לדלג לתוכן

גור אריה על רש"י במדבר ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פסוק א[עריכה]

[א] ולמה לא פתח בזו וכו'. הקשו בתוספות בפרק קמא דקדושין (לז ע"ב ד"ה הואיל), מה גנות יש בזה, והלא לא נתחייבו בפסח עד שבאו לארץ ישראל, כדכתיב (שמות י"ב, כ"ה) "והיה כי תבואו אל הארץ ושמרתם את העבודה הזאת", וכתב רש"י בפרשת בא (שם) תלה מצות פסח בביאתן לארץ ישראל, שלא נתחייבו לעשות את הפסח עד ביאתן לארץ ישראל, חוץ מאותו פסח שעשו בשנה שניה, שנתחייבו בו על פי הדיבור, ואם כן מה גנות יש כאן. ותרצו בתוספות, כיון שבשביל חטאם נשתהו במדבר, אם כן היינו גנות שלהם, שאלמלא חטאם היו באים לארץ מיד, כן תרצו התוספות:

ולפי דעתי אין צריך, שאף אם הוא פטור מן המצוה - או מחמת אונסה או שפטרו - גנאי הוא לו, דסוף סוף לא עשו המצוה כמה שנים שהיו במדבר. שכל מי שהוא פטור מן המצוה מחמת שהוא אונס, גנאי הוא לו שלא עשה המצוה, דלא אמרינן (בבא קמא דף כח:) 'אונס רחמנא פטריה' רק לענין פטור מן העונש, אבל מכל מקום גנאי הוא לו שלא עשה המצוה, והיה לו זכות, וכאן לא היה להם זכות אותו המצוה. דודאי אם נאנס ולא עשה הפסח, אף על גב דפטור מן העונש, מכל מקום אין לו זכות ושכר אותה המצוה. דסומא פטור מן המצוה (קידושין דף לא.), וכי אין גנאי לו דבר זה שיהא פטור, שיותר טוב שיהיה חייב. ולא דמי לתרומה וכל המצות התלויות בארץ, דלא חלה המצוה עליהם לגמרי עד שבאו לארץ, אבל פסח שעשו כבר בשנה שניה, רק שהיו פטורין ממנו עד שבאו לארץ, גנאי להם זה, שדבר זה נקרא שהיו חסרים מצוה:

ואם תאמר, ופסח זה איך עשו אותו, והלא בניהם ערלים היו, שלא מלו במדבר (יבמות דף עב.), ומילת בניו מעכב (יבמות דף ע:). ויש לומר, דהיינו כשהמילה נוהג בישראל, והוא לא מל בניו, אז "לא יאכל בו" (שמות י"ב, מ"ח), אבל כאשר ישראל ערלים, אין כאן איסור ערלה, כיון שאין כאן איסור ערלה כלל נוהג בישראל:

פסוק ב[עריכה]

[ב] במועדו אף בשבת אף בטומאה. לא מיתורא לחוד מפיק, דמנא ליה למילף תרתי, שמא לא אתא רק לשבת ולא לטומאה (קושית הרא"ם), אלא דכתיב "במועדו" תניינא (פסוק ג), ומפיק ליה 'אף בטומאה' (סיפרי כאן). ומה שכתב רש"י תרווייהו על "במועדו" הראשון, דסבירא ליה ד"במועדו" בתרא אתא לגלויי על "מועדו" קמא, דתרווייהו מרבה הכתוב, ואי לאו "במועדו" תניינא הוי מוקמינן ליה אחדא, לכך כתב "במועדו" תניינא לגלוי א"מועדו" קמא, דבכל ענין מיירי:

[ג] אף בטומאה. פירוש, אם הציבור נטמאו, אבל יחידים שנטמאו נדחים אל פסח שני, כדכתיב בפירוש בקרא (פסוקים י, יא):

פסוק ג[עריכה]

[ד] ככל חקותיו אלו מצות שבגופו וכו'. כתב הרמב"ן [ד]טעות סופר הוא, וצריך להיות; מצות שבגופו - "שה תמים זכר בן שנה" (שמות י"ב, ה'), שעל גופו - "צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו" (שמות י"ב, ט'), ושחוץ לגופו - מצה וביעור חמץ, עד כאן לשונו. והביא ראיה שטעות סופר הוא, דאם שעל גופו הן שבעת ימים למצה וביעור, והם כתובים ב"כל משפטיו" הנזכר כאן, אם כן בפסח שני שכתוב (ר' פסוק יד) "ככל חקותיו וככל משפטיו" יהיה גם כן צריך ביעור חמץ ומצה שבעת ימים, ואין זה כן, שהרי בפסח שני חמץ עמו בבית ואינו זקוק לביעור (פסחים דף צה.), אלא "כל חקותיו" הם מצות שבגופו, כגון תמים זכר בן שנה, והוא כתוב ב"כל חקותיו", ושעל גופו - צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו, והם כתובים ב"כל משפטיו". אבל מצות שחוץ לגופו לא נכתבים בקרא. ולפיכך פסח שני שאין כתוב בו רק "ככל חקותיו וככל משפטיו", לא שייך אלא מצות שעל גופו ושבגופו, ולא אשר הם חוץ לגופו:

פסוק ד[עריכה]

[ה] מה תלמוד לומר כו'. ותימה, אם לא שאמר להם מנא ידעי לעשות הפסח, שהרי לא נצטוו על ידי הדיבור, שהרי לא נתחייבו בפסח עד שבאו לארץ, ואם לא אמר להם בפירוש לא היו יודעין. ועוד, כיון דלא מקשה מידי אדבור שאמר הקדוש ברוך הוא למשה (פסוקים ב, ג) מצות הפסח שיעשו אותו ישראל, ומשמע משום שהוא חדוש, לכך לא קשה כלל, אם כן גם כן דבור משה לישראל הוא בהכרח גם כן:

ונראה דרז"ל (סיפרי כאן) דרשו כן, דלא הוי למכתב כלל "וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח", רק הוי למכתב 'ויעשו בני ישראל את הפסח', כיון שבדבור שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לא כתיב רק "ויעשו בני ישראל את הפסח" (פסוק ב), ואין סברא שיכתוב "וידבר משה אל בני ישראל וגו'", כיון שבצווי לא כתיב "דבר", שאם בצואה הוא סומך על זה שכיון שכתב "ויעשו את הפסח" בודאי יהיה משה מדבר להם המצוה, דאם לא כן מנא ידעי, הכי נמי לא הוי צריך למכתב רק 'ויעשו בני ישראל את הפסח', וממילא אמר להם. ואדרבה, בכל מקום נאמר בצואה "דבר אל בני ישראל", כמו במצוה שאחר כך נאמר (פסוק י) "דבר אל בני ישראל", ולא נאמר שדיבר משה לישראל, שהכתוב סומך על זה בודאי שדיבר, וכאן איפכא, שלא נאמר בצואה כלל 'דבר אל בני ישראל', ויראה לומר, מה שלא נאמר כאן בצואה 'דבר אל בני ישראל', לפי שלא היה כאן דבור רק לעשות הפסח, ובשביל כך לא נאמר בזה 'דבר אל בני ישראל', שכל מקום שנאמר "דבר" הוא על ענין חדוש, ללמוד להם המצוה, וללמוד המצוה לא היו צריכים, שהרי יודעים היו המצוה, ולא היה חסר להם רק העשיה לעשות המצוה, לכך כתב "ויעשו", ולא נזכר שום דבור. ואם כן למה כתב גבי משה "וידבר", ומדכתיב אצל משה "וידבר", שמע מינה דעתה הזהיר על עיקר המצוה, לכך כתיב "וידבר משה לעשות הפסח", ורצה לומר שהזהיר אותם על עיקר מצות הפסח, והשתא מקשה והלא כבר דבר להם מועדי ה', ואהא מתרץ כששמע פרשת המועדות דיבר, והשתא ציוה להם בשעת מעשה גם כן:

פסוק ז[עריכה]

[ו] אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה אמרו לו יזרק הדם על טמאים ויאכל הבשר לטהורים וכו'. פירוש, מדאמרו "למה נגרע", משמע שמשה אמר להם שהם לא יעשו הפסח, ובודאי טעמא קאמר להו משום טומאה, ואם כן איך אמרו "למה נגרע", דודאי טעמא רבה אית ביה שיגרעו, משום דאין קדשים קריבים בטומאה, ומאי "למה [נגרע]", אלא הכי פירושו, שאמרו יזרק הדם על טמאים ויאכל הבשר לטהורים, והיינו "למה נגרע":

[ז] וראויה כו'. פירוש, אחר שהכתוב מדבר בכבודו של משה, אם כן יקשה למה לא נאמרה הפרשה על ידי משה. בשלמא אם אמרינן שאין הכתוב מדבר בכבודו, יש לנו לומר משום דאמר "כל הדבר הקשה יביאו אלי" (ר' דברים א, יז), והיה מתפאר בדבר הקשה, לכך נעלמה ממנו ההלכה הזאת, אבל השתא דבכבודו של משה מדבר, והכתוב בא לספר בכבודו בזאת המצוה, אם כן לא נענש בזאת המצוה, אם כן למה לא נאמר על ידו, ותירץ 'וראויה וכו:

פסוק י[עריכה]

