ביאור:יהושע ו יט
יהושע ו יט: "וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב, וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל, קֹדֶשׁ הוּא לַיהוָה, אוֹצַר יְהוָה יָבוֹא."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:יהושע ו יט.
אוֹצַר יְהוָה יָבוֹא[עריכה]
וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב[עריכה]
זהב וכסף שימשו לכלים, קישוטים ומטבעות עוברות לסוחר.
יהושע פקד להביא כל דבר שעשוי מזהב וכסף. לפי התכשיטים שנמצאו באוצרו של תות ענח' אמון רואים שהמצרים השתמשו באבנים יקרות ואבנים צבעוניות לקישוט, אולם יהושע לא כלל אותם באוצר לאלוהים.
נראה שהוא העדיף לקחת את הזהב והכסף לפי משקל, ואחר כך יתיכו את המתכות ויעשו מהם כלים לאלוהים בלי להתחשב בערך הכספי והאומנותי של המוצר הקודם.
ייתכן שרוב החפצים מזהב וכסף היו פסלונים של אלילים (תרפים (ביאור:בראשית לא יט)), ולכן לא היתה ליהושע סיבה לשמור אותם.
וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל[עריכה]
נראה שמנחושת וברזל לא עשו תכשיטים או פסלונים, אלא עשו מהם רק כלים.
ברור שאם היו מוצאים דבר מברזל או נחושת שאינו כלי, היו לוקחים גם אותו לאוצר אלוהים.
תקופת הברזל התחילה באנטוליה ובקווקז בסוף האלף השני לפנה"ס, ואפשרי שהיו כלים מברזל בכנען בתקופת יהושע.
לא ברור אם "בַרְזֶל" של יהושע, זה הברזל שלנו.
כיוון שהיה ארד, ברונזה בתקופה ההיא, והמתכת לא מוזכרת, אז ייתכן שיש כאן עירבוב של שמות.
אוֹצַר יְהוָה יָבוֹא[עריכה]
אלוהים לא צריך אוצרות כאלה. אולם כדי להראות את גדולתו של אלוהים, בני ישראל רצו להראות את עושרו ויופי של כליו. כך ההצלחה של אלוהים תראה את כוחו.
כך גם גולית טען שאלוהי הפלשיתים חזק מאלוהי ישראל, כדבריו: "אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה" (ביאור:שמואל א יז י), בגלל שהוא חזק והציוד שלו עולה באיכותו על הציוד של בני ישראל.
למעשה יהושע לוקח בעלות על הרכוש לאלוהים, והוא יקבע מה יעשה במתכות. משה כבר בנה את כלי המשכן, אולם בעתיד שלמה המלך ישתמש באוצרות שהצטברו כדי לבנות את בית המקדש הראשון, לפאר את גדולת אלוהים.
יהושע עבר על החוק כאשר הוא לא הבדיל בין זהב וכסף ששימשו לעשית אלילים לבין זהב וכסף כשרים, כפי שמשה קבע: "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ. לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ, כִּי תוֹעֲבַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא" (דברים ז כה). אולם כיוון שאף אחד לא הביא לו אפילו גרגר זהב אחד מיריחו, הן ממילא הם לא ירויחו מזה דבר, ולא היתה ספירה או שקילה, אז לא נוצרה בעיה.
קֹדֶשׁ הוּא לַיהוָה[עריכה]
יהושע מזהיר שהרכוש הזה הוא "קֹדֶשׁ הוּא לַיהוָה". לכולם היה ברור האיום והעונש לעובר על פקודת יהושע.
אדם שגונב רכוש שמיועד לאלוהים עובר עבירה חמורה ביותר. למרות שהגנבה לא תהיה מהיכל אלוהים או ארמון, גנבה של רכוש שצויין שהוא שייך לאלוהים היא כאילו נעשתה מהיכל. לפי חוקי חמורבי מספר 6, אדם שגנב מהיכל או ארמון, וכל אדם שיעזור לו, יומת.
על גניבה רגילה, הגונב רק חייב לשלם קנס, ואם אינו יכול לשלם הוא יומת. אולם על גניבה מהיכל אין אפשרות לשלם - העונש הוא מוות בלבד.
על "מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקׇּדְשֵׁי יְהֹוָה" (ויקרא ה טו) משלם המועל בכסף. הנביא יחזקאל אומר: "אֲשֶׁר מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּם, יָמוּת" (יחזקאל יח כד).
בחינה/נסיון[עריכה]
אלוהים הבטיח לבני ישראל הבטחות ענקיות: ארץ, ברכה לעולם, גוי גדול, וכל שהוא דרש: שנכבד את תורתו ודרכו. נכבד בהסכמה, ולא בכפיה ופחד.
כאן יהושע דורש מבני ישראל לתת כבוד לאלוהים.
והתוצאה: "וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מַעַל, בַּחֵרֶם" (ביאור:יהושע ז א) - לא רק איש אחד, הרבה אנשים. כך יהיה לכל הדורות - בני ישראל לא ילמדו וימעלו. עונשים אחרי עונשים לא יעזרו.
אלוהים ידע מה יקרה. נראה שיהושע היה מופתע שכך קרה.
בשלב מסוים בתולדות העם, המועלים בחוקי אלוהים, פשוט הוחרמו והוצאו, או יצאו מעצמם, מקהל בני ישראל, וכך אין להם חלק ונחלה בברכה.
חלוקת שלל[עריכה]
לאחר הנצחון על "הַמִּדְיָנִים" (במדבר לא ב), משה ארגן את חלוקת השלל, וזה הפך לחוק.
משה פקד "וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא, וּבֵין כָּל הָעֵדָה, וַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס לַיהוָה ..." (במדבר לא כז-כח). כך היתה סיבה לאנשים להתאמץ, להלחם, להביא שלל למחנה, ואוצר אלוהים קיבל מעשר.
יהושע היה יכול לעשות הפוך - לקחת את כל שלל המתכות, ולתת ללוחמים חזרה מעשר, על עבודתם ותרומתם.
יהושע לא עשה זאת, וכתוצאה, סביר שאף אחד לא התאמץ לחפש מתכות ולהביא אותם ליהושע לאוצר אלוהים. גנבים הסתכנו ולקחו לעצמם, כפי שעשה עכן, אבל סביר שאוצר אלוהים קיבל סכום אפסי, ולכן יהושע לא סיפר על השלל, למרות שבסיפור "הַמִּדְיָנִים" יש תאור מלא של השלל (במדבר לא נב). אם יהושע היה משלם סכום ללוחמים על השלל, אז הם היו מתאמצים למצוא, וכופים על האחרים להתאמץ, כדי שהסכום הכללי יגדל, וכל אחד יקבל יותר, והחיילים היו שומרים שאף אחד לא יגנוב לעצמו מחוץ לחלוקה.
החלטתו של יהושע יצרה תמריץ והזדמנות לבני ישראל למעול בחרם.