מפרשי רש"י על ויקרא יג ג
<< | מפרשי רש"י על ויקרא • פרק י"ג • פסוק ג' | >>
• ב • ג • ד • ה • ו • ח • ט • י • יא • יד • טו • יח • כד • ל • לב • לז • מ • מה • נב • נד • נה • נו •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת־הַנֶּ֣גַע בְּעֽוֹר־הַ֠בָּשָׂ֠ר וְשֵׂעָ֨ר בַּנֶּ֜גַע הָפַ֣ךְ ׀ לָבָ֗ן וּמַרְאֵ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ עָמֹק֙ מֵע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת ה֑וּא וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן וְטִמֵּ֥א אֹתֽוֹ׃
רש"י
"ושער בנגע הפך לבן" - מתחלה שחור והפך ללבן בתוך הנגע ומעוט שער שנים (ת"כ)
"עמוק מעור בשרו" - (ת"כ) כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל
"וטמא אותו" - יאמר לו טמא אתה ששער לבן סימן טומאה הוא גזירת הכתוב
רש"י מנוקד ומעוצב
וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן – מִתְּחִלָּה שָׁחוֹר, וְהָפַךְ לְלָבָן בְּתוֹךְ הַנֶּגַע. וּמִעוּט שֵׂעָר שְׁנַיִם (ספרא שם, פרק ב,ב-ג).
עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ – כָּל מַרְאֵה לָבָן עָמֹק הוּא, כְּמַרְאֵה חַמָּה עֲמֻקָּה מִן הַצֵּל (ספרא שם, פרשתא א,ד; שבועות ו' ע"ב).
וְטִמֵּא אֹתוֹ – יֹאמַר לוֹ: "טָמֵא אַתָּה"; שֶׁשֵּׂעָר לָבָן סִימַן טֻמְאָה הוּא, גְּזֵרַת הַכָּתוּב.
מפרשי רש"י
[ג] מתחלה שחור כו'. פירוש, דאין "הפך לבן" קאי על הנגע, שנהפכה ללבן, כדכתיב (פסוק ד) "בהרת לבנה", דאין הנגע נהפך ללבן, שלא היה מתחלה נגע כלל, ואיך יתכן לומר 'הפך ללבן', ואין לפרש רק על השער. ומה שלא כתיב 'שער הפך לבן בנגע', ללמד שבתוך הנגע נהפך ללבן, לאפוקי אם נהפך ללבן קודם בוא הנגע, שזה טהור ואינו טמא (נגעים פ"ד מי"א), אלא נהפך ללבן בתוך הנגע. והשתא ד"הפך ללבן" קאי על השער, ומשמע דשער אחד הוא, דהא "הפך" לשון יחיד הוא, לכך אמר 'ומיעוט שער שנים', דאינו די בשער אחד, רק שתי שערות. ואף על גב דכתיב "הפך" לשון יחיד, צריך לפרש שתי שערות, כי "שער" הוא לשון שעירות, ואין שעירות פחות משנים. אבל כאשר ירצה לומר על השערות בעצמם, לא על שעירות שבגוף, מלת "שער" בפתח, וכאן דכתיב "ושער בנגע" בצירי, פרושו שעירות, והוא אינו פחות משנים. וזהו טעם רז"ל כי צריך שתי שערות להורות על גוף האדם שהוא גדול (נידה דף מו.), וכן בפרה אדומה שתי שערות [שחורות] פסולות, פחות משתי שערות - לא (פרה פ"ב מ"ה), והיינו אף על גב ד"שער" מקרי אף שער יחיד, אבל שיהיה נקרא שעירות - זה אינו, ומפני שהגוף המקבל השער מקבל אותו דרך רבוי, שהוא שעירות, ולא נקרא שעירות אלא שתים, שזהו שעירות:
[ד] כל מראה לבן וכו'. פירוש, שאין ממש הנגע שפל מן העור, דזה אינו, ד"מראה הנגע עמוק מעור בשרו" כתיב, ולא ממשו שפל, אלא כמראה החמה שנראה עמוקה:
[ה] וטימא אותו יאמר לו טמא אתה. פירוש, שכתיב "וטימא אותו", והוי ליה למכתב 'טמא הוא', מאי "וטמא אותו", אלא שצריך לומר לו 'טמא אתה', ואם לא אמר לו בזה הלשון אינו טמא, אף על גב שראה את הנגע, אינו טמא עד שיאמר 'טמא וכו:
הפך לבן. מתחלה וכו' – דק"ל דהול"ל הפך ללבן ולזה פירש דמלת "הפך" שהוא פועל יוצא קאי אנגע ור"ל שהנגע הפך השער ועשאו לבן דבעינן דוקא שהבהרת קדמה לשער לבן.
ומ"ש מיעוט שער שנים עיין מ"ש התיו"ט בפ"ד דנגעים:
וטימא אותו וכו'. ששער לבן וכו' – זה דבר פשוט זיל קרי בי רב ששער לבן סימן טומאה שמכח זה כתב הרב הנח"י שלא ידע כוונת הרב בזה. ונלע"ד שכוונת הרב ז"ל היא מאי דתנינן בפ"ז דנגעים והכי איתא נמי בת"כ על פרשה זו אותו הוא מטמא ואינו מטמא את התולש סימני טומאה עד שלא בא אצל הכהן וה"ק רבינו גזרת הכתוב כך הוא שהכהן כשרואה השער לבן אז מחוייב לטמאו משא"כ אם עבר ותלש השער לבן באופן שאינו רואה הכהן סימן הטומאה אינו מטמאו אף על פי שידוע בודאי שהיה שם שער לבן אפ"ה אין מטמאו ואף על פי שזה נראה מלתא בלא טעמא כך הוא גזרת הכתוב: