ברטנורא על יבמות ד

משנה יבמות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

החולץ ליבמתו - הוא מותר בקרובותיה. דלאו חליצה היא, דהא לא בעיא חליצה. וקרובות וקרובים דמתניתין היינו הנך דנאסרות על האיש מחמת אשתו וקרובים הנאסרים על אשה מחמת בעלה:

אם אין הולד של קיימא - שהוא נפל:

(ב)

וחייבין בקרבן - שבעל אשת אח שלא במקום מצוה. והולד כשר ממה נפשך:

וחייבין אשם תלוי - שכל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי:

(ג)

שומרת יבם - שהיא ממתנת ומצפה ליבם:

שנפלו לה נכסים - מבית אביה:

מה יעשו בכתובתה - מנה ומאתים ותוספת ונדוניא שהכניסה לו וקבל עליו אחריות:

ובנכסים הנכנסים ויוצאים - נכסי מלוג. שכשהיא נכנסת נכנסין עמה וכשיוצאת מבעלה יוצאין עמה:

בית שמאי אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב - דספק נשואה היא וזוכה היבם בחצי ירושתה מספק, שהבעל יורש את אשתו, וזה שספק נשואה היא אצלו זוכה בפלגא:

נכסים בחזקתן - נכסי צאן ברזל, בחזקתן. ולא פירשו ב"ה אי בחזקת יורשי האשה שהיו הנכסים שלה, אי בחזקת יורשי הבעל שאחריותם עליו. ולענין דינא יחלוקו אפילו לדברי ב"ה:

(ד)

כאשתו לכל דבר - שמגרשה בגט ולא בעיא חליצה, ומחזירה כשירצה ולא מיתסרא עליה:

על נכסי בעלה הראשון - שיהיו קרקעות של בעלה הראשון אחראין וערבאין על כתובתה. ואי לית לה כתובה מבעלה הראשון כותב לה היבם כתובה על נכסיו, והיא מנה בלבד :

(ה)

מצוה בגדול ליבם - כדילפינן מוהיה הבכור:

(ו)

ובגדול - שהיה גדול האחים במדינת הים, ותלה גדול האחין שלפנינו בו לומר המתינו לו, שהוא גדול ממני:

[ובחרש ובשוטה - עד שיבריאו. אין שומעין לו]:

עליר מצוה - אף על פי שאחיך שבמדינת הים הוא גדול ממך, כיון שאתה גדול האחין שלפנינו עליך מצוה, דשהויי מצוה לא משהינן:

(ז)

הרי הוא כאחד מן האחין - ולא הפסיד חלקו בשביל שחלץ. דסלקא דעתך אמינא לקנסיה הואיל והפסידה מיבום שפסלה על האחיפ:

זכה בנכסי אחיו - ואפילו גרשה למחר, דיקום על שם אחיו אמר רחמנא, והרי קם:

נכסים של אב - דכתיב והיה הבכור, מה בכור אין לו בחיי האב, אף יבם אין לו בחיי האב. ואין כן הלכה, אלא הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו ואפילו במקום אב:

אסור בקרובותיה - כאילו היא אשתו, וכל קרובות הנאסרות מחמת אשה גמורה אסורות מדרבנן בחלוצה:

בזמן - שהיא קיימת. אאחותה קאי ולא אשאר עריות:

מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו - ולא אמרינן צרה כחלוצה שיהא אסור באחות צרת חלוצתו כמו שהוא אסור באחות חלוצתו:

ואסור בצרת קרובת חלוצתו - ראובן חלץ ללאה, ורחל נשואה לנכרי ולה צרה, ומת הנכרי, אסורה אותה צרה לראובן. וטעמא הוי, שבזמן שלאה חולצת מוליכה רחל אחותה עמה לב"ד, וכולי עלמא לא ידעי להי מינייהו חליץ, ואיכא דסברי דלרחל חליץ, וכי נסיב צרת רחל דהיינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב, דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו היו, שהרי חלץ לרחל. אבל אין היבמה מוליכה צרתה עמה בזמן שחולצת, הלכך כי נסיב אחות הצרה לא אמרי אחות חלוצה נסיב:

(ח)

וכן המגרש את אשתו וכו' - בגמרא פריך, וכן סלקא דעתך. אלא אימא אבל המגרש את אשתו וכו', שאחות גרושה מדברי תורה ולכך פטורה מן החליצה ומן היבום, ואחות חלוצה מדברי סופרים ולכך חולצת ולא מתיבמת:

(ט)

שומרת יבם - ממתנת ליבם:

שקידש - אחד מן האחים את אחותה אחר שנפלה זו לפניהן והוזקקה לכולן:

המתן - מלכנוס, דקא פגעת באחות זקוקה:

עד שיעשה אחיר מעשה - שיכנוס אחיך את היבמה או יחלוץ לה ויעקור את זיקתה מעליך:

מתה היבמה יכנוס את אשתו - דאפילו כנסה ומתה מותר באחותה:

מת היבם - ולא נותר אח אלא זה שקידש את אחותה:

מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה - אבל יבומי לא, משום דאחות גרושתו היא. ובגמרא פסיק הלכה כרבי יהודה בן בתירא:

(י)

לא תחלוץ וכו' - מפרש בגמרא טעמא, דכתיב (דברים כה) אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו וגו', הא אם יחפוץ ייבם, כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה :

בתולות - גזרינן אטו בעולות. וארוסות אטו נשואות. וכן הלכה. והנך שלשה חדשים הם תשעים יום חוץ מיום שמת בו בעלה או שנתגרשה בו וחוץ מיום שנתארסה בו:

הנשואות יתארסו - דטעמא דאסורה כדי להבחין בין זרע ראשון לזרע שני, שלא תלד בן, ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון, ובארוסות ליכא למימר הכי:

והארוסות ינשאו - דהא לא איעבור מראשון:

חוץ מארוסה שביהודה - שהיו מיחדין את הכלה ואת החתן ביהודה קודם כניסתן לחופה כדי שיהיה רגיל ומשחק עמה ולא יהיו בושים זה מזה בבעילת מצוה, לכך חיישינן שמא בעל:

כל הנשים יתארסו - משום דר"י לא מפליג בין אלמנה לגרושה ומתיר לאלמנה ליארס אפילו תוך שלשים יום של ימי אבלה, אתא רבי יוסי לאפלוגי עליה בהא, ואסר לאלמנה ליארס תוך שלשים של ימי אבלה:

(יא)

ארבעה אחים וכו' - הוא הדין אפילו נשי טובא נמי, אם אפשר בסיפוקייהו הרשות בידו לכנוס את כולן. והאי דנקט ארבע, עצה טובה קמשמע לן, ארבע אין טפי לא, כי היכי דנמטייהו עונה בחודש :

ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה - ולא מיבם לתרוייהו, דכתיב (דברים כה) אשר לא יבנה את בית אחיו, בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים. ולא חליץ לתרוייהו, שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, והואיל ותרווייהו כי הדדי לא סלקי ליבום כדאמרינן בית אחד הוא בונה, הכי נמי לא סלקי לחליצה:

חולץ לפסולה - ולא יפסול את הכשרה לכהונה, שהחלוצה פסולה לכהונה, ולא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להן:

(יב)

המחזיר את גרושתו - משנישאת :

והנושא את חלוצתו - דקיימא עליה בלאו דלא יבנה, כיון שלא בנה שוב לא יבנה:

והנושא קרובת חלוצתו - דקסבר ר"ע דחלוצתו כאשתו, שהכתוב קראה ביתו, דכתיב (שם) בית חלוץ הנעל. וקסבר נמי ר"ע יש ממזר מחייבי לאוין. ואינה הלכה:

קרובת גרושתו - דגרושתו כאשתו. ואמה ואחותה חייבי כריתות נינהו:

(יג)

כל שאר בשר שהוא בלא יבא - כל קורבה שהיא בלאו , ואפילו אין בה כרת:

כל חייבי כרת - אבל לא חייבי לאוין. וכן הלכה, שכל שאיסורו אסור כרת הולד ממזר, חוץ מן הנדה. אבל מחייבי לאוין אין הולד ממזר: