוק נ), דמה ענין זה לזה, דהתם איירי בתחלה - ויליף מיניה שאם הוכהה קצת מן המראה בשבוע שניה שיסגירו, אבל מחלוקת התנאים בודאי כמו שפרשו המפרשים בנשתנה ממראה ירקרק למראה אדמדם, ובהא פליגי; דלרבי יודא כיון דנשתנה ממראה ירקרק למראה אדמדם, או להפך, נגע חדש הוא. ולרבנן 'עומד' קרינן ביה:

ולא הביא רש"י הברייתא דתורת כהנים שיהיה פירוש הכתוב "והנה לא הפך הנגע את עינו" כפירוש הך ברייתא, רק הביא הברייתא דלרבי יודא פירוש הכתוב "והנה לא הפך הנגע את עינו" שנהפך מירקרק לאדמדם, ולרבנן דסבירא להו אם נהפך מירקרק לאדמדם 'עומד בעינו' קרינן ליה, פירוש הכתוב "והנגע לא הפך עינו" שלא הוכה ממראיתו, דאם הפך לנגע אחר - 'עומד' קרינן ליה. ורש"י מה שפירש "לא הפך" 'לא כהה', אליבא דרבנן פירש, שהם מפרשים "לא הפך" 'לא כהה':

והרא"ם פירש שגם חכמים מפרשים "לא הפך" שלא הפך למראה אחר מירקרק לאדמדם או להפך, רק שהמראה הוא אינו מראה טמא, שכן משמע "לא הפך", דמשמע למראה אחר. ודבר זה לא יתכן, דלמה צריך הכתוב להזכיר מראה אחר - כיון שמראה ההוא אינו טמא, אפילו מראיתו גם כן טהור, כל שכן מראה אחר, שלא היה מעולם מראה זה טמא בבגד הזה. אלא לרבנן פירוש "לא הפך" למראה שאינו מראה טמא, כלומר מראה כהה:

והא דלא כתב 'והנגע לא כהה' (קושית הרא"ם), כי לא מצאנו לשון "כהה" לומר 'לא כהה', רק "והנה כהה" (פסוקים ו, נו), והטעם כי "כהה" רוצה לומר שהוא כהה בערך שהיה בראשונה, [שהיה בראשונה] עז, ועתה כהה נגד מראה הראשון. לכך לא יתכן לומר לשון "כהה" רק כאשר הוא באמת כהה, יאמר שהוא כהה בערך שהיה תחלה, אבל 'לא כהה' לא שייך לומר, כיון שאין כאן מראה אחר - שיאמר שזאת המראה כהה בערך הראשונה. ולא יתכן לכתוב 'והנה הנגע עמד בעיניו', דהוה משמע שהיא לגמרי עומדת בעיניו, וזה אינו, דהא לחכמים אפילו נהפכה ממראה למראה 'עומד' קרינן ביה. לפיכך "לא הפך" שלא הפך למראה שאינו מטמא לו. ופשוט וברור דבר זה:

פסוק נו

[לד] יקרע מקום הנגע מן הבגד וישרפנה. אבל אין לפרש "וקרע אותו" קריעה בעלמא שיקרע בבגד, שהרי כתיב "וקרע אותו מן הבגד", רוצה לומר שיקרע מקום הנגע מן הבגד. אף על גב דלא נזכר כאן כלל שריפה, דרשו אותו בתורת כהנים, מדכתיב בקרא אחר כך (פסוק נז) "באש תשרפנו את אשר בו הנגע", ולא הוי למכתב "את אשר בו הנגע", דכבר כתיב "באש תשרפנו", אלא לרבות כל אשר בו הנגע, אפילו כהה אחר כיבוס, וצריך לקרוע מקום הנגע מן הבגד - צריך שריפה מקום הנגע: