אלשיך על קהלת ז
אלשיך על קהלת · ז · >>
תוכן עניינים
- 1 פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 2 פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 3 פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 4 פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 5 פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 6 פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 7 פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 8 פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 9 פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 10 פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 11 פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 12 פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 13 פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 14 פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 15 פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 16 פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 17 פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 18 פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 19 פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 20 פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 21 פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 22 פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 23 פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 24 פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 25 פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 26 פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 27 פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)
- 28 פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)
פסוק א (כל הפסוק)
(א) על כן משיב ואומר "טוב שם משמן טוב" וכו'. לומר כי הוא יתברך מראה כי "טוב שם" טוב "משמן טוב" של מלך הנמשח בשמן שיש לו גדולה בעולם הזה. כי הלא "ויום המות" שמראין לו אז אושרו הוא טוב "מיום הולדו", ואז יכיר הרואה בשמחת הצדיק בעל שם טוב ביום המות, והרי הוא כאילו בעולם הזה יהיה לו מראה עינים מטוב העולם הבא, כאשר הזכירו בבראשית רבה (סב ג) על פסוק וימת אברהם וכו', וכמה צדיקים ששמחו נפשותם במה שהראו להם מתן שכרם:
זולת הכתוב בסמוך יאמר כמו שאמרו ז"ל (הוריות יא ב) כי שמן המשחה שהוא שמן הטוב היורד על זקן אהרן משחו בו משכן וכל כליו וכהנים ומלכים ולא חסר ממנו כלום ועדיין כל שיעורו קיים. ובזה יאמר "טוב שם משמן טוב", כי כל מעלת השמן טוב הוא שהוא קיים ולא יחסר, וזה אדרבה מוסיף תמיד." ויום המות "מתפרסם וגדל "מיום הולדו." והוא, כי בבא הצדיק לעולם הזה מכריזין למעלה כי זרח השמש, ויותר הוא מה ששמו מתפרסם כיום הולדו בשמים ובארץ:
או יאמר מי שהוא בעל "שם" טוב הוא "טוב משמן טוב", כי שמן טוב מושחים בו מתים שיתקיים הגוף ולא יפסד, ושם טוב אין צריך לומר שלא יפסד הגוף, כי אם יהיה בו חיות כישן כרבי אלעזר ברבי שמעון (בבא מציעא פד ב) וכרבי אחאי בר יאשיה (שבת קנב ב). וכן אמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי עבודה זרה ג א) אין בין צדיקים מתים לצדיקים חיים אלא הדבור בלבד. ולא עוד אלא שיום המות יש בו חיות "מיום הולדו":
או יאמר "טוב שם" שמאיר לעולם יותר" משמן טוב" הזך ומאיר. והוא מאמר רז"ל (קהלת רבה א ה) כי על הולד הצדיק נאמר וזרח השמש. וזה יאמר "טוב שם" שהוא כשמש המאיר לעולם בזכותו, "משמן טוב" שאינו מאיר רק במקום שהוא בו. ואף על פי שמיתת הצדיק נמשל לביאת השמש כאומרם (שם) על ובא השמש, אין אורו מתמעט במותו, כי "יום המות מיום הולדו", כי משם מאיר למעלה ולמטה כענין זכור לאברהם וכו' (שמות לב יג):
או יאמר "טוב שם "וכו', כי השמן טוב מאיר אך הוא עצמו כלה, אך שם טוב שהוא הכשרון מאיר לאדם ואינו כלה, כי המצות עצמן קיימים וחיים ונעשים אורות ומלאכים סניגורים, ובזה לא יצטער על יום מותו כי "יום המות" הוא טוב לו "מיום הולדו:"
והנה רשב"י במדרש (קהלת רבה ז א) פירש כי "טוב שם משמן" שמושחין בו כהנים ומלכים. יראה כונתו, כי כתר שם טוב גדול מכתר כהונה וכתר מלכות. וראוי לשים לב, למה לא הזכיר גדר כתר תורה. אך הנה ר' (יהודה) [יוחנן] ליישב זה אמר כי בכלל שם טוב הוא באומרו אשרי מי שעמלו בתורה וכו' גדל בשם טוב וכו' ועליו אמר שלמה בחכמתו טוב שם וכו' (ברכות יז א). הנה כי דעתו שאומר טוב שם הוא יום היות עמלו בתורה, ויהיה דעתו שבאומרו טוב שם הוא על ידי תורה שאם לא כן לא עם הארץ חסיד. ולדעתו אחשוב בכונת הכתוב טוב הם הכתרים שקונה האדם על ידי בחירתו מאשר על ידי ירושה, כהונה מאהרן מלוכה מדוד. ומה בין זה לזה, כי אשר על ידי בחירה אין צריך לומר שבמותו לא תסור כתרו ממנו, כי אם גם יתוסף לו אורה וגדולה, מה שאין כן לבעלי שררת מלכות וכהונה גדולה שבמותן אבד כתרם, כי אין שלטון ביום המות (לקמן ח ח) כמו שאמרו ז"ל (קהלת רבה ח ח) שביום סילוק משה רבינו ע"ה הקהיל את ישראל ולא על ידי חצוצרות כי אין שלטון וכו':פסוק ב (כל הפסוק)
(ב) "טוב ללכת" וכו'. הנה היה לו לומר טוב לכת. ועוד מי לא ידע בכל אלה כי טוב ללכת לבית אבל מלכת במשתאות ושכרות. ומה צורך לומר גם כן באשר הוא סוף כל האדם, מי לא יבין את זאת כי סוף האדם בעולם הזה הוא המות:
אך הנה אין ספק כי לא על משתה הרשות ידבר, כי אם על סעודת מצוה כסעודת חתן או מילה. והוא באשר נשים לב אל אומרם ז"ל (ברכות ו ב) כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו וכו', כי הלא לזר יחשב כי מי זה חתן יצטרך ישמחוהו זולתו והוא ביום חתונתו וביום שמחת לבו. אך הוא, כי אשר חננו ה' דעה והשכל יתן אל לבו ביום חתונתו ויאמר על מה נצטוינו ליקח אשה ולפרות, אם לא על כי מחר ימות ואם לא ישאיר אחריו נין ונכד ערירי ימות וילך לו בלי חמדה מה שאין כן אם היה קיים באיש, נמצא כי חתונתו היא הכנה אל המות ותיקון אליה, ולכן לא יבצר האיש החכם מלהבין את זאת ויתעצב אל לבו בזכרו יום מותו, על כן צריך לשמחו. וגם המסובין אתו בסעודת חתונתו גם המה ראוי יתנו לב אל הדבר הזה, ואז יכנע לבבם לשוב אל ה' ולבלתי ההנות במאכל שולחן החתן אשר לפניהם. והן זאת היתה כונת רב המנונא (ברכות לא א) באמור אליו לשרי לן מר ואמר וי לן דמיתנן, כלומר כי הנישואין הם הכנה אל המות ואלמלא הוא לא היה צורך אל ההולדה. הרי כי אשר נתן ה' חכמה בלבו, לבבו יבין בלכתו אל בית משתה חתן וכלה אל אחרית דבר ואז יכנע. והוא מעין הנמשך אליו על ידי לכת אל בית אבל בזכרו יום המות. אך אמנם אין ספק כי אף שאחרית דבר הנישואין היא המיתה למה שהן הכנה והתחלה אליה, נסתרה דרכה מההולך אל בית המשתה ההוא ולא ישים לב כי אם אל אשר לפניו באשר הוא שם. מה שאין כן להולך אל בית אבל שיראה בעיניו המותה לחסידיו וליתר העם ויתן אל לבו כי גם עליו יעבור כוס:
והן הנה דברי קהלת לומר אל ישיאך לבך לומר הנה כי יקרה לפני שני דרכים אחד לכת אל בית משתה חתן המלך ואחד ללכת אל בית אבל, אחר כי גם שהכונה הנמשכת מלכת אל בית אבל גם היא נמצאת בלכת אל בית משתה אלכה לי אל הנישואין. על כן אמר לא כן הדבר כי "טוב ללכת" וכו', לומר אין צריך לומר ההליכה בעצמה שהיא טובה אל בית אבל מההליכה אל בית משתה, כי אם גם ההכנה וטוב הרצון "ללכת אל בית אבל" הוא "טוב מלכת" בעצמו אל "בית המשתה":
ופירש הטעם ואמר" באשר הוא סוף" וכו', לומר כי גם שבבית משתה גם כן תמשך הכנעה כי גם בה רמז אל המות, אינו דומה במה שהאבל "הוא סוף כל האדם" שההולך שם רואה בעיניו המות ולבבו יבין כי זה דרכו גם הוא, מה שאין כן בבית משתה כי לא יקל בעיניו לחשוב התכלית כי אם אשר לפניו. וזהו "באשר הוא סוף כל האדם", ועל ידי כן "והחי יתן אל לבו" ענין המות, אך על ידי מה שאינו סוף האדם לא יתן אל לבו עם שהדבר רמוז בענינו:
ולדקדק אומרו "והחי" ולא והאדם, אפשר באשר נמתיק ענין הסמיכות אצל פסוק הקודם. והוא כי אחרי אומרו טוב שם וכו' שימשך מזה יאמר אומר אם כן מה שטוב וראוי לגמילות חסד ללכת אל בית אבל יהיה על סילוק בעל שם טוב ולא לזולתו לשתי סבות, אחת כי ממנו יכנע לבבו כי יראה צדיקים ימותו, וגם לכבוד השלם ההוא. על כן סמך ואמר "טוב ללכת אל בית אבל", כלומר בין צדיק או בלתי צדיק. ובל יראה בעיניך שבבית אבל של הבלתי צדיק לא יכנע לבבך, כי הנה "באשר הוא סוף כל האדם" כצדיק כרשע לא יבצר מהחי יתן אל לבו. כי אף גם ההולך אל בית אבל יהיה צדיק תמים, יתעצב אל לבו ויכנע. כי גם ישכיל כי גם את הצדיק יקרה אסון המות ויפשפש במעשיו "כי סוף כל האדם "הוא. וגם אל תשית לבך אל כבוד המת לומר כי אין ראוי אל כבוד לכתך שמה כי לא צדיק הוא, כי לא כן הוא כי אשר אצוך תלך אל בית אבל, לא למען כבוד המת הוא זולתי להנאת ולטובת החי ההולך שמה שיתן אל לבו, וזהו" והחי יתן אל לבו "ולא אמר והאדם:פסוק ג (כל הפסוק)
פסוק ד (כל הפסוק)
פסוק ה (כל הפסוק)
פסוק ו (כל הפסוק)
פסוק ז (כל הפסוק)
פסוק ח (כל הפסוק)
(ח) ואם תאמר נא ישראל, אם כן איפה נהפוך הוא, כי למה אמרת שטוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה עם שגם במשתה יש זכרון המות כמדובר למעלה, והלא אחר שהאדם עצב נדון בקרבו על העושק, טוב טוב הוא לכת אל בית משתה כי יגיל וינוחם מעצבונו, ובשמחתו יוכן להביט אל תכלית שמחת משתה החתן שהוא על יום המות שהוא קיים במין ויכנע. מה שאין כן בלכת אל בית אבל שיתוסף עצבון על עצבונו, ומה גם אם האיש הנפקד היה צדיק תמים ובלתי מלא ימים ויהרהר יותר. לזה אמר הנה "טוב אחרית דבר מראשיתו", לומר הנה על זכירת המות עצמה לשיתו אל לבו החי יום מותו מבית משתה שהוא "ראשיתו" כי הוא ראשית והתחלה אל דבר המות, והחי לא יתן אל לבו:
ומה שאמרת כי על ידי בית אבל שהוא אחרית דבר יעצב ביותר על הרהורו על העושק, לכן טוב היה בית שמחה למזג עצבונו. לא כן הוא, כי הנה טוב ארך רוח הנקנה בבית אבל, מגבה רוח שיקנה בבית המשתה. כי תחת הרהורו יום המיתה יאמר בגובה לבו בל ידרוש ה' חלילה באשר בלבו על העושק, אך בבית אבל יתן אל לבו כי גם הוא ימות ואוי לו אם יתן דין וחשבון על הרהורו, על כן יקנה ארך רוח לומר אם יתמהמה המשפט אחכה לו כי בא יבא:פסוק ט (כל הפסוק)
(ט) וזהו אומרו "אל תבהל ברוחך" וכו', לומר מה שאמרתי מגבה רוח הוא בל "תבהל ברוחך" בהיותך גבה רוח בבית שמחה, ומתוך גסות רוחך תכעוס על ראותך העושק שהרהורו בלבך ועתה תתעורר בגובה הרוח, ואל תבטח בחכמתך שאל תטעה כי הלא בבא הכעס אבדה חכמה ממך, והוא מה שאמרו ז"ל (פסחים סו ב) כי כל הכועס חכמתו (משתכחת) [מסתלקת]. וזה הוא "כי כעס בחיק כסילים ינוח", לומר לא ינוח ויחול הכעס יהיו לכועסים לב כסילים מחוסרי [חכמה] שהוא תואר כסיל מקביל החכם, כמה דאת אמר (משלי י א) בן חכם וכו' ובן כסיל וכו':
או יאמר "טוב אחרית" וכו', לומר הלא אמרתי כי העושק יהולל חכם, ושמא תאמר אם כן איפה במה ינוחם לבנו על העושק הזה אשר נראה. אל תשית לבך, כי דע לך טוב יהיה "אחרית דבר" הוא אחרית העולם ואין צריך לומר מאשר הוא עתה, כי אם גם "מראשיתו" בהבנותו שהיה רב טוב. ועוד אודיעך כי "טוב" הוא "ארך רוח" מחזיק באמונה ומיחל. ומה שאני אומר כי "טוב ארך רוח" הוא כי מדה זו נמשכה "מגבה רוח", כי אשר רוחו ונשמתו גבוהה גבוהה הוא בעל ארך רוח סובל ומאריך ובלתי מהרהר, כענין משה רבינו ע"ה עניו מאד וסובל והאבות בלתי מהרהרין אחר מדותיו יתברך. כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קיא א) כי אחר כל מה שהבטיחו הוא יתברך ואעשך וכו' על ביאת הארץ (בראשית יב ב) ומיד בבואו ויהי רעב וכו' (שם שם י) ונטלטל ולקחו אשתו (שם שם טו) ולא הרהר, וההיקש בעקידה. וכן ביתר האבות, ובהלל הזקן, ורבים כאלה גדולי הנפש. ואתה אם רוחך אינה מגדר זה "אל תבהל ברוחך לכעוס" על העושק הנזכר, כי היא מדה שלא תזוז ממך לעולם, כי "בחיק", הוא מקום הלב של "כסילים", שם "ינוח" שיהיה לו כבית מנוס לדירה להיות מפסיד ומאבד אותך. והוא מאמרם ז"ל (עיין שבת קה ב) כל הכועס כאילו כופר בעיקר, כי מעט מעט יחטיאנו עד האבידו אותו:פסוק י (כל הפסוק)
פסוק יא (כל הפסוק)
(יא) לבא אל הביאור, נזכירה מאמרם ז"ל (שבת פח ב) באומרם הנעלבים ואינן עולבים שומעין חרפתם ואינן משיבין וכו' עליהם הכתוב אומר (שופטים ה לא) ואהביו כצאת השמש בגבורתו. וראוי לשים לב, מה ענין השמש אל הנעלבים כו' ומה הוא גברותו של שמש. אמנם הנה נודע מאמר רז"ל (חולין ס ב) כי כאשר ברא אלהים את שני המאורות אמרה הירח לפני הקב"ה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. והנה היה עלבון אל השמש ושתק, אז קנא הוא יתברך על עלבונו ואמר לה לכי ומעטי את עצמך. ובזה יאמר הנעלבים ואינן עולבים שהוא שעולבים אותם שמדברים אתם לנוכח, או שומעין חרפתם שמדבר ראובן אל שמעון ומספר חרפת לוי והוא שומע ואינו משיב, והוא כענין השמש שהיתה ירח מדברת עם הקב"ה והשמש שומע חרפתו. ולא שיהיה הבלתי משיב מחמת יראה מהעולב כי אלם הוא, רק מאהבת ה' ושמקבל העלבון ליסורי אהבה, דומה לשמש שלא מיראה שתק רק מאהבה את ה' וחפץ לעשות רצון ה' גם אם היה מקבל קטרוג הירח וממעט אורו. או יאמר מה שהשמש שמח ביסורין, כמו שאמרו ז"ל בנדרים (לט ב) שאין השמש יוצא עד שמכים אותו בחצים שהם יסורין, ועם כל זה ישיש כגבור כחתן יוצא מחופתו:
ובזה נבא אל ביאור הכתוב. אמר," טובה חכמה עם נחלה", שתהיה נחלה להתפרנס ממנה לעסוק בחכמה בשלילת טרדת מזונות, עם שאפשר יקנה גאוה בצד מה בעושרו. אך "ויותר" תהיה טובה "לרואי השמש", הם המביטים אל השמש שסבל עלבונו ולא השיב שהוא מסוג הנעלבים וכו', שראו והביטו אל מעשה השמש. כי אשר עם היות לו חכמה ועושר לא נקנה חוטר גאוה, כי אם אדרבה יהיה מן הנעלבים וכו' שהוא ענוה יתירה, זה יש לו יתרון גדול מאד:
או יאמר, כי הנה דרך הלומד שיהנה מזולתו המחזיקים בידו, די לו שזן את עצמו, אך ויותר יהיה יתרון לאשר הם עם נחלתם רואים השמש שנותן מאורו לזולת, כנודע מענין הירח שיקבל ממנו וכיוצא בו, כן לרואה ומביט בו עושה כמעשיו שנותן מעשרו לדל גם כן:פסוק יב (כל הפסוק)
(יב) "כי בצל "וכו'. הנה אמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי סוטה ז ד) שעתיד הקב"ה לעשות צל וחופה למחזיק ביד לומדי התורה כתלמיד חכם עצמו. והלא כמו זר נחשב, כי הלא אמרו רבותינו ז"ל (ברכות לד ב) כל הנביאים לא התנבאו אלא למחזיקים וכו' אבל לעוסקים בה עין לא ראתה. וכן בפירוש אמרו בגמרא (ראש השנה יח א) שרבה דאיעסק בתורה הוסיפו לו עשרים שנה ואביי דאיעסק בתורה וגמילות חסדים הוסיפו לו ארבעים שנה, שנראה דוקא דאיעסק בתורה אבל אי הוה מהנה בלבד לתלמיד חכם לא היה לו כן. כי מקרא שכתוב (משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים, הוא חיי העולם הבא. הנכון, כי זכות "הכסף" תעמידנו בצל הנזכר, אך "יתרון דעת חכמת "החכם הוא כי "תחיה" את שני "בעליה", החכם ואת הזן אותו שגם הוא בעל, לזה אמר "בעליה" לשון רבים. אמנם יהיה כי הצד השוה שבהם הוא כי לתלמיד חכם ולמהנה אותו יש להם צל וחופה, אך לא יהיה אושר אור ותענוג לזה כזה. והראיה שהעוסק בתורה מוסיפין לו חיים כי אורך ימים בימינה, אך לא למהנה תלמיד חכם כי אם חיי העולם הבא:
וזה יאמר, הלא אמרתי "טובה חכמה עם נחלה" שלא יהנה התלמיד חכם מהזולת, הלא הוא כי יהיה לו זכות כפול, זכות עסק התורה וזכות המהנה. וזהו "כי בצל" וכו', כי אשר לו חכמה יהיה לו, כי יהיה "בצל החכמה בצל הכסף," ולא ששכר זה שוה לשל זה כי הצד השוה הוא כי "בצל החכמה בצל הכסף", שכאשר זה "בצל" גם זה "בצל". אך ויתרון דעת החכמה על המהנה בכסף כי תחיה את בעליה, כרבה ואביי שעל שעסקו בידיעתה חיו אחר בא עת מיתתן, מה שאין הכסף של המהנה תלמיד חכם יחיה את בעליו. ובזה יתכן אומרו "בצל הכסף" ולא אמר ובצל הכסף, אם לא היתה הכונה רק להודיע שיהיה שני צללים. אך כיוון גם לומר כי הצד השוה הוא "כי בצל" וכו', כמדובר:פסוק יג (כל הפסוק)
(יג) ואל ימעט בעיניך מה שהחכמה תוסיף ותחיה בעליה, כי הלא את מעשה האלהים, הוא אדם הראשון כמה דאת אמר (בראשית א כו) נעשה אדם, כי מי יוכל לתקן את אשר עותו, היא המות לעולם כי עודינה תמיד ואין כל מעשים טובים לתקן, ואם כן מה שיספיק לתקן חיים של כמה שנים דבר גדול הוא:
או יאמר, תדע איך תורה עדיפא לחיות את בעליה מכל יתר מעשים טובים, כי הלא את אדם כי מי יוכל לתקן לסלק המות, כלומר מי יוכל ולא תמצא רק התורה, כי חרות על הלוחות חירות ממלאך המות (שמות רבה מא ז):
או יאמר, אל תאמר אם החכמה תחיה למה לא תמנע המות לגמרי. כי הלא ראה את מעשה האלהים, הוא אדם כי לגודל חשיבותו שהיה מעשה האלהים היה פגם עונו כל כך גדול, כי מי יוכל לתקן את אשר עותו לבטל המות לגמרי, ואם כן די להוסיף ימים:
או יאמר, טובה חכמה עם נחלה שעוסק בתורה מתוך עושר ומנוחה, אך ויותר טובה יהיה לרואי השמש שלומדין ועוסקים בתורה מתוך יסורין כשמש שעובד את ה' ועושה מצותו לצאת בכל יום מתוך יסורין. והוא מה שאמרו ז"ל (נדרים לט ב) כי לא נפיק להאיר על הארץ בכל יום עד דמחו ליה כמה פולסי דנורא, שנאמר (חבקוק ג יא) לאור חציך יהלכו. ובזה יאמר מה שאמרתי טובה חכמה וכו' הוא כי יזכה להיות בצל החכמה בצל הכסף:
ומה שאמרתי כי טוב הוא הלומד מתוך יסורין כי היצר הרע קשה, ומי יעכב בידו מלהתגאות כי האם גדול אדם מיציר כפיו של הקב"ה והספיק להחטיאו פגם שלא נתקן לעולם. וזהו ראה את מעשה האלהים יציר כפיו יתברך כי מי יוכל לתקן את אשר עות היצר הרע את אדם, וזהו את אשר עותו. ומה גם עתה כי יסיתך במצא מקום על ידי עושרך שירום לבבך ותבעוט:פסוק יד (כל הפסוק)
(יד) נמשך אחר פסוק הקודם, לומר ראה את מעשה אלהים הוא אדם הראשון מעשה ידיו כאומרו (בראשית א כו) נעשה אדם, וברוב טובו נמשך אחר תאות היצר הרע, עד גדר כי מי יוכל לתקן את אשר עותו הוא פגם המות. ואם יציר כפיו לא יכול נגד יצרו מה גם אתה עתה. לכן ביום טובה כמוהו היה והמצא תמיד בטוב הוא מצות צדקות וכיוצא, ולא בהפך במאכלות ומשתאות שהן תאוה לעינים. וביום רעה ראה ופשפש ברע איזה עון עשית, כמאמרם ז"ל (ברכות ה א) הרואה שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו. ואל ישיאך לבך כי יום רעה הוא הוראת עון ויום טובה הוא הוראת זכות ולא תירא להתעסק בטוב. כי הלא גם [את] זה, הוא יום טובה, הוא לעומת זה, הוא יום רעה מקביל אליו, והוא על דברת שלא ימצא כו'. כי בחינתם שוה, שזה וזה הם כדי שלא ימצא האדם אחריו מאומה, הרעה ויסורין כדי שלא ימצא אחר מותו מאומה מעונותיו, והיום טובה כדי שלא ימצא אחריו זכיות. ועל כן הזהר ביום טובה לבל תמשך אחר תאות:
ושיעור הכתוב. ביום טובה הזהר והיה בטוב, וביום רעה ראה ופשפש לשיהיה לכפרת עונותיך. ולא תאמר כי מה שאצטער ואפשפש ביום רעה ראוי הוא, אך שביום טובה תהיה מורא על ראשי ושאהיה בטוב, הלא אדרבא הוא הוראת רוב זכותי ושמאכילין אותי פירות מעשי בעולם הזה. אל תבטח בכך, כי כאשר אפשר הוא כך, גם אפשר שגם [את] זה לעומת זה עשה האלהים, כי כאשר היסורין הם לבל ימצא האדם מאומה מהעונות, כך אפשר גם הטובה הוא להאכילך זכיותיך שלא תמצא אחריך מאומה. לכן הזהר והיה בטוב:פסוק טו (כל הפסוק)
פסוק טז (כל הפסוק)
פסוק יז (כל הפסוק)
(יז) אך הזהר גם כן מהקצה האחר. והוא, אל תרשע הרבה, אל תעשה באופן יהיו חטאיך יתרים על זכיותיך, וזהו אומרו הרבה. וגם על דבר החכמה שאמרתי אל תתחכם יותר, השמר מהקצה והוא אל תהי סכל עם הארץ מסכל החכמה לגמרי. למה תמות בלא עתך. והוא, כי הנה דרך אנשים שלא יקראו מתים עד עת למות בצאת נפשם, אך אתה אם תהיה רשע או עם הארץ שחזקתו לחטא תמיד כי אין בור ירא חטא (אבות ב ה), תהיה מת טרם יבא עתך לצאת נפשך. והוא, כי הרשע בחייו קרוי מת, כמו שאמרו ז"ל (ברכות יח ב) על פסוק (שמואל ב כג כ) ובניהו כו' בן איש חי. והוא, כי נפסק ונפרד דביקות נפשך מאלהים חיים, כמאמר הנביא (ישעיה נט ב) עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. וזהו למה תמות טרם עתך הוא עת למות הקצוב לך שתקרא מת בחייך. וידוע כי רשע יקרא אשר רובו עונות. והוא אל תרשע הרבה כמדובר באופן שהקצוות מסוכנות. (יח) אך בחר במצוע והוא אחוז בזה, הוא הצדקות יתר על העונות, וגם מזה היא החכמה אל תנח [את] ידך שהוא המצוע בשני הדברים:
ושמא תאמר, אם כן איפא לא אשב באותו העולם לא בין הצדיקים גמורים ולא בין חכמים גדולים, כי לא נשלמתי באחת מהן. אל תירא, כי הנה ירא אלהים יצא את כלם. והוא, כי מלת את תשמש במקום עם ברוב המקומות. והענין, כי אחר שמה שאתה בוחר במצוע הוא בסיבת יראת אלהים לבל תאבד מאחרי ה' אלהיך, צדקה תחשב לך וירא אלהים תקרא ותצא את כלם. הנה זאת הראשונה אשר יפול לב אדם עליה לתקן החורבה הנזכרת:פסוק יט (כל הפסוק)
(יט) אך בא שלמה בחכמתו ואמר, לא זו הדרך חלילה, כי אם להתחכם כל מה שאפשר ולהיות צדיק הרבה. כי אשר יראת פן לפי רוב חכמה יחולו עליך יסורין רבים, נהפוך הוא, כי אדרבה היגע בעצם בתורה יסורין בדלים הימנו, כמאמרם ז"ל (ברכות ה א) בפסוק (איוב ה ז) ובני רשף יגביהו עוף. והוא כי יש כחות הרוגז ממונים איש איש על כל סוג יסורין ונקראים בני רשף, ואמר שעל ידי התורה יגביהו עוף מעל לומדיה. וזהו אומרו בדלים הימנו, שהוא על הכחות ההם, כי היסורין בעצמם לא יצדק בהם בחירה לומר לשון בדלים. והענין, כי העוסק בתורה דבק בו יתברך ומי מהכחות ההם יגש אליו, על דרך אומרם ז"ל (שבת ל ב) שכל עוד שהיה דוד עוסק בתורה ביום סילוקו לא יכול מלאך המות למשול בו:
וזהו אומרו החכמה תעוז לחכם, שתתן עוז לו לבל ימשלו בו הכחות ההם. ומהיכן יש לזה ראיה, לזה אמר מעשרה שליטים אשר היו בעיר. והוא, כי הנה כאשר עלה משה למרום בקשו מלאכי השרת למשול בו ולשורפו בהבל פיהם ובזכות התורה שעל ידה נאחז בכסא הכבוד לא יכלו לו (שבת פח ב). והנה כל מיני המלאכים הם עשרה כאשר מנאם הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות יסודי התורה ה"ז) במספרם ובשמותם, וקל וחומר הדברים, אם עשרה שליטים, שהוא כללות כל סוגי המלאכים, לא יכלו לו על זכות התורה, מה גם עתה כחות היסורין אשר לא מסוגם המה שלא יוכלו לעוסק ברבוי בתורה. ואומרו אשר היו בעיר, קרא למרום עיר ולמשה חכם, כמה דאת אמר (משלי כא כב) עיר גבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה הוא, כמו שאמרו ז"ל (ילקוט משלי רמז תתקנט) ומשה שעלה למרום הוא עיר מלאכי השרת הנקראים גבורי כח עושי דברו (תהלים קג כ), ויורד התורה שנקראת עוז מבטחה:פסוק כ (כל הפסוק)
(כ) וגם העצה שלא תהי צדיק הרבה לא טובה היא, כי הלא למה בחרת בזה אם לא לבל תאבד בראותך יסורין באים עליך. ועל כן אם לא תהיה צדיק הרבה לא יבואו עליך, ואם יבואו תתלה בקצה אשמות. הנה גם כי תהיה צדיק מכל אשר בארץ לא תאבד ביסורין, כי הלא אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ואפילו בטוב לא יחטא באיזו פנייה בלתי טובה, ומה גם באשר לא טוב. ואם כן גם כי תהיה גדול מכל צדיק יש לך במה לתלות יסוריין ולא תאבד:
או יאמר החכמה תעוז וכו'. בהזכיר מאמרם ז"ל פרק ג' דנדרים (לב ב) וזה לשונם: החכמה וכו' זו תשובה ומעשים טובים מעשרה שליטים שתי עינים ושתי אזנים שתי ידים ושתי רגלים וראש הגויה ופה, ע"כ. ויהיה עניינם, כי אלה הם הדברים שלא יבצר משום עבירה להעשות בלתי אם על ידי אחד מאיברים אלו. אך הלב לא ימנה, כי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ א). וכונתם, שתשובה ומעשים טובים יגברו עליהם מלעשות רע. והנה אנחנו נינקוט מיהא שפירוש עשרה שליטים הם עשרה אברים הנזכרים, ונמשיך הכתובים בענין אחר. והנה בא ללמדנו עיקר גדל בתיקון ושלמות האדם. והיא מסקנת רבותינו ז"ל (קידושין מ ב) תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. וכן אמרו שהעדר תלמוד מביא חטא אפילו כשאדם חושב שעושה מצוה, כעובדא דרבי עקיבא (שמחות סוף פרק ד) כי תחלת שמושו לפני חכמים היה שמצא מת מצוה והוליכו ארבע פרסאות על כתיפו עד בית הקברות, ואמרו לו חכמים בכל פסיעה שפכת דמים כי מת מצוה קנה מקומו, ומאז קבל על עצמו שלא לזוז מבין רגלי החכמים. וגם אמרו (קידושין ל ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. וכן אמרו (אבות ד יב) ששגגת תלמוד עולה זדון:
