משכיל לדוד על רש"י ויקרא יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · משכיל לדוד · על רש"י ויקרא · יג · >>

פסוק ב[עריכה]

שאת וכו'. ולבנות וכו' – משמע מלשונו דספחת לבנה משאת. וקשה שהרי הספחת היא התולדה, והרא"ם כתב דלא קאי רש"י אלא אשאת ובהרת. ולשונו אינו מורה כן. אלא נלע"ד דרש"י נסיב לה אליביה דר"מ דריש נגעים וכדתניא נמי בת"כ בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כקרום ביצה שנייה לה כצמר לבן. וע"ש בקרבן אהרן דאסברא לסברא דר"מ על זה הדרך דאיהו חשיב הב' קצוות הקצה העליון שבלובן והקצה התחתון לאבות. והב' אמצעיים לתולדות עיין שם. וטעמא דרש"י זכרונו לברכה נסיב אליביה דר"מ עם היות דפליגי רבנן עליה והלכתא כוותייהו שהם הרבים משום דפשטיה דמלת "שאת" מוכח טפי כר"מ דשאת מלשון גובה דלפי שאינה לבנה אלא כהה מכלם משו"ה נראית גבוהה כמראה הצל לגבי שאר המראות הנראות עמוקות כמראה חמה, ודעת רבנן צריך לומר דאינה קרויה שאת אלא לגבי הבהרת העמוקה. ותו דייק קרא אליביה דר"מ דהטיל הכתוב הספחת בן שאת לבהרת אף על גב דבכלל ספחת יֶשְׁנָהּ ג"כ לספחת דבהרת, משום דהכתוב מונה בהדרגה לפי סדר לבנינותן וכיון דפשטא דמלתא משמע טפי כר"מ לכך נסיב אליביה רש"י שכן דרכו בכל מקום:

או אהרן וכו'. גזרת הכתוב וכו' – דק"ל דכל הדברים האלה "והובא" וכו' נראים יתורים דהא כתיב בתר הכי "וראה הכהן וכו'" אלא דקמ"ל שכך גזרת הכתוב ואפילו אין הכהן חכם החכם מלמדו והוא אומר וזה נלמד מיתורא דקרא:

פסוק ג[עריכה]

הפך לבן. מתחלה וכו' – דק"ל דהול"ל הפך ללבן ולזה פירש דמלת "הפך" שהוא פועל יוצא קאי אנגע ור"ל שהנגע הפך השער ועשאו לבן דבעינן דוקא שהבהרת קדמה לשער לבן.

ומ"ש מיעוט שער שנים עיין מ"ש התיו"ט בפ"ד דנגעים:

וטימא אותו וכו'. ששער לבן וכו' – זה דבר פשוט זיל קרי בי רב ששער לבן סימן טומאה שמכח זה כתב הרב הנח"י שלא ידע כוונת הרב בזה. ונלע"ד שכוונת הרב ז"ל היא מאי דתנינן בפ"ז דנגעים והכי איתא נמי בת"כ על פרשה זו אותו הוא מטמא ואינו מטמא את התולש סימני טומאה עד שלא בא אצל הכהן וה"ק רבינו גזרת הכתוב כך הוא שהכהן כשרואה השער לבן אז מחוייב לטמאו משא"כ אם עבר ותלש השער לבן באופן שאינו רואה הכהן סימן הטומאה אינו מטמאו אף על פי שידוע בודאי שהיה שם שער לבן אפ"ה אין מטמאו ואף על פי שזה נראה מלתא בלא טעמא כך הוא גזרת הכתוב:

פסוק ד[עריכה]

ועמוק אין מראה. לא ידעתי פירושו – כוונת הרב ז"ל דאיכא למידק בלשון הכתוב דהול"ל ואין עמק מראהו א"נ ואין מראהו עמוק ואמאי כתיב בלשון מסררס ועמוק אין מראהו . ומתרץ דאי הוה כתיב ואין מראהו עמוק הוה משמע שאינו נראה עמוק כלל ואפ"ה והסגיר וליתא שאם אינו נראה עמוק כלל אינו נקרא נגע כלל ועיקר אלא צמח וא"צ הסגר מכל וכל וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות טומאת צרעת אלא הכא במאי עסקינן שנראה עמוק ואינו נראה באופן שאם נשאל לכהן יאמר לא ידעתי ושיעור לשון הפסוק כך הוא ועמוק כלומר והוא נראה עמוק. ושוב כתב אין מראהו וכו' כלומר ואינו נראה עמוק הא כיצד נראה ואינו נראה כדאמרן בזה הוא שכתוב והסגיר וזוהי כוונת רבינו באמרו לא ידעתי פרושו כלומר לא ידעתי הוי פירושו של לשון הכתוב. כך אני רגיל לפרש לשון רבינו בכל כה"ג שאין כוונתו להודיע צערו לרבים שלא ידע פירוש דבר זה שאם לא ידע הרי שתיקותו יפה מדיבורו. ועיין מה שכתבתי בס"פ תולדות בפ' אם יעקב ועשו ובפרשת וישלח על פסוק ויעל מעליו אלהים במקום וכו':

והסגיר. יסגירנו בבית אחר וכו' – כוונת הרב בזה לאפוקי שלא יסגירנו מחוץ למחנה אלא לעולם תוך המחנה אלא שמסגירו בבית אחר שלא יראה החוצה וכך פירש הוא ז"ל עצמו בפ"ק דמ"ק דף ז' אבל התוספות כתבו שם שהרב עצמו חזר מפידוש זה מכח מאי דאמרינן במגילה דלענין שילוח זה וזה שוין, וא"כ היינו שיוציאנו בדד מחוץ למחנה: