מ"ג ויקרא יג ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות ויקרא


<< · מ"ג ויקרא יג · ג · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמק מעור בשרו נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אתו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת־הַנֶּ֣גַע בְּעֽוֹר־הַ֠בָּשָׂ֠ר וְשֵׂעָ֨ר בַּנֶּ֜גַע הָפַ֣ךְ ׀ לָבָ֗ן וּמַרְאֵ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ עָמֹק֙ מֵע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת ה֑וּא וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן וְטִמֵּ֥א אֹתֽוֹ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְיִחְזֵי כָהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא בִּמְשַׁךְ בִּשְׂרֵיהּ וְשַׂעֲרָא בְמַכְתָּשָׁא אִתְהֲפֵיךְ לְמִחְוַר וּמִחְזֵי מַכְתָּשָׁא עַמִּיק מִמְּשַׁךְ בִּסְרֵיהּ מַכְתָּשׁ סְגִירוּתָא הוּא וְיִחְזֵינֵיהּ כָּהֲנָא וִיסַאֵיב יָתֵיהּ׃
ירושלמי (יונתן):
וְיֶחֱמֵי כַּהֲנָא יַת מַכְתְּשָׁא בִּמְשַׁךְ בִּישְרָא וְשַעֲרָא בְּמַכְתְּשָׁא אִיתְהַפִּיךְ לְחִיוָור וְחֵיזְיוּ דְמַכְתְּשָׁא עַמִיק לִמְחַוָור כְּתַלְגָא יַתִּיר מִמְשַׁךְ בִּישְרֵיהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הוּא וְיַחֲמִינֵיהּ כַּהֲנָא וִיסָאֵיב יָתֵיהּ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ושער בנגע הפך לבן" - מתחלה שחור והפך ללבן בתוך הנגע ומעוט שער שנים (ת"כ)

"עמוק מעור בשרו" - (ת"כ) כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל

"וטמא אותו" - יאמר לו טמא אתה ששער לבן סימן טומאה הוא גזירת הכתוב

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"עמוק מעור בשרו" - כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל לשון רש"י ומפני זה כשהגיע הרב אצל הכתוב השני שאמר ואם בהרת לבנה היא ועמוק אין מראה מן העור כתב הרב לא ידעתי פירושו פירוש הוקשה אצלו כיון שהיא בהרת לבנה אי אפשר לו שלא יהיה מראה עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל והנה אנחנו יכולין לתקן הקושיא הזו שלא יאמרו הכתובים במראה נגע שיהיה עמוק מן העור אלא כשיהפך בו שער לבן אבל כשאמר "ושערה לא הפך לבן" יאמר "ועמוק אין מראה מן העור" שכן מראה החמה אם יהיה במקום ההוא דבר שחור מפוזר בו לא יהיה המראה להמסתכל בו עמוק והנה השער בתולדתו שחור ומבטל עומק הנגע וכשיהפוך לבן או צהוב יהיה הלובן כולו מזהיר ויראה כעמוק לכל מביט בו מרחוק עם כל זה מה שאמר הרב כל מראה לבן עמוק הוא אינו נכון בעיני שהרי אמרו (שבועות ו) אין שאת אלא לשון גבוהה והשאת לבנה היא כדכתיב (פסוק י) שאת לבנה ואמרו (נגעים פ"א מ"א) שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה והנה היא לבנה הרבה וראוי שתהיה עמוקה ולמה יקראוה גבוהה והכתוב גם כן לא אמר במראה השאת "עמוק מן העור" ובתורת כהנים (נגעים פרשה א ד) אמרו מה לשון "שאת" מוגבהת כמראה הצל שהן גבוהין ממראה החמה ואם כל מראה לובן עמוק הנה הדבר בהפך ואולי נאמר שלשון "שאת" מוגבהת היא כנגד הבהרת שאם תקיף את שתיהן תהיה הבהרת כמראה החמה והשאת בצדה כמראה הצל שהן כנגד העור שתיהן עמוקות אבל הכתוב לא אמר במראה השאת "עמוק מן העור" אבל כך נראה לי הענין הזה שיש לובן נותן זוהר ולטישות בעינים כמראה החמה והעין איננו מקבל גוון הלובן ההוא ולכן יראה אצלו כעומק כמראה החמה שהיא עמוקה מן הצל בעבור שהעין מקבל גוון השחרות ונקבע בו וגוון הלובן מפזר כח הראות ויתרחק לו ולכן יראה כעמוק והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג הראות נחלש ממנו כאשר יחלש במקום החמה ובלבד שלא יהיה בו שער שחור כי אז יתפוס כח הראות בשחרות וממנו יתפשט בכל מראה הנגע ולא יברח ממנו והשאת היא לבנה אבל אין הלובן מזהיר ולא יחליש הראות ויתפשט ויתקרב אליו ויראה כקרובה אצלו ומוגבהת כענין הראות בכוכבים שהן נראים כמו גבוהין ברקיע והזכיר הכתוב בשחין (פסוק יט) שני מראות שאת לבנה או בהרת פתוכה באדמדמות ואמר בה (פסוק כ) מראה שפל לא עמוק כי הבהרת ההיא אע"פ שהיא לבנה עזה האדמדמות שבתוכה מגרעת ממנו העומק ויחזור לשפלות מעט ועל דרך הפשט לא יחזור "והנה מראה שפל מן העור" (שם) רק לבהרת אבל בשאת לבנה לא יאמר כן ואמר בשתיהן (פסוק כא) ואם אין בה שער לבן ושפלה איננה מן העור והיא כהה כי בעבור שיש בה מראה האדמדמות ושחרות השער אבד ממנה גם השפלות והיא כהה והזכיר במכוה (פסוק כד) לבנה אדמדמת או לבנה ואמר מראה עמוק (פסוק כה) על הלבנה וחזר ואמר (פסוק כו) והנה אין בבהרת שער לבן ושפלה איננה מן העור כי הזכיר ענין השפלות ללבנה אדמדמת ללמד כי העומק והשפלות שניהם סימן טומאה ואין בהם טהרה רק כשאין בהן שפלות כלל והיא כהה והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם והרחיקה החולי הזה מתחילתו כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך ויאמרו הרופאים בספריהם הבהרות נירא מהן מהצרעת ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן (כאן) "נגע צרעת" כלומר מכה של צרעת איננה צרעת גמורה ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר "צרעת היא" (פסוק ח) יתכן שהיא צרעת גמורה ופעם יאמר בטומאה (פסוק כ) וטמאו הכהן נגע צרעת היא והכונה לומר שיטמא בו מעכשיו כי הוא נגע שיבא ודאי לידי צרעת וראוי להבדל מעתה מן העם וכן וטמא הכהן אותו נגע הוא (פסוק כב) יאמר שהוא נגע גדול שלא יתרפא אבל יגדל כל היותו ויפשה כאשר פשה עתה ומה שאמר רש"י (בפסוק ג) בשער לבן שהוא סימן טומאה וגזרת הכתוב הוא דנא פשריה דמלתא וגזירת עילאה היא די מטא על גברא ההוא כי הנגע שלא יהפוך השער ללובן איננו אלא כיעור בעור לא ליחה שתחליא כלל

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "וראה הכהן את הנגע"-- שיהיו עיניו בו בשעה שהוא רואה אותו.  "בעור הבשר"-- הבינוני.   "בעור הבשר" שיהיה רואה כל הבשר עמו כולו כאחד . ר' יוסי ברבי יהודה אומר מה ת״ל "בעור הבשר"? שיהא כל החוצה לו סמוך לעור הבשר וראוי לפשיון, שאם היה סמוך לראש ולזקן ולשחין ולמכוה ולקדח המורדים-- אינו טמא.

[ב] "ושער" מיעוט שער שתי שערות.

"בנגע"-- להביא את מה שבתוכו ושוכב חוצה לו, פרט לשחוצה ושוכב בתוכו.

"בנגע הפך לבן"-- לא הקודם. מכאן אמרו אם בהרת קדמה לשער לבן-- טמא. ואם שער לבן קודם לבהרת-- טהור. ואם ספק-- טמא. ר' יהושוע אומר כהה.

[ג] "ושער בנגע הפך לבן"-- מכאן אמרו שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מלבין, טהור. עיקרם מלבין וראשם משחיר, טמא. וכמה יהא בלבנונית? רבי מאיר אומר כל שהוא וחכמים אומרים כשיעור. רבי מאיר אומר שלא יהיו בני אדם מדמין שבכולם הם נדונים אלא חוד שער לבן מטמא ושאינו לבן טהור.

[ד] "לבן"-- לא אדום ולא ירוק ולא שחור. אוציא את כולם ולא אוציא שער צהוב?... ודין הוא מה אם שער לבן --שאינו סימן טומאה בנתק-- הרי הוא סימן טומאה בנגע, שער צהוב שהיא סימן טומאה בנתק אינו דין שיהא סימן טומאה בנגע?!... ת״ל "שיער לבן" ולא צהוב.

[ה] "ומראה הנגע עמוק"-- אין ממשו עמוק.

"מראה הנגע עמוק"-- אין מראה שער לבן עמוק.

"מראה הנגע"-- לרבות לו מראה רביעי. "הוא"-- אין לו מראה חמישי.

[ו] מראה הנגע עמוק מעור בשרו נגע צרעת הוא: מה ת"ל? לפי שנאמר (פסוק יא) "וטמאו הכהן לא יסגירנו" למדנו שאין מסגירין את המוחלט.  [ז] מנין שאין מחליטין את המוסגר, ואין מסגירין את המוסגר, ואין מחליטין את המוחלט? ת"ל "לא יסגירנו כי טמא" כל שנקרא עליו טמא, אין זקוק עליו.  [ח] יכול לא יאמר הרי את מוסגר בזה ומוחלט בזה, מוחלט בזה ומוסגר בזה, **מוחלט בזה ובזה ת"ל נגע וראהו, צרעת וראהו

"וראהו"-- כולו כאחת. שאם היה בראש חוטמו שופע הילך והילך, בראש אצבעו שופע הילך והילך אינו טמא.   [ט] מיכן אמרו עשרים וארבעה ראשי איברים שבאדם שאינם מיטמאים משום מחיה: ראשי אצבעות ידים ורגלים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראש הגויה, וראשי דדים שבאשה . ר׳ יהודה אומר אף של איש. ר״א אומר היבולות והדלדולים והמסמרות אינן מטמאים משום מחיה

[י] "וטמא אותו"-- אותו הוא מטמא, ואינו מטמא את התולש סימני טומאה מתוך נגעו עד שלא בא אצל הכהן. אמר ר"ע שאלתי את ר' ישמעאל ואת ר' יהושיע בהולכים לנדבת-- תוך הסגירו מהו? אמרו לי לא שמענו, אבל שמענו עד שלא בא אצל הכהן--טהור, לאחר חלוטו--טמא. התחלתי להביא להם ראיות: מפני מה עד שלא בא אצל הכהן טהור? לא מפני שלא ראה כהן סימני טומאה?! אף בתוך הסגרו, טהור עד שיטמאנו הכהן. לישנא אחרינא: א׳ עומד לפני הכהן וא' עומד בתוך הסגרו--טהור, עד שיטמאנו הכהן. אמרו לו יפה אתה אומר

מאימתי הוא טהרתו? ר' אליעזר אומר כשיולד לו נגע א׳ ויטהר ממנו. וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו, או תתמעט בהרתו מכגריס

<< · מ"ג ויקרא · יג · ג · >>