ונבא אל הענין. והוא, כי הנה האדם הוא עיר קטנה, והיצר הרע הוא מלך זקן, והאברים הם אנשים בה מעט (לקמן ט יד), ועשרה אברים אלו שהזכרנו שתי עינים וכו' הם שולטים על כלם, פועלים כל מעשה בפועל בחברת כלם. ואילו מצד היצר הרע אנשי חילו וידם תקיפה כי הם קדמו לו ליצר הטוב, ואין כח לבטל כחם ולתת כח ועוז לאדם להלחם בם לעבוד את ה', כי אם בחכמת התורה כמאמרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה וכו'. וזה אומרו החכמה תעוז לאדם לעבוד את ה' מעשרה שליטים שכנגדו עם היות שהם קדמו ליצר הטוב ומושרשים מתחלתם עם היצר הרע. וזהו אשר היו בעיר הוא הגוף הנקרא עיר קטנה. כי הנה אין צדיק בארץ משולל חכמה אשר יעשה טוב ולא יחטא בטוב ההוא, כעובדא דרבי עקיבא שבטוב שעשה לגמול חסד עם המת חטא בה. הנה כי החכמה היא חכמת התורה תועיל לבלתי יחטא איש, כי אילו ידע הדין היא חכמה לא חטא, וקל וחומר הדברים אם בחשבו שעושה טוב חוטא בהעדר החכמה, מה גם עתה בבלתי חושב עשות מצוה:פסוק כא (כל הפסוק)
פסוק כב (כל הפסוק)
פסוק כג (כל הפסוק)
פסוק כד (כל הפסוק)
פסוק כה (כל הפסוק)
פסוק כו (כל הפסוק)
פסוק כז (כל הפסוק)
(כז) משיב שלמה ואומר ראה זה וכו'. והוא בשום לב אל אומרו אמרה בלשון נקבה. אמנם אגב אורחיה חל עלינו חובת ביאור מה שקשה דידיה אדידיה. ששלמה עצמו האומר (משלי יב ד) אשת חיל עטרת וכו', וגם איה אמהות ונביאות ונשים צדקניות, על כן אמר כי קרה לשלמה כאשר קרה בגמ' (ב"ק פ ב) לרב אחא מדפתי שאמרו בגמ' כל המרעין לו מן השמים לא במהרה מטיבין לו, ורב אחא מדפתי אמר לעולם אין מטיבין לו, ואמרו שם: ולא היא רב אחא משום מעשה שהיה קאמר הכי, והוא כי מרוב שיחו ודאגתו על שהיו ממנים אותו לראש בפומבדיתא ולא נעשה אמר כן (בבא בתרא יב ב), אבל לעולם שגם הוא יודה שאין לומר חלילה שלעולם אין מטיבין אלא שלא במהרה מטיבין:
ונבא אל הענין. והוא, כי הנה שלמה היה נכוה מהאשה, כי הנה הצר לו מאד על רבוי הנשים ועל בת פרעה כנודע שהתישו את כחו ואת טובו כנקבה. וזהו אומרו ראה וכו'. והוא, כי הנה אומרו מוצא אני מר ממות וכו', אפשר הוא על אשה פרטית אשר היא רעה בלבד יהיה כן, או על כל אשה על הדרך הנזכר כי יתעתד כל בעל אשה למצודים וחרמים. אמר ראה זה מצאתי, כלומר זה מצאתי מר ממות בלתי תרופה, ולא על אשה פרטית כי אם אחת לאחת למצא חשבון. כי אחר הביטו אל כל אחד והוא כך. אך הוא אומר בעצמו כי לא בכל דעתו אמר כן כי אם אמרה שהוא בהיותו בתשות כח כנקבה על דבר הנשים, וזהו אמרה בלשון נקבה.פסוק כח (כל הפסוק)
פסוק כט (כל הפסוק)
(כט) אמנם מסקנת הענין היה בהפך להטיל הפגם על עצמו ודומה לו, לומר שבמקום מה שאמר ומוצא אני מר ממות את האשה הוא לבד ראה זה מצאתי שהוא מר ממות אשר אין תיקון לו בחכמת התורה, והוא כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והוא אשר קרה לו כי בקש חשבונות לומר למה אמרה תורה ולא ירבה לו נשים כדי שלא יסור לבבו אני ארבה ולא אסור (שמות רבה ו א), וההיקש בכיוצא בזה הנוטים אחר חשבונות דעתם המתחכמים על גזרת התורה:
אלשיך על קהלת · ז · >>