[ח] אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה. ואם תאמר, איך בא הנקוד לעקור התיבה, דמשמע "רחוקה", והנקוד מורה לך אפילו חוץ לאסקופת העזרה, שאינו רחוק. ואין זה קשיא, כיון שהוא חוץ לאסקופת העזרה, שאסור לשחוט שם פסח, הוי דרך רחוקה לו, דכמו שדרך רחוקה אינו יכול לעשות הפסח, כן זה אינו יכול לעשות הפסח במקום שהוא שם. ומה שפסק כרבי אליעזר ולא כרבי עקיבא (פסחים דף צג:) ד"דרך רחוקה" כל שלא יכול להגיע כל זמן שחיטה, דהיינו מחצות היום של ערב פסח, שהוא זמן שחיטה (רש"י שם), ועד שקיעת החמה, שאם בהתחלת זמן שחיטה עומד במקום שלא יכול להגיע לירושלים קודם שקיעת החמה הוי "דרך רחוקה" לו, פחות מכאן לא הוי "דרך רחוקה", משום דלרבי עקיבא לא יתורץ הנקודה שהיא על "רחוקה", דהאי דרך רחוקה ממש, ומאי בא למעוטי יותר, כיון שאי אפשר להגיע לירושלים כל זמן שחיטה, ומפני הנקודה פירש אליבא דרבי אליעזר (כ"ה ברא"ם):

[ט] פסח שני וכו'. בא לתרץ, אחר שפירש הכתוב כל זמן שהוא חוץ לאסקופת העזרה הוא נקרא "רחוק", ואם כן מדבר באיש שיכול לקיים כל מצות החג מן מצה ומרור וביעור חמץ, ואם כן כאשר יעשה עוד פסח שני יהיה אוכל שני פעמים מצה ומרור, ומבער חמץ שני פעמים, שהרי בפסח ראשון עשה זה, ובפסח שני יחזור לעשות. בשלמא אי הוי "דרך רחוקה" ממש, ומיירי באיש שלא יוכל לקיים, אתא שפיר שהוא נדחה לפסח השני, אבל איש כזה שהוא כבר קיים הכל, איך נדחה לפסח השני, ומתרץ 'פסח שני וכו, והשתא לא יעשה רק פסח, ולא ביעור חמץ, ולא שם יום טוב, ואם כן לא יעשה שני פעמים:

פסוק טו[עריכה]

[י] העשוי לאוהל ללחות העדות. פירוש, שאין "אוהל העדות" מלה אחת עד שיהיה האוהל נקרא "אוהל העדות" על שם שהאוהל עצמו הוא עדות, שאין זה כן, שאין האוהל בעצמו הוא עדות, אלא שעשוי להאהיל על לוחות העדות:

[יא] כמו הוה על המשכן וכו'. פירוש, שאין "יהיה" לשון עתיד, דלא יתכן לומר "ביום הקים המשכן כסה הענן את המשכן ובערב יהיה וגומר", שלא היה נמשך דבר זה ממה שכסה הענן המשכן שיהיה אחר כך בערב המראה אש, והוי למכתב לשון עבר, אלא שהוא לשון הוה. ומה שכתב "יהיה" לשון עתיד, לפי שכל דבר הוה ויהיה כתב בלשון עתיד, כמו שכתב רש"י בפרשת בשלח אצל "אז ישיר" (שמות ט"ו, א'), לפי שההוה תמיד - הוה ועתיד להיות גם כן, לפיכך בא עתיד במקום ההוה תמיד:

פסוק יח[עריכה]

[יב] שנינו במלאכת המשכן וכו' עד על פי ה' ביד משה. פירוש, שבברייתא דמלאכת המשכן שנינו דכיון שהיו ישראל נוסעים היה הענן מתקפל על גבי בני יהודה, ותקעו והריעו ותקעו, עד כאן שנינו במלאכת המשכן, ולא שנינו במלאכת המשכן יותר. וכתב רש"י 'ולא היה מהלך עד שמשה אמר "קומה ה'" (להלן י, לה) ', וזו לא מצאנו בברייתא דמלאכת המשכן, אבל זה בספרי. אם כן כאשר מחברים מה שמצאנו בברייתא דמלאכת המשכן ומה שמצאנו בספרי, יהיה סימן נסיעתן כשהיו נוסעים; היה הענן מתקפל על גבי בני יהודה כקורה, ותקעו והריעו ותקעו, ועדיין לא היה הענן מהלך עד שמשה אמר "קומה ה'", כמו ששנינו בספרי, ואז "ונסע דגל מחנה יהודה" (ר' להלן י, יא). וכשבאו לחנות גם כן, דכתיב (פסוק כג) "על פי ה' יחנו":

פסוק כ[עריכה]

[יג] ויש כמו ולפעמים. ואינו כמו "היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות י"ז, ז'):

[יד] ימים מספר ימים מועטים. כלומר, שימים מועטים נקראים "ימים מספר", לפי שבקל יכול לספור אותם. אבל אין פירושו "ויש שיהיה על המשכן ימים מספר", כלומר ש"ימים" הוא מספרם, דהיינו מיעוט "ימים" שנים (נידה דף לח:), דאם כן זהו "יומיים" הכתוב אחריו (פסוק כב):